זו כן מס' 42

גדלתי בחבר'ה. החבר'ה של ההורים שלי שהלכו איתם מביה"ס היסודי ואז לתיכון ואז לגרעין, ואנשים שהצטרפו לגרעין ובני זוגם. בהמשך הצטרפו פה ושם גם אנשים מבחוץ, ממקומות עבודה. ממקומות העבודה של ההורים שלי, הכוונה. שלא לדבר על זה שמקום העבודה של אבא שלי, החברה שהקים, הפכה למקום עבודה של כמה וכמה מאנשי החבורה ההיא לתקופה לא מבוטלת. גדלתי בחבורה, אבל לא רק זה: גדלתי בבית שהיה הכוח המארגן שלה וגם מוקד התכנסות מרכזי, כמעט בלעדי.

זו לא אני.
אין לי חבר'ה. בניסיון להפוך להיות משהו לכאורה רצוי יותר שלא ניחנתי בו צירפתי את עצמי פה ושם לחבורות, קבוצות, קהילות. בלימודים, בארגון התנדבות, בקהילות וירטואליות, ובשנים האחרונות לקהילות חינוכיות. זה לא טבעי לי, ואני מוצאת את עצמי נוכחת נפקדת ללא תקנה. במפגש שנכחתי בו לא מזמן אמרה מישהי שהיא לא אדם של חבורות וקבוצות, אין לה או לבן זוגה "חבר'ה" או קבוצת חברים משמעותית, אבל היא לא רוצה שהילדים שלה יגדלו ככה, היא רוצה משהו אחר בשבילם, אז היא מנסה. עוד משתתפים בשיחה הביעו תחושות דומות. הקשבתי להם ולעצמי, וחשבתי, שמתחת לכל הרציונליות והוויתור וה"בשביל הילדים", אנחנו עצמנו חבורת ילדים, רק עייפים וחבוטים ולמודי אכזבות מכדי להודות, שבנו-עצמנו עוד קיים הזיק הזה, שממאן להינגף: התקווה להשתייך.
זיק זה דבר עדין. תקווה היא דבר רך.

לפני הרבה-הרבה שנים כתבתי, "אני הילדה שנראית לכולכם מתנשאת, עומדת מהצד בעיניים בוערות".


זו תמיד תהיה גם-אני, אבל אינני הילדה עוד.
הילדה-שבאמת מדברת על חברות. בדמעות היא אומרת שתסתפק בחברה אחת, רק אחת, שתהיה כמו יומן, שתוכל לספר לה הכול, לסמוך עליה, לדעת שתהיה איתה בכל מקום.
ביום ההורים אני מספרת על האמירה הזאת שלה למחנכות, בתוך שיחה רחבה על עניינים של הקשר חברתי.
אחת מהן אומרת, בקול גבוה, תקיף אבל מזדעק: "תגידי לה, שאחרי שלושים וחמש שנים אני אומרת לה: אין דבר כזה! אין!"
כמה מאיתנו למדו להסכין עם האין? כמה מאיתנו בלב פנימה עדיין בנות שמונה? ומה לעשות עם תחושת האשמה, שמכל הדברים להוריש לבתך, אז דווקא את הכמיהה הזאת, הסולידית כגוש ממאיר?
ואיך בכלל ירשה את זה? מתי ראתה אותי עם חברות, כמה מעט שמעה על החברויות שלי. איך זה שזה עובר?


עמוק בלילה, מול הים בין הרצליה לתל אביב, שואגות מצחוק על כסאות חוף בחושך, י' אומרת לי על הבת שלה, "אבל מאיפה היא לקחה את זה? איך זה שזה עובר?" על התנהגות שהיא לגמרי היא, לגמרי היא שהייתה. אני יודעת שזו לגמרי היא שהייתה, כי הייתי שם, עדה לילדה-נערה שהייתה, ואני זוכרת.


בדרך אל הים, בירידה אל החוף, היא אומרת, "נראה לי שלא הייתי כאן מאז הצבא"
"אני הייתי לפני שנה," אני אומרת. "קצת פחות. איזה ערב טראומטי."
"את עדיין מייצרת טראומות???" היא צועקת עליי ונקרעת מצחוק.

חברה שאת יכולה לסמוך עליה, שתהיה איתך בכל מקום, זה לא תמיד עניין של זמן ומרחב, אני רוצה ללמד את א'.

זו האפשרות שהיא תיקרע ממך מצחוק שלגמרי צוחק ממך ולא צוחק עלייך בכלל, זו האפשרות שתוכלי להגיב לצחוק הזה בצחוק משלך, "פפפ, וואו, כל כך. מה לעשות שלא חסרים אנשים לייצר איתם טראומות?!" ואז להתפוצץ מצחוק כי מי כותב את התסריט המופרך הזה, שבדיוק רגע אחרי עולה מולכן מהים טראומה ישנה בשר ודם.
זו האפשרות להשלים פערים, גם על המנגנון שמזמן את הטראומות להשתחזר, כאילו מאליו.
זו האפשרות לצלול משומקום של שנתיים לשיחה שאין בה רגע זר, שבסופה תעלו מהים שתיכן בתחושה שמשהו בבית החזה התרחב והתרווח.
זו האפשרות שגם את זה תהיו מסוגלות להגיד זו לזו בקול, ככה, קל.
נוכחות זה חשוב, אני רוצה להגיד לבת השמונה שלי, אבל טיב הדבר שנוכח חשוב יותר. הלוואי שלא תצטרכי לאבד כל כך הרבה – זמן ולא רק זמן – עד שתוכלי להרפות, להתמסר לאינספור הדרכים להיות נוכחת ואינספור הדרכים לאפשר לאחרות להיות נוכחות עבורך.

وحدتي (וואחידתי)

מוסד סגור
הבוקר נכנסתי לחנות הספרים שנחשבת, כך אמרו לי, למוסד מקומי. חיפשתי את ההוצאה המחודשת של חיים ומילים של מרים ילן שטקליס בעקבות הפוסט היפה עליו אצל מרית בן ישראל. אין. בהיסח דעת הרמתי עותק של היסטוריה והיסטוריונים בעת החדשה של פרופ' יוסי מאלי ורפרפתי בו בחצי חיוך נוסטלגי. לפני כעשור הייתי המתרגלת של מאלי בקורס באותו שם. מאחר שהייתי לבדי בחנות ומאחר שהמוכר – כלומר, המוסד – הביט בי מהצד בעניין, אמרתי לו, "הייתי המתרגלת שלו". מכל כיווני שיחת החולין הקטנה שאליהם אפשר היה ללכת, הוא בחר לשאול "את היית המתרגלת שלו?"
"בסדר," עניתי, "הייתי המתרגלת בקורס שלו." אחר כך (כמובן שרק אחר כך) חשבתי שהייתי צריכה לומר שבהינתן מערכת היחסים הסמי-פיאודלית של האוניברסיטה, בהחלט אפשר להגיד שהייתי "שלו". זה בטח היה מחלץ ממנו חיוך דק ומסמן אותי כראויה להתייחסות פחות מנטפקת ומקטינה ויותר מכבדת שיחה. מצד שני, חשבתי, אני לא מעוניינת איתו בשיחה מכבדת; אני ראויה גם בלי לחלץ חיוכים דקים.

כי זה לא הסיבוב הראשון שלי עם האיש. בקודם, שהיה גם המפגש הראשון שלנו, התפתח דיון על משוררות ולמי בכלל כותבים משוררים את השירה שלהם. רמז: לא להדיוטות שאינם משוררים בעצמם, כה אמר המוסד. הוא איש מבוגר וההתרשמות שלי ממנו באמת מוגבלת, אז לא אומר עליו מילים רעות. אבל, אנשים שהאינסטינקט הראשוני שלהם באינטראקציה עם אדם הוא לנטפק (כלומר, להעמיד במקום עובדתי ואגב כך להקטין) – בוודאי כשזה נעשה unprovoked – הם אנשים בודדים. יכול להיות שהם זוכים ליחס של יראה, אבל גם יראה היא דבר מבודד מאוד. אני מקווה שיש לו חברים, למוסד (שהוא גם משורר), אבל נדמה לי שהכלל הוא שאנשים בדרך כלל פחות מעוניינים להיות חברים של מנטפקים שכאלה, וגם פחות נוטים להיות חברים של אנשים מעוררי יראה.
זה בסדר, אני יודעת: הפוסלת במומה פוסלת. כשניסחתי לעצמי למה אבחר לקנות בעתיד בחנות אחרת ולא לשוב ולהיתקל בו (אף שהחנות באמת מרשימה ולא נופלת מחנויות הספרים העצמאיות הנחשבות של תל אביב מבחינת מגוון, עומק ואמנות ככלל. אני מבינה למה זה מוסד), נזכרתי, שהאנשים שאנחנו לא מחבבים או נרתעים מהם יותר מכל הם אלה שמזכירים לנו משהו מעצמנו או מסמנים לנו משהו, שברור לנו שאנחנו מועדים להתגלגל ולהיות.

</פתח סוגריים>

האם אני בודדה?
כן.
זאת התקופה. היא לא פשוטה, ממגוון סיבות. זו (גם) מי שאני עכשיו.
העניין הוא שזה לא סותר שום דבר אחר. זה לא סותר חיוכים וזה לא סותר ביטחון עצמי (במקומות וברגעים שהוא נוכח, שאני מרגישה בו), זה לא סותר תחושת הישג מקצועית כשהיא קיימת ויכולת התמודדות. זה הכול ביחד. זה מה שיש.

כמה מקום יש בעולם ל'הכול ביחד'? אני מודעת היטב לכללי המשחק, גם באינטרנטים. תהיי כנה ומעניינת, אבל מותאמת. במידה. אל תעיקי עם רגשות חשופים מדי, עם מחשבות כנות מדי, עם סימני שאלה נוקבים מדי, עם מבט חיצוני מדי על מרחבים משותפים וגם לא עם התמודדויות אמיתיות. לא בשם אמיתי, לא בפנים חשופות, לא בפני אנשים שאת פוגשת אחר כך גם במציאות אבל אינם בהכרח חברים שלך. מכרים. בשביל דברים כאלה יש פייק בטוויטר. כי אם לא, את הופכת, פוטנציאלית, לדוב מרקד בכיכר שוק האנקדוטות (זה לא משפט שלי. זו פראפרזה על גיל הראבן מתוך שאהבה נפשי). אחרי הכול, כפי שנאמר לי לאחרונה, "את מי לא מעניינת רכילות?"

אבל לפעמים את לא במידה. לפעמים את לא מסוגלת להיות במידה. יש פעמים, שאת גם לא בהכרח רוצה. כל אדם זקוק למקום שבו יוכל לצאת מדעתו בשלווה. לפעמים הוא גם זקוק לגיוון במקומות האלה.


אז ניסיתי את ההצטמצמות הזו. במיני דרכים, ניסיתי. גם להשמיש יוזר ישן בטוויטר ניסיתי.
זה לא עובד. שלא לדבר על זה שאינטואיטיבית משהו בזה מקומם אותי. גם זו מי שאני, למה שאתחבא. ועוד לא אמרנו כלום על זה שלהתחבא רק מחזק את תחושת הבדידות ובתורו מזיק עוד יותר.

</סגור סוגריים>

שיר

אחת המשוררות שעליהן התדיינו אז, אני והמוסד, הייתה זו שתודות לה בכלל התחלתי לפני שנים לא-רבות-בכלל לקרוא שירה. בבת אחת הרגשתי משהו, שקודם לא היה שם. בחירת המילים חשובה, לא-מקרית: לא הבנתי משהו; הרגשתי. (אבל ייתכן שמה שהרגשתי הוא מובנת.)

מִגְּבוּל הָעִיר יוֹצֵאת דֶּרֶךְ
וּבִקְצֵה הַדֶּרֶךְ יַעַר
וּבְסוֹף הַיַּעַַר גָּדֵר
וּמֵאַחוֹרֵי הַגָּדֵר בִּקְתָּה

אִם תָּגוּר הַיַּלְדָּה בַּבִּקְתָּה
שֶׁמֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר
שֶׁבְּסוֹף הַיַּעַר
שֶׁבִּקְצֵה הַדֶּרֶךְ
הַיּוֹצֵאת מִגְּבוּל הָעִיר
הַאִם תִּהְיֶה יוֹתֵר בּוֹדֵדָה

(טל ניצן, מתוך אטלנטיס [אפיק, 2019])

עוד שיר

ג'ף לין ברדיו הזכיר לי גרסה של עמיר בניון לאותו שיר, וכשהקשבתי לה גיליתי (מחדש, עברו הרבה שנים) שהוא שר בה גם בערבית ומשם התגלגלתי למירה עווד, אחרי שנים שלא יצא לי, וספציפית נתקעתי על אחד.

وحدتي مدينة حزينه
أجوب شوارعها
أعد أرصفتها
وحين يأتي الليل
يخترقها خيول جامحه تصهل غضبا
وقد أفزعها برق الشتاء
وحدتي أرض تمتلئ أشجارا
تتفتح أزهارها البيضاء
وحين تنضج الثمار
تتساقط, تتعفن
لا قاطف ولا ناطور
وحدتي شوق يبكي
الى شئ ما خارج الحواس
وخارج الجلد

WIHDATI / MY LONELINESS وحدتي
Music: Mira Awad
Lyrics: Omaima Jabarin

(מתוך עמוד הבנדקאמפ של עווד)

מה עושות מתרגמות כדי שטקסט יהיה גם קצת שלהן? נכון, מתרגמות אותו.

בדידותי وحدتي

בדידותי עיר עצובה
אסוב ברחובות
אמנה אבני המרצפות
וכשיירד הליל
ישעטו בה פרא הסוסים, צונפים בזעם
חרדים מברק

בדידותי אדמה נטועת
עצים פורחים
מלבלבים לבן
וכשיבשילו הפירות –
ינשרו אז וירקיבו
באין קוטף ובאין נוטר
בדידותי היא זעקה
של געגוע
מעבר לחושים
ומעבר לעור

(ניסיתי שיתאים גם ללחן, אבל זה עוד בעבודה, שמי יודעת אם תושלם בכלל)

הדקדוק הפנימי

זה לא שהערבית שלי טובה. היא לא. נעזרתי בתרגום לאנגלית בבנדקאמפ של עווד, וקצת בגוגל טרנסלייט המשוקץ, אבל בעיקר באינטואיציה הלשונית שלי שבכל זאת איננה מבוטלת. וגם שאלתי חברה. זו הייתה שאלה דקדוקית, אבל כדרכן של כאלה, היא ישר שלחה אותי למחשבה אחרת בכלל.

שאלתי אותה, איך היית מתרגמת خيول? והיא אמרה, שנראה לה שזה עדר סוסים. זה הסתדר לי, אבל כל שמות התואר והפעלים סביב שם העצם הזה היו בלשון נקבה. שאלתי אם יכול להיות שזה ש"ע נקבי, ואמרה שלא. העניין בערבית, הסבירה, הוא שבריבוי שאינו מציין בני אדם – שם התואר תמיד יהיה בנקבה יחיד. (וכנראה גם הפועל, הסקנו מזה). זה נקרא, כך אמרה, "הריבוי הלא הגיוני :)" (החייכן במקור).
כאן קפץ לי מייד הציטוט הידוע (ידוע למתרגמות, הכוונה): "העובדות אינן שוות עבור מי שהרקע הלשוני שלהם מכשיר אותם לניסוח שונה שלהן". (שגם עליו כבר כתבתי, די בראשיתו של הבלוג הזה.)
כי עדר הסוסים שועט ברחובות עיר. עיר, مدينة, היא ש"ע נקבי בערבית. לפני ההסבר על 'הריבוי הלא הגיוני' כבר הספקתי לתהות, אם כל לשון הנקבה הזו לא מתייחסת בכלל לעיר, שהיא המטפורה המרכזית בשיר ובעיקר הנחתי שלעצם השימוש בלשון נקבה יש כאן משמעות. אבל התברר (כנראה) שלא.

לכי תדעי כמה פעמים את מייחסת משמעות לדברים שהם סתם עניין דקדוקי שפשוט לא הכרת (ואז מה אם הוא לא הגיוני, זה הדקדוק). לכי תדעי כמה פעמים מייחסים אצלך משמעות לדברים שהם סתם עניין דקדוקי.
"אבל אי אפשר תמיד לנהל שיחה על כל דבר," הלנתי לא מזמן. אי אפשר להכביד, להיות כבדה, לוודא, לדייק, לשאול. איכשהו יש לי תמיד תחושה שאנשים מצפים שאבין בין השורות, שאקרא, שאנחש, שאפענח לבד. אני חוששת שאין להם כוח שאשאל, שאחטט, וגם אני לא רוצה להיות הכבדה, ששואלת ומחטטת ואגב כך גם חושפת את המנגנון הזה אצלה בראש, שמקיף די מהר הרבה יותר מדי רבדים אפשריים. אחרי כמה עשרות שנים בעולם את כבר יודעת, שאנשים חושבים שאת משקיעה בזה כל כך הרבה אנרגיה, את יודעת שלא נוחה להם האנרגיה שאת לכאורה משקיעה בהם, ואת לכי תסבירי שזה ככה, על אוטומט, מעצמו.

"או שאת מתכוונת, שתמיד אי אפשר לנהל שיחה," הייתה התשובה. "ממש מפתיע שככה את חושבת, בהתחשב בהכול, לא?" (כן, היא שנונה. כל אדם צריך מטפל שישיב ליכולת ההתחכמות האינסופית שלו מלחמה שערה, אבל בחמלה ובאמפתיה שרק גורמות לך לרצות להתפרק מכל זה, ללמוד להיות ככה גם. אולי ככה תהיי פחות בודדה.)

מהם הפרטים

ב-11 מגיעה השמש

במקרה ישבתי פה והבחנתי באור, על הקיר החיצוני – מכוסה שפריץ חום ישן משנות השמונים, פונה מזרחה. הבחנתי באור – עושה מה? יותר כובש או יותר גולש? בכל מקרה זה היה מהיר, עוד סנטימטר למטה ועוד שטח נחשף במשולש האור שמתלכסן על קיר המרפסת, בהתחלה צר ונמתח עד למטה, אחר כך מתרחב.
במקרה ישבתי פה והבחנתי באור, ומרגע שהבחנתי אי אפשר היה להתיק את המבט מההתקדמות, שאין בה שום פלא, למעט העובדה שהיא מתרחשת כאן כך כל בוקר, לפני שבאתי לדירה הזאת ואחרי שאלך ממנה, דירה שכבר כמעט תשעה חודשים אני גרה בה ועד היום לא ידעתי, שככה השמש מגיעה אליה ב-11.

מרגע שהתחלת, כבר אי אפשר לחזור לאחור. מרגע שהסתכלת על עץ השסק שממלא את חלון המרפסת וראית בו יצור מרובה אישונים חומים בגלגלי העיניים הצהובות, פוזל בשלוש-מאות ושישים מעלות הוא כבר לנצח יהיה שם, איש שהאישונים בעיניו באחת מתמלאים, משחירים, כמו אמא של מרידה, כשהיא נסוגה נטמעת אובדת אל תוך הדובה שגם היא – היא. ואת תראי אותו תמיד. מרגע שהישרת מבט זה אבוד. "כמו בציור של אֶשֶׁר, ציפורים שחורות על רקע לבן ובהרף עין ציפורים לבנות על רקע שחור, כי אפשר לראות בד בבד את הלבנות והשחורות […]"1

ואם הייתה דרך, האם הייתי רוצה לחזור מלהיהפך לאישה שצופרים לה ברמזור, כי כבר ירוק והיא עיניה בכחול, בציפורים שמחליקות ממול וממעל במגלשות אוויר לא נראות, מה יש שם בנקודה שאליה פתאום צללו או המריאו באחת, כמה תודעה יש במוח הציפור הזה שבראשן, האם בינן לבין עצמן הן חופשיות ואציליות כמו בעיני המתבונן בן ופרטי נמקי והסבירי האם וכיצד הן קשורות לשלדג המצויר מיום ההולדת שעבר, זה שבצידו האחורי של הדף עליו נרשם בפינה הימנית-עליונה 'למיכל' בפינה השמאלית-תחתונה שמה של מי שציירה, ותאריך, ובאמצע התהום הלבנה של הדף, ואני, שכל פגישה של הלב מהדהדת לה מילים של אחרים, על כורחי נהדפתי אל 'אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד לָךְ דְּבָרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַגִּיד', מספר 35 לראנא [מספר 36 כאילו ריק, רק סימני ניקוד ופסיקים, והיא אמרה – אני שמעתי שם גאווה נוגעת בפליאה – 'אני יכולה לראות איפה זה נכתב בגוף שני'.]2


למה

לא מזמן נשאלתי, 'למה את כותבת בלוג?'

שוב ושוב מצאתי את עצמי חושבת, כי מה יישאר מאיתנו, מלבד ההדים והאדוות בנפשות שפגשנו?
ואז חיפשתי ציטוט, ובאירוניה מושלמת מצאתי ציטוט בן עשור שלי-עצמי, מצטטת בדיוק את שביקשתי למצוא:

"בעולם בן החלוף והארעי הזה ממהרים כל הדברים הנראים לעין אל סופם, קלים מן הרוח, אבל הדברים שאינם נראים נותרים קבועים ובלתי משתנים לנצח".

— נזיר בנדיקטיני מהמאה השתים-עשרה שכנראה פספס קריירה מצויינת כצייצן.

הציטוט הזה היה נעוץ לי שנים מול שולחן העבודה, אבל באורח ארספואטי מובהק, מיהר כנראה גם הוא אל סופו מתישהו לאורך הדרך. אבל האינטרנטים זוכרים הכול.

נדמה לי שזה משלים את המעגל, שלא לומר מ.ש.ל

בשולי המעגל

נבחרו החוטים – טורקיז, כתום, זהוב – ונסרג השטיח. עמודי עיגולים נערמים זה על זה ובהדרגה את מבינה, שמה שבראש שלך נראה רעיון מוצלח כל כך בפועל מתגשם כעומס יתר לעיניים, כהה מדי, אינטנסיבי מדי. בהתבהרות של רגע את חושבת לנסות להוסיף עיגול צהבהב, ובאחת הכול מוקל.

עוד ועוד תזכורות, שיש גבול ברור לדברים שאפשר לקלוט בראש או לתפוש באינטלקט. צריך לעבור אותם בגוף או ברגש או בחושים כדי שמשהו יירשם בתודעה, כדי שתהיה לכל זה משמעות.


1 יהודית קציר, למאטיס יש את השמש בבטן (הקיבוץ המאוחד, 1995), עמ' 14
2 מתוך: חדוה הרכבי, ראנא: שירים 2005–2012 (הקיבוץ ההמאוחד, 2014)

בית בלב

לכאורה, לא הגיוני לנסוע מכפר סבא ליפו כדי להעביר אוטו מבחן רישוי שנתי.
מנגד, לכאורה, כן הגיוני לנסוע מכפר סבא ליפו כדי להעביר אוטו מבחן רישוי שנתי, כשהאוטו כבר ישן וישנו מוסך אחד שמכיר אותו לפני ולפנים, וגם אותך מכירים בו כבר שנים ואת מכירה בו את האנשים.
לכאורה, זו הייתה הסיבה.
אבל האמת היא, הרי, שהייתי לוקחת בשתי ידיים כמה שעות יפואיות חטופות, בכל סיבה ובכל תירוץ.
אז את האוטו אשפזתי באזור המוסכים של שכונת נגה, ולעצמי רשמתי כמה שעות עבודה בבית הקפה במדרחוב הקטן שליד התיאטרון, כמו פעם.
כשהמחשב שלך מתחבר מאליו לרשת המקומית בבית הקפה, כאילו לא עברה כבר יותר משנה מאז הפעם האחרונה (ובתוכה הגירה לעיר אחרת, כה אחרת, ומגפה) – את יודעת שאת בבית.
המדרחוב עובר שיפוץ. כנראה שככה קוראים לזה בעירייה. הפסיפס היפהפה שלו נעקר כבר ממקומו, גדרות חוצצות בין אזור העבודה לבין השולחנות ברחבה: מצד אחד את וקומץ באי בית הקפה בשעת הבוקר הזו של חול המועד, מצדה השני פועלים ומכונות וחול.
אלוהים, כמה חול ואבק.
לא הדבר החכם ביותר – לא בכלל, ולא לאסתמה בפרט.
אבל חי נפשי, באלוהים שלא היה אכפת לי. כי מהי יפו אם לא המולה רועמת, שוצפת, מאתגרת? יש אחרות שלוות ממנה, אין אף אחת מרחיבת נפש כמוה.
רגע לפני שהיגרנו ממנה כתבתי לחברההכיטובה, שעל הכול מרחפת התחושה, שעם כל הרצון שלי לעזוב את יפו, זו גם טעות באיזה מובן מאוד יסודי של האישיות שלי.
והיא השיבה, שהיא מבינה. שפעם חשבה שלעולם לא תצליח לנשום מחוץ לתל אביב, ששום מקום אחר לא יצליח למלא לה את הלב ככה. אבל אז, קצת כמו שאנשים שעוברים לחו"ל אומרים, פתאום אפשר היה להרגיש איך הכתפיים מתרפות ויוצאות מהלחץ התמידי שבו הן מוחזקות. לא לגמרי, כי אנחנו עדיין כאן, אבל קצת יותר נינוח, קצת פחות נוקשה. אני מקווה, הוסיפה, שזה יקרה לך.



הדבר המסוים הזה, הקצת יותר נינוח, קצת פחות נוקשה – הוא כן קרה לי.
התמקמתי די מהר. אני יודעת איפה דברים נמצאים, איך להגיע ממקום למקום, מזהה רחובות, דרכים, קיצורים. ויש לי את מי לשאול שאלות: אני מכירה אנשים, לאט-לאט רוקמת קשרים, אפילו ניצני ידידויות חדשות.
אבל כשאני מגיעה לכפר סבא הלב לא מתופף לי "בית בית בית בית בית בית" כמו שהוא עדיין מתופף כשאני חוזרת ליפו. תחושת התבססות, שמשהו פה שייך לי, שאני עצמי שייכת פה – התחושה הזו איננה. בינתיים זה בעיקר הייאוש, למרבה הבנליה, שבאמת פשוט נעשה יותר נסבל. אפילו לא יותר נוח, בדיוק, רק קל יותר לנשיאה.
אולי בכלל חצוף, מוגזם, לצפות ליותר?

הרגעים שבהם יש לי תחושת אינטימיות במקום הזה באים בשעות הערב המאוחרות, כשאני יוצאת לרוץ. הריצות שלי הן וריאציות על אותו מסלול סובב שכונה, ובכל פעם מחדש יש בי תחושה שאני כובשת ברגליי משהו. לא בדיוק את הקרקע שעליה אני רצה, כמו את תחושת הזרות. אולי אם יום אחד אחדל להרגיש זרה, אשנה גם את המסלול, אבל בינתיים, יש לי צורך בתחושה שאני מכירה כל עלייה במסלול הזה, כל ירידה, כל התגבהות מדרכה שנדחפת למעלה בשורשי עצים, את כל סוגי הריצוף על פוטנציאל ההחלקה שלהם אחרי גשם, את תחושת האוויר ברחוב אחד לעומת רחוב אחר, את הצחנה המחניקה של השמן בפלאפליה בוויצמן כשהיא נשטפת בסוף יום, את תחנת המוניות ברוטשילד. אני יודעת מתי אתאמץ יותר וגם מתי תגיע תחושת רווחה – הרגע הזה בריצה שאת מרגישה שככה את יכולה להמשיך עכשיו עד אינקץ.
אני יודעת, למשל, שחמישה קילומטרים לתוך הריצה אגיע בדרך כלל לנקודת השיא של העלייה הארוכה של רחוב רופין. ואני יודעת, שבדיוק בנקודה הזאת ניצב מבנה שבראשו הכתובת 'בית בלב'.



בבית שבלב פנימה, התרוששתי מעוגן, והוא חסר לי באינסוף רגעים: יומיומיים סתמיים ומצחיקים; דרמטיים, מטלטלים ומערערים. לפעמים זה שוטף אותי כמו גל, פתאום, בבת אחת, ובחלל שבין הזרועות ובית החזה כאילו נפערת תהום, ואני לוטשת מבט לתוכה – לפעמים אטום, קהה; לפעמים מתנער בו-ברגע, ממאן להרגיש את מה שמתחיל לנשוך בו; אבל יותר ויותר מסתכל לאין הזה באפל של העין, מסכים לכאוב. התוצאה הבלתי נמנעת היא שאני מאבדת אותך שוב ושוב, בכל פעם מחדש.

חבקי אותי, ציטטתי את נורית, אני כל כך לבדתי. גם אני לבדתי, חבקי את אותי. אין לי אומץ לעלות. ולי אין אומץ ליפול. אבל אנחנו צריכות להגיע למַּדְלֵק של האור. להתרגל זה בלב.
שירה ומירה, פריקי לך ופריקי לי, כתבתי. לא כתבתי, 'עורכת ומתרגמת'.
אבל במהות, באיזשהו רובד עמוק מאוד של שתינו, יותר ויותר אני חושבת שזה אכן היה מפגש כזה. לא פעם את ערכת אותי, לא פעם אני תרגמתי אותך. ואנחנו הלוא יודעות, עורכות ומתרגמות יודעות, שזה עלול להיות מפגש טעון מאוד, שיש לגשת אליו בשום שכל, בעדינות. אבל איזו מתנה הוא גם יכול להיות, כמה מפרה, מרחיב דעת, מגמיש נפשות. עכשיו, בהיעדרך, אני משתדלת להיטיב ולחדד בעצמי גם את המבט וגם את המילים. כל מה שלקחנו וכל מה שנתנו, כל המעגלים, כלובי הנפש והכלובים האחרים, אפלת הצללים שרוקדים לך ולי על קירות הלב, לפרקים דומים עד ייאוש – אני רואה את כולם. אבל קראתי את גליה עוז, ושבתי וקראתי, ואני לא רוצה להיות היא.

את מן הסתם לא תקראי את זה, הלוא ביקשתי שלא תקראי פה יותר, אבל בַּלֵּב שֶׁלִּי, בַּלֵב הַלָּבָן שֶׁלִּי, לְעוֹלָם אֲחַכֶּה שֶׁיָּבוֹא יוֹם, יָבוֹא עֶרֶב, יָבוֹא לַיְלָה, יָבוֹאוּ עוֹד אֶלֶף שָׁנִים, וּבְרֶגַע קָטָן וְנָדִיר יָבוֹא אֵיזֶה הֶרֶף־עַיִן פִּלְאִי, מָאגִי, עַל־אֱנוֹשִׁי*, ותוכלי לשמוע צלול: את היית בדיוק מי שחשבתי שמצאתי בך, ולפני הכול ואחרי הכול ובתוך הכל, בבית שבלב, בין יפו לכפר סבא, ישנה דלת שתישאר פתוחה לך תמיד, יש מקום שלא חדֵל להיות שלך.

  • חדוה הרכבי, "51" בתוך ראנא: שירים 2005–2012 (הקיבוץ המאוחד, 2014), עמ' 48.

על הריצה

"חליפין מרתקים ובלתי פוסקים מתקיימים בין העצמי הטבעי של עורב לבין העצמי המתורבת שלו, בין אוכל הנבלות לפילוסוף, אלת ההוויה השלמה והכתם השחור, בין עורב לציפוריות שלו. נדמה לי שאותם חליפין עצמם מתקיימים בין אבל לחיים, אז ועכשיו. אני יכול ללמוד ממנו המון."
מקס פורטר, אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות, מאנגלית: עודד וולקשטיין (כתר, 2017)

"האם האחרים חשים כמוני, או שאני בעלת מיתר קרוע?
ניסיתי שלא להודות בזה, אבל כמו פיהוק, או שיעול, יש דברים שקשה להחביא.
ולו אדבר על כך, האם אפול לסוף העולם?"
נורית זרחי, בדידות אוֹ (אפיק, 2019)

ל' ואני נפרדנו בנובמבר. אני חושבת שזה היה נובמבר. שש-עשרה שנה, לכי תזכרי. אני כן זוכרת את עצמי יושבת בגשם ברחבה סמוכה לבניין נפתלי באוניברסיטה, בהפסקה, בין שיעורים, בוכה. אני לא זוכרת איך התחלתי להתאמן בספינינג. אני כן זוכרת שזה תפס אותי מיד. החושך, הווליום של המוזיקה, המדיטטיביות הלא-סבילה-בעליל שבאימון. שנים אחר כך עוד היה לי פלייליסט של המוזיקה מהאימונים ההם. שנים אחר כך כתבתי איתה סמינריונים באוניברסיטה, אחר כך תזה. רעש לבן בריפיט בפול ווליום. מאז המרתי אותה בפיליפ גלאס, לודוביקו אינאודי, מקס ריכטר, אציו בוסו שמת לאחרונה. נהייתי בת ארבעים, אבל "הַיַלְדוּת אֵינָהּ צוֹמַחַת, לֹא, הִיא מִתְכַּסָּה שְׁכָבוֹת כְּצֶדֶף מִתְעַבֶּה."1 והנפש מוסיפה להימשך ליצירות מינימליסטיות: תבניות קצרות שחוזרות על עצמן בשינויים קלים עם הזמן. בוויקיפדיה אומרים שזה "מיצוי מקסימלי של החומר התמטי המינימלי".

כל החורף ההוא התמדתי בספינינג, ואחר כך באביב. מתישהו אז גם נתקלתי אצל וירג'יניה וולף, בגברת דאלוויי שלה, במשפט the skeleton of habbit alone upholds the human frame ומאז, כנראה אהבתי אותה באמת. אני לא מסוגלת לקרוא את וירג'יניה וולף בעברית, אבל באנגלית אני גם לא מסוגלת להתמסר לה ממש, לא מצליחה לתפוש בקריאה רציפה את כל מה שכתוב שם. הטקסט נשמט ממני, אני מאבדת אותו, נופלת ממנו החוצה, מגששת את דרכי חזרה, אבל גם ככה אני שמחה בה. ופה ושם מזדקרים זיזי משפטים שנתקעים לי בראש שנים, מנסחים הוויה, מספקים נקודות אחיזה.
הספינינג החזיק אותי אז, בפרידה ההיא. הוא חיזק אותי, הוא ייצב אותי, זקף אותי, אושש את רוחי. הוא נתן לי תחושת שליטה, ועוד יותר מזה: תחושת סיבולת. עשיתי משהו שהיה זר לי מאוד, שהיה כרוך במאמץ פיזי ובהתמדה, ויכולתי לו. אם יכולתי לו, כנראה שגם לפרידה אני יכולה.

שש-עשרה שנה אחרי, מזה חודש אני רצה.


כַּמָּה עָמֹק יָכוֹל לְהִפָּעֵר הַכְּאֵב,
כְּשֶׁהָרַגְלַיִם דּוֹרְכוֹת בְּסַךְ הַכֹּל עַל אַדְמַת הַשְּׂדֵרָה הַקָּשָׁה.
מִשְׁנֵי צִדֵּי הָרְחוֹב בִּנְיָנִים
וּבָהֶם כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים
זֶה הַגְּמוּל עַל שֶׁאָהֲבוּ לֹא יוֹתֵר
מִשֶּׁאָהֲבוּ אוֹתָם, לֹא פָּחוֹת.
זוֹהִי הַבְּרִיאוּת – כְּשֶׁהָאַהֲבָה בָּאָה –
לְהַצִּיעַ מִטָּה וְכִסֵּא.

הַאִם אַהֲבָה נְכוֹנָה נִשְׁקֶלֶת עַל פִּי הַמַּטְבֵּעַ הַקָּטָן שֶׂל הַסֵּבֶל,
אוֹ הַכַּוָּנָה לָזוֹ שֶׁנִּתְהַדְּקָה עַד שֶׁאֵין לְהַפְרִיד
בֵּינָהּ לְבֵין הַרִצְפָּה, לְבֵין הַקִּירוֹת.
אֶצְלִי בַּבַּיִת הָרִצְפָּה וְהַקִּירוֹת עֲשׂוּיִים רִצְפָּה וְקִּירוֹת.
וְרַק בְּנוֹכְחוּתִי הֵם מַרְאִים מָה שֶּׁבִּיכֹלְתָּם לַהֲפֹךְ לִתְהוֹם.

פְּרָט לִצְְמָחִים אֲחָדִים, וְדַפִּים כְּתוּבִים בְּחֵצְיָם
אֲנִי מְגַדֶּלֶת רַק אֶבֶן.
הִיא אוֹמֶרֶת לִי בֹּקֶר וָעֶרֶב
הֲיִי הָרִצְפָּה, הֲיִי הַקִּירוֹת, אַל תַּסְגִּירִי
יוֹתֵר מֵהָעוֹרְבִים לִפְנוֹת עֶרֶב בְּצִרְחָתָם הַסְּתוּמָה.
הַפַּעַם תֹּאהֲבִי אַהֲבָה נְבוֹנָה,
מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה – לֹא מַן הַמָּקוֹם הַזֶּה –
קִפְצִי אֶת הַפֶּה, קִפְצִי אֶת הָרֹאשׁ, קִפְצִי אֶת אַלְמֻגֵּי הָעֲצַבִּים
קִפְצִי אֶת הַדִּמְיוֹן, קִפְצִי אֶת הַתִּקְוָה, הֲיִי בְּרִיאָה, הֲיִי אֶבֶן.2

ישבנו איזה ערב, לפני כמעט שנה, בזמן שנראה תקופת חיים אחרת, שני רגעים לפני הקורונה, כשגרתי עוד בעיר האחרת ולא רחוב וחצי ממך. (פעם פתחתי את גוגל מפות, ומיקמתי את הסמן בערך בנקודה ההיא בגינה "שלך" – זו שאליה אני לא מתקרבת, לא מכירה אותה לילדות, לא מעזה לדרוך לך בה, לא רק עכשיו ולא רק בסבב הקודם, אלא גם בין לבין, גם כשהזמנת אותי אליה, גם כשדחקת בי להכיר עוד אמהות בה. מעולם לא הצלחת לשכנע אותי באמת, שהנוכחות שלי כאן ושם לא קרובה לך מדי. מיקמתי את הסמן בגינה ההיא, ליד הספסל ומפנה השביל, שדומה ששוב ושוב חורשים לחברות שלנו רעוֹת, ומצאתי, שהם ממוקמים כמעט מאה מטרים מדויקים מכל אחת מאיתנו. אבל) רגע לפני שהמאהמטר הפך לאמת המידה היסודית בעולם, רגע לפני שלקח ממני הרבה אנשים, אבל יותר מכולם, אמרתי לך, דומה שלקח ממני את המשפחה שלי ואותך, רגע לפני כל זה שאלת אותי במוצאי שבת אחד, אם אני רוצה להיפגש ספונטנית, ואני הזמנתי אותך אלינו, כי נשארתי לבד עם הילדות.
ובין הרצפה והקירות ההם ישבנו, ודיברנו בשקט, ואני הרשיתי לך להציץ אל התהום. הייתי מעורערת בסוף השבוע ההוא, רגע אחרי שהתחלתי להבין את הבור שאליו הפילו אותי הרבה לפני שהיתה לי יכולת לבחור בעצמי, ואת עוצמת השליטה של המנגנונים שהוא טבע בי. אמרתי לך, בחצי השלמה, שאני מפחדת, גם קצת מיואשת. הרגשתי שניתנו לי הכלים לחזות בעל כורחי בתאונות העתיד של מערכות היחסים שלי בעת התרחשותן – לחזות בהילוך איטי מאוד, מודע עד כאב, מתבונן, כמו מחוץ לזמן – אבל לא היכולת למנוע אותן מלהתרחש. הרגשתי נידונה לחָרֵב.
ואת אמרת… אני לא זוכרת מה אמרת. אני זוכרת את הניגון של דברייך, שהיה ניגון של הפצרה. אני זוכרת התפעלות. אני זוכרת ניסיון להראות לי אומץ וכוח שחשבת שאת רואה בי וניסיון להדביק אותי בהם: איך שאני לא נסוגה, לא מתקפדת לתוך עצמי אחרי כישלונות, אלא מלקקת פצעים ואז מסתערת שוב על החיים.
הסגת אותי קצת לאחור מאיזו הרמת ידיים בערב ההוא.
אני לא חושבת שידעת, כמה הייתי אסירת תודה לך עליו.

[שירה ומירה, פריקי לך ופריקי לי, וכל המילים שנתקעות לי בגרון אלייך, כל המילים שכבר לא אומר, כי ככה זה נגמר, ככה זה נשאר, בקול דממה – כל המילים הן של נורית:

פַּעַם הָיִינוּ יְלָדִים,
אֲבָל זֶה כַּמּוּבָן שֶׁקֶר.3


אֲבָל בִּקְצֵה הָעֵשֶׂב,
בִּקְצֵה הָאֹפֶק הַשָּׁבוּר, יוֹשֶּבֶת עַכְבִישָׁה

שְׁמַהּ הוּא יַלְדוּת.
יוֹשֶׁבֶת בִּקְצֵה הָעֵשֶׂב וְזוֹמֶמֶת עָלַיִךְ חוּט מוּל חוּט.4


מִי הָיָה זֶה שֶׁהֶאֱכִיל אוֹתָנוּ אֶת הַפְּרוּסָה הָרֵיקָה,
מִכַּף הַיָד הָרִאשׁוֹנָה,
זוֹ שֶׁהִתְמַכַּרְנוּ לָהּ כְּמוֹ לְמַיִם.
מָה הַפֶּלֶא שֶׁגְּבוּלוֹת הַגּוּף שֶׁלָּנוּ נוֹדְדִים,
יוֹתֵר מִן הָעֲרָפֶל.
וַאֲנִי מַרְכִּיבָה עֲלֵיהֶם אֶת פְּנֵי הָעֲרָפֶל שֶׁל אַהֲבָתְךָ.5


הַיַּלְדָה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת
כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר
זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הַאֵם.
אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.6


חבקי אותי, אני כל כך לבדתי. גם אני לבדתי, חבקי את אותי.
אין לי אומץ לעלות. ולי אין אומץ ליפול. אבל אנחנו צריכות להגיע למַּדְלֵק של האור.
להתרגל זה בלב.]

וירג'יניה וולף כתבה במכתב לוויטה סקוויל-וסט:

"Oh and does it strike you that one’s friendships are long conversations, perpetually broken off, but always about the same thing with the same person? With Lytton I talk about reading; with Clive about love; with Nessa about people; with Roger about art; with Morgan about writing; with Vita—well, what do I talk about with Vita? Sometimes we snore—I must go in and crouch over the fire."

יש לי חברויות, ועוד תהיינה נוספות, חדשות, גם בעתיד. ככה אני. לכל אחת מהן ישנו ויהיה המקום הייחודי שלה בנוף החיים. אבל השיחות בהן הן במידה רבה שיחות שונות. השיחה המסוימת שהתנהלה בינינו, מה שהיא אפשרה לאורך שנים של היכרות מעמיקה והולכת, שנים של התקרבות איטית, לפרקים זהירה, לפרקים נסוגה, איטרטיבית במהותה, לומדת, משתכללת, מפוכחת, בחברות עוףחול, שחזרה מהמקום שאליו הולכות חברויות כשהן נשברות – השיחה הזאת, שיחה כזאת, לא תהיה יותר. אני לא אתן, לא אאפשר. אמרתי לך, שאת משאירה את שתינו בלי המקום שאליו אנחנו באות חשופות כמו שאנחנו לא יכולות לבוא למקומות רבים אחרים. זה היה וזה אינו יותר. עכשיו שתינו מאוד לבדתנו, כל אחת בפינתה שלה, מאתיים מטר זו מזו.
אני חושבת על חברות קרובה כזו כעל סוג של זוגיות; ישנן פנים בריקוד הזה בין שתי נפשות שנראות לי דומות. אני חושבת עליה גם כעל סוג של משפחה: מקום בטוח, כמעט בלתי מותנה, מבחירה. אני כותבת על חברויות ומנסה לכתוב על חברויות, לאורך שנים בבלוג הזה. זה עניין שמעסיק אותי, ולא בכדי. רוב הזמן ניסיתי להסתיר, לא יודעת אם בהצלחה או לא, את הדרמה שלפעמים מתערבלת לי סביב חלק מהקשרים החבריים האלה. הרבה זמן לא ידעתי למה, גם עכשיו אני עוד לא ממש יודעת למה, אבל יש לי כיוונים לחשוב, להרגיש, לחקור. להסתיר, מכל מקום, נמאס.
אולי אני מיתר קרוע חריג, ואם כן, שיהיה כך. אבל אולי לרבים ולרבות ישנם מיני כאבים סביב העניין הזה של חברויות, של הרצון והצורך בנפשות קרובות והכישלונות מרובי הפנים לייצר ולייצב קשרים משמעותיים כאלה (ואולי במיוחד בעשורים הרביעי והחמישי, כשלכאורה גודש החיים אמור להיות בעוכריהם של קשרים משמעותיים מחוץ לזוגיות ולמשפחה, מחבל בעצם הלגיטימציה לקיים אותם או לבקש אותם. למי יש זמן לזה? למי אמור להיות פנאי לזה? מי ההזויה הזאת, שיש לה פנאי וזמן ונכונות לתעדף עוד אדם גבוה?)
(אני. כלומר, אני הייתי.)

הספינינג בנה שרירי אבן. הריצה תעשה את זה גם. חודש אחרי שהתחלתי, שלוש פעמים בשבוע, שרירי התאומים מתהדקים שוב לנוקשות ההיא, של תקופת הספינינג, כאילו כל העת המתינו בצללים לשעת כושר. הארבע-ראשי מתחיל להתקשח גם הוא. בקרוב הוא יתגבה שוב בזמן כיווץ לצורה הכמו-משולשית ההיא מאז. לא ידעתי שאוהב לרוץ. הנחתי שאשמח בתחושת המאמץ, באימון המרוכז לכוח הרצון, שאתמלא גאווה בכך שאני מצליחה לעשות את זה לַמְרוֹתי. לא ידעתי שדבר מזה לא יהיה: לא להיגרר בכוח להתלבש, לנעול, לכוון את האפליקציה, לצאת מהבית – גם כשעוד היה חם ומזיע עד מאוד, גם ככל שהתקרר, גם אל רחובות רטובים מגשם. לא ידעתי שאחכה בכליון עיניים לאימון הבא. אבל במיוחד לא נתתי את הדעת על כך ששוב אני מתמסרת לחוויה מדיטטיבית לא-סבילה-בעליל, ובעיקר לא העליתי על הדעת, שזה יהיה שיעור מתמשך בקשב, באמנות הדיוק: אל תנחתי על העקב, כווני למרכז כף הרגל, תרגישי איך היא משגרת אותך כמו קפיצית לצעד הבא, ברגל שמאל זה עובד יפה, רגל ימין רגילה יותר להוביל וקשה לה יותר לסגל את התנועה, שימי לב אליה, שוב, שוב, שוב, לעבוד מלמעלה, להביא את התנועה מהאגן, מהירכיים, תרימי את הברכיים, הרפי את הכתפיים, לא, הן לא רפויות, תרפי, תרפי, אבל תרגישי שמשהו מושך אותך מהקודקוד מעלה, ולנטות קדימה, בנטייה קדימה כל הזמן. זכרי את תחילת-הפציעה בשבועיים הראשונים. את הצורך להצטייד בכלים הולמים: בידע, באמצעים. את ההכרח לנוח כשצריך, להניח כשצריך, לא כשמאוחר מדי וכבר אין ברירה, ולא כוויתור – כמחויבות דווקא, כאורך נשימה. שימי לב, שימי לב.

בסוף, בהליכת השחרור, כשאני כמעט חוזרת לנקודת ההתחלה וכשאני נכנסת לגינה הקטנה בפינת הרחובות לעשות מתיחות – לא הגינה שלך, לא-לא, הגינה שלנו – בבת אחת זה מכה, בכל פעם. הגוף מחליק מאליו לרוטינת המתיחות מאז. רגליים, כתפיים, זרועות, גב, צוואר. הוא מתורגל ולא צריך אותי יותר, והראש מתמלא באחת באין היותך: כל הספסלים שעליהם ישבנו בגינה הזאת ובסביבותיה, אני נשענת עליהם קלות, שלא אאבד שיווי משקל, נמתחת לידם, מתחת לזית, גבוה, גבוה, כמעט נוגעת בעלים, כאן, ממש כאן ליד, אמרת לי בערב שחזרנו לדבר "קומי", וקמתי, והתחבקנו חיבוק ארוך-ארוך, מרפה לרגע ומתהדק מחדש, עוד לא, חיבוק של חודשיים בנפרד, בכאב ובעלבון ובכעס אדירים ובשתיקה מבוצרת, שהופרה כששלחתי מייל – רק כשכבר הייתי שלמה עם הסוף הזה, כשהייתי מסוגלת להשיב לך בלי להתנצח איתך, כשהייתי מסוגלת להרפות מאיתנו – ואת פתאום הבהבת על המסך שלי: "את יכולה לרדת?", והמרצפות שצורתן משושה שעליהן נפגשנו לרגע, כמעט חודש אחר כך. יש לי חיבוק לתת, כתבת. אני עמדתי לצאת לריצה, אחת הראשונות שלי, ואמרתי, בואי תפגשי אותי לפני, והתחבקנו חיבוק ממושך וחזק, ואז, במפתיע, עוד אחד. האם ניחש, שהוא יהיה האחרון? בכל פעם שאני עוברת ליד המרצפות המשושות האלה, חולף בראשי "גַּם בְּאַבְנֵי הַמִּרְצֶפֶת אֶפְשָׁר לִטְבֹּעַ"7 ואני עוקפת את האבנים המשוערות במודע, בזהירות, בכל פעם מחדש.

הריצה מחזיקה אותי בשבועות האלה, בפרידה הזאת. כי זו אכן פרידה. היא מחזקת אותי, היא מייצבת אותי, זוקפת אותי, מאוששת את רוחי. היא נותנת לי תחושת שליטה, ועוד יותר מזה: תחושת סיבולת. אני עושה משהו שזר לי מאוד, שכרוך במאמץ פיזי ובהתמדה, ואני יכולה לו. אם אני יכולה לו, כנראה שגם לפרידה אני יכולה.
בהתחלה בכיתי בסוף כל אימון. בסוף כל אימון. עם הזמן חדלתי. אני עדיין יושבת שם אז לפעמים, לכמה רגעים, זורקת מבט ימינה. באיזשהו יקום עבר מקביל, החלל הזה מכיל עדיין את דמותך, מכיל אותנו יושבות שם יחד, מדברות, מדברות. ביקום ההווה את במרחק שני רחובות משם, ואת אינך.
בתהליך המתעתע, הלא-ליניארי, של שלבי האבל, אני נפרדת ממך כל הזמן, ותוהה: איך יחלחלו שיעורי הדיוק האלה לחיים עצמם? האם יביאו איתם קשב כזה, מבט כמו-חיצוני על כל מנח של העצמי במרחב, כמו על מנח של כף הרגל על האספלט?מה מכל זה יוכל להיתרגם למשל לחיים, והאם אצליח לחצוב לי נפש אבנית בגוף בריא?

ציטוטים:

1 פרגמנט מתוך: שולמית הר-אבן, "נוח במחוזות הים" בתוך: שירה צעירה: אוסף (עקד, תשכ"ט)
2 נורית זרחי, "אבן" בתוך: עצמות ועננים, מבחר 1966–2008 (הקיבוץ המאוחד, 2010). התפרסם במקור בקובץ כפר הרוחות.
3 נורית זרחי, "הָאֳנִיָּה הַמְקֻעְקַעַת – 6" בתוך: מלון היפּּנודְרום (הליקון, 1998)
4 פרגמנט מתוך: נורית זרחי, "הַלַּיְלָה הוּא יוֹם חָזָק – 16" בתוך מלון היפּנודְרום (הליקון, 1998)
5 נורית זרחי, "הָאֳנִיָּה הַמְקֻעְקַעַת – 1" בתוך: מלון היפּנודְרום (הליקון, 1998)
6 פרגמנט מתוך: נורית זרחי, "התקרה עפה" בתוך: עצמות ועננים: מבחר 1966–2008 [הקיבוץ המאוחד, 2010], התפרסם במקור בקובץ התקרה עפה.
7 פרגמנט מתוך: טל ניצן, קפה השמש הכחולה (אבן חושן, 2007)

%d בלוגרים אהבו את זה: