وحدتي (וואחידתי)

מוסד סגור
הבוקר נכנסתי לחנות הספרים שנחשבת, כך אמרו לי, למוסד מקומי. חיפשתי את ההוצאה המחודשת של חיים ומילים של מרים ילן שטקליס בעקבות הפוסט היפה עליו אצל מרית בן ישראל. אין. בהיסח דעת הרמתי עותק של היסטוריה והיסטוריונים בעת החדשה של פרופ' יוסי מאלי ורפרפתי בו בחצי חיוך נוסטלגי. לפני כעשור הייתי המתרגלת של מאלי בקורס באותו שם. מאחר שהייתי לבדי בחנות ומאחר שהמוכר – כלומר, המוסד – הביט בי מהצד בעניין, אמרתי לו, "הייתי המתרגלת שלו". מכל כיווני שיחת החולין הקטנה שאליהם אפשר היה ללכת, הוא בחר לשאול "את היית המתרגלת שלו?"
"בסדר," עניתי, "הייתי המתרגלת בקורס שלו." אחר כך (כמובן שרק אחר כך) חשבתי שהייתי צריכה לומר שבהינתן מערכת היחסים הסמי-פיאודלית של האוניברסיטה, בהחלט אפשר להגיד שהייתי "שלו". זה בטח היה מחלץ ממנו חיוך דק ומסמן אותי כראויה להתייחסות פחות מנטפקת ומקטינה ויותר מכבדת שיחה. מצד שני, חשבתי, אני לא מעוניינת איתו בשיחה מכבדת; אני ראויה גם בלי לחלץ חיוכים דקים.

כי זה לא הסיבוב הראשון שלי עם האיש. בקודם, שהיה גם המפגש הראשון שלנו, התפתח דיון על משוררות ולמי בכלל כותבים משוררים את השירה שלהם. רמז: לא להדיוטות שאינם משוררים בעצמם, כה אמר המוסד. הוא איש מבוגר וההתרשמות שלי ממנו באמת מוגבלת, אז לא אומר עליו מילים רעות. אבל, אנשים שהאינסטינקט הראשוני שלהם באינטראקציה עם אדם הוא לנטפק (כלומר, להעמיד במקום עובדתי ואגב כך להקטין) – בוודאי כשזה נעשה unprovoked – הם אנשים בודדים. יכול להיות שהם זוכים ליחס של יראה, אבל גם יראה היא דבר מבודד מאוד. אני מקווה שיש לו חברים, למוסד (שהוא גם משורר), אבל נדמה לי שהכלל הוא שאנשים בדרך כלל פחות מעוניינים להיות חברים של מנטפקים שכאלה, וגם פחות נוטים להיות חברים של אנשים מעוררי יראה.
זה בסדר, אני יודעת: הפוסלת במומה פוסלת. כשניסחתי לעצמי למה אבחר לקנות בעתיד בחנות אחרת ולא לשוב ולהיתקל בו (אף שהחנות באמת מרשימה ולא נופלת מחנויות הספרים העצמאיות הנחשבות של תל אביב מבחינת מגוון, עומק ואמנות ככלל. אני מבינה למה זה מוסד), נזכרתי, שהאנשים שאנחנו לא מחבבים או נרתעים מהם יותר מכל הם אלה שמזכירים לנו משהו מעצמנו או מסמנים לנו משהו, שברור לנו שאנחנו מועדים להתגלגל ולהיות.

</פתח סוגריים>

האם אני בודדה?
כן.
זאת התקופה. היא לא פשוטה, ממגוון סיבות. זו (גם) מי שאני עכשיו.
העניין הוא שזה לא סותר שום דבר אחר. זה לא סותר חיוכים וזה לא סותר ביטחון עצמי (במקומות וברגעים שהוא נוכח, שאני מרגישה בו), זה לא סותר תחושת הישג מקצועית כשהיא קיימת ויכולת התמודדות. זה הכול ביחד. זה מה שיש.

כמה מקום יש בעולם ל'הכול ביחד'? אני מודעת היטב לכללי המשחק, גם באינטרנטים. תהיי כנה ומעניינת, אבל מותאמת. במידה. אל תעיקי עם רגשות חשופים מדי, עם מחשבות כנות מדי, עם סימני שאלה נוקבים מדי, עם מבט חיצוני מדי על מרחבים משותפים וגם לא עם התמודדויות אמיתיות. לא בשם אמיתי, לא בפנים חשופות, לא בפני אנשים שאת פוגשת אחר כך גם במציאות אבל אינם בהכרח חברים שלך. מכרים. בשביל דברים כאלה יש פייק בטוויטר. כי אם לא, את הופכת, פוטנציאלית, לדוב מרקד בכיכר שוק האנקדוטות (זה לא משפט שלי. זו פראפרזה על גיל הראבן מתוך שאהבה נפשי). אחרי הכול, כפי שנאמר לי לאחרונה, "את מי לא מעניינת רכילות?"

אבל לפעמים את לא במידה. לפעמים את לא מסוגלת להיות במידה. יש פעמים, שאת גם לא בהכרח רוצה. כל אדם זקוק למקום שבו יוכל לצאת מדעתו בשלווה. לפעמים הוא גם זקוק לגיוון במקומות האלה.


אז ניסיתי את ההצטמצמות הזו. במיני דרכים, ניסיתי. גם להשמיש יוזר ישן בטוויטר ניסיתי.
זה לא עובד. שלא לדבר על זה שאינטואיטיבית משהו בזה מקומם אותי. גם זו מי שאני, למה שאתחבא. ועוד לא אמרנו כלום על זה שלהתחבא רק מחזק את תחושת הבדידות ובתורו מזיק עוד יותר.

</סגור סוגריים>

שיר

אחת המשוררות שעליהן התדיינו אז, אני והמוסד, הייתה זו שתודות לה בכלל התחלתי לפני שנים לא-רבות-בכלל לקרוא שירה. בבת אחת הרגשתי משהו, שקודם לא היה שם. בחירת המילים חשובה, לא-מקרית: לא הבנתי משהו; הרגשתי. (אבל ייתכן שמה שהרגשתי הוא מובנת.)

מִגְּבוּל הָעִיר יוֹצֵאת דֶּרֶךְ
וּבִקְצֵה הַדֶּרֶךְ יַעַר
וּבְסוֹף הַיַּעַַר גָּדֵר
וּמֵאַחוֹרֵי הַגָּדֵר בִּקְתָּה

אִם תָּגוּר הַיַּלְדָּה בַּבִּקְתָּה
שֶׁמֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר
שֶׁבְּסוֹף הַיַּעַר
שֶׁבִּקְצֵה הַדֶּרֶךְ
הַיּוֹצֵאת מִגְּבוּל הָעִיר
הַאִם תִּהְיֶה יוֹתֵר בּוֹדֵדָה

(טל ניצן, מתוך אטלנטיס [אפיק, 2019])

עוד שיר

ג'ף לין ברדיו הזכיר לי גרסה של עמיר בניון לאותו שיר, וכשהקשבתי לה גיליתי (מחדש, עברו הרבה שנים) שהוא שר בה גם בערבית ומשם התגלגלתי למירה עווד, אחרי שנים שלא יצא לי, וספציפית נתקעתי על אחד.

وحدتي مدينة حزينه
أجوب شوارعها
أعد أرصفتها
وحين يأتي الليل
يخترقها خيول جامحه تصهل غضبا
وقد أفزعها برق الشتاء
وحدتي أرض تمتلئ أشجارا
تتفتح أزهارها البيضاء
وحين تنضج الثمار
تتساقط, تتعفن
لا قاطف ولا ناطور
وحدتي شوق يبكي
الى شئ ما خارج الحواس
وخارج الجلد

WIHDATI / MY LONELINESS وحدتي
Music: Mira Awad
Lyrics: Omaima Jabarin

(מתוך עמוד הבנדקאמפ של עווד)

מה עושות מתרגמות כדי שטקסט יהיה גם קצת שלהן? נכון, מתרגמות אותו.

בדידותי وحدتي

בדידותי עיר עצובה
אסוב ברחובות
אמנה אבני המרצפות
וכשיירד הליל
ישעטו בה פרא הסוסים, צונפים בזעם
חרדים מברק

בדידותי אדמה נטועת
עצים פורחים
מלבלבים לבן
וכשיבשילו הפירות –
ינשרו אז וירקיבו
באין קוטף ובאין נוטר
בדידותי היא זעקה
של געגוע
מעבר לחושים
ומעבר לעור

(ניסיתי שיתאים גם ללחן, אבל זה עוד בעבודה, שמי יודעת אם תושלם בכלל)

הדקדוק הפנימי

זה לא שהערבית שלי טובה. היא לא. נעזרתי בתרגום לאנגלית בבנדקאמפ של עווד, וקצת בגוגל טרנסלייט המשוקץ, אבל בעיקר באינטואיציה הלשונית שלי שבכל זאת איננה מבוטלת. וגם שאלתי חברה. זו הייתה שאלה דקדוקית, אבל כדרכן של כאלה, היא ישר שלחה אותי למחשבה אחרת בכלל.

שאלתי אותה, איך היית מתרגמת خيول? והיא אמרה, שנראה לה שזה עדר סוסים. זה הסתדר לי, אבל כל שמות התואר והפעלים סביב שם העצם הזה היו בלשון נקבה. שאלתי אם יכול להיות שזה ש"ע נקבי, ואמרה שלא. העניין בערבית, הסבירה, הוא שבריבוי שאינו מציין בני אדם – שם התואר תמיד יהיה בנקבה יחיד. (וכנראה גם הפועל, הסקנו מזה). זה נקרא, כך אמרה, "הריבוי הלא הגיוני :)" (החייכן במקור).
כאן קפץ לי מייד הציטוט הידוע (ידוע למתרגמות, הכוונה): "העובדות אינן שוות עבור מי שהרקע הלשוני שלהם מכשיר אותם לניסוח שונה שלהן". (שגם עליו כבר כתבתי, די בראשיתו של הבלוג הזה.)
כי עדר הסוסים שועט ברחובות עיר. עיר, مدينة, היא ש"ע נקבי בערבית. לפני ההסבר על 'הריבוי הלא הגיוני' כבר הספקתי לתהות, אם כל לשון הנקבה הזו לא מתייחסת בכלל לעיר, שהיא המטפורה המרכזית בשיר ובעיקר הנחתי שלעצם השימוש בלשון נקבה יש כאן משמעות. אבל התברר (כנראה) שלא.

לכי תדעי כמה פעמים את מייחסת משמעות לדברים שהם סתם עניין דקדוקי שפשוט לא הכרת (ואז מה אם הוא לא הגיוני, זה הדקדוק). לכי תדעי כמה פעמים מייחסים אצלך משמעות לדברים שהם סתם עניין דקדוקי.
"אבל אי אפשר תמיד לנהל שיחה על כל דבר," הלנתי לא מזמן. אי אפשר להכביד, להיות כבדה, לוודא, לדייק, לשאול. איכשהו יש לי תמיד תחושה שאנשים מצפים שאבין בין השורות, שאקרא, שאנחש, שאפענח לבד. אני חוששת שאין להם כוח שאשאל, שאחטט, וגם אני לא רוצה להיות הכבדה, ששואלת ומחטטת ואגב כך גם חושפת את המנגנון הזה אצלה בראש, שמקיף די מהר הרבה יותר מדי רבדים אפשריים. אחרי כמה עשרות שנים בעולם את כבר יודעת, שאנשים חושבים שאת משקיעה בזה כל כך הרבה אנרגיה, את יודעת שלא נוחה להם האנרגיה שאת לכאורה משקיעה בהם, ואת לכי תסבירי שזה ככה, על אוטומט, מעצמו.

"או שאת מתכוונת, שתמיד אי אפשר לנהל שיחה," הייתה התשובה. "ממש מפתיע שככה את חושבת, בהתחשב בהכול, לא?" (כן, היא שנונה. כל אדם צריך מטפל שישיב ליכולת ההתחכמות האינסופית שלו מלחמה שערה, אבל בחמלה ובאמפתיה שרק גורמות לך לרצות להתפרק מכל זה, ללמוד להיות ככה גם. אולי ככה תהיי פחות בודדה.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: