בלי "אבל"

לפני שלושה שבועות, אחרי התגרויות הדדיות בינה לבין ילד בגילה של א' (6), מהכיתה שלה (הוא כיבה את להן את האור בשירותי הבנות, הבנות הגיבו בהקנטה של שינוי שמו לשם של בת), הוא הדף אותה אל הקיר שליד חדרי השירותים, הצמיד אותה אליו וחנק אותה. היא לא יודעת כמה זמן זה נמשך, כמובן. היא רק בת שש. היא ידעה לספר שלא יכלה לנשום ולא לדבר ושזה נגמר כשמתישהו הוא החליט שזה נגמר. זה קרה בזמן שיעור, לא בזמן הפסקה, לא היו בסביבה מורים תורנים, לא חלף שם אף מבוגר שיכל לעצור את זה.
א' נשארה יומיים בבית כי לא רצתה ללכת לביה"ס. במהלך היומיים האלה עודכנו מביה"ס על עונשו של הילד. בין היתר מצאו לנכון לשתף אותנו בדברים שאמר בבירור שנעשה איתו, בזמן שא' היתה בבית. הוא האשים אותה שאכן קראה לו בשם של בת, כמו שהיא עצמה סיפרה, והאשים גם בעוד הקנטה ובכך שנכנסה לשירותי הבנים. פסקת התיאור הזאת הסתיימה במשפט: "אנחנו מחכים לשובה של א' לביה"ס כדי שנוכל לשמוע ממנה מה הוביל לחיכוך האלים ביניהם."

נניח בצד את תגובתה של א' להאשמות שלו; נניח את זה בצד, כי מה זה משנה בכלל לעניין. על ההאשמה המשתמעת מהפסקה הזאת קבלנו בפני ביה"ס נחרצות וכתבנו שאין ולא היה שום דבר שיכול היה "להוביל לחיכוך האלים" ושאנחנו מוחות על כל ניסוח שבמסגרתו עלולים להעביר לה את המסר הבעייתי כל כך, כאילו יכול להיות איזשהו קשר של סיבה ותוצאה שהוביל לחניקה שלה  – קשר שמעצם זה שנותנים לו במה, כבר מעניקים לו במשתמע לגיטימציה.
ביה"ס הבהיר שזאת לא היתה הכוונה, רק שהם רוצים לאפשר לה "להשמיע את קולה". הסבר הגיוני וסביר למה, אם כך, בכלל תיארו לנו את כל זה, לאיזו מטרה בדיוק – לא קיבלנו.

אמו של הילד התוקף כתבה לי הודעה, ובה תהתה מה א' עשתה בשירותי הבנים, הצביעה על כך שצחקה עליו, וביקשה שאומר לה לא להגיד לו מילים לא יפות. גם איתה נאלצתי להתעקש, שבכיתה הזאת גם לא' אומרים מילים לא יפות כל הזמן והיא עדיין לא חנקה אף אחד, ושאני לא מוכנה לשתף פעולה עם שום מסר שקושר בין מילים לחניקה.

על כל זה עברנו הלאה וניסינו לפתוח דף חדש ביחסי האמון שלנו עם המערכת. אבל שבועיים לאחר מכן – שבועיים – בטקס פתיחת שבוע שנערך מדי יום ראשון, קיבל הילד תעודת הערכה על כך שביקש סליחה. א' חזרה הביתה המומה, פגועה מהחיבוק שקיבל מהמנהלת, מהאמירה של זו האחרונה שהיא "גאה בו", ממחיאות הכפיים של הילדים האחרים. יותר מפעם שאלה: "למה הוא מקבל תעודה כזאת שבוע אחרי שהוא חנק אותי?"
שוב נאלצנו לנסות להעמיד מול ביה"ס מראה לטיפול הלא-רגיש שלו בצד הנפגע. בתגובה נכתב לנו קצרות "מצטערים שאת חשה כך. עם זאת אנו חולקים על דעתך בסוגיה זו. כאנשי חינוך מאמינים בתיקון ושינוי לטובה של התנהגות בדרכים חיוביות, מיטיבות ובונות. אין בתעודה כדי להקל בפגיעה של א'." ככה. לקוני, הודף, לא לוקח אחריות, לא מקשיב לקולה של ילדה שמועלה בפניו, שאומרת שהיא עצמה נפגעה והיא עצמה רואה בתעודה הזאת הקלת ראש בפגיעה בה. לא עלה בדעתם לנסות לתווך לה את זה בסמוך לטקס. אפילו לומר בדיעבד, "נכון, לפחות את זה היינו צריכים לעשות" – אפילו זה לא.
כנראה שצריך שאומר מפורשות: הילד הזה הוא רק ילד. הוא ראוי לחמלה ולשיקום. אני לא יודעת מה גרם לו להגיב באלימות כזאת, והאפשרויות שאני כן מעלה על דעתי מזעזעות אותי לא פחות ממה שהוא עשה לבת שלי. לא הוא הבעיה, אלא המערכת שסובבת את הילדים האלה, שמשקפת את הגישה הרווחת בחברה בכלל, גם כשהיא מתיימרת להיות מתקדמת ורגישה: קודם סירוב להכיר באלימות מגדרית גם כשזו נושאת מאפיינים מובהקים של כזו, ואז גם שיקום התוקף מעל לכול, כשהאישה – גם כשהיא ילדה בת שש – היא שצריכה להתאים את עצמה ולהכיל את אג'נדת השיקום של המערכת כלפי התוקף. התוצאה של שני הדברים האלה היא כפולה: הראשונה, ברמת הקורבן שנשארת בודדה מול האירוע הזה, כשאפילו על הגדרתו היא צריכה להילחם גם במי שאמורות היו להיות בעלות ברית בקיאות ורגישות; והשנייה, ברמת החברה, שמעלימה ככה עין מההיקף האמיתי של האלימות המגדרית. לא כל אירוע אלימות הוא בהכרח כזה, אבל אין ספק שהרבה יותר מדי מקרים שלא נוח לנו להתייחס אליהם ככאלה – הם כן.

 

לצערי, אני לא לבד. בעיר אחרת קרה אתמול מקרה דומה. הבוקר, הבוקר ממש, כתבה לי חברה שמכירה את האירועים עם א':
"בדיוק היום סיפרה לי חברה שילד […] ניסה לחנוק את הבת שלה אתמול, ואיים עליה שהוא ירצח אותה. [….] החברה שלי דיברה עם אמא שלו. […] כמה תתפלאי לשמוע שהיא אמרה 'הבת שלך התגרתה בו'? […]"
נכון להיום, ביה"ס שם עדיין לא בתמונה משום מה, אז אני לא יודעת מה הוא יעשה עם זה ואיך ייגש לאירוע הזה. במקרה שלנו סירבו להתייחס לאירוע הזה במסגרת הקטגוריה של אלימות מגדרית, למרות דגלי פמיניזם ומאבק בהטרדות מיניות ובאלימות נגד נשים שביה"ס מניף בצורה מאוד נחרצת, לכאורה. כמו שיש סיכוי לא רע שהאמא שקשרה בין ניסיון החנק ואיומי הרצח שהנפיק הבן שלה לבין "התגרות בו" כמובן חושבת שאלימות נגד נשים זה דבר נורא ואיום. יכול להיות שהיא כתבה איזה סטטוס כועס בפייסבוק ואולי אפילו השתתפה באירוע כלשהו משלל אירועי המחאה היום. כי מה הקשר בין הדברים שאמר ועשה בן השש שלה לגבר אלים? אז הוא ניסה לחנוק ואיים ברצח, אבל הוא לא התכוון באמת, הוא לא מבין בכלל מה זה אומר.

ובגלל זה אני כותבת את כל זה עכשיו. כי מה שווה כל המחאה הזאת היום, אם אנחנו, גם אלה שכבר תומכות בה כל כך, בעצמנו כושלות לראות את המטריקס, את הנוסחה הבסיסית, ולהתקומם נגדה בכל מופע ומופע שלה, לדבר עליה כמות שהיא, בלי כחל ושרק:

בת מעצבנת בן, בן מגיב באלימות פיזית חמורה.

יש אינספור סיבות שבגללן הנוסחה הזאת מתגשמת במציאות: כי הבן התוקף אילם ולא יודע לדבר, כי הוא נפגע אלימות בעצמו, כי זה מה שהוא מכיר, כי נראה לו שמותר לו כי הוא גבר – אינספור סיבות, אבל לא על זה אני מדברת עכשיו, אלא על עצם הזיהוי של הסיטואציה  לאשורה. אני רוצה להתעקש על השלד, כי הנוסחה הבסיסית הזאת עוברת כחוט השני בין כל מקרי התקיפה של נשים לסוגיהן: העדר פרופוציה מוחלט בין מה שהיא עשתה למה שהוא עשה, כשמה שהוא עושה עלול להוביל לפגיעה גופנית קשה ואף למוות. ועוד לא אמרנו מילה על הנפש וצלקותיה, על טראומה מתמשכת ועל פוסט טראומה. כמה נשים פגועות מאוד מסתובבות בינינו, שקופות כמעט לגמרי, לא מובנות ומבודדות בחוויה האלימה שעברו, ומעטים האנשים שמוכנים להכיר בה בכלל?

בת מעצבנת בן, בן מגיב באלימות פיזית חמורה.

בלי "אבל זה משהו אחר, היא ערביה."
בלי "אבל זה משהו אחר, היא טרנסית."
בלי "אבל זה משהו אחר, היא אתיופית."
בלי "אבל זה משהו אחר, היא רוסיה."

גם בלי "אבל זה משהו אחר, היא ילדה".

בלי להרחיק מאיתנו כל אירוע כזה, למסך לעצמנו אותו, להסביר לעצמנו למה זה לא נוגע בנו באמת, למה הילד שלנו השכן שלנו התלמיד שלנו בן המשפחה החבר שלנו הוא לא תוקף ולמה הילדה שלנו השכנה שלנו התלמידה שלנו קרובת המשפחה שלנו החברה שלנו היא לא קורבן. בלי לספר לעצמנו שאלה מונחים שמתאימים לדברים שקורים לאנשים אחרים, בתרבויות אחרות, בשוליים, בשכונות מצוקה הישרדותיות מדי, בשכונות שמנת משועממות מדי, זה בכלל קרה לפני עשורים שלמים, הוא בכלל היה אז ילד, הוא בכלל ילד עדיין. איפה שזה לא יהיה, רק לא לידינו. אנחנו מכירות את זה מהחדשות, מהאיבנט בפייסבוק, מהיוזרים שאנחנו עוקבות אחריהם בטוויטר. זה לא שלנו, זה לא במשמרת שלנו. מה פתאום, אצלנו זה בכלל היה משהו אחר לגמרי.

זה לעולם לא ישתנה אם נמשיך לספר לעצמנו שכל מקרה כזה הוא משהו אחר לגמרי.
זה אף פעם לא משהו אחר, זה תמיד אותו הדבר בדיוק:

בת מעצבנת בן, בן מגיב באלימות פיזית חמורה.

מודעות פרסומת

עד מחר

בבוקר זה לא באמת ברור. השמש מדרום-מזרח בוהקת כל כך, נותנת קדימות לשאלות קריטיות כמו מידת הסטת הווילון בחלון מאחורי, כמה לכסות, כמה להשאיר כך שאפשר יהיה להמשיך לקרוא את האותיות שעל המסך. והציפורים, הציפורים הארורות האלה והשיח העירני שלהן בדקל הגבוה ובצמרות המקיפות את הגינה. בדיוק בגלל הציפורים האלה, כשמדי פעם מישהו מתקשר אליי בשעות העבודה, תמיד אני נשאלת איפה אני, בעצם. ותמיד-תמיד ישנה הפליאה הזאת, לשמוע שאני בבית.

למזלי, אני בבית. פה ושם אני עובדת בבתי קפה, כשהצורך ברעש לבן גובר על מה שכל פסקול באוזניות יכול לייצר. אבל בדרך כלל מתרגמים עובדים בשקט, עם עצמם. ימים שלמים יכולים לעבור בלי שאחליף מילה עם אף אדם בין שמונה בבוקר לשלוש וחצי אחר הצהריים.
ברובו המוחלט של הזמן, אני מברכת על מזלי הטוב, שאפשר לי להתנתב למקצוע שמצריך ממני חיכוך מועט כל כך עם העולם האלים שבחוץ.

בשלוש ורבע לפני כך וכך ימים אספתי את א' מביה"ס. "חנקו אותי," אמרה לי וגוללה באוזניי איך ילד מהכיתה שלה – פספוס בכיתה א', כמוה – הצמיד אותה לקיר, לחץ בידו על הגרון שלה לרוחבו, איך לא יכלה לנשום ולא יכלה לדבר ולא ידעה איך להפסיק את זה ומתי זה ייגמר.

זה תיאור נוראי לשמוע מילד. מכל ילד, לא כל שכן מילד שלך. באיזה סרט שראיתי פעם, מזמן-מזמן, מתארת דמות של גבר אונס קבוצתי שעברו אמו, אחיו ואחותו. הוא מתאר את המבט של אחיו, ואומר, "הוא לא ידע שמשהו כזה יכול לקרות לילד." יומיים לא רצתה ללכת לביה"ס. ביום הראשון מאוד לא רצתה, ביום השני קצת פחות, אבל עדיין לא. כשדיברנו לקראת החזרה לשם, אמרה שהיא פוחדת. לא רק מהילד עצמו ומעוד אלימות מצידו, אלא פוחדת בכלל. "בגלל שראיתי שזה קרה לי, אני מפחדת שזה יכול לקרות עוד פעם."

כשנגמר, היא רצה בבכי לכיתה. ביה"ס טיפל בזה במהירות יחסית ובנחישות חד-משמעית, וגם אם על כשלי התקשורת שלו איתנו כהורים לאורך רוב הסיפור הזה היתה לנו ביקורת עמוקה – לפחות הדיון הוא על התקשורת ולא על הטיפול.
אבל א' היא לא היחידה שדברים קורים לה. דברים קורים בביה"ס הזה לעוד ילדים. אנחנו לא באמת יודעים אם קורים יותר מבבתי ספר אחרים או באותה מידה, בעצם. לפעמים נדמה שזה לא משנה, שזה לא באמת העניין. כשאני מניחה את היד על הלב אני לא יכולה שלא להודות בפני עצמי, שהעיסוק המוטרד שלי באלימות בביה"ס וגם התחושה שהאלימות אצלנו היא מרובה יותר או חמורה יותר – העיסוק והתחושה האלה אולי בעצם מכסים על דברים אחרים, שלא פשוט להודות בהם לגבי הניסוי הזה בחיים משותפים. הניסוי הזה, שרוב הזמן מוחש לי יותר כצו שעה קיומי וגם כהתנגדות, כמרי אזרחי. אבל ישנו איזה שקט נכסף – שברור לי שיש בו לא מעט מן השקר – בצמצום העולם החברתי וגם התרבותי לקווי דמיון רבים ככל האפשר, ולעזאזל הידיעה עמוק בפנים, שהם מדומיינים. זה נוסך שלווה? אז אולי אני רוצה את זה. אולי בכל זאת זה מה שאני רוצה. אולי זה מה שאני חייבת לילדות שלי. בשבילי זה צו שעה והתנגדות, אבל בשבילן זו הילדות שלהן וגם הפוטנציאל של מי ומה שהן עשויות להיות או לא להיות. יש משהו רומנטי מדי בדיבור על סגולותיה של הגדילה מחוץ לבועה.

כדי להוסיף על קשיי התהייה המכרסמת של פנינו לאן ומקומנו היכן, ישנם רגעים כאלה, שבהם א' משתלטת לי על הטלפון ומוצאת את השיר הזה, שלמדה בשנה שעברה בגן לקראת ארוחת אפטאר הרמדאן הקהילתית.

היא שרה אותו בקול, מטעימה את המילים, טוענת שמבינה את כולן גם כשברור שלא, מכריזה "כמה אני אוהבת את השיר הזה" ואז שבה ומשמיעה אותו. הוא מזכיר לה את הגננות שלה מהשנה שעברה, ואת הגן שהשאירה מאחור. לכולנו הוא מזכיר. כשלמדו אותו אז, צפינו בו יחד, והיא שאלה על המפתח שבו מנופף הזקן בסרטון. ונענתה. עכשיו כשהיא שרה, אני מסבה את תשומת לבה לשמותיהן של עג'מי, מנשייה, ג'בלייה, כדי לחבר לה את הסמל עם המציאות שהיא חלקית קצת מכירה. ולרגע, רק לרגע, הכול ברור.

כלובים

 

היה נהדר בכנס הפנקס. באמת, שהיה נהדר. כמו בכל שנה, בעצם.

אבל בזמן שהמתרגמת והמול"ית גילי בר הלל סמו אמרה דברים נכונים-לכשעצמם, על זה שהכול יחסי, ושהעובדה שילדים לא קוראים באותה צורה שאנחנו קראנו לא אומרת שהם לא קוראים בכלל, ושבכלל האחריות היא שלנו וגם היללה את הפוטנציאל – היצירתי, האנליטי, החברתי – שבכל זאת גלום עבור ילדים במסכים המשוקצים-לכאורה, וכשמיריק שניר דיברה כל כך יפה ומעורר השראה על חינוך לאוריינות – באותו הזמן ממש התפוצץ הוואטסאפ שלי בהודעות בקבוצת ועד בית הספר על הבעייתיות שבפיצול הדיגלוסי בין ערבית מדוברת לספרותית, על החסמים המוּבְנים שעמם מתמודדים ילדים ערבים בבית ספר דו-לשוני וגם בכלל, ואיך זה מראש מציב אותם בעמדת נחיתות במבחני סינון למחוננים, למשל (בשבוע הבא; מכאן הוואטסאפ המתפוצץ), והדיסוננס היה בלתי נסבל: בין השכבה הדקה, הפריווילגית, של הילדים שעליהם בסופו של דבר דיברה בר הלל-סמו, מן הסתם בלי דעת, לבין רוב רובם של הילדים שהשיח הזה לא נוגע להם, שספק אם בכלל כל הכנס הזה נוגע להם, למעט באיזה קיום אידילי שהמציאות כה רחוקה ממנו; בין אבני דרך סבלניות של חינוך אורייני בגיל הרך, אפילו בגיל הרך מאוד, לבין שכבות שלמות של ילדים לא יזכו להן לעולם, כי שכבות שלמות של הורים פשוט לא פנויות להקנות להם אותן.
והבועתיות הזאת, המפתה והבלתי-נמנעת והבלתי נסבלת – הכול בעת ובעונה אחת.

ובדרך הביתה, מהדלת האחורית של האוטובוס עולה אישה צעירה עם עגלה. אני מפנה לה את המקום שבו עמדתי, בגומחה של עגלות הנכים, וכשהיא מאותתת לי בעיניה על התינוקת שבעגלה ועל כרטיס הרב-קו שבידה, אני מהנהנת שברור, אין בעיה, אשגיח על התינוקת עד שתחזור מהטענת הכרטיס אצל הנהג. כשהיא חוזרת, תוך דקה היא מוציאה את התינוקת מהעגלה, עומדת איתה בידיים במרכז האוטובוס הצפוף. פעמיים ניסיתי בעדינות לומר לה שממש כדאי שתחזיר אותה, או שנמצא לה מקום לשבת, אבל היא מתעלמת באלגנטיות ורק אומרת, "הילדה כבר התאהבה בך. זהו." ואני מניחה. כי אני יודעת ששמעה אותי היטב, ושבכל זאת בחרה אחרת, ואין טעם. דקות ארוכות התינוקת ואני משחקות. אני מגלה שהיא בת שנה, שהיא הסם של האישה. כשמשהו קשה לה, היא מסניפה אותה. היא מדגימה לי איך. ואז אני כבר יודעת, שהמאוהבות ההורית הלכאורה-ברורה-מאליה הזאת היא לא כל הסיפור.
התינוקת העירנית מחייכת חיוך עייף, ומשחקת ארוכות עם השעון שעל פרק ידי. אני צוחקת שלט' שלי אותו מוצץ בדיוק, והאישה מספרת איך הגדולה לא לקחה לא מוצץ ולא בקבוק, ואיך השקו אותה מים בכפיות. איך המשיכה לינוק עוד אחרי שהקטנה נולדה, עד שאי אפשר היה יותר. משם היא עוברת לגילוי על עצם ההיריון החדש, זמן קצר כל כך אחרי הלידה הקודמת. איך קנתה פדים, כי היתה בטוחה שזהו, תכף חוזר לה המחזור, וכשהתמהמה קנתה במקום זה בדיקות לגילוי היריון. ואז
יש לי בן גדול, מנישואים קודמים, היא אומרת. הוא אוטיסט ויש לו גם פיגור עמוק.

שקט. היא מסתכלת לי ישר בעיניים, אני מסתכלת לה ישר בעיניים גם. זה נשמע מאוד קשה, אני אומרת לה לאט. שלושה, כשהוא במצב כזה והן כל כך קטנות. הדבר הכי קשה, היא אומרת, זה לקחת סיכון ולנסות להביא עוד ילד. את רואה ילדים אחרים בגיל שלו, ואת יודעת שלא תריבי איתו על שיעורים, והוא לא יבקש נעליים כמו של השכנים, והוא כמו חיה, כמו חיה שיש לי בבית. כמו צמח. אנשים אומרים, אבל זה הילד שלך, איך את יכולה לדבר ככה על הילד שלך. הם לא מבינים, זה כמו לשבת בסלון ליד קבר של ילד שלך, והוא חי, אבל לא חי. סליחה שאני נופלת לך על האוזן. לפעמים, זה מה שאני עושה. אני סוחבת סוחבת סוחבת, ולפעמים נופלת למישהו על האוזן. סליחה. היא בוכה.

כל זה קורה שתיים-שלוש תחנות לפני התחנה שלי. אנחנו מסתכלות זו לזו בעיניים כל הזמן. אני לא אומרת כמעט כלום, כי אין מה לומר, כי אני לא שם בשביל לומר, כי היא לא מדברת איתי בשביל שאומר כלום. התינוקת נרדמת על כתפה ברגע. היא מניחה אותה בעגלה ומתחילה לדבר על פריצה לדירה שלה. אני מספרת לה איך שבוע לפני הלידה של ט' פרצו אלינו גם. היא מתארת מגירות שאילתרה מאיזו שידה, כי מגירות לארון היו יקרות מדי, ואיך הפורצים הסתבכו איתן, אז עזבו הכול ולא לקחו כמעט כלום. אנחנו צוחקות. זאת התחנה שלי. אני לוחצת לה חזק את היד, היא אומרת לי לשמור על עצמי, אני אומרת לה לשמור על עצמה, וזהו.

היה נהדר בכנס הפנקס. באמת, שהיה נהדר. כמו בכל שנה, בעצם. והבועתיות הזאת, המפתה והבלתי-נמנעת והבלתי נסבלת – בכל פעם שאני מרשה לעצמי אותה, אני מגלה שמחיר הדיסוננס שגלום בצידה רק הולך ומאמיר – כל הזמן, כל הזמן.

"הפסים של הנמר הם כלוב". ציטוט (חלקי) מתוך הרצאתה של תמר הוכשטטר על חיות בספרות ילדים, כנס הפנקס השביעי, 1.11.2018

 

צער העולם

חזון

ברשימה הקצרה "ואלו כותרות העיתון 'אל-ארץ'" מאת תאופיק דעאדלה, שהתפרסמה לאחרונה ב"הארץ" ומתארת קיום עתידי מעורבב של עבריות וערביות, אין לעבריות כל נוכחות ממשית. פה ושם ישנו איזה שם עברי. אבל הרשימה ספוגה בתרבות ערבית, ותרבות עברית, למשל, אין בה. הנוכחות התרבותית היחידה שאיננה ערבית במקורה היא אזכור של מיסטיקה יהודית. ישנו גם אזכור של מלומדים יהודים בימי הביניים, אבל זה בתוך הקשר של השפעות שספגו ממלומד ערבי. להבדיל, את התרבות הערבית מייצג מחמוד דרוויש, שמודעה בעיתון מזמינה לערב הקראת שירה שלו. קרוב יותר לימינו, וכמובן בעל משקל סגולי לאומי וזהותי טעון ועוצמתי יותר מאשר איזה זרם יהודי די נידח ומלומדים מימי הביניים. אבל הקבלה אחת בכל זאת ישנה בין הישן לחדש: את ערב הקריאה בדרוויש מכבד בנוכחותו "זקן המשוררים" – היחיד ברשימה שנושא שם עברי לגמרי (לא ערבוביה של עברי וערבי). הרמז לא דק בכלל: כמו המלומדים שהושפעו ממלומד ערבי אי אז, גם זקן המשוררים – שבשמו נועד לשמש נציג יחידי לעבריות שעומדת לחלוף מן העולם – מרכין את ראשו בפני דרוויש.

אז התרבות העברית נעדרת מהרשימה כמעט כאילו לא היתה, היא פינתה את מקומה. או, ליתר דיוק: הוחלפה, כי העבריות כולה ברשימה הזו אין היא אלא קולוניזציה, ועל כן שומה עליה לסגת, לפנות את מקומה על במת ההיסטוריה. זה גורלה. זה ברור שזה גורלה, כי ברשימה שנפתחת בציטוט של פאנון "הדקולוניזציה היא בפשטות החלפת 'זן' אחד של אנשים ב'זן' אחר של אנשים" לא יכול להיות אחרת. ברשימה הזאת ברור כשמש כוכבו של איזה 'זן' כאן דורך, וכוכבו של איזה דועך.
הדה-קולוניזציה, אומר פאנון, היא תמיד תופעה אלימה, יהיו הכותרות אשר יהיו. עברו לא מעט שנים מאז שקראתי אותו, אבל גם על סמך הציטוט שמביא דעאדלה אפשר להבין היטב: אין אפור. העור שחור, המסכות לבנות, ומסכות נועדו להיקרע.

 

يافا شيتي | יפו "שלי"

אם את יפואית ומסתובבת במעגלים הדו-לשוניים, יש רשימה כמעט יחידה שבה נראה מתבקש שתתמכי בבחירות המוניציפליות הקרובות: "يافا شيتي". ובתעתיק: "יאפא שֶׁתִי". לפעמים אנשי הרשימה גם מוסיפים בעברית "יפו שלי", אבל זה לא מופיע לא בלוגו שלהם, לא על גבי השלטים ולא בשום מקום. ככל שאני יודעת, "שתי" זה לא "שלי", וככל שאני מבינה וניסיתי לבדוק – גם אין לזה משמעות בעברית. נראה שה"יפו שלי" משמש בגלל הקרבה המצלולית בין "שתי" ו"שלי". זו מחווה לבוחר היהודי הפוטנציאלי, אבל לי היא מוחשת כמחווה ריקה, וכסמלית למדי ליחסה בכלל של הרשימה ליהודים ביפו (ומן הסתם ליהודים בכלל, כי הרשימה איננה מנותקת ממפלגה פוליטית קיימת).
הרשימה מתיימרת להיות רשימה משותפת של יהודים וערבים ולקדם חיים משותפים בכבוד הדדי ובשוויון, אבל הטקסטים שלהם נכתבים כמעט לחלוטין בערבית, נאומו באירוע השקת הרשימה של מי שעומד בראשה נמסר אך ורק בערבית, ובאופן דומה גם רובו המכריע של נאומה של המתמודדת השנייה ברשימה. פה ושם אמרה כמה משפטים בעברית. האם ככה נוהגים בבוחרים פוטנציאליים? ומה שחשוב יותר: האם ככה נראה כבוד הדדי?
לא, זה נראה כמו משהו אחר.

זאת גישה מוכרת: השפה היא דגל שמניפים אותו, לא רק אמצעי למסור תוכן ודברים שאת רוצה שהמאזין לך ישמע ויבין. לפעמים, נראה שעניין התוכן הוא אפילו שולי ונסוג מפני איזו הצהרה של הנכחה מתקנת. לפני שנה, למשל, ישבתי בקבוצה קטנה של נשים. זכורה לי היטב פעילות, שבה אחת המשתתפות הפלסטיניות הבודדות שלקחו חלק בקבוצה, אמרה את הדברים שאמרה בערבית, במשך דקות ארוכות ובסופן מסרה בעברית רק את תמצית הדברים. היא גם אמרה, "שתשמעו קצת ערבית". הרוב המוחלט לא הבין כמעט מילה שאמרה, ואף אחת לא אמרה מילה ולא הרימה אף גבה. במקרה הטוב, כיבדנו את הרצון לומר דברים אישיים מאוד – לא לאומיים, לא אידיאולוגיים בשום צורה – בשפת אמה. במקרה הרע, רגשות האשם השמאלנים שלנו גרמו לנו להתבטל. כי היו אחרות בקבוצה הזאת, שעברית היא לא שפת אימן. להן היה חשוב שחברות הקבוצה יבינו מה הן אומרות, והן שברו שיניים באנגלית. הן לא הפכו דיאלוג אינטימי למיצג פוליטי על חשבונן של מי שאמורות להיות בעלות ברית, שכן, מה לעשות, לא יודעות ערבית מספיק טוב. זה מעאפן. מאוד. אבל הסיבות לזה מורכבות ופרוזאיות, אף אחת מהן לא דווקאית ומתריסה.

המועמד הראשון ברשימה, עבד אבו שחאדה, הוא פעיל פוליטי וחברתי מוכר ביפו. ישבתי פעם בשיחה שאליה הוזמן. גם הוא הרבה לצטט את פאנון. עמדותיו מנוסחות לעילא במאמריו הרבים באתר "העוקץ". אבל הוא פחות מעניין אותי מהמועמדת השנייה ברשימה, ליסה חנניא, בעיקר בגלל שהיא בשר מבשרה של קהילת "יד ביד" היפואית, וכפי שקורות החיים שלה בכל הפרסומים מספרים, סייעה להקים את ביה"ס הדו-לשוני.
בשמחת תורה פרסמה חנניא פוסט פייסבוק בקבוצה שאותה היא מנהלת, ובו הלינה על האופן שבו הורסים חג כל כך יפה עם קיצוניות: "מתנחלים מסתובבים ביפו עם אבטחה ברחובות כדי להתסיס את האווירה עוד יותר." לתלונות שעלו בשרשור על הפוסט הזה – ובמיוחד ביקורת מדמות יפואית מוכרת שאי אפשר בשום אופן לחשוד בה בגזענות – היא אפילו לא טרחה להשיב. שרשור שלם שפתחה מתמודדת ברשימה פוליטית, שנועד לקדם את האג'נדה של הרשימה שבה היא חברה – "אנחנו ברשימת יאפא מאמינים שיפו צריכה ויכולה להיות מודל לכבוד הדדי" – שבמהלכו לא טרחה להגיב לביקורת שנמתחה עליה ולקחת חלק בדיאלוג. יאיר לפיד לא היה עושה את זה טוב יותר. בעמוד האישי שלה היא דווקא כן הגיבה בתגובות, ושם כתבה שהיא מאוד מכבדת ומתרגשת כשאנשים חוגגים את הדת שלהם. כל כך מכבדת, וכל כך מתיימרת להיות מודל לכבוד הדדי, שביום כיפור פרסמה פוסט צוהל: "חג אופניים שמח! יוצאת לסיבוב ביפת, בואו להגיד שלום." "חג האופניים" הוא הגרסה היפואית של יום כיפור. כמועמדת שמתיימרת לייצג את יפו בצורה מכבדת, על מורכבויותיה, אפשר היה לצפות שתתייחס לחג גם אבל לא רק באופן שבו הוא נחגג בקרב הערבים בעיר, אלא גם לאופן שבו הוא (עדיין) נחשב בעיני חלק מתושביה היהודים ושתפנה בצורה שווה לשתי האוכלוסיות. לא נורא, בשביל יום כיפור היה פוסט "גמר חתימה טובה" מטעם הרשימה – כללי, תמציתי ואנונימי ובגלל כל אלה: בעיקר יוצא ידי חובה. עוד מחווה ריקה.

 

בעניין ה"חבל שהורסים עם קיצוניות"

המתנחלים מהפוסט האמור הם אנשי הגרעין התורני של יפו ותלמידי ישיבת "שירת הים" שממוקמת, מכל המקומות, בלב שכונת ג'בלייה. הגרעין הגיע ליפו במסגרת היומרה המקוממת "להתנחל בלבבות" – שם קוד לניסיון בעיקר לשמש טריז להתרועעות של נערות יהודיות כשרות עם צעירים ערבים, רחמנא ליצלן. לא אהבתי אותם, לשון המעטה, ואני לא אוהבת אותם גם היום. אני לא ממש ידועה בחיבתי למתנחלים, וזו תחושה משונה מאוד, להיות בצד שמגנה את הצד שמגנה מתנחלים. אבל הפוסט ההוא בפייסבוק היה מקומם.

בסרטון שצירפה לפוסט בסך הכול נראים כמה עשרות גברים יהודים, צועדים ושרים. אף אחד מהם לא נושא נשק – טענה חוזרת ביפו נגד אנשי הישיבה. את הטענה "למה צריך אבטחה?" אפשר להפנות באותה מידה כלפי תהלוכות ומצעדים של הצופים המוסלמים, למשל, בעיד אל אדחא. סביר, אגב, שהתשובה היא בעיקר פרוזאית: מדובר בקבוצה של כמה עשרות אנשים – ייתכן שיותר מ-50, קשה לדעת לפי הסרטון וגם סביר שנערכו למספר כזה לפחות – שמקיימת תהלוכה תחת כיפת השמיים. זה דורש רישוי מהמשטרה, וסביר שהמשטרה הורתה להם לדאוג לסידורי אבטחה או איבטחה בעצמה. אבל, הי, פרוזאיות לא מתרגמים לפתקים בקלפי. לעולם.
בפוסט היא גם קשרה את זה להופעה של עמיר בניון, שתוכננה לאותו ערב בגן מרכזי ביפו, לרגל חגיגת שמחת תורה. אבל זה לא היה העניין המרכזי בפוסט הזה, אולי בגלל שעל זה היה כמעט קונצנזוס, שמדובר בטעות חמורה של העירייה, שהזמינה גזען מובהק, שכתב שיר על בוגדנותם של הערבים, להופיע דווקא ביפו. יותר מכול, נראה שמה שהפריע לחנניא הוא ההתהלכות ברחבי העיר ומשיכת תשומת הלב אליהם. זה נראה מתריס ואדנותי – לא בגלל מה שבפועל עשו, גם לא בגלל שיש להם איזו נוכחות גדולה בציבוריות וביום יום ביפו: כבר אין להם נוכחות כזו משמעותית; הרושם הוא שהגרעין די דועך ונובל. לתחושתי הוא הרבה פחות מורגש מכפי שהיה לפני שנתיים-שלוש. הבעיה שלה איתם היא מי שהם, גם כשהם בעצם עירומים מכל סממן שמזהה אותם כ"מתנחלים" למעט היותם דתיים. בסרטון הזה הם היו רק יהודים דתיים ביום חגם, וגם ככאלה הם היו בעיניה לצנינים. 

בתחילת אפריל, כשגדר הגבול בעזה דיממה, התארגנה ביפו משמרת מחאה מתמשכת. המארגנת היתה אישה צעירה ולוחמנית, שאת הרוב המוחלט של הפוסטים שלה בנושא, שפורסמו בקבוצה שאותה מנהלת המתמודדת, פרסמה בערבית בלבד, בלי אף משפט מידע – ולו קצר – בעברית, לטובת היהודי הנבוך שרוצה להצטרף ולהפגין גם, ולתמוך. בלט במיוחד פוסט שבחרה מראש לפרסם באנגלית. מישהו תלה דגל פלסטין על בניין במיקום מרכזי בעיר. היא צירפה תמונה, כתבה שזה מסר באהבה מיפו לעזה, ואז הוסיפה: Settlers, get the hell out of Jaffa. מישהו טרח לשאול אותה בתגובות – באנגלית – למה היא מתכוונת במשפט הזה. היא בחרה להשיב בגיף מתחכם עם המילה EXACTLY, כנראה כאומרת "המבין יבין". הבנתי.

לפני כמה ערבים צעדתי על מדרכה בשדרות ירושלים. הייתי בדרכי לעוד מפגש היגוי שעוסק בחיים משותפים של ערבים ויהודים כאן. רוכב אופניים חשמליים חלף לידי במהירות, בעודו מרכיב ללא כיסא מתאים פעוטה כבת שנתיים, וכמעט התחכך בי. קראתי אחריו, "כל הכבוד!", כיאה לאשכנזיה שאני, והמשכתי ללכת. לא עברה דקה, ושמעתי מאחורי קול: "מה אמרת לי? 'כל הכבוד'?". הוא הגיח משמאלי, עקף אותי ועצר מולי באלכסון לרוחב המדרכה. עקפתי אותו ותוך כדי הטחתי בו שכמעט התנגש בי. או אז התחילו הקללות. לא סתם קללות. גידופים נמרצים, שהסיבה היחידה שבעייתי להגדיר אותם כ"אנטישמיים" זה שהוא בעצמו כזה, אבל בואו נגיד שהם היו עד כדי כך בוטים, שלרגע תהיתי אם לא קוראים לי סורוס. וזה מצחיק קצת, שרק כשאמר "יהודים", הבנתי שהוא-עצמו לא.
אמרתי לו שיש לו בעיה קשה, הוא המשיך לגדף, איחל מיתות שונות ומגוונות לי ולילדיי, שאותם, לדבריו, הבאתי לעולם כדי שיביאו לי כסף וכדי להתעלל בפלסטין.
המשכתי ללכת לכיוון שאליו היו מועדות פניי ופניתי לרחוב קטן יותר וחשוך. רק אז עצרתי, והתחלתי לבכות. מעצבים, מההלם. מהאלימות הזאת, שמשומקום יכולה פשוט להתנפל עלייך.

אבל מילא הוא. כשהגעתי למפגש, התיישבה לידי מכרה, שאיתה אני מיודדת. סיפרתי לה מה קרה בדרך, ולתדהמתי התגובה שלה היתה "הבנאדם כועס. היית צריכה לתת לו להוציא את הכעס." ביני לביני אני מנסה ללמד עליה זכות ורוצה להאמין שדיברה ברמה העקרונית, על חוסר התוחלת שבבכלל לענות לאדם במצב כזה, שעדיף לתת לו להוציא את מה שיש לו להוציא וזהו. אבל משהו בנימת הדברים שלה, בעיתוי המסוים של המשפט בשיחה, העובדה שהוא הגיע בדיוק אחרי שאמרתי לה שאמר שאני מתעללת בפלסטין, בכל זאת יצר בבירור גם את הרושם, שהיא אומרת לי שאיפושהו הייתי צריכה להכיל את הדבר הזה, כי עצם הכעס שלו מוצדק. עם המילה "פלסטין" התפשטה על פניה הבעת "אה, אז תגידי ככה" סלחנית, שאי אפשר היה לטעות בה. באותו רגע כל מה שהצלחתי לענות לה היה "ממש לא" נחרץ. בחוכמת הבדיעבד חשבתי, שהייתי צריכה לשאול אותה, אם סביר בעיניה שאצפה ממנה להכיל התפרצות של יהודי כלפיה ורפש גזעני שיטיח בה, כי הוא כועס (נגיד, אחרי פיגוע). אבל הרי גם עכשיו, אחרי שהשאלה כבר עלתה בראשי, לא אשאל.

 

יפו שלי

אני גרה ביפו כבר שבע שנים. זה לא מעט זמן. שתי ילדות נולדו לי פה בזמן הזה, הבכורה שבהן התחילה השנה ללמוד בכיתה א' בביה"ס הדו-לשוני, "כולנא יחד", שכרזה שנתלתה בו מעטרת את רשימתו של דעאדלה. "כולנא יחד" הוא החטיבה היסודית של מה שמכונה היום "קריית חינוך" ובעבר היה מוכר בשם "עירוני ז'". שני הוריי הם בוגרי עירוני ז'. לכאן הגיעו הסבים והסבתות שלי כשעזבו את אירופה אחרי המלחמה. ההורים שלי נולדו ביפו וגדלו בה. אני רק נולדתי בה וביקרתי בה כל ילדותי. הבית שאני גרה בו הוא הבית שבו גדלה אמי. במובנים רבים, אני מכאן.
האמת היא שכשבאתי לגור ביפו לא ידעתי שאשתקע בה, אבל מהר מאוד התחוור לי שלחזור אחורה יהיה כמעט בלתי אפשרי. היום כבר קשה לי לראות את עצמי חיה בסביבה סגרגטיבית, מופרדת מערבים. קשה לי עוד יותר לדמיין את הילדות מתחנכות במוסדות חינוך סגרגטיביים.

א' מתחנכת במסגרות הדו-לאומיות והדו-לשוניות של "יד ביד" ביפו זו השנה השלישית.
התלבטתי איך לנסח את זה, כשהאפשרות הראשונה שעלתה לי בראש היתה: "אני חלק מקהילת 'יד ביד' היפואית זו השנה השלישית". זו לכאורה האפשרות המתבקשת כאן, אבל האם אני באמת חלק מהקהילה הזאת? אני לא יודעת. רוב הזמן נראה לי שלא ממש. אני משתתפת באירועים, פעילה ברמה מסוימת במוסדות קהילתיים, אבל כל הזמן חוששת, שבאיזשהו מובן יסודי, זה לא באמת המקום שלי. היחס לרשימת "יאפא שתי", למשל, מוחש לי כנייר לקמוס. דומה שהתמיכה בקהילה היא די ברורה, והתמיכה בה בלתי מסויגות. התחושה היא שהחברות בקהילה כרוכה בציפייה לא מדוברת לסט עמדות, שברור לי שלא בכולן אני בהכרח מחזיקה, או שלגבי חלקן יש לי יותר תהיות מאשר סימני קריאה.
אבל
אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, ולא באמת מקיימים דיאלוג לאומי. אומרים לי שפעם כן עשו את זה בקהילה הזאת, ושזה היה קשה ומפרק אבל גם בונה. בשנותיי כאן השתתפתי במפגש אחד ויחיד כזה, שבמידה מסוימת גם אחראי לתחושות המקננות בי. רוב ההורים היהודים נדמים לי כמי שהתפרקו מרגש לאומי. אני לא כותבת את זה לגנותם. רוב הזמן אני מקנאה בהם, אפילו מאוד,  אבל אני לא שם. אני לא מצליחה להיות שם. ככל שהייתי רוצה לפעמים להגר מפה, עם כל הדיבורים שלי על דרכון זר, אני לא באמת יכולה לשכוח למה הסבים שלי קמו ועזבו הכול, מה הם הבינו וראו וחוו – גם בלי לחוות את השואה על זוועותיה באופן אישי, אף אחד מהם – שגרם להם לעזוב חיים נוחים, בחלקם גם אמידים למדי, ולבוא דווקא לכאן, להתחיל מכמעט כלום. אני לא באמת יכולה להתעלם מניאו נאצים שצועדים ברחובות ברלין ומצהירים שאין להם על מה להתנצל. למה רק ברלין? מה לגבי אחותנו הגדולה שבמערב? הנה, בזה, למשל, נתקלתי ממש תוך כדי כתיבת השורות הללו [כאן]:

 

יהודים, יהודים בכל מקום

גם כשאני יודעת עד כמה מדינת ישראל מתדלקת בהתנהלותה את שמן המדורה האנטישמית ברחבי העולם, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה, שהמציאות שבה ומוכיחה, שהמדורה הזאת שרירה וקיימת היטב גם במנותק ממנה. לא מעניינים אותי סמלים כמו דגל או המנון; נראה לי מתבקש להחליף או לעדכן אותם כך שגם אזרחים שאינם יהודים יוכלו להרגיש כלפיהם זיקה. אבל אני לא באמת חושבת שזה יספיק. בשביל להיחשב מוסרית וצודקת ובסדר, אני צריכה להסכים, שעצם הרעיון של מדינה שמשמשת בית ליהודים ומקלט מפני פורענות אפשרית – עצם הרעיון של מדינה שמאפשרת את יכולת ההגדרה העצמית של הלאום היהודי ועל כן, בהגדרה, לא מאפשרת בשטחה הגדרה לאומית פלסטינית – הוא תועבה מוסרית מפלה ומדירה, שאין לה זכות קיום.

פאנון כנראה היה אומר עליי שחרף כל נוצותיי המתקדמות שבהן אני מנופפת או מתנאה, עמוק בפנים בעצם אני משתייכת לאותו "זן" של אנשים, שמנהל מלחמת מאסף חסרת תוחלת, ממאן להינגף בפני הכוח הבלתי נמנע, הבלתי-ניתן לעצירה, של החלפתו ב"זן" אחר של אנשים והפוסט הזה אינו אלא עוד ביטוי לשירת הברבור – שלא לומר קינה – של עידן הפריוויליגיות היהודיות פה. וכן, מה לעשות, תמיד זה תהליך אלים. ההכרה באלימותו של התהליך היא ליבת הציטוט של פאנון שבו פותח דעאדלה את הרשימה שלו: "שחרור לאומי, תחייה לאומית, השבת האומה לעם, חבר עמים — יהיו הכותרות שבהן ייעשה שימוש או הנוסחאות החדשות שיותוו אשר יהיו, הדקולוניזציה היא תמיד תופעה אלימה, בכל רמה שנחקור אותה: במפגשים בין אישיים, בכינויים חדשים למועדוני ספורט, בהרכב אנושי של מסיבות קוקטייל, משטרה, מועצת מנהלים של בנקים לאומיים או פרטיים […]"

המצטטים אותו כנראה מסכימים, מן הסתם. יהיו אשר יהיו המילים היפות שבהן הם עושים שימוש – "עתיד", "תקווה", "קיום", "שיח" – נראה שהכוונה מאחריהן היא שהתקווה היא, שבעתיד השיח יגרום לכך שאנשים כמוני לא יתקיימו. הם יעברו מן העולם, יפנו את מקומם ל"זן" אחר, מתקדם יותר כנראה. ואז מה אם עצם העובדה, שזו האופציה היחידה שמונחת על השולחן היא אלימה. ככה זה. פאנון אמר.
הפאנונים לא שמעו, שלא מתקנים עוול באמצעות עוול אחר ושאת השנוא עליך אל תעשה לחברך.

מילת היום

לפני כמה ימים היתה מילת היום של מילון מריאן-ובסטר weltschmerz. ולטשמרץ. הלחם גרמני של 'עולם' ו'כאב'. במריאן-ובסטר מפרשים את המונח כך: [פירוש 1] דיכאון מנטלי או של אפתיות שמקורם בהשוואה בין מצב ממשי למצב אידיאלי. [פירוש 2] מצב רוח שמאופיין בעצב סנטימנטלי. בוויקיפדיה העברית מתורגם המונח כ"צער העולם" ומוגדר כמונח פילוסופי המייצג את "תחושתו המלנכולית של מי שמבין בצער כי הממשות הפיזית לא תוכל לעמוד לעולם בדרישותיה של הרוח, או את מגבלותיו שלו עצמו."
רוב הזמן אני חושבת שאני מבינה, שיפו ואני כבר לא באמת נהיה זו של זו לעולם.

 

بكرا | מחר

ואף על פי כן:
"[…] אל לך לעזוב […] את המדינה ולנטוש את הספינה בשעת סערה רק משום שאינך יכול לעצור את הרוח. […] עליך לנסות להתאמץ ולהתמודד עם כל סוגיה בנועם ובדרכי עקיפין, ואם אינך יכול לשנות דבר מה לטובה, נסה לפחות לעשותו גרוע פחות."
(תומס מור, אוטופיה מלטינית: איילת אבן-עזרא, עריכה מדעית: רז חן מוריס [רסלינג, 2008], עמ' 85)

מה כבר אפשר עוד לעשות, מלבד להוסיף לחתור הלאה.

כרזה כולנא יחד

כרזה מביה"ס 'כולנא-יחד' ביפו. התמונה ליוותה את מאמרו של דעדלה, שהוזכר בתחילת הפוסט. צילום: מוטי מילרוד.

 

 

דאגה

 

לאיינג'לסי יש שיר חדש-חדש, I Worry, והוא לא עוזב אותי, כבר ימים.

זה הולך ככה:

 

בהתחלה את רק שומעת אפולוגטיקה. לקיחת אחריות. אפילו אסירות תודה.

I know I've been ungrateful for this loving
I know I have neglected hearts that live
And those I have forgotten to give thanks to
Have healed me with their willing to forgive

ותירוץ

But I worry all the time

אפילו הדובר יודע שזה רק תירוץ. מי שמתנצל, לוקח אחריות, אסיר תודה – אלו הסברים יכולים כבר להיות לו? הוא הרי בעצמו יודע שהוא לא בסדר. אין מצב שהוא באמת חושב שהדבר הזה – דאגה – פוטר אותו ממשהו. מה אתה דואג כל כך, למה אתה דואג כל כך, מה כבר כל כך קשה לך, שמשתק אותך, שמשתיק אותך כך.
כי הדיכוטומיה הזאת  – שנוסחה, למשל, מדויקת במילים של טל ניצן

כּוֹס תֵּה, תְּאֵנָה וַאֲנִי
מְמַיְּנוֹת מַנְגִּינוֹת:
אֵלֶּה שֶֶׁאֶפְשָׁר לָשֵׂאת
וְאֵלֶּה שֶׁרַק נֶפֶשׁ חֲסֻנָּה תּוּכַל

(מתוך "עוד נוקטורן", בתוך לשכוח ראשונה [עם עובד, 2009])

– הדיכוטומיה הזאת בעצם מכעיסה. מתסכלת בעיוורונה, בפריוולגיית העדינות שהיא מנכסת לעצמה. מן הסתם יש נפשות חסונות פחות וחסונות יותר, אבל אנחנו לא באמת יודעים מי הוא מה, או באיזה מטבע נקנה חוסן כזה או אחר, ודומה שביחסיהם מול הזולת בני אדם יותר נוטים לראות עצמם פגיעים יותר ממנו, כי ככה אנחנו.
אז בטוח תירוץ, נכון?

גם הבית הבא נפתח באפולוגטיקה מסוימת. שוב הוא לוקח על עצמו אחריות, העקשן שנשאר בשלו.

Alas, I have been strong in my defenses
The light has worked hard breaking in through cracks

אבל משהו כבר קצת מציק באוזן, נכון? משהו זע באי נוחות. ה-Alas הזה, עם שמץ הסרקזם שלו. והאור, שעמל קשות להסתנן מבעד לסדקים. הוא לא סתם נכנס, כמו באילוזיה הברורה כל כך של השורה הזאת

"There is a crack in everything (there is a crack in everything)
That's how the light gets in"

(Anthem/ Leonard Cohen)

פה הוא לא מסתנן חרישי מאליו, האור, פשוט כי הסדקים, כי הם שם. לא, הוא נדחק והוא נדחף. יותר מזה: הוא פורץ, ולא במובן חיובי, של חיוניות מתפרצת; כאחרון הגנבים באישון לילה הוא פורץ: breaking in. כדרכם של פורצים, הוא מן הסתם גם שובר דברים בדרך, ומה שיותר גרוע: הוא גוזל, חומס משהו.

The world Has been conspiring to save me
My goodwill must be written on my back

מה זה אומר, כשמשהו כתוב למישהו על הגב? רק לי יש אסוציאציה של מטרה? או, לחלופין, של דף A4 עם כיתוב מגחיך כלשהו? אבל "goodwill"? מה נורא כל כך ב"רצון טוב", בידידותיות, ברוח טובה. כלום. מה באפשרויות התרגום האלה אפשר להבין כמשהו שכתוב למישהו על הגב, מסמן אותו באיזה אופן שיסביר את המזימה הזו, להצילו?
בהשפעת האנגלית האמריקאית, goodwill זה גם שם קוד ל"צדקה", בהיותו קיצור של ארגון הצדקה רב הזרועות והמופעים Goodwill Industries. [כמה פעמים שמעתם בסדרה או בסרט או קראתם דמות בספר שאמרה שתמסור בגד ל-goodwill? הרי לכם.]

ומה שבשתי השורות הראשונות בבית רק נרמז, בבת אחת מתפרץ: אפולוגטיקה הופכת לתוכחה; לקיחת אחריות הופכת להאשמה; אסירות תודה הופכת לטינה. כמה דק הקו בין אהבה לשנאה.
העולם הפך אותו למקרה צדקה. פלא שהוא כועס? לכו תסתובבו עכשיו אתם עם המטרה הזאת על הגב, שאו אתם עכשיו את החטוטרת המכבידה הזו, של להיות אדם נזקק, אדם שמישהו חושב שהוא זקוק להצלה.

[ורק עכשיו פתאום בולט כל כך – איך לא ראיתי מיד? – שהדבר שהוא אומר שכלפיו נהג בכפיות טובה, במשפט הראשון בשיר, הוא this loving. לא this love, משהו שיכול לכלול גם אותו, שיכול לרמוז שהוא שותף לו, אלא this loving – פועל בהווה בינוני. משהו שמישהו עושה, אבל מישהו אחר. לא הוא. הוא לא צד לעניין, אלא מושא. כלי קיבול למשהו שמישהו רוחש לו, שופך עליו. אולי בכלל לא היו לא אפולוגטיקה, לא לקיחת אחריות, בוודאי לא אסירות תודה. אולי זה היה סרקזם מהרגע הראשון ממש.]

אז הצלה. ועוד ממה?

It's my skin running thin
Let the world in
Let it in

מעצמו. מהעור הדק שלו, מהקצב שלו, הפרטי. מההתכנסות כמו סרטן בקונכייתו, שמן הסתם הרי יגיח החוצה מתישהו, מתישהו יאפשר לעולם לבוא במגע איתו, פשוט ייקח לו זמן.

"לא, לא," דומה שאומר העולם. "אילו רק היה מניח לי להצליח במשימה שלקחתי על עצמי (אבל מי ביקש ממך?), ומניח לי להיכנס פנימה, לעזור לו לצאת מההתכנסות, מההימנעות, מהאלם האלה שבתוכם הוא כמו קופא – הרי גם הוא יודע, שהוא קופא בתוכם, לא?"

But I worry all the time

אבל הוא דואג. מה לעשות, הוא דואג. הוא באמת דואג. כל הזמן.
ובנימה שבה הוא שר אין כל התרסה, ואין בה שום סרקזם. הוא לא נשמע כועס. גם אפולוגטיקה אין כאן. רק הכרה בעובדה. קבלה עצמית, השלמה. זה באמת כך.
זה לא תירוץ. זה הסבר.
ככה הוא. אין בו שום פגם. הוא לא זקוק שיצילו אותו ולא שיתקנו, ולא שיגידו לו מה לשנות.
הוא לא "זקוק" לדבר. רק מגיע לו הכבוד הבסיסי, שיאפשרו לו להיות כמו שהוא.

ואז, בדיוק בנקודה הזאת, של הכבוד האנושי הבסיסי הזה, עולה בדעתי גם הדיאלוג הזה, מתוך הסרט המעולה, "השעות", והעיסוק שלו בבעיית הגבולות הזו ממש, בין הדאגה לזולת לבין העמידה שלו על חירותו לבחור גם לדחות את הניסיונות לחלץ אותו, כביכול. זכותו.

[בעניין "השעות", הערה והבהרה חשובה – בסוף הפוסט]

 

בכלל, זה מעניין, הבחירה ב"דאגה", דווקא. אדם שלכאורה הוא מושא לדאגה של העולם, שמצדו נורא מנסה להציל אותו – דווקא לדאגה הוא טוען, דווקא זה הדבר שהוא אומר שהוא עושה. היפוך התפקידים הזה מעניין, וגם כאן "השעות" רלוונטי: בספרו זוכה הפוליצר של מייקל קנינגהם, שעל פיו עובד התסריט, הדיאלוג שלעיל חלקי בהרבה. כמו שהרבה פעמים קורה בספרים, המעט מחזיק שם את המרובה בכל הנוגע לטענותיה של וולף למבקשי טובתה השונים והמגוונים. אבל בדבר אחד ישנה אמירה חד משמעית שהסרט כן מביע, אבל דווקא פחות בבירור:

"'בוא,' היא אומרת.

היא שומרת את הכרטיס בתיקה. לעולם לא תספר לליאונרד שתכננה לברוח ולוּ לשעות ספורות. כאילו הוא הזקוק לדאגה ולנחמה – כאילו הוא זה המצוי בסכנה – וירג'יניה משלבת את זרועה בזרועו ונותנת למרפקו לחיצה אוהבת."

(מייקל קנינגהם, השעות, מאנגלית: כרמית גיא [כתר, 2001], עמ' 139–140)

לפעמים אנחנו דואגים כי בעצמנו אנחנו זקוקים לדאגה. כמה קל ללכת לאיבוד בתוך מבוך המראות הזה – שלא לומר, כמה קל להיכנס בטעות באחת הזכוכיות טוב-טוב, במאה קמ"ש, עם כל הלב – על שלל השאלות שאיתן הוא מעמת אותנו: שאלות על תום לב וגם על כוח ועל מה זה חוזק ומה זה חולשה ועל יחסי כוחות במערכות יחסים. שאלות על איפה אנחנו דואגים לזולת ואיפה בעצם אנחנו משתמשים בדאגה הזו כדי למסך או לתרץ קשיים או פשוט צרכים שלנו-עצמנו, על איך בכלל נראית דאגה, איך נראים ביטויים שונים שלה ואיפה עובר הגבול שמעבר לו היא כבר לא בדיוק דאגה, גם אם ככה התחילה, אלא משהו אחר אולי. ומה עושים עם כל זה בכלל. אלוהים, מה בכלל עושים עם כל זה.
מתברר שהזולת הוא באמת גיהנום, גם (אולי בעיקר?) כשהוא מלא בכוונות טובות.

 


כמובטח, הערה והבהרה:

  1. שני הסרטונים מרכיבים יחד סצנה אחת וכדאי לצפות בהם לפי הסדר.
  2. מה שעומד ברקע הסצנה הזו בסרט הוא אמנם ההיסטוריה הנפשית המורכבת של וירג'יניה וולף, אבל הדברים שנכתבו בפוסט הזה, ההאזנה לשיר הזה, הקריאה שהצעתי לו – כל אלה מתייחסים למצבים שפירים, פשוטים ושכיחים בהרבה בעולם היחסים שבין אדם לחברו: היכולת של כולנו להכיל את הזולת על מקצביו ומנעדיו השונים.