בראשית היה הספר החדש של ברנה בראון. במחקר ארוך שנים שקיימה עם קבוצת מחקר עלה שאנשים יודעים לשיים שלושה רגשות בממוצע. שלושה. שמחה, עצב וכעס. אז היא התיישבה למפות עשרות רגשות נוספים, לאגד אותם לקבוצות עם מכנים משותפים, להגדיר, להאיר אותם, את ההבדלים ונקודות הדמיון ביניהם. היא קראה לו אטלס הלב.
הקשבתי לה מדברת עליו בפודקסט הנהדר שכבר המלצתי עליו פה בעבר, Happy Place, ואז הקשבתי לספר עצמו באודיבל, ולא הצלחתי, אפילו פעם אחת, לחשוב עליו כאטלס במובן של אטלס מפות, בלי שעיני רוחי ינדדו לדימוי של אטלס נושא על גבו לב במקום עולם. וככה, מהדימוי הזה שלא עזב אותי עד שהתחבר לעוד כמה אחרים ומצא את דרכו לבוא לעולם, הגיע שיר.
אבל איפושהו בין לבין ובמקביל, היה מתישהו עוד שיר. אני כבר לא זוכרת איך בכלל התגלגלתי אליו לפני כמה שבועות. שני אלבומים, שנקראים Atlas I ו-Atlas II, וגם הם ממפים: גרמי שמיים ומספרים וכן, גם רגשות. Atlas II כולו הוא רצועות עם שמות של רגשות או שמות עצם אחרים שאסוציאטיביים לרגשות. נגיד, Heart.
היצירות האלה תופסות את מקומן בעולם זקופות ויפות ואמיצות, כל אחת בדרכה. אבל התנועה המוכנית של ההיסטוריונית שבתוכי, שכבר תמיד תהיה חלק ממני למרות שהיסטוריונית כבר לא אהיה אףפעם (ואולי הייתי לאיזה רגע ארוך פרח היסטוריוניות דווקא בגלל שהתנועה הזאת כבר הייתה שם קודם, ואולי מתמיד) – התנועה הזאת לא יכולה שלא לראות את הקשר האפשרי ביניהן ולתהות על דרכיהן הפתלתלות והיפיפיות של השפעה והשראה ועל מערך החוטים השקוף, הסמוי, המרהיב, שכמעט תמיד כרוך בהתייצבות באור.
שתי אהבות גדולות היו לווירג'יניה וולף. לאונרד, בעלה, שהיה הבסיס היציב שבלעדיו לא הייתה מסוגלת לדמיין את עצמה בעולם, ו-ויטה סקוויל-וסט. ויטה הייתה בת למשפחת אצולה, סופרת בעצמה (וגם מצליחה מסחרית בהרבה מווירג'יניה בזמנן) ולימים גם מתכננת הגן יוצא הדופן שנותר על כנו עד היום בטירת סיסינגהרסט שלה ונחשב בבריטניה לאתר אוצר לאומי. בחדר העבודה של ויטה בסיסינגהרסט, ששמור גם כיום בדיוק כפי שהיה בחייה, ניצבות על שולחן העבודה שלה שתי תמונות: של בעלה, הדיפלומט הרולד ניקולסון, ושל וירג'יניה, שמתה כעשרים שנה לפני ויטה.
בעולם שלנו, שבמובנים מסוימים מוגבל וטהרני בהרבה מהמעגלים שבהן חיו שתי הנשים האלה לפני מאה, היינו אומרות עליהן שהיה להן רומן. אלא שההגדרה הזאת לא מתקרבת לספר את מה שהיה ביניהן. כן, מתישהו היו נאהבות. זה נמשך חודש-חודשיים, גג. אבל לפני ובעיקר אחרי היו עשרים שנות אינטימיות, השפעה והפריה רגשית ואינטלקטואלית הדדיות בלתי-נתפשות, שחורגות בהרבה מאורלנדו, שנכתב בצלמה של ויטה והוגדר "מכתב האהבה הארוך בהיסטוריה". האהבה הזאת הייתה קשת עשירה של מבעים ואפשרויות מימוש, כפי שמעידים המכתבים שכתבו לאורך כל שנות החברות העזה ביניהן, והתבטאה גם במומנטום מרהיב ורחב יריעה, כשיצירה של האחת והשיח ביניהן עליה זימנו וחוללו את היצירה הבאה של השנייה – כך, לאורך שנים.1
לפני כמה שבועות ביקרה בארץ חברה אהובת נפש. נסעתי אליה וחיפשנו איפה לשבת, והכול היה הזוי, כי איפה תשבי בפריפריה בשישי אחר הצהריים. אבל את ואני יכולות לשבת עם בקבוק מים על שפת מדרכה וזה כל מה שנצטרך, אמרתי לה, ותכל'ס, זה לא באמת היה רחוק מזה וזה שובב והשיב ודייק את הנפש כמו ששום דבר שאיננו קשר אנושי קרוב ומפרה לא יכול.
לפני כמה ימים השקיתי חבר משפופרת הטלפון. מעטות יזהו שזה בכלל רפרנס לשורות של טל ניצן, אבל טל הייתה ההחתמה שלי לשירה, לפניה לא חשבתי שהעולם הזה יכול להיות גם בשבילי כקוראת ובזכותה הוא כן, והמילים שלה קמות ומתייצבות מאליהן בלב שלי, ואני נדה להן בראשי ומברכת עליהן כל הזמן, כל הזמן. בשפופרת הטלפון השקיתי אותו בתחושות ובתהיות משלי, כדי שלא יהיה לבד במקום שאליו רצה לצאת בעולם ושבו נורא היה זקוק להיות. והוא יצא והיה.
ואתמול בלילה בקושי ישנתי. "יאללה, בואי" היא אמרה לי. השעה הייתה שבע בערב, בתהזוג עוד לא הייתה בבית בכלל, הילדות קפצו מהקירות ושתי מכונות כביסה התקדמו לאט-לאט-לאט אל עבר קיפול וסידור בארונות. מקלחות וארוחת ערב עוד היו רק שמועה בקו האופק. "יאללה, בואי, אני בחיים לא אחזיק מעמד ערה אם תצאי רק בתשע." בתהזוג נכנסה בדלת ואני אמרתי: "אני נוסעת, טוב? קחי, הערב עלייך." והיא, כי היא היא, אמרה לי "סעי."
וההיא החזיקה בסוף מעמד הרבה-הרבה אחרי תשע-עשר. היא הכינה לי טוסט ותה וחיממה מרק כתום-כתום וכל הזמן ישבנו זו מול זו משני עברי שולחן מטבח צר ודיברנו ודיברנו ודיברנו את עצמנו בגילוי נפש ובזה אחר זה היא טוותה וקשרה ועיגנה את החוטים השקופים שאיתם זקפה אותי לקראת הבאות ובאמצע הלילה שילחה אותי לעולם מצוידת בכל הגב שהייתי צריכה באותו רגע.
בקושי ישנתי, אבל אני ערה הבוקר מאוד, ואסירת תודה מאוד-מאוד על הקורים האלה ועל שלל אחרים במערך הזה, שמייצב אותי באור.
אין לזה תחליף. אין תחליף לנפשות האלה, שהחיבור איתן מזין וחיוני ומרעיד את הנפש בשלל דרכים, לא פחות מהחיבורים והקשרים הרומנטיים והזוגיים והמשפחתיים-גרעיניים שהעת שאנחנו חיות בה לא מפסיקה להעניק כמעט אך ורק להם את כל הבמה. ואין תחליף לפגישה פנים-אל-פנים, או למצער קול-אל-קול אם אין שום אפשרות אחרת. אין תחליף ללהיות נוכחות לגמרי, לא להתפתות להחליף דעות ועמדות ופרפרזות במקום לגלות את מי שאנחנו באמת בזה הרגע, להאיר את הפינות במערות הנפש שהתרגלו לעלטת הווירטואליה הרבה-הרבה לפני עידן הקורונה והריחוק החברתי והזום, ולהניח לחומות והקירות, שמאחוריהם לימדו אותנו בעידן הזה שכל כך ראוי וצריך להישמר, לפחות להיסדק אם לא להישמט קצת וליפול – ולהסתכן, ולהתבזות, ולעמוד במלוא הדרנו, ולהתגלות, ולהיות ולהיות ולהיות, כי זמן אחר לא יהיה.
1 Louise A. DeSalvo, "Lighting the Cave: The Relationship between Vita Sackville-West and Virginia Woolf," Signs, Vol. 8, No. 2 (Winter, 1982), pp. 195-214
כשיש שתיים 