בית בלב

לכאורה, לא הגיוני לנסוע מכפר סבא ליפו כדי להעביר אוטו מבחן רישוי שנתי.
מנגד, לכאורה, כן הגיוני לנסוע מכפר סבא ליפו כדי להעביר אוטו מבחן רישוי שנתי, כשהאוטו כבר ישן וישנו מוסך אחד שמכיר אותו לפני ולפנים, וגם אותך מכירים בו כבר שנים ואת מכירה בו את האנשים.
לכאורה, זו הייתה הסיבה.
אבל האמת היא, הרי, שהייתי לוקחת בשתי ידיים כמה שעות יפואיות חטופות, בכל סיבה ובכל תירוץ.
אז את האוטו אשפזתי באזור המוסכים של שכונת נגה, ולעצמי רשמתי כמה שעות עבודה בבית הקפה במדרחוב הקטן שליד התיאטרון, כמו פעם.
כשהמחשב שלך מתחבר מאליו לרשת המקומית בבית הקפה, כאילו לא עברה כבר יותר משנה מאז הפעם האחרונה (ובתוכה הגירה לעיר אחרת, כה אחרת, ומגפה) – את יודעת שאת בבית.
המדרחוב עובר שיפוץ. כנראה שככה קוראים לזה בעירייה. הפסיפס היפהפה שלו נעקר כבר ממקומו, גדרות חוצצות בין אזור העבודה לבין השולחנות ברחבה: מצד אחד את וקומץ באי בית הקפה בשעת הבוקר הזו של חול המועד, מצדה השני פועלים ומכונות וחול.
אלוהים, כמה חול ואבק.
לא הדבר החכם ביותר – לא בכלל, ולא לאסתמה בפרט.
אבל חי נפשי, באלוהים שלא היה אכפת לי. כי מהי יפו אם לא המולה רועמת, שוצפת, מאתגרת? יש אחרות שלוות ממנה, אין אף אחת מרחיבת נפש כמוה.
רגע לפני שהיגרנו ממנה כתבתי לחברההכיטובה, שעל הכול מרחפת התחושה, שעם כל הרצון שלי לעזוב את יפו, זו גם טעות באיזה מובן מאוד יסודי של האישיות שלי.
והיא השיבה, שהיא מבינה. שפעם חשבה שלעולם לא תצליח לנשום מחוץ לתל אביב, ששום מקום אחר לא יצליח למלא לה את הלב ככה. אבל אז, קצת כמו שאנשים שעוברים לחו"ל אומרים, פתאום אפשר היה להרגיש איך הכתפיים מתרפות ויוצאות מהלחץ התמידי שבו הן מוחזקות. לא לגמרי, כי אנחנו עדיין כאן, אבל קצת יותר נינוח, קצת פחות נוקשה. אני מקווה, הוסיפה, שזה יקרה לך.



הדבר המסוים הזה, הקצת יותר נינוח, קצת פחות נוקשה – הוא כן קרה לי.
התמקמתי די מהר. אני יודעת איפה דברים נמצאים, איך להגיע ממקום למקום, מזהה רחובות, דרכים, קיצורים. ויש לי את מי לשאול שאלות: אני מכירה אנשים, לאט-לאט רוקמת קשרים, אפילו ניצני ידידויות חדשות.
אבל כשאני מגיעה לכפר סבא הלב לא מתופף לי "בית בית בית בית בית בית" כמו שהוא עדיין מתופף כשאני חוזרת ליפו. תחושת התבססות, שמשהו פה שייך לי, שאני עצמי שייכת פה – התחושה הזו איננה. בינתיים זה בעיקר הייאוש, למרבה הבנליה, שבאמת פשוט נעשה יותר נסבל. אפילו לא יותר נוח, בדיוק, רק קל יותר לנשיאה.
אולי בכלל חצוף, מוגזם, לצפות ליותר?

הרגעים שבהם יש לי תחושת אינטימיות במקום הזה באים בשעות הערב המאוחרות, כשאני יוצאת לרוץ. הריצות שלי הן וריאציות על אותו מסלול סובב שכונה, ובכל פעם מחדש יש בי תחושה שאני כובשת ברגליי משהו. לא בדיוק את הקרקע שעליה אני רצה, כמו את תחושת הזרות. אולי אם יום אחד אחדל להרגיש זרה, אשנה גם את המסלול, אבל בינתיים, יש לי צורך בתחושה שאני מכירה כל עלייה במסלול הזה, כל ירידה, כל התגבהות מדרכה שנדחפת למעלה בשורשי עצים, את כל סוגי הריצוף על פוטנציאל ההחלקה שלהם אחרי גשם, את תחושת האוויר ברחוב אחד לעומת רחוב אחר, את הצחנה המחניקה של השמן בפלאפליה בוויצמן כשהיא נשטפת בסוף יום, את תחנת המוניות ברוטשילד. אני יודעת מתי אתאמץ יותר וגם מתי תגיע תחושת רווחה – הרגע הזה בריצה שאת מרגישה שככה את יכולה להמשיך עכשיו עד אינקץ.
אני יודעת, למשל, שחמישה קילומטרים לתוך הריצה אגיע בדרך כלל לנקודת השיא של העלייה הארוכה של רחוב רופין. ואני יודעת, שבדיוק בנקודה הזאת ניצב מבנה שבראשו הכתובת 'בית בלב'.



בבית שבלב פנימה, התרוששתי מעוגן, והוא חסר לי באינסוף רגעים: יומיומיים סתמיים ומצחיקים; דרמטיים, מטלטלים ומערערים. לפעמים זה שוטף אותי כמו גל, פתאום, בבת אחת, ובחלל שבין הזרועות ובית החזה כאילו נפערת תהום, ואני לוטשת מבט לתוכה – לפעמים אטום, קהה; לפעמים מתנער בו-ברגע, ממאן להרגיש את מה שמתחיל לנשוך בו; אבל יותר ויותר מסתכל לאין הזה באפל של העין, מסכים לכאוב. התוצאה הבלתי נמנעת היא שאני מאבדת אותך שוב ושוב, בכל פעם מחדש.

חבקי אותי, ציטטתי את נורית, אני כל כך לבדתי. גם אני לבדתי, חבקי את אותי. אין לי אומץ לעלות. ולי אין אומץ ליפול. אבל אנחנו צריכות להגיע למַּדְלֵק של האור. להתרגל זה בלב.
שירה ומירה, פריקי לך ופריקי לי, כתבתי. לא כתבתי, 'עורכת ומתרגמת'.
אבל במהות, באיזשהו רובד עמוק מאוד של שתינו, יותר ויותר אני חושבת שזה אכן היה מפגש כזה. לא פעם את ערכת אותי, לא פעם אני תרגמתי אותך. ואנחנו הלוא יודעות, עורכות ומתרגמות יודעות, שזה עלול להיות מפגש טעון מאוד, שיש לגשת אליו בשום שכל, בעדינות. אבל איזו מתנה הוא גם יכול להיות, כמה מפרה, מרחיב דעת, מגמיש נפשות. עכשיו, בהיעדרך, אני משתדלת להיטיב ולחדד בעצמי גם את המבט וגם את המילים. כל מה שלקחנו וכל מה שנתנו, כל המעגלים, כלובי הנפש והכלובים האחרים, אפלת הצללים שרוקדים לך ולי על קירות הלב, לפרקים דומים עד ייאוש – אני רואה את כולם. אבל קראתי את גליה עוז, ושבתי וקראתי, ואני לא רוצה להיות היא.

את מן הסתם לא תקראי את זה, הלוא ביקשתי שלא תקראי פה יותר, אבל בַּלֵּב שֶׁלִּי, בַּלֵב הַלָּבָן שֶׁלִּי, לְעוֹלָם אֲחַכֶּה שֶׁיָּבוֹא יוֹם, יָבוֹא עֶרֶב, יָבוֹא לַיְלָה, יָבוֹאוּ עוֹד אֶלֶף שָׁנִים, וּבְרֶגַע קָטָן וְנָדִיר יָבוֹא אֵיזֶה הֶרֶף־עַיִן פִּלְאִי, מָאגִי, עַל־אֱנוֹשִׁי*, ותוכלי לשמוע צלול: את היית בדיוק מי שחשבתי שמצאתי בך, ולפני הכול ואחרי הכול ובתוך הכל, בבית שבלב, בין יפו לכפר סבא, ישנה דלת שתישאר פתוחה לך תמיד, יש מקום שלא חדֵל להיות שלך.

  • חדוה הרכבי, "51" בתוך ראנא: שירים 2005–2012 (הקיבוץ המאוחד, 2014), עמ' 48.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: