בית בלב

לכאורה, לא הגיוני לנסוע מכפר סבא ליפו כדי להעביר אוטו מבחן רישוי שנתי.
מנגד, לכאורה, כן הגיוני לנסוע מכפר סבא ליפו כדי להעביר אוטו מבחן רישוי שנתי, כשהאוטו כבר ישן וישנו מוסך אחד שמכיר אותו לפני ולפנים, וגם אותך מכירים בו כבר שנים ואת מכירה בו את האנשים.
לכאורה, זו הייתה הסיבה.
אבל האמת היא, הרי, שהייתי לוקחת בשתי ידיים כמה שעות יפואיות חטופות, בכל סיבה ובכל תירוץ.
אז את האוטו אשפזתי באזור המוסכים של שכונת נגה, ולעצמי רשמתי כמה שעות עבודה בבית הקפה במדרחוב הקטן שליד התיאטרון, כמו פעם.
כשהמחשב שלך מתחבר מאליו לרשת המקומית בבית הקפה, כאילו לא עברה כבר יותר משנה מאז הפעם האחרונה (ובתוכה הגירה לעיר אחרת, כה אחרת, ומגפה) – את יודעת שאת בבית.
המדרחוב עובר שיפוץ. כנראה שככה קוראים לזה בעירייה. הפסיפס היפהפה שלו נעקר כבר ממקומו, גדרות חוצצות בין אזור העבודה לבין השולחנות ברחבה: מצד אחד את וקומץ באי בית הקפה בשעת הבוקר הזו של חול המועד, מצדה השני פועלים ומכונות וחול.
אלוהים, כמה חול ואבק.
לא הדבר החכם ביותר – לא בכלל, ולא לאסתמה בפרט.
אבל חי נפשי, באלוהים שלא היה אכפת לי. כי מהי יפו אם לא המולה רועמת, שוצפת, מאתגרת? יש אחרות שלוות ממנה, אין אף אחת מרחיבת נפש כמוה.
רגע לפני שהיגרנו ממנה כתבתי לחברההכיטובה, שעל הכול מרחפת התחושה, שעם כל הרצון שלי לעזוב את יפו, זו גם טעות באיזה מובן מאוד יסודי של האישיות שלי.
והיא השיבה, שהיא מבינה. שפעם חשבה שלעולם לא תצליח לנשום מחוץ לתל אביב, ששום מקום אחר לא יצליח למלא לה את הלב ככה. אבל אז, קצת כמו שאנשים שעוברים לחו"ל אומרים, פתאום אפשר היה להרגיש איך הכתפיים מתרפות ויוצאות מהלחץ התמידי שבו הן מוחזקות. לא לגמרי, כי אנחנו עדיין כאן, אבל קצת יותר נינוח, קצת פחות נוקשה. אני מקווה, הוסיפה, שזה יקרה לך.



הדבר המסוים הזה, הקצת יותר נינוח, קצת פחות נוקשה – הוא כן קרה לי.
התמקמתי די מהר. אני יודעת איפה דברים נמצאים, איך להגיע ממקום למקום, מזהה רחובות, דרכים, קיצורים. ויש לי את מי לשאול שאלות: אני מכירה אנשים, לאט-לאט רוקמת קשרים, אפילו ניצני ידידויות חדשות.
אבל כשאני מגיעה לכפר סבא הלב לא מתופף לי "בית בית בית בית בית בית" כמו שהוא עדיין מתופף כשאני חוזרת ליפו. תחושת התבססות, שמשהו פה שייך לי, שאני עצמי שייכת פה – התחושה הזו איננה. בינתיים זה בעיקר הייאוש, למרבה הבנליה, שבאמת פשוט נעשה יותר נסבל. אפילו לא יותר נוח, בדיוק, רק קל יותר לנשיאה.
אולי בכלל חצוף, מוגזם, לצפות ליותר?

הרגעים שבהם יש לי תחושת אינטימיות במקום הזה באים בשעות הערב המאוחרות, כשאני יוצאת לרוץ. הריצות שלי הן וריאציות על אותו מסלול סובב שכונה, ובכל פעם מחדש יש בי תחושה שאני כובשת ברגליי משהו. לא בדיוק את הקרקע שעליה אני רצה, כמו את תחושת הזרות. אולי אם יום אחד אחדל להרגיש זרה, אשנה גם את המסלול, אבל בינתיים, יש לי צורך בתחושה שאני מכירה כל עלייה במסלול הזה, כל ירידה, כל התגבהות מדרכה שנדחפת למעלה בשורשי עצים, את כל סוגי הריצוף על פוטנציאל ההחלקה שלהם אחרי גשם, את תחושת האוויר ברחוב אחד לעומת רחוב אחר, את הצחנה המחניקה של השמן בפלאפליה בוויצמן כשהיא נשטפת בסוף יום, את תחנת המוניות ברוטשילד. אני יודעת מתי אתאמץ יותר וגם מתי תגיע תחושת רווחה – הרגע הזה בריצה שאת מרגישה שככה את יכולה להמשיך עכשיו עד אינקץ.
אני יודעת, למשל, שחמישה קילומטרים לתוך הריצה אגיע בדרך כלל לנקודת השיא של העלייה הארוכה של רחוב רופין. ואני יודעת, שבדיוק בנקודה הזאת ניצב מבנה שבראשו הכתובת 'בית בלב'.



בבית שבלב פנימה, התרוששתי מעוגן, והוא חסר לי באינסוף רגעים: יומיומיים סתמיים ומצחיקים; דרמטיים, מטלטלים ומערערים. לפעמים זה שוטף אותי כמו גל, פתאום, בבת אחת, ובחלל שבין הזרועות ובית החזה כאילו נפערת תהום, ואני לוטשת מבט לתוכה – לפעמים אטום, קהה; לפעמים מתנער בו-ברגע, ממאן להרגיש את מה שמתחיל לנשוך בו; אבל יותר ויותר מסתכל לאין הזה באפל של העין, מסכים לכאוב. התוצאה הבלתי נמנעת היא שאני מאבדת אותך שוב ושוב, בכל פעם מחדש.

חבקי אותי, ציטטתי את נורית, אני כל כך לבדתי. גם אני לבדתי, חבקי את אותי. אין לי אומץ לעלות. ולי אין אומץ ליפול. אבל אנחנו צריכות להגיע למַּדְלֵק של האור. להתרגל זה בלב.
שירה ומירה, פריקי לך ופריקי לי, כתבתי. לא כתבתי, 'עורכת ומתרגמת'.
אבל במהות, באיזשהו רובד עמוק מאוד של שתינו, יותר ויותר אני חושבת שזה אכן היה מפגש כזה. לא פעם את ערכת אותי, לא פעם אני תרגמתי אותך. ואנחנו הלוא יודעות, עורכות ומתרגמות יודעות, שזה עלול להיות מפגש טעון מאוד, שיש לגשת אליו בשום שכל, בעדינות. אבל איזו מתנה הוא גם יכול להיות, כמה מפרה, מרחיב דעת, מגמיש נפשות. עכשיו, בהיעדרך, אני משתדלת להיטיב ולחדד בעצמי גם את המבט וגם את המילים. כל מה שלקחנו וכל מה שנתנו, כל המעגלים, כלובי הנפש והכלובים האחרים, אפלת הצללים שרוקדים לך ולי על קירות הלב, לפרקים דומים עד ייאוש – אני רואה את כולם. אבל קראתי את גליה עוז, ושבתי וקראתי, ואני לא רוצה להיות היא.

את מן הסתם לא תקראי את זה, הלוא ביקשתי שלא תקראי פה יותר, אבל בַּלֵּב שֶׁלִּי, בַּלֵב הַלָּבָן שֶׁלִּי, לְעוֹלָם אֲחַכֶּה שֶׁיָּבוֹא יוֹם, יָבוֹא עֶרֶב, יָבוֹא לַיְלָה, יָבוֹאוּ עוֹד אֶלֶף שָׁנִים, וּבְרֶגַע קָטָן וְנָדִיר יָבוֹא אֵיזֶה הֶרֶף־עַיִן פִּלְאִי, מָאגִי, עַל־אֱנוֹשִׁי*, ותוכלי לשמוע צלול: את היית בדיוק מי שחשבתי שמצאתי בך, ולפני הכול ואחרי הכול ובתוך הכל, בבית שבלב, בין יפו לכפר סבא, ישנה דלת שתישאר פתוחה לך תמיד, יש מקום שלא חדֵל להיות שלך.

  • חדוה הרכבי, "51" בתוך ראנא: שירים 2005–2012 (הקיבוץ המאוחד, 2014), עמ' 48.

על הריצה

"חליפין מרתקים ובלתי פוסקים מתקיימים בין העצמי הטבעי של עורב לבין העצמי המתורבת שלו, בין אוכל הנבלות לפילוסוף, אלת ההוויה השלמה והכתם השחור, בין עורב לציפוריות שלו. נדמה לי שאותם חליפין עצמם מתקיימים בין אבל לחיים, אז ועכשיו. אני יכול ללמוד ממנו המון."
מקס פורטר, אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות, מאנגלית: עודד וולקשטיין (כתר, 2017)

"האם האחרים חשים כמוני, או שאני בעלת מיתר קרוע?
ניסיתי שלא להודות בזה, אבל כמו פיהוק, או שיעול, יש דברים שקשה להחביא.
ולו אדבר על כך, האם אפול לסוף העולם?"
נורית זרחי, בדידות אוֹ (אפיק, 2019)

ל' ואני נפרדנו בנובמבר. אני חושבת שזה היה נובמבר. שש-עשרה שנה, לכי תזכרי. אני כן זוכרת את עצמי יושבת בגשם ברחבה סמוכה לבניין נפתלי באוניברסיטה, בהפסקה, בין שיעורים, בוכה. אני לא זוכרת איך התחלתי להתאמן בספינינג. אני כן זוכרת שזה תפס אותי מיד. החושך, הווליום של המוזיקה, המדיטטיביות הלא-סבילה-בעליל שבאימון. שנים אחר כך עוד היה לי פלייליסט של המוזיקה מהאימונים ההם. שנים אחר כך כתבתי איתה סמינריונים באוניברסיטה, אחר כך תזה. רעש לבן בריפיט בפול ווליום. מאז המרתי אותה בפיליפ גלאס, לודוביקו אינאודי, מקס ריכטר, אציו בוסו שמת לאחרונה. נהייתי בת ארבעים, אבל "הַיַלְדוּת אֵינָהּ צוֹמַחַת, לֹא, הִיא מִתְכַּסָּה שְׁכָבוֹת כְּצֶדֶף מִתְעַבֶּה."1 והנפש מוסיפה להימשך ליצירות מינימליסטיות: תבניות קצרות שחוזרות על עצמן בשינויים קלים עם הזמן. בוויקיפדיה אומרים שזה "מיצוי מקסימלי של החומר התמטי המינימלי".

כל החורף ההוא התמדתי בספינינג, ואחר כך באביב. מתישהו אז גם נתקלתי אצל וירג'יניה וולף, בגברת דאלוויי שלה, במשפט the skeleton of habbit alone upholds the human frame ומאז, כנראה אהבתי אותה באמת. אני לא מסוגלת לקרוא את וירג'יניה וולף בעברית, אבל באנגלית אני גם לא מסוגלת להתמסר לה ממש, לא מצליחה לתפוש בקריאה רציפה את כל מה שכתוב שם. הטקסט נשמט ממני, אני מאבדת אותו, נופלת ממנו החוצה, מגששת את דרכי חזרה, אבל גם ככה אני שמחה בה. ופה ושם מזדקרים זיזי משפטים שנתקעים לי בראש שנים, מנסחים הוויה, מספקים נקודות אחיזה.
הספינינג החזיק אותי אז, בפרידה ההיא. הוא חיזק אותי, הוא ייצב אותי, זקף אותי, אושש את רוחי. הוא נתן לי תחושת שליטה, ועוד יותר מזה: תחושת סיבולת. עשיתי משהו שהיה זר לי מאוד, שהיה כרוך במאמץ פיזי ובהתמדה, ויכולתי לו. אם יכולתי לו, כנראה שגם לפרידה אני יכולה.

שש-עשרה שנה אחרי, מזה חודש אני רצה.


כַּמָּה עָמֹק יָכוֹל לְהִפָּעֵר הַכְּאֵב,
כְּשֶׁהָרַגְלַיִם דּוֹרְכוֹת בְּסַךְ הַכֹּל עַל אַדְמַת הַשְּׂדֵרָה הַקָּשָׁה.
מִשְׁנֵי צִדֵּי הָרְחוֹב בִּנְיָנִים
וּבָהֶם כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים
זֶה הַגְּמוּל עַל שֶׁאָהֲבוּ לֹא יוֹתֵר
מִשֶּׁאָהֲבוּ אוֹתָם, לֹא פָּחוֹת.
זוֹהִי הַבְּרִיאוּת – כְּשֶׁהָאַהֲבָה בָּאָה –
לְהַצִּיעַ מִטָּה וְכִסֵּא.

הַאִם אַהֲבָה נְכוֹנָה נִשְׁקֶלֶת עַל פִּי הַמַּטְבֵּעַ הַקָּטָן שֶׂל הַסֵּבֶל,
אוֹ הַכַּוָּנָה לָזוֹ שֶׁנִּתְהַדְּקָה עַד שֶׁאֵין לְהַפְרִיד
בֵּינָהּ לְבֵין הַרִצְפָּה, לְבֵין הַקִּירוֹת.
אֶצְלִי בַּבַּיִת הָרִצְפָּה וְהַקִּירוֹת עֲשׂוּיִים רִצְפָּה וְקִּירוֹת.
וְרַק בְּנוֹכְחוּתִי הֵם מַרְאִים מָה שֶּׁבִּיכֹלְתָּם לַהֲפֹךְ לִתְהוֹם.

פְּרָט לִצְְמָחִים אֲחָדִים, וְדַפִּים כְּתוּבִים בְּחֵצְיָם
אֲנִי מְגַדֶּלֶת רַק אֶבֶן.
הִיא אוֹמֶרֶת לִי בֹּקֶר וָעֶרֶב
הֲיִי הָרִצְפָּה, הֲיִי הַקִּירוֹת, אַל תַּסְגִּירִי
יוֹתֵר מֵהָעוֹרְבִים לִפְנוֹת עֶרֶב בְּצִרְחָתָם הַסְּתוּמָה.
הַפַּעַם תֹּאהֲבִי אַהֲבָה נְבוֹנָה,
מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה – לֹא מַן הַמָּקוֹם הַזֶּה –
קִפְצִי אֶת הַפֶּה, קִפְצִי אֶת הָרֹאשׁ, קִפְצִי אֶת אַלְמֻגֵּי הָעֲצַבִּים
קִפְצִי אֶת הַדִּמְיוֹן, קִפְצִי אֶת הַתִּקְוָה, הֲיִי בְּרִיאָה, הֲיִי אֶבֶן.2

ישבנו איזה ערב, לפני כמעט שנה, בזמן שנראה תקופת חיים אחרת, שני רגעים לפני הקורונה, כשגרתי עוד בעיר האחרת ולא רחוב וחצי ממך. (פעם פתחתי את גוגל מפות, ומיקמתי את הסמן בערך בנקודה ההיא בגינה "שלך" – זו שאליה אני לא מתקרבת, לא מכירה אותה לילדות, לא מעזה לדרוך לך בה, לא רק עכשיו ולא רק בסבב הקודם, אלא גם בין לבין, גם כשהזמנת אותי אליה, גם כשדחקת בי להכיר עוד אמהות בה. מעולם לא הצלחת לשכנע אותי באמת, שהנוכחות שלי כאן ושם לא קרובה לך מדי. מיקמתי את הסמן בגינה ההיא, ליד הספסל ומפנה השביל, שדומה ששוב ושוב חורשים לחברות שלנו רעוֹת, ומצאתי, שהם ממוקמים כמעט מאה מטרים מדויקים מכל אחת מאיתנו. אבל) רגע לפני שהמאהמטר הפך לאמת המידה היסודית בעולם, רגע לפני שלקח ממני הרבה אנשים, אבל יותר מכולם, אמרתי לך, דומה שלקח ממני את המשפחה שלי ואותך, רגע לפני כל זה שאלת אותי במוצאי שבת אחד, אם אני רוצה להיפגש ספונטנית, ואני הזמנתי אותך אלינו, כי נשארתי לבד עם הילדות.
ובין הרצפה והקירות ההם ישבנו, ודיברנו בשקט, ואני הרשיתי לך להציץ אל התהום. הייתי מעורערת בסוף השבוע ההוא, רגע אחרי שהתחלתי להבין את הבור שאליו הפילו אותי הרבה לפני שהיתה לי יכולת לבחור בעצמי, ואת עוצמת השליטה של המנגנונים שהוא טבע בי. אמרתי לך, בחצי השלמה, שאני מפחדת, גם קצת מיואשת. הרגשתי שניתנו לי הכלים לחזות בעל כורחי בתאונות העתיד של מערכות היחסים שלי בעת התרחשותן – לחזות בהילוך איטי מאוד, מודע עד כאב, מתבונן, כמו מחוץ לזמן – אבל לא היכולת למנוע אותן מלהתרחש. הרגשתי נידונה לחָרֵב.
ואת אמרת… אני לא זוכרת מה אמרת. אני זוכרת את הניגון של דברייך, שהיה ניגון של הפצרה. אני זוכרת התפעלות. אני זוכרת ניסיון להראות לי אומץ וכוח שחשבת שאת רואה בי וניסיון להדביק אותי בהם: איך שאני לא נסוגה, לא מתקפדת לתוך עצמי אחרי כישלונות, אלא מלקקת פצעים ואז מסתערת שוב על החיים.
הסגת אותי קצת לאחור מאיזו הרמת ידיים בערב ההוא.
אני לא חושבת שידעת, כמה הייתי אסירת תודה לך עליו.

[שירה ומירה, פריקי לך ופריקי לי, וכל המילים שנתקעות לי בגרון אלייך, כל המילים שכבר לא אומר, כי ככה זה נגמר, ככה זה נשאר, בקול דממה – כל המילים הן של נורית:

פַּעַם הָיִינוּ יְלָדִים,
אֲבָל זֶה כַּמּוּבָן שֶׁקֶר.3


אֲבָל בִּקְצֵה הָעֵשֶׂב,
בִּקְצֵה הָאֹפֶק הַשָּׁבוּר, יוֹשֶּבֶת עַכְבִישָׁה

שְׁמַהּ הוּא יַלְדוּת.
יוֹשֶׁבֶת בִּקְצֵה הָעֵשֶׂב וְזוֹמֶמֶת עָלַיִךְ חוּט מוּל חוּט.4


מִי הָיָה זֶה שֶׁהֶאֱכִיל אוֹתָנוּ אֶת הַפְּרוּסָה הָרֵיקָה,
מִכַּף הַיָד הָרִאשׁוֹנָה,
זוֹ שֶׁהִתְמַכַּרְנוּ לָהּ כְּמוֹ לְמַיִם.
מָה הַפֶּלֶא שֶׁגְּבוּלוֹת הַגּוּף שֶׁלָּנוּ נוֹדְדִים,
יוֹתֵר מִן הָעֲרָפֶל.
וַאֲנִי מַרְכִּיבָה עֲלֵיהֶם אֶת פְּנֵי הָעֲרָפֶל שֶׁל אַהֲבָתְךָ.5


הַיַּלְדָה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת
כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר
זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הַאֵם.
אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.6


חבקי אותי, אני כל כך לבדתי. גם אני לבדתי, חבקי את אותי.
אין לי אומץ לעלות. ולי אין אומץ ליפול. אבל אנחנו צריכות להגיע למַּדְלֵק של האור.
להתרגל זה בלב.]

וירג'יניה וולף כתבה במכתב לוויטה סקוויל-וסט:

"Oh and does it strike you that one’s friendships are long conversations, perpetually broken off, but always about the same thing with the same person? With Lytton I talk about reading; with Clive about love; with Nessa about people; with Roger about art; with Morgan about writing; with Vita—well, what do I talk about with Vita? Sometimes we snore—I must go in and crouch over the fire."

יש לי חברויות, ועוד תהיינה נוספות, חדשות, גם בעתיד. ככה אני. לכל אחת מהן ישנו ויהיה המקום הייחודי שלה בנוף החיים. אבל השיחות בהן הן במידה רבה שיחות שונות. השיחה המסוימת שהתנהלה בינינו, מה שהיא אפשרה לאורך שנים של היכרות מעמיקה והולכת, שנים של התקרבות איטית, לפרקים זהירה, לפרקים נסוגה, איטרטיבית במהותה, לומדת, משתכללת, מפוכחת, בחברות עוףחול, שחזרה מהמקום שאליו הולכות חברויות כשהן נשברות – השיחה הזאת, שיחה כזאת, לא תהיה יותר. אני לא אתן, לא אאפשר. אמרתי לך, שאת משאירה את שתינו בלי המקום שאליו אנחנו באות חשופות כמו שאנחנו לא יכולות לבוא למקומות רבים אחרים. זה היה וזה אינו יותר. עכשיו שתינו מאוד לבדתנו, כל אחת בפינתה שלה, מאתיים מטר זו מזו.
אני חושבת על חברות קרובה כזו כעל סוג של זוגיות; ישנן פנים בריקוד הזה בין שתי נפשות שנראות לי דומות. אני חושבת עליה גם כעל סוג של משפחה: מקום בטוח, כמעט בלתי מותנה, מבחירה. אני כותבת על חברויות ומנסה לכתוב על חברויות, לאורך שנים בבלוג הזה. זה עניין שמעסיק אותי, ולא בכדי. רוב הזמן ניסיתי להסתיר, לא יודעת אם בהצלחה או לא, את הדרמה שלפעמים מתערבלת לי סביב חלק מהקשרים החבריים האלה. הרבה זמן לא ידעתי למה, גם עכשיו אני עוד לא ממש יודעת למה, אבל יש לי כיוונים לחשוב, להרגיש, לחקור. להסתיר, מכל מקום, נמאס.
אולי אני מיתר קרוע חריג, ואם כן, שיהיה כך. אבל אולי לרבים ולרבות ישנם מיני כאבים סביב העניין הזה של חברויות, של הרצון והצורך בנפשות קרובות והכישלונות מרובי הפנים לייצר ולייצב קשרים משמעותיים כאלה (ואולי במיוחד בעשורים הרביעי והחמישי, כשלכאורה גודש החיים אמור להיות בעוכריהם של קשרים משמעותיים מחוץ לזוגיות ולמשפחה, מחבל בעצם הלגיטימציה לקיים אותם או לבקש אותם. למי יש זמן לזה? למי אמור להיות פנאי לזה? מי ההזויה הזאת, שיש לה פנאי וזמן ונכונות לתעדף עוד אדם גבוה?)
(אני. כלומר, אני הייתי.)

הספינינג בנה שרירי אבן. הריצה תעשה את זה גם. חודש אחרי שהתחלתי, שלוש פעמים בשבוע, שרירי התאומים מתהדקים שוב לנוקשות ההיא, של תקופת הספינינג, כאילו כל העת המתינו בצללים לשעת כושר. הארבע-ראשי מתחיל להתקשח גם הוא. בקרוב הוא יתגבה שוב בזמן כיווץ לצורה הכמו-משולשית ההיא מאז. לא ידעתי שאוהב לרוץ. הנחתי שאשמח בתחושת המאמץ, באימון המרוכז לכוח הרצון, שאתמלא גאווה בכך שאני מצליחה לעשות את זה לַמְרוֹתי. לא ידעתי שדבר מזה לא יהיה: לא להיגרר בכוח להתלבש, לנעול, לכוון את האפליקציה, לצאת מהבית – גם כשעוד היה חם ומזיע עד מאוד, גם ככל שהתקרר, גם אל רחובות רטובים מגשם. לא ידעתי שאחכה בכליון עיניים לאימון הבא. אבל במיוחד לא נתתי את הדעת על כך ששוב אני מתמסרת לחוויה מדיטטיבית לא-סבילה-בעליל, ובעיקר לא העליתי על הדעת, שזה יהיה שיעור מתמשך בקשב, באמנות הדיוק: אל תנחתי על העקב, כווני למרכז כף הרגל, תרגישי איך היא משגרת אותך כמו קפיצית לצעד הבא, ברגל שמאל זה עובד יפה, רגל ימין רגילה יותר להוביל וקשה לה יותר לסגל את התנועה, שימי לב אליה, שוב, שוב, שוב, לעבוד מלמעלה, להביא את התנועה מהאגן, מהירכיים, תרימי את הברכיים, הרפי את הכתפיים, לא, הן לא רפויות, תרפי, תרפי, אבל תרגישי שמשהו מושך אותך מהקודקוד מעלה, ולנטות קדימה, בנטייה קדימה כל הזמן. זכרי את תחילת-הפציעה בשבועיים הראשונים. את הצורך להצטייד בכלים הולמים: בידע, באמצעים. את ההכרח לנוח כשצריך, להניח כשצריך, לא כשמאוחר מדי וכבר אין ברירה, ולא כוויתור – כמחויבות דווקא, כאורך נשימה. שימי לב, שימי לב.

בסוף, בהליכת השחרור, כשאני כמעט חוזרת לנקודת ההתחלה וכשאני נכנסת לגינה הקטנה בפינת הרחובות לעשות מתיחות – לא הגינה שלך, לא-לא, הגינה שלנו – בבת אחת זה מכה, בכל פעם. הגוף מחליק מאליו לרוטינת המתיחות מאז. רגליים, כתפיים, זרועות, גב, צוואר. הוא מתורגל ולא צריך אותי יותר, והראש מתמלא באחת באין היותך: כל הספסלים שעליהם ישבנו בגינה הזאת ובסביבותיה, אני נשענת עליהם קלות, שלא אאבד שיווי משקל, נמתחת לידם, מתחת לזית, גבוה, גבוה, כמעט נוגעת בעלים, כאן, ממש כאן ליד, אמרת לי בערב שחזרנו לדבר "קומי", וקמתי, והתחבקנו חיבוק ארוך-ארוך, מרפה לרגע ומתהדק מחדש, עוד לא, חיבוק של חודשיים בנפרד, בכאב ובעלבון ובכעס אדירים ובשתיקה מבוצרת, שהופרה כששלחתי מייל – רק כשכבר הייתי שלמה עם הסוף הזה, כשהייתי מסוגלת להשיב לך בלי להתנצח איתך, כשהייתי מסוגלת להרפות מאיתנו – ואת פתאום הבהבת על המסך שלי: "את יכולה לרדת?", והמרצפות שצורתן משושה שעליהן נפגשנו לרגע, כמעט חודש אחר כך. יש לי חיבוק לתת, כתבת. אני עמדתי לצאת לריצה, אחת הראשונות שלי, ואמרתי, בואי תפגשי אותי לפני, והתחבקנו חיבוק ממושך וחזק, ואז, במפתיע, עוד אחד. האם ניחש, שהוא יהיה האחרון? בכל פעם שאני עוברת ליד המרצפות המשושות האלה, חולף בראשי "גַּם בְּאַבְנֵי הַמִּרְצֶפֶת אֶפְשָׁר לִטְבֹּעַ"7 ואני עוקפת את האבנים המשוערות במודע, בזהירות, בכל פעם מחדש.

הריצה מחזיקה אותי בשבועות האלה, בפרידה הזאת. כי זו אכן פרידה. היא מחזקת אותי, היא מייצבת אותי, זוקפת אותי, מאוששת את רוחי. היא נותנת לי תחושת שליטה, ועוד יותר מזה: תחושת סיבולת. אני עושה משהו שזר לי מאוד, שכרוך במאמץ פיזי ובהתמדה, ואני יכולה לו. אם אני יכולה לו, כנראה שגם לפרידה אני יכולה.
בהתחלה בכיתי בסוף כל אימון. בסוף כל אימון. עם הזמן חדלתי. אני עדיין יושבת שם אז לפעמים, לכמה רגעים, זורקת מבט ימינה. באיזשהו יקום עבר מקביל, החלל הזה מכיל עדיין את דמותך, מכיל אותנו יושבות שם יחד, מדברות, מדברות. ביקום ההווה את במרחק שני רחובות משם, ואת אינך.
בתהליך המתעתע, הלא-ליניארי, של שלבי האבל, אני נפרדת ממך כל הזמן, ותוהה: איך יחלחלו שיעורי הדיוק האלה לחיים עצמם? האם יביאו איתם קשב כזה, מבט כמו-חיצוני על כל מנח של העצמי במרחב, כמו על מנח של כף הרגל על האספלט?מה מכל זה יוכל להיתרגם למשל לחיים, והאם אצליח לחצוב לי נפש אבנית בגוף בריא?

ציטוטים:

1 פרגמנט מתוך: שולמית הר-אבן, "נוח במחוזות הים" בתוך: שירה צעירה: אוסף (עקד, תשכ"ט)
2 נורית זרחי, "אבן" בתוך: עצמות ועננים, מבחר 1966–2008 (הקיבוץ המאוחד, 2010). התפרסם במקור בקובץ כפר הרוחות.
3 נורית זרחי, "הָאֳנִיָּה הַמְקֻעְקַעַת – 6" בתוך: מלון היפּּנודְרום (הליקון, 1998)
4 פרגמנט מתוך: נורית זרחי, "הַלַּיְלָה הוּא יוֹם חָזָק – 16" בתוך מלון היפּנודְרום (הליקון, 1998)
5 נורית זרחי, "הָאֳנִיָּה הַמְקֻעְקַעַת – 1" בתוך: מלון היפּנודְרום (הליקון, 1998)
6 פרגמנט מתוך: נורית זרחי, "התקרה עפה" בתוך: עצמות ועננים: מבחר 1966–2008 [הקיבוץ המאוחד, 2010], התפרסם במקור בקובץ התקרה עפה.
7 פרגמנט מתוך: טל ניצן, קפה השמש הכחולה (אבן חושן, 2007)

The Upside Down

c.1985–2000

הרעוּת

ביומיים בלעתי את מה שאבד בזמן, ספרה של נורית גרץ שמתעד את עשרות שנות החברות בינה לבין עמוס עוז. נתקלתי פה ושם בשמו של הספר, וכותרת המשנה שלו – "ביוגרפיה של ידידות" – במיוחד ישבה לי אי שם בירכתי התודעה, ואף על פי כן לא דירבנה אותי מספיק בשביל לעשות עם זה משהו. הספר נכנס לרשימת ה"מתישהו, כשיזדמן" הארוכה.

ואז קראתי את הכתבה על הספר, שהתפרסמה ב"הארץ" לפני איזה זמן. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת, על בשרי, מהו טריגר. בשבועות שחלפו מאז התחבטתי אם לקרוא את הספר או לא. אולי נכון יותר לומר, שבשבועות הללו אזרתי את האומץ, כי היה ברור שאני רוצה לקרוא, דווקא בגלל כל הטריגרים ופעמוני האזעקה שהתנפלו עליי מהמסך ורעשו בתוך ראשי כשקראתי אותה מספרת על הספר ועל עוז, והיה ברור גם שאקרא למרותם.

למי צלצלו [1]: פעמונים

אחד הרגעים היפים בספר, הוא רגע הצטלצלות הפעמונים. הוא לא רגע של עמוס עוז, אלא דווקא מין פתיחה אישית של גרץ לספר.

היא מספרת שם על בנותיה, שהעירו לה על פעמונים רבים מדי שנשמעים לאורך ספרה על דעת עצמו, אותו כתבה על בעלה, עמוס קינן, ואיך רק אחרי שמחקה עוד ועוד דנדונים מכתב היד, הבינה למה הם כל כך נוכחים שם: "כי בשנים שכתבתי עליהם היה באמת קול חגיגי שקרא לגיבורים שלי, עמוס, אבא שלו, חברים שלהם, ואמר להם שיש מקום שלם שאליו הם הולכים והקול החגיגי הזה היה, בין השאר, קול הפעמונים. […] בפרפרזה על שירו של ג'ון דון, הדורות שעליהם כתבתי בספר – בגדוד העבודה, בשומר הצעיר, במלחמת תש"ח, לא שאלו למי מצלצלים הפעמונים, הם ידעו – להם הם מצלצלים."
ולמרות שקול הפעמונים הכזיב, וחזון הגאולה המוסרי, הצודק – "אוניברסלי ולאומי, יהודי ואנושי כאחד" במילותיה של גרץ – התגלה בחדלונו ובקוצר ידו, "הצלצול ההוא כבר נצרב בזיכרון. זה היה זיכרון של משהו שהיה כה קרוב לקרות, ואילו קרה, כך לפחות גיבורי הספר ההוא מאמינים, הכול היה אחרת. הזיכרון הזה של מה שיכול היה לקרות, היה גם הזיכרון שלי […] אבל משם הוא הלך והתרחק והפך לזיכרון של מה שלא היה מעולם."

ויותר מכל, היא כותבת, מבטא את הדבר הזה הפעמון בספרו של עוז, עד מוות, ש"מצלצל גבוה ונואש מעל הגבעות, הנהר והיער, ואובד במרחקים", מלווה את הצלבנים בדרכם לירושלים כדי להיגאל בה.

"הפעמון הזה, שקרא פעם למאמינים לתפילה ועכשיו איבד את התכלית והמטרה שלו, והוא מצלצל מתחת לשמיים שותקים, הוא פעמון מטאפיזי, לא ציוני. בסיפור עד מוות הצלבנים הם העולים לירושלים, לא היהודים. ובכל זאת הוא נושא זיכרון של זמן ציוני שבו למעשים היו תוצאות, ואם הפעמון צלצל הוא צלצל משום שהיה לו משהו לומר.
"מה בדיוק? אני כבר לא יודעת, לא בטוחה. אולי אני כותבת את הספר הזה כדי להבין ואולי פשוט כדי לשמוע אותו שוב."

אפלה

"אתה כל כך מתגעגע. . . כתוב ספר. תעשה סרט. כתוב מחזה. חפש את מה שאבד לך בזמן , ולא במרחב."
— עמוס עוז

עמוס עוז התגעגע הביתה ואת מה שאבד לו – אמו, שהתאבדה כשהיה בן שתים-עשרה – הוא אכן חיפש בזיכרון. זהו הבור האפל שאותו מסמנת גרץ, הבור שאי אפשר היה למלא. עוז יצר דמויות על גבי דמויות שניסו להגיע אליה, שדרכן ניסה להבין אותה. "פרויד היה קורא למסע הזה לאחור 'חזרה אל הטראומה'," כותבת גרץ. "[…] עמוס עוז לא הגדיר כלום, רק תיאר. מין שער נעול שעליו כל הגיבורים מתדפקים. בהתחלה בזעם, בשנאה ובאלימות, כאילו זר אורב שם וחוסם את הדרך, 'דמות מאחורי וילון'. אחר כך, בסיפורים מאוחרים, השער מתחלף בחלון שמולו יושב עמוס יחד עם אמו, כדי להבין אותה ולסלוח."

אבל צריך לחדד. את הדבר עצמו שאבד – אמת, אותו יש לחפש בזמן. שום דבר אחר במרחב לא יהיה הוא-הוא יותר, ולגעגוע לא תהיה רפואה. אבל את המזור לקרעים שנקרעו בנו, את הרטייה הזאת אנחנו מחפשים במרחב. גם עמוס עוז חיפש אותה שם.

למי צלצלו [2]: טלפונים

"למעשה עוד לפני הפגישות בקיבוץ התחילו שיחות הטלפון הקבועות שלנו, על הקביעות הוא היה זה ששמר. כל כמה זמן טלפון. בדרך כלל בדיוק ביום ובשעה שחשבתי לעצמי: מה עם עמוס? היום הוא בטח יצלצל. 'שמת לב שיש בינינו מין טלפתיה כזאת?' שאלתי אותו יום אחד, הוא לא שם לב, אבל רק אחר כך הבנתי שלא היתה בינינו שום טלפתיה, פשוט כל שבוע, ביום קבוע — יום ראשון, בשעה קבועה, שמונה וחצי, הוא היה מצלצל. בחורף, בקיץ, בימי חול ובחגים, במשך שנים על שנים. בינתיים נולד דניאל, הבן שלו, נולדה גם רונה, הבת שלי, דברים השתנו, חברים התחלפו, נסעתי לשבתון וחזרתי, הוא נסע לברקלי ואחר כך לקולורדו וחזר, אבל הטלפון המשיך להגיע באופן קבוע בכל יום ראשון, בשעה שמונה וחצי. היו לו שיחות כאלה עם הרבה אנשים, לכל אחד יום קבוע ושעה קבועה ולא ברור איך הוא לא התבלבל. […] יום ראשון, שש ושלושים, עוזי ברעם. יום רביעי, שמעון פרס. ניבה לניר ביום שני בשמונה בבוקר, ובולי, שעה לפני כן, בשבע. […]
"ובמשך השנים הללו גם הבנתי, הוא לעולם לא יפסיק לצלצל, כי הוא לעולם לא ינתק קשר, לא חשוב עם מי, גבר, אישה, אפילו לא עם חתול. ואחרי שקראתי את כל הספרים שלו וגם כתבתי עליהם את עבודת הגמר שלי ואחרי שכתבתי עוד כמה מאמרים ולאחר שנים של היכרות, ידעתי שעמוק בקרקעית, מתחת לכל זה, נמצאת האמא, שקמה ועזבה והשאירה אותו לבד והוא לעולם לא יעשה את זה לשום אדם, לא יעזוב."

מהעבר השני [1]: מישהו שומע

אבל בצד השני של השיחה, בעברו השני של הקו, צריך הרי שמישהו ירים את הטלפון. צריך שמישהו, שכבר שם לב ליום הקבוע בשבוע, לשעה הקבועה, יפנה את עצמו לקבל את השיחה. יהיה בבית ליד הטלפון. ישעה עיסוקים אחרים, גם במלאות ובגודש החיים.
צריך היה שמישהו בצד השני יראה את ההתמדה, יביט בה בעיניים חומלות, יקשיב לבקשה האילמת הזאת בנפש חפצה, יבין מאלו מעמקי אפלה הם בוקעים – ויאפשר. יתמסר, יתחייב, יפנה מקום בלתי מותנה. כי הלוא הטלפון יכול היה גם לצלצל ולצלצל ולצלצל באין עונה.

אפלה

"תכתבי, תספרי שמאז שהבן אדם הזה היה ילד בן שתים־עשרה וחצי ואמא שלו הלכה, כל השנים עמוק בתוכו הוא מרגיש שהוא לא שווה כלום, לא משנה כמה העולם פינק אותו ולכמה שפות תרגמו אותו וכמה כתבות כתבו עליו וכמה עותקים מהספרים שלו נמכרו. כל הזמן הוא נלחם באיזו הרגשה שהוא לא שווה כלום, כל הזמן הוא מחפש מישהו שיגיד לו אתה שווה משהו, אתה שווה משהו. זה כבר לא חוסר באהבה , זה חוסר בהרגשת ערך, שום דבר לא יכול לסתום את הבור הזה. שום הצלחה ושום תהילה ושום פרסים. גם אתה לא שווה כלום בתור איש, גם בתור גבר אתה לא שווה כלום, כי האישה שהיתה הכי חשובה לך בעולם קמה וטרקה לך את הדלת והלכה. זהו, זה כל מה שרציתי להגיד."

וגם:

"אני תמיד הרגשתי אשם, אני גם עכשיו מרגיש אשם, שאם הייתי ילד טוב זה לא היה קורה, אם הייתי ראוי לאהבה זה לא היה קורה וזה לא היה יכול לקרות. שום אמא לא עושה דבר כזה לילד אלא אם כן היא לא אוהבת אותו.״

מהעבר השני [2]: הפעמון המטאפיזי

"זה מה שקורה בספר בין חברים, כשהוא חוזר אל הקיבוץ של העבר כדי לאתר שם את החלומות הישנים שגם הוא עצמו חלם ולייצר מתוכם בשורה חדשה. בשורה צנועה, שאין בה אור לגויים וגם לא אור לעם ישראל והיא אינה מנסה לאחד אנשים תחת איזשהו דגל דתי, לאומי או אתני, ואינה מתיימרת לשנות את העולם. במקום זה היא מחפשת חמלה, דאגה ואחריות בין בני אדם בודדים, שם במקום שבו התמוטטו התקוות הישנות בתוך נופי העבר, מחפש הספר הזה הבטחות קטנות, קשר אנושי, לא יותר.
'מה אתה אומר? אני צודקת?', אני שואלת אותו והוא, כדרכו, מתחבר למה שאמרתי ומשפץ ומשפר: 'מה שקורה שם זה מין נס, נס מינורי. אני קורא לזה ניסון קטן' .
'למה נס?'
'למה אני קורא לזה נס? כי זה כמעט סותר את טבע האדם, ההתחברויות האלו בין אדם לאדם, זה כמעט נס בעיני. זה קורה, אני יודע, זה קורה. זה קורה . . . לאנשים, אבל זה נס.'
'זה לא מעט מדי בשבילך?'
'אני לא בטוח שזה מעט מדי בשבילי עכשיו, לא בטוח. היה פעם, היום לא.'
'באמת?'
'היום זה כל מה שאני צריך, כן.'
'גם בלילה, בחלומות?'
'לא צריך יותר. חמלה, רוך, הקשבה, לפעמים איזה סיגנל של סולידריות. מה בן אדם צריך?'
'לפעמים קצת יותר.'
'כן , אני לא מכחיש. אני רק אומר שמתגלה אפשרות, בתוך החושך נדלק איזה אור. זה לא מספיק. הייתי שמח להביא גאולה לעולם, שכולם יהיו מאושרים וגמרנו ואף אחד לא יסבול ואף אחד לא יהיה בודד ואף אחד לא יהיה נטוש ואף אחד לא יהיה נפגע ושכולם יחיו באושר, אבל אני לא יכול לעשות את זה , נורית. גם אף פעם לא האמנתי בגאולה כזאת מתוקה, אף פעם לא האמנתי.'
'אבל אם לא האמנת, אז למה בכל זאת זה נמצא בחלומות של הגיבורים שלך?'
'כי מי לא חולם על גאולה? איזה אדם לא חולם על גאולה?'
'זו לא תשובה.'

השיחה הזאת, מספרת לנו גרץ, התקיימה אחרי שמחלתו של עוז התגלתה בפעם הראשונה, כשהם כולם עוד הניחו שיש עוד שנים רבות לפניו שבהן ימשיך לחפש כפי שחיפש בעבר, ולא יעצור ב"בבשורה הצנועה הזאת". אבל לא היו עוד שנים והפעמון המטאפיזי ההוא, שצלצל, שינה את צורתו ונשאר כך, משונה שכזה. הזמן הציוני שנשא המיר עצמו בזמן חמלה בינאישי, "ואנחנו נשארנו עם זה –" כך היא כותבת, "אהבה וחמלה וספרים, וזה מה שהוא השאיר באופן אישי גם לי. בכך החלה הידידות שלנו לפני ארבעים וחמש שנים ב'קפה פטר' ובכך היא גם הסתיימה." לא הייתה לה ברירה, זו התשובה היחידה שאיתה נותרה.

אבל האמת היא שגרץ שמעה את הפעמון שבו צלצל עוז, הרבה לפני שניסח את "הבשורה הצנועה" שלו, וגם תוך כדי הדחיפה שלה, לתשובות אחרות, אולי צנועות פחות. ובחוש היא הבינה היטב מה הוא אומר ואת הקריאה שהוא קורא לה. עוז ביקש שיישארו איתו, שיהיו איתו, שלא ילכו. הוא חיפש במרחב את הנוכחות והעקביות שיכליבו, ולו במעט שבמעט, את קרע התחושה שהוא לא שווה כלום. שמישהו, בעצם הישארותו, יבהיר לו שהוא אכן שווה משהו: הוא שווה שיישארו איתו.
יותר מזה אי אפשר, כי מפוסט טראומה לא מחלימים.
למרבה האירוניה, ה"פוסט" איננו מצב של "אחרי", שבא אחרי שהטראומה הסתיימה; הוא מצב מתמשך, שבמסגרתו, כך ניסחה גרץ יפה כל כך בכתבה ההיא ב'הארץ', אי אפשר "לחיות את העבר כעבר, אלא כדבר שאתה כל הזמן חוזר אליו."
מפוסט ישחרר רק המוות, אבל לשכך אפשר, לערסל אפשר, להניח יד רכה אפשר, להביט בעין רואה ולהקשיב ולהסכים להיות, להסכים להיות, להישאר – כל אלה אפשר. זה עוזר. זה עולם ומלואו.
גרץ שמעה את הפעמון, וכמוה שמעו כל שאר חבריו של עוז שפינו מזמנם ומחייהם הגדושים, לפחות לשיחה קבועה איתו. הם ענו לו לטלפון. הם נענו לו.

וחבר אחר שלו, דויד גרוסמן, כתב שיר, שעכשיו פתאום, שבועות אחרי שנתקלתי בו במקרה באינטרנטים, אני פתאום חושבת שאולי הקול שהוא ממלל בו הוא (גם) קולו של עוז עצמו, התדר הסודי שגרוסמן – בידידותו, בעומק הרעות שהתעלה להעניק – הצליח לשמוע, ולהשיב לו "אני כאן."

[והדורות שאחריהם –מה? אלה שאחרי עוז, וגם אחרי גרץ וגרוסמן. דומה שכיום מגונה לצפות ואפילו לייחל להיראות ולהישמע כך; ולבקש מפורשות ממילא מסוכן. את התדר הסודי אסוראסוראסור להסגיר לעולם. אף אחד לא רוצה ששום פעמונים יצלצלו דווקא לו, יפלו עליו באמצע חייו העמוסים, העסוקים, ימלאו אותו תחושות אשם על שאינו רוצה להיענות להם, על שאין בו הנכונות באמת להיענות: לא הפעמון הציוני (כן, גם הציוני הצודק והמוסרי) וגם לא פעמון הרעות החומל של אחריתו של עוז – ובעצם, גם הטלפונים ממילא כבר שנים אינם מצלצלים, ואם כן מצלצלים נחשבים פולשים, מפריעים, מפרים איזה קוד הסתייגות יסודי, בסיסי, תובעניים באורח שאיננו תרבותי עוד.]

פוסטמה מורכבת

זה כנראה לא הזמן הכי סביר להעלות רשימה כזאת. בחוץ מגפה, ומהומת אלוהים פוליטית ויש מדינה שלמה שצריך להתגייס להציל פה. אבל אולי אין זמן הגיוני יותר.
טוב לי שהקשב של העולם במקומות אחרים. אני רוצה להגיד ולהצטנף, לעצום עיניים, להעמיד פנים שלא אמרתי כלום. אני לא אוכל להגיד את זה אחרת.
לכו להפגין, והישמרו לנפשותיכם מאוד.
נפש זה דבר עדין, כל כך עדין. גם כשהיא מתחפשת.

___

כּוֹס תֵּה, תְּאֵנָה וַאֲנִי
מְמַיְּנוֹת מַנְגִּינוֹת:
אֵלֶּה שֶׁאֶפְשָׁר לָשֵׂאת
וְאֵלֶה שֶׁרַק נֶפֶשׁ חֲסֻנָּה תּוּכַל

(מתוך "עוד נוקטורן", טל ניצן. בתוך לשכוח ראשונה [עם עובד, 2009])

מי מחליט מהי נפש חסונה? מי מחליטה מה וכמה מסוגל לשאת אדם אחר? איך יודעות? איך יודעות משהו על נפשות אחרות? האם ישנם סימנים חיצוניים שניתנים בנפשות חסונות ובכאלה שאינן מסוגלות לשאת? (אינן מסוגלות לשאת – מה?)

___

לפני שנתיים אמרה לי מישהי שאני האישה היחידה שהיא מכירה שלא נמצאת בטיפול.
ביני לביני, על דש הנפש החסונה שלי, ענדתי את האמירה הזאת במין גאון מטופש. על המסוגלות. על היכולת לשאת את העולם בלי עזרה. לחשוק שיניים ולהתמודד.
(מה חסון בזה?)

אחר כך קרו דברים, ואת הציפייה לשאת את העולם בלי עזרה, שהחלתי על עצמי, לא יכולתי להחיל על נפש רכה בשנים בהרבה ממני, וקרה שעזרה נכנסה לעולם שלה, ואגב כך לשלי. אני אומרת "עזרה", אבל בעצם מתכוונת לדבר ספציפי בהרבה: חמלה. חמלה נכנסה לעולם שלי. משהו מדויק מאוד, בגובה העיניים, רך, עדין, נדיב, אוהד. חמלה. לא מייד הבנתי שזה מה שזה. לקח הרבה מאוד זמן. ואז לקח עוד זמן עד שהתחלתי להבין, למה התקשיתי כל כך לזהות אותה.

___

באמצע החיים גיליתי שאני פוסטמה מורכבת.
או שיש בי גם פוסטמה מורכבת.
הדיון הפנימי (והחיצוני, שאז הוא כמובן פוליטי במהותו) על עד כמה מרכיב מאתגר בזהות שלנו מגדיר אותנו ועד כמה הוא רק חלק ממנה אופייני גם לשלל זהויות לא נורמטיביות אחרות. אוטיזם, למשל. להט"ביות, למשל. (האם אין סוף לארונות שצריך לצאת מהם בחיים האלה?)
ישנם רגעים שבהם אני הרבה דברים חוץ ממנה.
ישנם רגעים שכל כולי פוסטמה מורכבת. בהדרגה אני לומדת לזהות אותם.

___

מי שמכירה את הכתיבה שלי איזה זמן, כנראה מזהה את הקושי ברשימה הקצרה הזאת, לצרף מילה למילה.
אני עוד לא יודעת לתאר את הפוסטמיות במילים. אני לא יודעת מתי זה כן יהיה, או אם בכלל. הייתי רוצה להיות מסוגלת לזה מתישהו. ישנו ערך בהנכחת התמודדות. זה אמור להרבות חמלה בעולם. (הייתי רוצה להיות כוח של חמלה בעולם.)

בכלל, מילים הן כלי קשה. בלי שאנחנו ממש שמים לב, הן יכולות לחשוף את כל הבטן הרכה.
נגיד, פוסטמה:
אחרי שגלגלתי אותה ככה על הלשון, 'פּוּסטמה, פּוּסטמה', והיא הרי התאימה לי כל כך – להקטנה, לביקורת העצמית שאף ביקורת חיצונית לעולם לא תשתווה לה – אחרי שגלגלתי אותה ככה, גיגלתי אותה וגיליתי, שבמקור היא מגיעה מהלדינו. כשהמשכתי משם למילון בספרדית, גיליתי שבכלל הוגים את זה פּוֹסטמה, בחולם, ומצאתי שהפירוש העיקרי שלה הוא 'פצע מוגלתי'.
הא.
?How 'bout them apples
זה לא פחות ממדהים, בהתחשב בעובדה שהסיבה שמלכתחילה גלגלתי ככה 'פוסטמה מורכבת', היא שפשוט לא הייתי מסוגלת להגות 'פוסט טראומה מורכבת'.

%d בלוגרים אהבו את זה: