פרובינציאלית

נפתח בציטוט:

"אני לא מכיר אף אחד שחזר מאיקאה והתלהב מהקנייה שלו. אפשר להתלהב מהמחיר אבל לאהוב את הבחירות שלך שם? נובמת. איקאה מדכאת כי היא מביסה אותך. אתה מפסיד כשאתה מודע לכך שהתפשרת על זעיר בורגנות, שהסתפקת בתחליף לרהיט אמיתי והעלמת עין מהעובדה שבפנים הכל חומרים זולים שמתחילים להתפרק עוד לפני שהורכבו.

לא לחינם איקאה זה יאיר לפיד של הרהיטים. הכל לצורכי בחירות. כמו האנשים שמחזיקים בבית שלהם פרחים מלאכותיים, עניין שאף פעם לא הבנתי. אפילו מרגיזה העובדה שהם גורמים לך להיות מרוצה מעצמך כי פאקין הצלחת להבין את הוראות ההרכבה שלהם ולא נשאר לך בורג מיותר.

והם פאקין מבריקים בשיווק לבינוניות שמכיר בכך שהחיים יקרים מדי כדי לקנות רהיט שיחזיק 50 שנה. מי יודע מה יהיה בעוד שנה, אז נקנה יותר בזול ואחרינו המבול.

הידעתם שחנויות איקאה מתוכננות באופן שגורם לכך ש-60% מהרכישות של קונים בחנות לא היו מתוכננות מראש. עידוד הדחף לרכישה באמצעות דיסאוריינטציה אינו המצאה של איקאה ומכונה “Gruen Transfer“, על שם ויקטור גרואן, האדריכל וההוגה של הקניונים הראשונים בארה”ב. אלה היו מלכודות קונים מתוכננות בקפידה שלאורכן זרועות הסחות במטרה לבלבל את המבקרים ולגרום להם לשכוח את הכוונות המקוריות שלהם.

אז מה נשאר לנו אם לא נצחונות קטנים כמו הבחור הזה שתיעד את הביקור האחרון שלו בהיכל הגרוטאות. קישור בתגובה הראשונה."

זה סטטוס של גל מור, מייסד ומנהל האתר "חורים ברשת". אני לא מכירה אותו, לא עוקבת אחריו, הוא פשוט עלה לי בפיד. התשוקה להביס את איקאה מוגזמת בעיניי, והלהג עליה והפיכתה לסמל נלעג היא יהירה ומעייפת בעיניי. אני מגיבה לו, לא כל כך כי עיצבן אותי או מתוך דחף פולמוסי מיוחד, אלא כי בביקור האחרון שלי שם העליתי אני ססטוס שקצת השתנן על הפרובינציאליות של איקאה ראשל"צ – העליתי ואז מחקתי – ומאז אני מרגישה קצת לא נוח וכנראה רוצה להעמיד דברים על דיוקם, כמו גם לומר אולי משהו רחב יותר.

אז נמשיך בווידוי:
לא רק שאני מבקרת באיקאה וגם קונה שם, בביקור האחרון שלי שם, ממש לא מזמן, אפילו קניתי לראשונה שני עציצי פלסטיק ופרח פלסטיק אחד. הפרח לא', שזכרתי שנורא ביקשה מסיבה כלשהי, והעציצים כי התחשק לי במטבח משהו ירוק בעיניים, שאיננו הקיא של אחד מארבעת חתוליי. כי ברגע שיש איזה צמח אמיתי ואותנטי בתוך הבית הם מכרסמים אותו, הורגים אותו ואז מקיאים עצמם לדעת, גם אם מדובר בקטטוס קטן לא'. אחרי כמה וכמה ניסיונות מיציתי את העניין.

כן, אני קונה באיקאה. רוב הזמן לא מתוך איזו תשוקה מטורפת לחוויה צרכנית עתירת פחמימות ריקות, אלא כי זה באמת פיתרון סביר במסגרת התקציב שלי. ולא, הרהיטים שלי משם לא מתפרקים רגע אחרי שהורכבו. הוותיק שבהם עובר איתי ערים ודירות, פירוקים והרכבות, כבר חמש-עשרה שנה, מאז שהייתי סטודנטית-לרגע בעיר הקודש (וברחתי ממנה, כי אני בעניין של שטחיות, כמו שכבר אפשר לתייג). אחרים נמצאים פה לא הרבה פחות מזה, אחד מהם גם התגלגל אלינו מקרוב משפחה מתישהו. כולם במצב מצוין. לא, איקאה לא מדכאת אותי ולא מביסה אותי, ואני לא חשה עצמי בינונית ויאיר-לפידית כמו שאני לא חשה צורך לעמוד בפיתוי הריקני שלה כאילו שזה אומר עליי משהו. נובמת.

הססטוס ההוא שלי שיחק אז על אקראיות הנסיבות שגלגלו אותי לחניון של איקאה ראשל"צ בשעה מוקדמת מדי, עוד לפני שהחנות נפתחה, אחרי סידורים אחרים, במסגרתם גם אספתי את העותק שהזמנתי של "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" לנורית זרחי. מצאתי את כל העניין משעשע אז התחכמתי, אבל עכשיו אני אפילו לא יכולה לשחזר מה כתבתי, כי אחר כך חששתי שאולי אעליב בלי דעת יותר מדי אנשים בפיד שלי, ומחקתי. נשארתי עם התהייה כמה אנשים בפיד בכלל מכירים אותי מספיק כדי לדעת, שצחוק-צחוק, חרף כל מה שלא נוח לי בפרובינציה החולונית שבה גדלתי ובזו היפואית שבה אני גרה היום ובזו הראשל"צית והבת-ימית שאני פוקדת לעתים מזומנות לעניינים שונים, צרכניים ואחרים – עדיין נוח לי בהן יותר, תמיד היה לי בהן נוח יותר, מב"תל אביב", סימבולית ולא סימבולית. כמה יודעים שמזו האחרונה אני ככלל מעדיפה להימנע, שתמיד העדפתי להימנע ממנה, מאז שאני זוכרת את עצמי; שגם במסדרונות גילמן תמיד הרגשתי זרה ולא בנוח, באופן שלא הלם לא את מניין השנים שעשיתי בהם, לא את מעשיי שם ולא את הישגיי. וזה תמיד היה בגלל הארומה שמאפיינת גם את הסטטוס הזה וחלק ניכר מהתגובות לו, שבואו נדבר עליו שנייה: הוא קצת מצחיק, כי כל כולו הרי נועד לקדם תוכן באתר שמנהל כותב הסטטוס ("קישור בתגובה הראשונה"). ולא שתגידו איזה אתר עם תוכן מעמיק ומשמעותי, שיחזיק אצלכם מעמד בראש לחמישים השנים הבאות, לפחות; לא-לא, רק קצפת הוויראליה האינטרנטית, שתקפיץ לכם את רמות הסוכר המנטליות ודקות אחר כך תתמוסס ותיעלם.

אז בואו, אני – והילדה הקונפורמיסטית שלי מאתמול, שאיכשהו כנראה קשורה לרשימה הזאת גם – נשאיר אתכם עם השיר להלן של מיטל נסים, נעודד אתכם ללכת לקרוא אותה, בהיותה פחמימה לא ריקה בעליל (וגם את "חורים ברשת", אם ממש בא לכם), וגם נמשיך לקרוא זרחי בחניון של איקאה ואז להיכנס לחנות ולצאת עם כך וכך פריטים, כאלה שתכננתי וכאלה שלא תכננתי לקנות (פלוס שני עציצי פלסטיק) – וגם עם נעימי זעיר בורגני פלסטיקי ונלעג בנשמה, לשיטתם של כל מיני – והכול יהיה אנושי ומותר ובסדר גמור במציאות הגם וגם.

אַתְּ כָּל כָּך אוֹהֶבֶת לָנוּעַ בַּמֶּרְחָב הַזֶּה –
הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הָעַכְשָׁו –
עִם הָאַחֵר שֶׁלָּהּ
וְזֶה מְחַלְחֵל
אֶל שִׂיחוֹת הַסָּלוֹן
אֶל צֶבַע הָעוֹר
כִּי אֵיזוֹ הִתְרַגְּשׁוּת זוֹ
לִהְיוֹת קְצָת שָׁחֹר
כְּשֶׁאַתְּ בַּמִּטָּה
כְּשֶׁאַתְּ יוֹצֵאת אֶל הָרְחוֹב
כְּשֶׁאַתְּ מְגַדֶּלֶת חָתוּל שֶׁאָסַפְתְּ מֵהַוָּאדִי
לְטוֹבַת הָאגֶ'נְדָה
כְּמוֹ הוֹלִי גוֹלַיְטְלִי לְמִתְקַדְּמִים
שֶׁלֹא רוֹצָה לָתֵת לַבֻּרְגָּנִית הַקְּטַנָּה שֶׁבָּהּ לָצֵאת
בַּמְּכוֹנִית לְשִׁעוּר פִילָאטִיס
עַל אוֹטוֹמָט
בַּעֲלִיוֹת שֶׁל הַכַּרְמֵל
אֶל מֶרְכַּז הַכַּרְמֶל
שֶׁלֹא רוֹצָה לָשֶׁבֶת בְּקָפֶה לוּאִיז
(אֲבָל יוֹשֶׁבֶת)
עַל לֶחֶם מִקֶּמַח מָלֵא, תֵּה יָרֹק
וּמַעֲרֶכֶת יְחָסִים עִם גֶּבֶר
כִּי זֶה יִסּוּרֵי מַצְפּוּן –
הָאֲנִי הַבֻּרְגָּנִי מַכֶּה עַל חֵטְא –
חֶלְקָהּ הַמְּשֻׂפָּם שֶׁל תַּרְבּוּת הַנֶּגֶד
תְּמוּנָה מֵהַיָמִים שֶׁיָּשַבְתְּ בַּסִּפְרִיָּה
וְרַק חָלַמְתְּ לִהְיוֹת בַּשּׁוּלַיִם
אֲבַל מָה שֶׁיוֹצֵא מִמֵּךְ
זֶה הַכּוּשׁי בְּלוֹף הַזֶּה
שֶׁצוֹבֵע אֶת הָעוֹר בַּלֵּילוֹת
וּמַדְחִיק
וּמַדְחִיק
אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁל אִמָּא וְאַבָּא
שֶׁהוּא כְּלִי נְגִינָה לְמוּזִיקָה אוֹתֶנְטִית
שֶׁלֹא מְדַבֶּרֶת
בְּעַרְבִית
בְּפִילוֹסוֹפְיָה צָרְפָתִית
אֶקְזִיסְטֶנְצִיָאלִיסְטִית
בִּפְּרַקְטִיקַת חַיִּים לֹא נֶהֶנְתָנִית
כְּשִׁיר עֶרֶשׂ מַר לִפְנֵי הַשֵּׁנָה
וְסִלְחִי לִי
עַל הַדִּיכוֹטוֹמְיָה הַבָּנָלִית
שֶׁאֲנִי מְצַיֶּרֶת
בַּצִּיּוּר הַזֶּה
שֶּקָּרָאתִי לוֹ אַתְּ
בּוֹ זְרוֹעוֹתַיִךְ מוּשָׁטוֹת לִשְׁנִי כִּוּוּנִים
וַאֲנִי עוֹשֶׁה בָּך מְשֹׁךְ בַּחֶבֶל
מבְּלִי לְהִתְחַשֵּׁב בַּמְּצִיאוּת
הַמְּדַיֶּקֶת יוֹתֵר
אֶת הַנִּסָּיוֹן שֶׁלָּךְ
לְהַנְמִיךְ אֶת הָהָר
לְהַמְצִיא אֶת הַמּוֹצָא אֶל הַיָם
בַּיְּרִידָה אוֹ בָּעֲלִיָּה
מִמַּסָּדָה
בַּּכַּרְמְלִית
עַל הַפַּסִּים שֶׁמִּתַּחַת לָעִיר.

(מיטל נסים, "פרובינציאלית", מתוך ספרה הראשון שנושא אותו שם, הוצאת פרדס 2012)

הקונפורמיסטית שלי

כבר כמעט שנה שא' מגלגלת רעיונות לתחפושת. זה התחיל מפגסוסית, עבר לסראבי (אמא של סימבה לשוכחי/לא יודעי הדבר מביניכם), עבר לקנטאורית. ואז, לפני כחודשיים, הציעה לה שכנה חמודה את תחפושת סינדרלה של בתה מהשנה שעברה. ככה, משום מקום ובלי לוודא איתנו קודם שמתאים (אבל לא ניכנס לזה, כי הכוונה באמת הייתה טובה, וקורה). כמובן שעיניה של א' נדלקו כמו ריבוא ניאונים למראה השמלה המושקעת. היא את התחפושת שלה בחרה. סגור.

חכי, הזכרתי לה, הגננות אמרו שיהיה נושא לתחפושות בגן השנה, ותבחרו מתוכו. נראה אם זה יתאים. כשפורסם הנושא – דמויות מ*ספרים* – לא הספקתי אפילו לעבור שנייה וחצי לתוך פיץ' הרעיונות שרציתי להעלות, והמתחכמת הזריזה כבר הכריזה: "סינדרלה זו דמות מספר!"

ואז, בשבוע שעבר, היא ראתה את הפאה האדומה שמ' התעתדה לחבוש במסגרת התחפושת שלה לג'ין מ"אקס מן" למעבדה. היא לא ידעה את נפשה, כי זה בדיוק-בדיוק השיער של אריאל, בת הים (אבל בדיוק! ברור.)
בו ברגע החליטה, שהיא תהיה סינדרלה בת הים.

נניח בצד את הדמעות ומפח הנפש למראה ארבע האלזות שהתגודדו סביבה הבוקר בגן, שחשפו את זה שעמוק בפנים, גם סינדרלה בת הים  בעצם-בעצם לכודה ברשתה (הלא-ברורה-בעליל) של מלכת הקרח. בואו נדבר רגע על מפח הנפש של אמהות שכבר שמחו כל כך על הקנטאורית והפגסוסית וסראבי. כי הוא קצת חבר של אי הנחת הנקודתית-פחות של אותן אמהות – שאומנם הולכת ומשתחררת, ועדיין מנקרת אי-שם לפעמים – שאף אחת מהן לא לבושת שמלות ומאופרת על בסיס קבוע, ואיכשהו מצאו עצמן עם הילדה הכי ילדה שאפשר להעלות על הדעת, שלא מוכנה ללבוש מכנסיים בכלל, אלא אם אלה טייטס שנלווים לשמלה, וביום ההולדת התרוצצה בחנות כשהיא בבירור מחפשת משהו מוגדר מאוד ולא מוצאת, וכשנשאלה אם היא מחפשת תיק כלי איפור הנהנה בהקלה עצומה. (וקיבלה תיק כלי איפור.) בואו נדבר על הדמעות שמבצבצות בזווית העין תוך כדי כתיבת השורות האלה ממש, נוכח התמונות שזורמות מהגן, ובאלה שבהן היא כבר כן מופיעה, היא יושבת חפויית ראש ועצובה, בלי שום פאה אדומה לראשה.

איפושהו לפני שנה וחצי עוד ניסינו לדבר איתה על גיוון בבגדים, על ללבוש גם מכנסיים וחולצה וגם שמלות. לא עבר אותה. עם הזמן הנחנו לזה. החלטנו שבדיוק כמו שברור שעם ילד שרוצה ללבוש בגדי בנות צריך לזרום, כך צריך לזרום גם עם ילדה שרוצה רק שמלות. כן, צריך לגרד ולחשוף את זה שבמכנסיים היא חושבת שהיא נראית בן, צריך לדבר איתה על גמישות ולהמחיש לה מדוגמאות של נשים סביבה שחביבות עליה (ואינן אנחנו בהכרח; אולי אפילו עדיף, שאינן אנחנו). כל זה קורה מדי פעם. אבל לאסור? לא. ואת תיק כלי האיפור מ', שהייתה איתה בחנות, בחרה לקנות לה מתוך מחשבה שאין הבדל בין הלגו שהיא כל כך השתוקקה לו כילדה לבין האיפור הזה שא' משתוקקת לו. התשוקה היא אותה אחת, כנה ואותנטית, וכשמדכאים אותה, זה לא באמת משנה אם עושים את זה בשם הקונפורמיזם או בשם הרתיעה ממנו – בכל מקרה לא רואים אז את הילדה עצמה. וכן, צריך לנסות לעזור לה לשמוח בסינדרלה אדומת המחלפות שבראה, רק לקבל מראש את זה שאולי זה לא יקרה בכל זאת.

לא שזה פותר את הבאסה מהקונפורמיזם, את הקושי לשחרר את הפנטזיות על ילדה סופר-מקורית, שכל קשר בין נטיות לבה לבין קופסאות רעיוניות, בטח ובטח מגדריות, יהיה מקרי וקלוש. רמז: זה לא.
אבל, כן, נו, אז מה. בלי להיכנס לאפולוגטיקה של מניית שלל איכויותיה בתחומים אחרים: היא הילדה חובבת השמלות והאיפור שלי, ואני אוהבת אותה. אוהבת אותה, אוהבת אותה הכי בעולם.* ואם היא רוצה להתחפש לאלזה, אז שתתחפש לאלזה.

* הרפרנס הוא ל"בלגן שלי", ספר הילדים החכם של טל ניצן, שכמובן מנסה לסייע לילדים לחגוג שונות וייחודיות, דווקא. כי אנחנו בעניין של אירוניה פה.

הסיפור האמיתי

והיום בפינתנו "בואו נגיד בכמה מאות מילים את המובן מאליו והמדכא עד מאוד, שבכל זאת צריך להיאמר":

"המשטרה" ותפקודה בפינוי עמונה היא לא הסיפור. היא רק חלק ממנו, בדיוק כמו שההגדרה "מתנחלים" היא רק חלק ממנו.
הסיפור הוא חילופי אליטות, והאליטה החדשה היא דתיים לאומיים או מי שמזוהים כלפי חוץ כמי שעשויים להשתייך לקבוצה הזאת – ויהיו אלה אשכנזים או מזרחים; לא אתיופים, אם כי כיפה על הראש לא מזיקה גם במקרה הזה. בכל מקרה: לא חרדים; כמובן לא חילונים, עוד פחות מזה שמאלנים; על ערבים בכלל אין מה לדבר.
היחידים בחברה הישראלית שזוכים באמון כברירת מחדל וביחס של "זכאי עד שממש, אבל ממש-ממש-ממש, הוכח אחרת" הם מי שיזוהו כלפי חוץ כדתיים סרוגים. כל השאר צריכים להצטדק ולהעיד על עיסתם – לפעמים ממש לעשות סלטות באוויר – כדי לא להיחשב מועדים לפורענות, חתרנות, בוגדנות. כי כל השאר נחשדים באחיזה אפשרית בדעה ביקורתית כלפי המדינה, מוסדותיה, התנהלותה, החברה הישראלית – היינו, נחשדים בחוסר נאמנות מהותי כלפי כל אלה – בעוד שדתיים סרוגים הם ה"משלנו", הם החבר'ה הטובים, הם אלה שמזוהים כבשר מבשרה של המדינה. גם כשהם ביקורתיים, זה באהבה (ע"ע הקמפיין הנוכחי של "מקור ראשון") ולכן הם זוכים מראש בסלחנות, באורך רוח,  באמון. אם כבר מוקיעים מי מהם, זו תמיד הוקעה מסוגת "עשבים שוטים" שלעד מלווה באפולוגטיקת "לא כולם כאלה!" רפת שכל אוטומטית. ברור שלא כולם כאלה, מה שלא יהיה ה"כאלה", ומי שלא יהיו "כולם". אבל איכשהו, זה נורא בקלות "כולם" כשזה לא דתיים סרוגים; כשזה כן, נזהרים מאוד בכבודם של "כולם". את כל השאר אפשר להוקיע ולבזות על בסיס קולקטיבי בלי בעיה.
אליטה.
שזה בסדר, אליטות מתחלפות. לא זה העניין.
העניין הוא גם לא אם אני כן או לא "אוהבת" "דתיים" – עוד תוכחה מטומטמת ומטמטמת, כי מה זה בכלל "לאהוב" המוני אנשים חסרי פנים, ומה בכלל אכפת לי מדתיותו – ממידתה, משיוכה מלכתחילה – של אדם, אם הוא בנאדם – כן, כמו שאני מגדירה לעצמי "בנאדם". בינתיים זה עוד מותר לי.
העניין הוא לראות את המציאות כמות שהיא, בלי לספר לעצמנו סיפורים לגביה, ובלי להיתפס רק לזווית צרה שלה.
כן, המשטרה אלימה וגם שקרנית. אבל סביר ביותר שהאפליה שהיא נוקטת היא לא פרי מדיניות אפליה זדונית שנועדה להקנות במודע זכויות יתר לקבוצה של פורעי חוק שמכונה "מתנחלים" (מה גם שהמתבצרים בעמונה אינם בהכרח המתנחלים עצמם. במקור הם הרי יכולים להיות ילדים-טובים-רעננה בכלל. סיכוי לא רע שהם אכן כאלה) – אולי כי מדובר בנקודת תורפה של הדרג הפוליטי או מה. סביר שבכלל לא נדרשה כאן הנחיה מפורשת של ביבי, לנהוג בעדינות, בחיבוק, בחמלה ובהכלה. לא, האמת היא כמעט תמיד פשוטה מאוד, וכאן בכלל אין צורך בהנחיה מפורשת או במדיניות מודעת, כי המשטרה, בהיותה הייצוג החזותי ביותר של הכוח המאורגן של החברה, פשוט משקפת מאליה את סדר העדיפויות של אותה חברה (להבדיל מייצוגים אחרים של אותו כוח, שהם סמויים יותר מהעין הציבורית, ולכן, גם אם הם אולי נגועים באותן תפישות יסוד הם בכל זאת נהנים מדרגות חופש גדולות יותר בהפגנתן או בפעולה על פיהן); וה"מתנחלים" הם רק הדובדבן בקצפת הדתיות הסרוגה, בשבתה כנוכחות חברתית. "המשטרה" ו"המתנחלים" הם רק שחקנים בסיפור עמונה, שהוא משל על סדר הדברים בחברה. בדיוק כמו שאותה "משטרה" ומאידך "הבדואים" הם רק שחקנים בסיפור אום אל חיראן, שהוא צדו השני בדיוק של אותו הסיפור, תמונת ראי.

הסיפור הוא שזו מדינה יהודית אורתודוקסית ליהודים אורתודקסים לאומיים. כל אלה מרכיבים הכרחיים ומצטברים. לא מספיק להיות יהודי וגם לא מספיק להיות יהודי אורתודוקסי – רק צירוף של כל השלושה ייחשב כשר. כל מי שהוא לא גם וגם וגם, כל השאר שיש להם השגות או רעיונות מתחרים לגבי אופיה הרצוי של המדינה ו/או לגבי אופיה של היהדות היוצגת בה – החל ממדינת הלכה וכלה בדמוקרטיה ליברלית ראויה לשמה – הם אויב פוטנציאלי במרחב הציבורי, ובכל מקרה הם מיעוט, וככאלה, כדאי שיאמצו תודעת מיעוט. חלקם עשו את זה זה מכבר. אחרים שבויים בקונספציה מוטעית עדיין, שהם "הרוב" ושזה האחרון פשוט "דומם". לאלה במיוחד אולי מוטב, להשכיל ללכד שורות, לסמן מטרות ריאליות, לדאוג לאינטרסים באמצעים הכשרים העומדים לרשותם, כל עוד אלה עומדים לרשותם (מישהו אמר "תביעה להקמת זרם חינוך חילוני", למשל?), וככלל לנסות לטפח את חלקת האלוהים או האדם – מה שזה לא יהיה שמאמינים בו – המסוימת שלהם בתוך מדינה וחברה, שבבסיסן עוינות את עצם מהותם.

בת יוסף

אל  תלכי
אצל דרשניות
המילים, אין בן
ממש לא
כל המבקש מקבל
ולא כל המחפש מוצא
ולא כל המתדפק על דלתות
ביתן הזכוכית
ייפתח לו, לא
אל תכלי בפניו
גם הוא לא יאבה
להכיל אותך, לא יאהב,
ועקשן
על תלו
יישאר בשלו:         אי
מקלט בָּלוּם
בפנייך המרובבות
ובעולב קולו
הקבצני של הלב
הפועם ביד
פשוטה

ונגועה
דעי את מקומך
בשערי העיר נו –
נו-נו לָךְ
על הזיות
של רוח
על משאות נפש
מִתְגַּלָּה
נוגעת בנפש וגואלת
אותה

שאלה של אחריות: על תומאס מור כאינטלקטואל

 

חמש-מאות שנה מלאו לפרסום אחד החיבורים הבולטים של תרבות המערב בעת החדשה המוקדמת – אוטופיה (1516), חיבורו של תומאס מור (More) על אודות תושביו של אי דמיוני בשם זה (משמעותו של השם ביוונית היא "שום מקום") ואורחות חייהם. בין אם כחזון על "שומקום" אידילי, כדגם של חברה אידיאלית או כפרפרזה מחוכמת על פוליטיאה לאפלטון – גם במאה העשרים הוסיף אוטופיה להפנט את קוראיו, והשאלה "מה התכוון מור לומר?" חוזרת ונשאלת – ונענית במגוון וריאציות, בהתאם להשקפת עולמו של השואל. בין השאר מספק אוטופיה חומר למחשבה באשר לתפקיד האינטלקטואל בחברה, וביתר שאת כשהוא משמש פרדיגמה שביחס אליה נבחנים דמותו ומסכת חייו עתירי הסתירות של מחברו-עצמו. הסינתזה בין הרהוריו של מור ביחס לתפקיד ולייעוד האינטלקטואל בחברה, כפי שהם באים לידי ביטוי בטקסט, ובין מעשיו של מור בפועל תשמש להתוויית קווים לדמותו כאינטלקטואל.

חיים ומעשים

עובדות חייו המוקדמים של מור ידועות רק בקווים כלליים למדי, וגם כשהגיח אל הזירה הציבורית, ואנו מוצאים את שמו מוזכר תכופות בכרוניקות ובתעודות אחרות – על אף פומביותו, אישיותו המורכבת נותרת במידה רבה חידתית. ידוע שנולד בשנת 1478 בלונדון, בן לאב שהיה עורך דין, שעתיד היה להפוך לשופט ולהתחבב על מלך אדוארד הרביעי, ונכד לסב שהיה אדם אמיד למדי אולם נותר במקומו הנחות-יחסית בסולם החברתי מפאת מקצועו כאופה. כנער הוצב מור, כחלק מהכשרתו החינוכית, כנער-שליח בביתו של הקרדינל מורטון, הארכיבישוף מקנטרברי, שהיה לראש שריו (Lord Chancellor) של הנרי השביעי וליועצו הקרוב ביותר, בתקופה בה התאוששה אנגליה ממלחמותיה הפנימיות שנודעו בשם "מלחמות השושנים". מורטון שימש גם כנגיד אוניברסיטת אוקספורד, ובהשפעתו החל המוסד הוותיק להתרחק מהמסורת הסכולסטית שאפיינה אותו והפך בהדרגה למוקד של לימודים הומניסטיים. מור החל את לימודיו שם כשהיה בן חמש-עשרה ובעיקר נחשף אז לפילוסופיה המוסרית והפוליטית של הסופרים הקלאסיים, ובראשם אפלטון, אריסטו, קיקרו וסנקה. כשנתיים עברו עליו באוקספורד לפני שאילץ אותו אביו לשוב ללונדון ללמוד משפטים, אך גם לאורך לימודיו אלה, לא נטש מור כליל את עיסוקיו ההומניסטיים והאינטלקטואליים. אלה עתידים היו להפוך למסע פנימי לגיבוש זהותו, שהביא אותו עד לדלתותיו של המסדר הקרתוזיאני בלונדון, למה שעתיד היה להיות לאחד הפרקים החידתיים בחייו.

איננו יודעים מדוע בחר מור לשהות דווקא באכסניה הלונדונית שתחת קורתה נוסד סניף של המסדר הקרתוזיאני, שדגל בשתיקה, בסגפנות ובהרהורים שקטים בין אדם לעצמו ולאלוהיו – סניף שנודע כמקור פופולרי להשראה רוחנית לאנשי העיר. בין שביקש מור לעסוק בשאלות רוחניות אך להישאר הדיוט ובין שהתכוון בהדרגה להקדיש עצמו לחיי נזירות – כעבור מספר שנים החליט לעזוב ולשאת אישה, אף שכל חייו הוסיף לקיים מנהגי סגפנות שונים, כלבישת כתונת שיער מתחת לבגדיו. איננו יודעים מדוע עזב מור את המסדר, אבל שלב זה בחייו משמש לא פעם פלטפורמה שעליה נבנים הסברים באשר להתנהלותו ובחירותיו בשנים שלאחר מכן. בצד החושבים שמור שהה באכסניה בשל הספרייה הנודעת שאיכלסה, ושהחלטתו לעזוב את המסדר נבעה הכרה שייעודו מצוי בחיי המעש, ולא בחיי ההגות, יש הסבורים שעזב כי נכשל לקבל על עצמו את נדר הפרישות. תיאוריה זו מסבירה את כל מהלך חייו העתידי ואת הקריירה הפוליטית שלו במסגרת פרדיגמה של חטא וגאולה – עד כדי טענה שרק במגדל של לונדון, כנידון למוות, התאפשר למור למצוא מזור לנפשו ולתחושת הכישלון שלו בפני אלוהיו.

עם עזיבת המסדר פנה מור באחת לקריירה הציבורית שלו: הוא החל לעסוק במשפטים, ולאורך כעשור התקדם בבטחה במדרגות השירות הציבורי. יש האומרים, שעשה זאת בחוסר רצון ורק כהיענות לבקשותיו של מלך שאי-אפשר היה ממש לסרב לו; אחרים מצביעים על עדויות שמהן נוצר הרושם, שבהחלט התכוון לפתוח בקריירה ציבורית. מעניין שהתפנית המשמעותית במעמדו של מור בעיניו של הנרי השמיני ונסיקתו לתפקיד יועצו הקרוב ביותר של זה עד להתפטרותו בשנת 1532, לא היו תוצאה של התפקידים השונים שביצע במסגרת השירות הציבורי שלו עד לשנת 1521, אלא הגיעו בעקבות פעילות אינטלקטואלית מובהקת וענפה שבה היה מור מעורב מטעם המלך: מאבקו של הנרי השמיני ברעיונותיו של מרטין לותר, באמצעות איגרות שנועדו לסתור את עיקרי תורתו של זה האחרון, תוך קיום פולמוס פומבי כתוב. בתחילה שימש מור רק כעורך לנוסחים שהעלה המלך על הכתב בסיוע "מועצת חכמים", אבל בהמשך, בשנת 1523, כבר ניסח בעצמו תשובה ללותר, וזו היתה לאחד משני הטקסטים הידועים ביותר שכתב כנגד המינות הפרוטסטנטית. היה זה אות הפתיחה לגישה כמעט בלתי מוגבלת למלך ממנה נהנה מור, ששימש למעשה מזכירו היחיד והיועץ המיידי והקרוב אליו ביותר. הוא הוסיף לנסח טקסטים נגד לותר בשמו של הנרי, ובתקופה זו החל, במסגרת תפקידו, לחקור מינים ולרודפם, כדי להגן על האמונה הקתולית ועל עליונות הכנסייה מפני האיום הפרוטסטנטי. ביוני 1529 פרסם את הטקסט השני הידוע שלו נגד הפרוטסטנטיות – והפעם כטקסט עצמאי, שלא בשמו של המלך. באוקטובר מונה לנגיד העליון של אנגליה – המשרה הפוליטית הבכירה ביותר בממלכה. המאבק במינות נחשב למדיניות היעילה ביותר שניהל והוא שמגדיר את שנותיו בתפקיד, מעל לפעילות בכל תחום אחר; הוא נתפש על-פי רוב כשלב שונה בחייו – שמרני, ריאקציונרי וקיצוני – העומד בניגוד גמור לרוחו של אותו רדיקל, שרק חמש-עשרה שנים מוקדם יותר הוציא תחת ידיו טקסט כאוטופיה.

מור מונה לתפקידו כנגיד העליון על רקע מאבקו של הנרי השמיני לסיים את נישואיו לאשתו הראשונה, קתרין מארגון, אלמנתו של אחיו הבכור שלא העמידה לו יורשים זכרים. קודמו של מור בתפקיד, וולסי, כשל להשיג למלך את תמיכת האפיפיור בביטול הנישואים. כשהאפיפיור התמיד בסירובו, נמלך הנרי להתגרש, מהלך שממנו ניסה מור להניא אותו. מור, שסלד מאורח החיים הפוליטי והצליח לשרוד בחצרו של הנרי רק משום שהלה נחשב לנסיך ראוי, שהמעלה הטובה מושלת בחצרו ביד רמה, הוטרד מנחישותו של המלך בסוגיית הגירושים – היתה זו אינדיקציה לכך שאת מקומה של המעלה הטובה בחצרו של זה הולכת ותופסת התאווה. משנכשל בניסיונותיו להביא את המלך לחזור בו – התפטר מתפקידו בשנת 1532.

התנגדותו של מור הציבה אותו על מסלול התנגשות עם המלך. התפטרותו סיכנה את מראית העין הקריטית של הכבוד למלך, והעדרותו בהמשך מהכתרתה של אן בולין למלכה חרצה לכן את גורלו. משסירב להישבע אמונים ל"חוק הירושה", שקבע שהמלוכה תעבור מהנרי השמיני לצאצאיו הזכרים שייוולדו לו מאן בולין – או מכל אישה אחרת שתבוא אחריה,  במידה ואן לא תלד לו בנים – נאסר. תוך כדי מאסרו ב"מגדל של לונדון" חוקק הפרלמנט שני חוקים נוספים, שיחד הובילו לסופו: "חוק העליונות", שקבע שהמלך הוא ראש הכנסייה האנגליקנית – הגדרה שביטלה את כפיפותה של אנגליה לכס הקדוש ולכנסייה הקתולית – והתיקון ל"חוק הבגידה", שעודכן כך שיגדיר "בגידה" ככל הצבת סכנה למשפחת המלוכה – לרבות באמצעות מילים או סירוב להכיר בתואריהם המלכותיים. כך הפך סירוב להכיר במלך כראש הכנסייה האנגליקנית למעשה של בגידה. מור נחקר בחשד לבגידה באביב של שנת 1535 וביום 1 ביולי באותה שנה נמצא אשם בבגידה באמצעות הכחשת עליונותו של המלך. אף שרמת הדיוק ההיסטורית שלה מוטלת בספק, הגרסה שהתקבעה בתודעה הכללית מספרת שכשעלה לגרדום חמישה ימים לאחר הרשעתו, סיים מור את חייו בבקשה מקהל, שהגיע לחזות בהוצאתו להורג, להתפלל למען המלך ולומר לו, כי הוא (מור) מת "משרתו הטוב של המלך, אולם של האל, ראשית כל".

הגות ותפישת עולם

אוטופיה מזמנת לקוראיו של מור אפשרות להבין – גם אם רק חלקית, אולי – כיצד תפש הוא-עצמו את תפקיד האינטלקטואל. בדומה לכותבים קלאסיים כסנקה וקיקרו, ולהומניסט פטררקה – מור מגולל דיון הנוגע בשאלת מהות תפקידו של זה, אך בניגוד להם – דעתו איננה חד משמעית. הוא מציג לקורא את שני הצדדים של המטבע, ואינו מסיים במסקנה ברורה. אפשר אולי להבין מכך, שבעצמו לא הגיע לכדי הכרעה ברורה. מנגד, אפשרי גם שמור משאיר את האופציות פתוחות, "לא ברורות", לא במקרה ולא בהכרח מתוך חוסר יכולת שלו-עצמו לקבל החלטה, אלא כאקט מודע ומכוון. אשוב לנקודה זו בשלב מאוחר יותר.

יחסי הגומלין והניגודים בין הקהילה והיחיד הם אחד הנושאים המרכזיים בטקסט של אוטופיה. הדבר מקבל ביטוי נרחב במגוון היבטיה של הקהילה האוטופאית, שאין בה כמעט "מקום" שבו יכול היחיד להיות לבדו: הכול נעשה ומתקיים ברשות הרבים, ואין לו, ליחיד, פרטיות– הן במשמעות של מרחב פיזי והן במשמעות של מרחב חברתי, שכן אפילו החלטות אישיות הוא איננו מקבל לגמרי בעצמו או מבלי להציב את צרכיו ורצונותיו כמשניים לאינטרס הכללי. חייו של היחיד באי מוכתבים בידי טובת הכלל – הם מותאמים אליה ומתקיימים תוך התייחסות מתמדת לחברה הסובבת אותו. זה בא לידי ביטוי החל בהיעדר הקניין הפרטי, בסדר היום ובחלוקת הנטל במלאכות השונות, עבור בארוחות המתקיימות בצוותא – מאחר ואין זה נחשב מעשה הולם לאכול בפרטיות הבית – וכלה בטאבו על הפגנת רגשות דבקות דתית. האדם האוטופאי בעצם כמעט ואינו קיים כיחיד, שכן הוא מצוי כל העת תחת עינו הבוחנת של הכלל ונתון באופן מתמיד למרותו, לסייגיו, לביקורתו ולתביעותיו.

הקהילה האוטופאית היא קהילה תבונית ותכליתית שהכול בה נעשה ונהגה למטרה כלשהי, והיא פועלת ממש כמו הייתה מכונה משומנת היטב: אנשיה מתוארים כמי שבנויים פיזית לעבודה, מלאי חיוניות ומרץ; רובם חקלאים והשאר – בעלי מלאכה; לימוד המקצוע והשמתם לעבודה נעשית על פי הצורך הכללי, ורק במידה וניתן יהיה לאפשר זאת – יותר לאדם ללמוד מלאכה שלא יועד אליה; מיעוטם אינם עובדים, אלא נבחרים למשרות ציבוריות, במידה ואותרו כבעלי יכולת לימוד יוצאת דופן בילדותם – ואלו הם המלומדים ביותר ביניהם; בזמן הפנוי שבין שינה, עבודה ואכילה, רשאים האוטופאים לבלות את זמנם על-פי ראות עיניהם, אבל גם אז נהוג לשוחח, לנגן או לשחק משחקים מועילים, שמחדדים את עדיפות המידות הטובות על פני אלו הרעות. האוטופאים אנשי מעש הם, לא אנשי ספר. הם אינם עוסקים בהגות ובעיון – פעולות אינטלקטואליות בסיסיות, במסגרתן מצוי האדם בעיקר בדיאלוג פנימי עם עצמו ועם טקסט. גם כשהם קוראים ומרחיבים דעתם, הם מתמקדים בתחומי ידע תכליתיים, כמוזיקה, דיאלקטיקה וחשבון, ואינם עוסקים בתחומים מופשטים כלוגיקה ופילוסופיה. כשהם עוסקים במוסר ובאתיקה הם מתמקדים במידת אושרו של האדם ובהנאה המאפשרת לו את אותו האושר; וגם אז מסקנתם העיקרית היא, שמקורה העיקרי של ההנאה, המסבה לאדם אושר, גוף בריא ומאוזן.

אולם המתח בין היחיד ובין הכלל בא לידי ביטוי לא רק במסגרת "הספר השני", שכולו תיאור מפורט של האי המכונה "אוטופיה" ושל אורח חיי הקהילה המתגוררת בו. יחסי הכוחות בין שני גורמים אלה – על המצוי והרצוי שבהם – הוא אחד הנושאים בהם עוסק גם "הספר הראשון", המגולל את סיפור שיחתם של רפאל היתלודיאוס הימאי, תומאס מורוס ופטרוס אגידיוס, ידידו של מורוס, שכביכול הפגיש בין השניים  ונותר רוב השיחה דומם. אלה דנים בסוגיה של הצטרפות אדם מלומד לחצרו של שליט. היתלודיאוס מחזיק בדעה שאדם חכם לא יוכל להביא עצמו לידי ביטוי של ממש במסגרת, הנשלטת באופן מובהק בידי אינטרסים צרים של האדרה אישית וצבירת מעמד וכוח – ודאי לא מבלי "להתלכלך" בזוהמת המשחק הפוליטי או להפוך למשרתם של מלכים, להשחית את דרכו או להפוך מושא ללעג. לעומתו גורס מורוס, שהתגייסות לתיקון עולם באמצעות ייעוץ לשליט היא הגדולה בחובותיו של האדם המשכיל והטוב, גם אם הדבר כרוך באי-נוחות מסוימת מצידו: עליו לנסות ולהמשיך להשפיע בכל דרך שיוכל, ובשום מצב אין הוא רשאי לנטוש את הספינה, רק משום שהיא טובעת או משום שאינו יכול לעצור את הרוח.

השיחה על מהות תפקידו של האינטלקטואל איננה מקרית: את הדיון ביחס לאפשרויות השונות המצויות בידי מי שניחן בידע וביכולות – על המגבלות והחסרונות שבהם – לתקן את העולם ולהדריך את בעלי השררה כתב מור בעת שהוא עצמו מתלבט לגבי המשך דרכו – האם להיכנס לשירות הנרי השמיני או לעשות לביתו, כלומר, להתמקד בפעילות האינטלקטואלית החביבה עליו – בהגותו ובספריו, כפי שעולה מטרונייתו במכתבו לפטרוס אגידיוס, הנכלל במסגרת אוטופיה: "כל העת עסוק אני בתביעות ציבוריות, משמש כתובע, מאזין, מכריע… הואיל וכך – יוצא שאת כל יומי כמעט אקדיש בחוץ לאחרים ואת הנותר ממנו – לבני ביתי. לעצמי, כלומר לספריי, לא נותר לי זמן כלל".

לימודיו ההומניסטיים, קריאת ספרים ומכתבים וכתיבתם של אלה – כולן פעולות שכיום היינו מכנים "אינטלקטואליות" – היו לחם חוקו של מור וממכתבו לפטרוס אגידיוס עולה מודעות עצמית לחשיבות אספקט זה של חייו. בבואו להתייחס באוטופיה לאדם שאנו מכנים כיום "אינטלקטואל" השתמש מור בתארים "החכם", "האיש הטוב" וכמובן – "פילוסוף". כוונתו בכל אלה היא לאדם משכיל ובעל ידע, שביכולתו להעשיר את הדיון הציבורי ולחנך את מקבלי ההחלטות. השאלה המרכזית בטקסט נוגעת למידת חובתו של אדם כזה לשמש בתפקידים ציבוריים ולמידת החופש שלו לנהוג בהתאם לנוחותו שלו, ולפרוש לחיי העיון השקטים. מעידה על כך גם העובדה שמור בחר כמו "לקרוץ" לקורא, כשבדיון על תפקידו ובחובתו של אותו "אדם משכיל" שיבץ דמות הנושאת את שמו-הוא. אף שלא ברור מה מהדברים ששם בפיה הם אלו שמאחריהם הוא עומד ועם אלו מן הדברים שהוא שם דווקא בפיו של היתלודיאוס הוא מזדהה, ברור שמור תופש עצמו כאותו טיפוס, אודותיו משוחחים מורוס והיתלודיאוס.

השאלות מי הוא אינטלקטואל, מה פועלו ומה הן חובותיו, כפי שאלה באות לידי ביטוי באוטופיה,  מושפעות במידה רבה מאפלטון. מורוס והיתלודיאוס נתלים שניהם בדבריו ביחס למקום הפילוסופים בשורות השלטון ובשירותו, אבל מסיקים מסקנות הפוכות בתכלית: בעוד שהיתלודיאוס מסיק שהחכמים יעשו היטב אם ישכילו להימנע מהתערבות בענייני המדינה, מורוס סבור שהמסקנה הנכונה הנובעת מקביעתו של אפלטון כי המדינה תוכל להיות מאושרת "רק כאשר ימלכו בה פילוסופים או כאשר מלכיה יתפלספו" – היא כי אין לו לפילוסוף, לאדם הטוב, חובה גדולה מהשתתפות במשחק, בכל תנאי ובכל מצב. אבל מדינתו של אפלטון "…מקומה – השיח, ועלי אדמות… איננה נמצאת בשום-מקום… אולי נכונה היא בשמיים, בחינת דוגמא לכל החפץ לראותה וליישב עצמו אגב ראיה זו. ואין בכך כלום, אם היא קיימת, או תהא קיימת, בכל מקום שהוא…" (אפלטון, פוליטיאה, ט: 592). היא איננה קיימת באמת, ונקודת השקה זו לאוטופיה, באמצעות אותו "שום-מקום", מסבה את תשומת הלב לנקודה בה מבקש מור לעסוק: לגישה המושרשת לפיה הניסיונות האנושיים למימוש אידיאלים פוליטיים של צדק, שלום ומשפט – אולי חסרי תוחלת הם. אך מנגד, מימוש רצונו הפרטי של הפילוסוף – לרבות זה של מור עצמו – להיעזב לנפשו מסוגר בארבעת הכתלים של חדרו, עם ספריו והגותו – יש בו הרסניות מסוימת, שכן גם הוא סוג של תאווה אישית, והתאוות האישיות הן הרעות החולות המפוררות את המרקם החברתי. אמנם, טוען מורוס בטקסט, היא איננה בוטה כמו תאוות הבצע של אצילי אנגליה, המגדרים שטחים נרחבים למרעה ואגב כך מרחיקים אנשים ממקור פרנסתם ודנים אותם לחיי נוודות, פשיטת יד ואף גניבה, והיא אף איננה מוחשית בהשלכותיה כמוה – אך היא מבטאת את אותו רצון נואל להסתגר בדל"ת אמות, בלי להכיר באחריות שיש לו לאדם לא רק כלפי עצמו ובני ביתו, אלא גם כלפי הקהילה אליה הוא משתייך.

נראה שכאן אנו מגיעים לנקודה המהותית בדמותו של מור כאינטלקטואל, שעבורו ליבת הדברים היא האחריות הקיבוצית או הקהילתית שנושא אותו "איש חכם", שביכולתו להעשיר את החברה ולעצבהּ אם רק ישכיל לעשות את הדבר הראוי – ולהשתתף במשחק, גם אם אגב כך הוא נאלץ "ללכלך את ידיו". זוהי גם אותה אחריות כבדה שנדמה שחש מור באופן אישי, שנראה כי שיחקה תפקיד מכריע בצמתי ההכרעה המרכזיים בחייו.

"לותר הרג את מור של אוטופיה" – כך תואר האופן שבו פינה מור הרפורמטור וההומניסט, מחברה של אוטופיה, את מקומו לטובת מור השמרן והריאקציונר, שרדף לותרנים וסירב להסכין עם כינון הכנסייה האנגליקנית והצבת המלך בראשותה. אפשר, כמובן, שדעותיו של מור התפתחו עם השנים כמו גם נוכח האירועים שהתחוללו סביבו על במת ההיסטוריה ותבעו ממנו נקיטת עמדה נחרצת יותר, או חשיבה מקיפה יותר על נושאים שבהם לא ממש העמיק קודם לכן. ובכל זאת נראה, שהגישה הדרמטית המניחה קיומם של שני "מורים" מנוגדים – "מוקדם" ו"מאוחר", הומניסט וריאקציונר – מחמיצה נקודה מהותית בדמותו של מור כאינטלקטואל; יש בה מן ההתעלמות מחלק מעובדות חייו, ומקווי ההמשכיות שניתן לראות עוברים כחוט השני בכתיבתו כמו גם במעשיו.

ידוע שמור הושפע עמוקות מארסמוס, שהיה גם חברו הקרוב. בביקורתו הבסיסית על הכנסייה, לא נבדל ארסמוס מהותית מלותר: כמוהו, גם הוא ביקר בחריפות את דוגמטיות הכמרים ואת ניצולם לרעה את מעמדם; בדומה לו, שלל גם הוא את תופעת שטרות המחילה. הן הרפורמה הפרוטסטנטית הן זו ההומניסטית מבית מדרשו של ארסמוס ביקרו בחריפות את הקלריקליות הדקדנטית של ימי הביניים המאוחרים. וכמו ארסמוס, גם מור מתח ביקורת נוקבת על ממסדיות-היתר של הכנסייה, על נוקשותו המתרחקת מדבקות דתית של רוחניות פשוטה. ארסמוס לא ביקש לקעקע את הכנסייה, אלא לתקן אותה, ורעיונות ההומניזם הנוצרי שלו ביקשו לשלב את רעיון החסד של הנצרות באידיאל של אורח חיים ערכי, רציונלי, מוסרי. הדים לרעיון זה אפשר למצוא גם באוטופיה, שאותה אפשר לקרוא, בין השאר, גם כפולמוס הומניסטי העוסק ברפורמה של הדת.

כה קרובים ללותר המוקדם היו מור וארסמוס המוקדמים, עד שכמעט נראה שבהתנגדותם לו – שאף היא לא החלה מיידית – למעשה פנו שני ההומניסטים עורף למחויבותם המוקדמת יותר לרפורמה דתית. הניסיונות ליישב את אותה סתירה-כביכול הובילו חוקרים להסברים לפיהם ארסמוס העדיף פשוט להחריש בנושא בעוד שמור פתר הדילמה באמצעות הקצנה וריאקציה. דעה אחרת גורסת, לפי אותו עיקרון, שעם פרוץ המתקפה הפרוטסטנטית על הכנסייה איבדו מור וארסמוס את הפריבילגיה להטיף לביקורת; מה שהיה אפשרי וסביר קודם – קריאות לרפורמה מבית – נאלץ להמתין עד יעבור זעם; צו השעה היה התגייסות, כיוון שתחושת האיום הייתה גדולה מאי פעם לפני כן.

אלא ששתי הגישות הללו מתעלמות מביקורתם של השניים על לותר ומקווי ההמשכיות והקוהרנטיות של זו ביחס למסורת ההומניסטית שבה דגלו. מעבר לעובדה שכרפורמטורים הם ביקשו לתקן ולא להרוס – ובכך היו שונים מאוד מהדרך שעליה עלה לותר כבר בשלב מוקדם מאוד – החריפוֹת בביקורותיהם על לותר ובהתנגדויותיהם לו נבעו דווקא מתפישות עולמם ההומניסטיות: רעיונות הייעוד המוקדם וההצדקה על-ידי האמונה של לותר עמדו בניגוד מוחלט לרעיון ההומניסטי בדבר רצון חופשי ויכולתו של האדם להשפיע על גורלו ועל גאולתו, ומבחינתם של הומניסטים כמור וארסמוס, הדוקטרינות של לותר טמנו בחובן השלכות מוסריות חמורות על החברה: באין שכר ועונש בעולם הבא, איזה גורם מרסן יוכל למנוע מהחברה להידרדר לתהומות של שחיתות מוסרית? אותו רעיון בא לידי ביטוי כבר באוטופיה, הרבה לפני שנאלץ מור להתנגד ללותר – ויש בכך כדי לחזק את הטיעון. העקרונות המנחים הדתיים שאותם חייבים האוטופאים לאמץ – ואין זה משנה איזו פרקטיקה דתית הם מאמצים, כל עוד הם שומרים על עקרונות אלה – מחייבים אמונה בהישארות הנפש ובשכר ועונש בעולם הבא. כך, לותר לא רק לא הרג את מור של אוטופיה, אלא העניק לו משנה תוקף, דווקא.

כל התפקידים כולם

גם אם כשכתב את אוטופיה היה מור איש של רפורמה, הוא היה ונשאר, באופן שאינו נופל מכך, גם נוצרי של ימי הביניים, פסימי וספוג בתחושה כי המין האנושי חלש, שברירי ונגוע בחטא הקדמון, שהדת היא פרדיגמת החשיבה הבסיסית שלו ושהאמצעים בהם הוא נוקט על מנת לממש את חזון הרפורמה שלו הם אמצעים שמרניים. אותו מור שכתב את אוטופיה הוא מור שנותר כל ימיו נאמן למסדר הקרתוזיאני שעזב ומתחת לבגדיו הוסיף ללבוש כתונת-שיער כדי לסגף עצמו כל העת; הוא אותו האיש שהתלבט האם להיכנס לשירות המלך, הכריע שחובתו המוסרית לנסות ולהשפיע כמיטב יכולתו, גם במחיר אי-נוחות אישית מצידו – אך גם נסוג כשנדרש להצהרות שלא יכול היה לחיות איתן. ולבסוף, הוא אותו אחד שניסה לפסוע בין הטיפות, לא להרגיז יתר על המידה את המלך, התחייב לא לדבר נגדו ונגד החוקים שחוקק – מתוך הכרה שהדבר יעלה לו בחייו – אבל לא באמת יכול היה להימנע מעיסוק בנושא, עד שמצא עצמו מובל אל הגרדום.

תומאס מור. בדיוקן השמאלי מאחוריו: הנרי השמיני.

תומאס מור. בדיוקן השמאלי מאחוריו: הנרי השמיני.

אינני חושבת כי קיימים היו "שני תומאס מור" – של עתות שונות ותקופות שונות, שנבדלו זה מזה בתכלית. תחת זאת, נראה שהיה תומאס מור אחד, שקוע ומשוקע בתחושה שדבר-מה השתבש עד מאוד באירופה הנוצרית של ימיו, שדאגתו נתונה הייתה לחברה, ומעל לכל – תומאס מור אחד, שתחושת האחריות הקהילתית שחש היא שהתוותה את דרכו הפתלתלה בעולם. חייו כמשכיל שהכריע לא לעמוד מנגד כי אם לנסות להשפיע כמיטב יכולתו – ולכן, חייו לא רק כ"משכיל" או "חכם" אלא כ"אינטלקטואל" – נראים לי כרצף ניסיונות לעשות, בכל צומת דרכים נתון שאליו נקלע, את הדבר "הנכון", גם אם לעתים באמצעים מנוגדים. מבין הסתירות הרבות של חייו נראה שאפשר בכל זאת לראות עובר כחוט השני את ניסיונו לעשות את מה שעלה, בעיניו, בקנה אחד ככל הניתן עם טובת הכלל, כשאת עצמו תפש כלא יותר מכלי-שרת. חוש האחריות הציבורית שלו הוא בעיני הגורם המיישב והמסביר את הסתירות השונות שמזמנת הביוגרפיה הייחודית של מור.

אין ספק שדמותו של מור נצבעת גוונים שונים, בהתאם לפרדיגמה ממנה יוצא כל חוקר, להקשרים ולמוטיבציות שלו: אפשר למצוא אצלו אלמנטים מדיאבליים, כמו גם רנסאנסיים ואף מודרניים – תוך שאף לא אחד מהם מבטל את האחר ואין לדרג אלמנטים מסוימים כחשובים מאחרים. איננו יודעים מה התכוון מור לומר, כמו שאיננו יודעים מי אמנם היה – וזאת משום שהוא עצמו בחר להסתתר מפנינו. אבל אפשר שגם עצם ההסתרה יכולה ללמד אותנו משהו על מור כאינטלקטואל ואולי גם על תפישתו את תפקידו ככזה.

מור סיים את חייו על הגרדום. כטקס חברתי, הוצאות להורג הן הצגות שכלליהן ידועים מראש, וגם לנידון למוות עצמו ישנו, במסגרת זו, תפקיד במחזה הפומבי, המועלה על הבמה. מור יכול היה לבחור לגלם איזו דמות שיחפוץ ברגעיו האחרונים, ומבין הטיפוסים שעמדו לרשותו במשחק הידוע מראש שבו עמד להשתתף, בחר את זה המפתיע מכולם: הוא לא הלך אל מותו כ"חכם סטואי" המקבל את הדין בשוויון נפש ובאדישות; גם הצגה גדולה של סבל עמוק או דרמה כאותו "מרטיר קתולי" לא העלה למען הצופים. מור מת כבן דמותו של "השוטה הנוצרי" – זה שלא רצה במוות, חשש ממנו וניסה לחמוק ממנו ככל שיכול היה, אולם משזה השיגו – משלים עם מותו הקרב, מתגבר על הפחדים ועל העצב, ואת מקומם של אלה תופשים שמחה וציפייה לקראת חיי נצח שמימיים לצד מושיעו. אולי יותר מכתביו, המוצפנים והמקודדים היטב, אפשר שדווקא בהוצאתו להורג של מור יש כדי להאיר אמת מהותית על טבעו ועל דעתו אודות הקיום האנושי. זאת, מכיוון ש"השוטה הנוצרי" הוא גם בן דמותו של המחנך ההומניסט – מורה המדריך באמצעות חיוך והנאה ובאמצעות דרבון תלמידיו לחשיבה – ולחלופין, הוא גם המאמין הפשוט, המפיץ את הבשורה באמצעות דוגמה אישית של חיי אמונה ראויים, ופחות בדברי הטפה ישירים.

חייו של מור, כתיבתו ומורשתו אומרים כולם אמביוולנטיות גדולה. הניסיונות המודרניים להתחקות אחר מהותו של האיש טוענים אולי את הבחירות שביצע ואת כתיבתו בתחכום-יתר שלא היה בו באמת ומייחסים לו כוונות ומתודות שהוא עצמו כלל לא היה מודע אליהן. אבל באותה מידה תקפה הגישה הטוענת שאפשר שכל זה אכן איננו מקרי; שמור אולי הסווה את עצמו ואת דעותיו מכיוון שלשיטתו – לא הוא עצמו היה החשוב כאן, ולא דעותיו. מהותה של הלמידה כתהליך, חידוד הדעות בין האדם ובין עצמו – ייתכן ואלה הם שהיו חשובים לו כסופר, כמחנך וכהומניסט. כפילוסוף-פוליטיקאי, ביקש אולי שלא להטיף, לא לומר דברים מפורשים, אלא לחיות ולפעול על-פי מיטב שיקול דעתו וערכיו ולקוות שבכך הוא מהווה דוגמה אישית. אולי, על אף היותו סופר ואיש המילה הכתובה במובהק, חש כי לעתים יש גבול למה שיכולות מילים מפורשות להשיג, ושישנם דברים המדברים בעד עצמם. יכול להיות שבמכוון לא לקח על עצמו מור תפקיד חברתי מוגדר ולא ביקש לעצמו מעמד מחייב כלשהו: אולי ראה עצמו מחויב למלא כל תפקיד שבו יזדקקו לו, ואף את על התפקידים כולם – כל עוד ישרת בכך את טובת הכלל. איננו יודעים, וכנראה לא נדע לעולם, מה "באמת" חשב, ולמה התכוון "באמת" מור עצמו, אולם אין זה בהכרח הדבר החשוב: חשוב מה מלמדת ההתבוננות בו. אפשר, שזה מה שהיה חשוב לו-עצמו.

אחד הביוגרפים של מור מציין, שההבדל המהותי בין ארסמוס למור היה שארסמוס היה מלומד, בעודו שמור ביקש ליישם את רעיונות ההומניזם שלו הלכה למעשה. מור היה קרוב מארסמוס לרעיונותיו של אפלטון, ובמיוחד לאלה של קיקרו, שראה זאת חובתו של האזרח הפעיל, לקחת חלק בחיים הציבוריים. סקירת חייו של מור וקריאת הטקסט המרכזי שהותיר לנו משרטטות את דמותו ככזו שרעיון האחריות כלפי הקהילה אכן היה נר לרגליה. יהיה אשר יהיה האופן בו תפש מור את עצמו ואת תפקידו כ"אינטלקטואל" – חייו וכתיבתו מאפשרים לנו תובנה ביחס לתפקידו החברתי המשתנה של "האדם החכם" בעת החדשה המוקדמת: "משכיל" או "מלומד" החוזר לציווי הגלום במקורות הקלאסיים – ובכך יוצר את המילה "אינטלקטואל" במשמעותה המודרנית, של אדם בעל ידע ויכולות אשר מכיר באחריותו המוסרית לפעול ולהשפיע במסגרת הזירה הציבורית.

אוטופיה לתומאס מור, תרגום: איילת אבן-עזרא, עריכה מדעית: ד

אוטופיה לתומאס מור, תרגום: איילת אבן-עזרא, עריכה מדעית: ד"ר רז חן מוריס (רסלינג, 2008)