מהם הפרטים

ב-11 מגיעה השמש

במקרה ישבתי פה והבחנתי באור, על הקיר החיצוני – מכוסה שפריץ חום ישן משנות השמונים, פונה מזרחה. הבחנתי באור – עושה מה? יותר כובש או יותר גולש? בכל מקרה זה היה מהיר, עוד סנטימטר למטה ועוד שטח נחשף במשולש האור שמתלכסן על קיר המרפסת, בהתחלה צר ונמתח עד למטה, אחר כך מתרחב.
במקרה ישבתי פה והבחנתי באור, ומרגע שהבחנתי אי אפשר היה להתיק את המבט מההתקדמות, שאין בה שום פלא, למעט העובדה שהיא מתרחשת כאן כך כל בוקר, לפני שבאתי לדירה הזאת ואחרי שאלך ממנה, דירה שכבר כמעט תשעה חודשים אני גרה בה ועד היום לא ידעתי, שככה השמש מגיעה אליה ב-11.

מרגע שהתחלת, כבר אי אפשר לחזור לאחור. מרגע שהסתכלת על עץ השסק שממלא את חלון המרפסת וראית בו יצור מרובה אישונים חומים בגלגלי העיניים הצהובות, פוזל בשלוש-מאות ושישים מעלות הוא כבר לנצח יהיה שם, איש שהאישונים בעיניו באחת מתמלאים, משחירים, כמו אמא של מרידה, כשהיא נסוגה נטמעת אובדת אל תוך הדובה שגם היא – היא. ואת תראי אותו תמיד. מרגע שהישרת מבט זה אבוד. "כמו בציור של אֶשֶׁר, ציפורים שחורות על רקע לבן ובהרף עין ציפורים לבנות על רקע שחור, כי אפשר לראות בד בבד את הלבנות והשחורות […]"1

ואם הייתה דרך, האם הייתי רוצה לחזור מלהיהפך לאישה שצופרים לה ברמזור, כי כבר ירוק והיא עיניה בכחול, בציפורים שמחליקות ממול וממעל במגלשות אוויר לא נראות, מה יש שם בנקודה שאליה פתאום צללו או המריאו באחת, כמה תודעה יש במוח הציפור הזה שבראשן, האם בינן לבין עצמן הן חופשיות ואציליות כמו בעיני המתבונן בן ופרטי נמקי והסבירי האם וכיצד הן קשורות לשלדג המצויר מיום ההולדת שעבר, זה שבצידו האחורי של הדף עליו נרשם בפינה הימנית-עליונה 'למיכל' בפינה השמאלית-תחתונה שמה של מי שציירה, ותאריך, ובאמצע התהום הלבנה של הדף, ואני, שכל פגישה של הלב מהדהדת לה מילים של אחרים, על כורחי נהדפתי אל 'אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד לָךְ דְּבָרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַגִּיד', מספר 35 לראנא [מספר 36 כאילו ריק, רק סימני ניקוד ופסיקים, והיא אמרה – אני שמעתי שם גאווה נוגעת בפליאה – 'אני יכולה לראות איפה זה נכתב בגוף שני'.]2


למה

לא מזמן נשאלתי, 'למה את כותבת בלוג?'

שוב ושוב מצאתי את עצמי חושבת, כי מה יישאר מאיתנו, מלבד ההדים והאדוות בנפשות שפגשנו?
ואז חיפשתי ציטוט, ובאירוניה מושלמת מצאתי ציטוט בן עשור שלי-עצמי, מצטטת בדיוק את שביקשתי למצוא:

"בעולם בן החלוף והארעי הזה ממהרים כל הדברים הנראים לעין אל סופם, קלים מן הרוח, אבל הדברים שאינם נראים נותרים קבועים ובלתי משתנים לנצח".

— נזיר בנדיקטיני מהמאה השתים-עשרה שכנראה פספס קריירה מצויינת כצייצן.

הציטוט הזה היה נעוץ לי שנים מול שולחן העבודה, אבל באורח ארספואטי מובהק, מיהר כנראה גם הוא אל סופו מתישהו לאורך הדרך. אבל האינטרנטים זוכרים הכול.

נדמה לי שזה משלים את המעגל, שלא לומר מ.ש.ל

בשולי המעגל

נבחרו החוטים – טורקיז, כתום, זהוב – ונסרג השטיח. עמודי עיגולים נערמים זה על זה ובהדרגה את מבינה, שמה שבראש שלך נראה רעיון מוצלח כל כך בפועל מתגשם כעומס יתר לעיניים, כהה מדי, אינטנסיבי מדי. בהתבהרות של רגע את חושבת לנסות להוסיף עיגול צהבהב, ובאחת הכול מוקל.

עוד ועוד תזכורות, שיש גבול ברור לדברים שאפשר לקלוט בראש או לתפוש באינטלקט. צריך לעבור אותם בגוף או ברגש או בחושים כדי שמשהו יירשם בתודעה, כדי שתהיה לכל זה משמעות.


1 יהודית קציר, למאטיס יש את השמש בבטן (הקיבוץ המאוחד, 1995), עמ' 14
2 מתוך: חדוה הרכבי, ראנא: שירים 2005–2012 (הקיבוץ ההמאוחד, 2014)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: