גאגא

בשעת בוקר של יום שישי אני מתייצבת. באתי כי אמרתי שאבוא; אמרתי שאבוא כי הוזמנתי אישית ולא היה לי נעים לסרב. מה אני עושה פה. מה לי ולישיבה-שיח-תנועה בחלל אחד עם קבוצת נשים.

מתיישבות במעגל על רצפת הבטון המוחלק. את חלקן אני לא מכירה בכלל, את חלקן רק בפנים, את מיעוטן מכירה היכרות שטחית. אחרי שנצא מפה נוסיף להיפגש בבקרים בגנים, במסיבות, בפעילויות של הקהילה. יש גבול למה שאפשר להרשות לחשוף ולהיות במקום הזה.

א' אומרת שזו רצפה נפלאה לרקוד עליה. הכי אני מפחדת מהרגע שתוביל היא את המעגל ותגיד לנו לזוז. במילים אני יודעת לשחק, להסתוות, לשייט בגווני הביניים, להגיד כלום ולתת תחושה שאמרתי או להגיד מספיק ועדיין לשמור על עצמי. בגוף זה או להיות או לא להיות וכאן זה לא הגג ההוא בעג'מי בקיץ, במעגל-הנשימות-תנועה שאיכשהו נזרקתי אליו, והתעקשתי לעמוד, חלק-לא-חלק, חריגה, נוקשה, מסרבת להסיג לעצמי את הגבול. ליד המעגל ההוא עמדתי, והבטתי סביבי לא-מתנצלת, הצצתי בחלונות הבניין שממול, עקבתי אחרי המשפחה שנעה ביניהם, מצאתי במה לנעוץ את המבט, עד שייגמר. סבלנית חיכיתי שיסיימו. כאן אי אפשר.

מ' מתחילה, ומבקשת לומר עם איזו תחושה הגענו הבוקר – עם קשר למעגל, בלי קשר למעגל – ואיפה בגוף אנחנו מרגישות אותה. מה אני יודעת מה אני מרגישה הבוקר. מה מזה אני כבר יכולה להביא הנה. כלום. א' מתחילה. היא אומרת "אובדן". דקות אחר כך, אני שומעת את עצמי אומרת גם, ומצביעה על הגרון. כל כך הרבה דברים שאני רוצה לומר, ואין למי. אז שם. ומוסיפה: תודה, א'; תודה שאמרת את משהו כזה, ויכולתי לומר גם. ר' יושבת לשמאלי, מניחה לרגע יד על כתפי. אולי אני מתחילה להבין מה אני עושה שם.

 

***

וכל הזמן אני יודעת שכשאצא מכאן, ארצה לספר לך הכל. לשאול אותך שוב
כַּמָּה פְּעָמִים בַּחַיִּים אֲנַחְנוּ פּוֹגְשִׁים אָדָם שֶׁמַּשֶּׁהוּ בָּנוּ לְצִדּוֹ לעוֹלָם נִפְקַח כָּךְ נָקִי וְחַף כְּמוֹ יֶלֶד
אני ארצה וארצה וארצה, והגרון יכאב ויכאב ויכאב.

***

 

א' אומרת לנו למצוא את נקודת האמצע. קודם דרך עצמות האגן על הבטון, אחר כך בעמידה ואז בתנועה. לצאת ממנה כל הזמן, ולחזור. להפר את האיזון, ולמצוא אותו שוב. היא מניחה ברקע את סועאד מאסי ושולחת אותנו לחולל במרחב הצר בין קירות האבן של הגלריה, כל אחת לעצמה, לצייר באוויר שסביבנו בכל היותנו. אני מערבלת בו בתנועות רחבות, לא מסויגות, מתמסרות, מאייתת: ג ע ג ו ע, וגם כשאני מרגישה את הדמעות מערפלות את שדה הראייה, אני לא עוצמת את העיניים. אני לא עוצמת את העיניים. בשום אופן אני לא עוצמת את העיניים. אני חושבת, שבשביל זה באתי.

 

מודעות פרסומת

עד שאין עוד לאן

 

אפוקליפסה

סוּסַי שׁוֹעֲטִים/
וּמוֹחִי מִשְׂתָּרֵך מֵאָחוֹר
אורלי עסיס

פִּרְקֵי יָדַיִם מִתְכַּוְּצִים
אוֹת לִנְהָרוֹת דָּם
נְסוֹגִים לְאָחוֹר
מְבַשְּׂרִים בַּוְּרִידִים
אֶת בּוֹא הַנַּחְשׁוֹל
עֵת כֹּל סוּסוֹתַי
שׁוֹעֲטוֹת מְשֻׁלָּחוֹת
נְפָשׁוֹת, רוֹטְטוֹת
נְחִירַיִם, מֻרְחָבוֹת
אִישׁוֹנִים, טְהוֹרוֹת אֲצִילוֹת
חַיּוֹת
פֶּרֶא קְשׁוּחוֹת
עֹרֶף, פְּרוּעוֹת
רַעֲמָה.
'נְדִיבוּת', 'דְּאָגָה', 'יְדִידוּת' וְ'חִבָּה' –
דְּבֻקַּת אַהֲבָה מְרֻבָּהאַתְּ
לֹא מְאֻלֶּפֶת נִשְׁבֶּרֶת מִתְעַיֶּפֶת נִשְׁמֶרֶת לֹא.

דּוֹהֶרֶת.

וּמוֹחִי
מִשְׂתָּרֵךְ מֵאָחוֹר הוּא
מַמְתִּין
לִשְׁקִיעַת הָאָבָק
לִתְמוּנַת הַחֻרְבָּן
לְעִקְבַת הַפְּרָסוֹת
לַיַּעַד הַבָּא
לְסִימָן
מקווה
אוּלַי אֶלְמַד אוּלַי
עִם הַזְּמַן.

את יכולה לברוח; כדרכו של כישוף, הוא כבר ימצא אותך. (בחצר פנימית בבית אבן ירושלמי, בין זרים, תחת שמי ערב, ברוח קרה. גם הדמעות ימצאו.)

זה עליכם

תקציר האירועים הקודמים:
לפני מספר שנים הכריז משרד הרווחה שיתיר אימוץ גם לזוגות של להט"בים. מאז ועד היום, רק שלושה זוגות כאלה זכו לאמץ ילדים ישראלים, בעוד שמאות זוגות פנייה.
עמותת "אבות גאים" והמרכז הרפורמי לדת ולמדינה עתרו לבג"ץ. המדינה השיבה שהיא מתנגדת לאימוץ בידי זוגות הומואים ולסביות, בשל העובדה שמשפחות חד-מיניות הן חריגות, דבר שעלול "להעמיס מטען נוסף על הילד".
נוצרה מחאה פייסבוק, גם אני מחיתי. אפילו רתמתי את תמונת שתי בנותיי החריגות לטובת העניין (אם כי לא בקלות ולא בלב מאוד שלם, אני מודה). מתארגנות הפגנות. שר הרווחה הודיע שהניסוח היה קלוקל, אבל בפועל לא שינה את עמדת המדינה. והבוקר, יום אחרי, מתפרסמת הידיעה הזאת:

משרד הרווחה: החברה הישראלית עדיין לא בשלה לכך שלהט"בים יאמצו ילדים. גורם במשרד הרווחה: 'אנחנו סבורים שהחברה עדיין רואה משפחות כאלה כחריגות'.

כמה שעות קודם לכן השבתי לתגובה לפוסט הפייסבוק שלי בעניין, והתייחסתי לעניין "הציבור" שבשמו – או, יותר נכון, בגינו – המדינה כביכול משיבה. נוכח התגובה של משרד הרווחה, אני מוצאת לנכון לחזור על הדברים, בשינויים קלים, כי יש כאן עוול לא מבוטל – והאמת היא שאני לא חושבת שדווקא אני המושא שלו.

אני חושבת שכדאי לשים לב בעיקר לציטוט הבא של תשובת המדינה לעתירה בעניין האימוץ:

מדובר בנושא רגיש ושנוי במחלוקת ציבורית, הקשור גם בהכרה בסטטוס […] לעניין זה יושם לב כי ברבות המדינות בעולם שבהן נפתחה האפשרות לזוגות חד־מיניים לאמץ ילדים מחוץ לתא המשפחתי, היה זה בסמיכות למיסוד נישואין בין בני זוג מאותו מין.

הבעיה היא לא האימוץ, וגם לא החריגות של משפחות להט"ב ואפילו לא מידת הקבלה של משפחות כאלה בציבור. הבעיה היא ההכרה בנישואין להט"בים. (ויש שיאמרו שהבעיה היא המדרון החלקלק שעלולה לגרור הכרה בנישואי להט"בים – מדרון שבסופו הכרה בנישואין אזרחיים.) הדיסוננס בין העמדה שמביעה המדינה בעתירה לבין התחושות הרווחות בציבור – אלה שעליהן מדווחת התקשורת; אלה שעליהן מדברת ועדת גרוס, שעל המלצותיה, כביכול, מבססת המדינה את החלטתה; אלה שרבים-רבים מאיתנו, להט"בים וסטרייטים, מרגישים בעצמנו – הדיסוננס הזה נראה גדול מאוד. נראה שעניין "המחלוקת הציבורית" הזאת הוא יותר המצאה ואמתלה די מעליבות – ומעליבות לא לנו, כלהט"בים, דווקא, אלא לציבור שבשמו "המדינה" כביכול מתיימרת לדבר ועליו או על האינטרס שלו היא כביכול מגנה. כי אם כבר, "הציבור" באמת מקדים בהרבה את "המדינה" בקבלה שלו את הלהט"ביות, בעיקר זו שנראית נורמטיבית יותר (כלומר, תאים משפחתיים להט"בים. לטרנסים יש עוד כברת דרך ארוכה, אבל גם זה, נראה לי, משתפר). נראה לי סביר בהרבה ששיקוליה של "המדינה" הם בכלל פוליטיים, של שימור הכוח בידי גופים כאלה ואחרים וחשש מהלחץ של הנהגות פוליטיות שמרניות כאלה ואחרות, שאפילו בינן לבין הציבור שהן כביכול מייצגות יש היום כבר פער גדול.

אני חושבת על השכנים הסרוגים שלי, על הורים – יהודים ומוסלמים ונוצרים, מכל מיני מעמדות כלכליים וחברתיים – בגינה ליד הבית או בגן הנוכחי של א' וגם בזה הקודם, על הסייעות עוטות החיג'אב; אני חושבת על צוותים רפואיים שיצא לנו להיתקל בהם, על פקידים ופקידות במוסדות שונים, עירוניים ופרטיים; אני חושבת על רופאת המשפחה *החרדית* שלי, על סוכן הביטוח, על בעל המכולת-סופר שמעל לראשו משדרת הטלוויזיה כל העת את הנעשה סביב הכעבה במכה ותמיד מקבל אותנו ואת א' במאור פנים, ותמיד מציע לה איזה צ'ופר; אני חושבת על בני משפחה קרובים ורחוקים ועל חברים שלנו ושל ההורים שלנו, שהם לא כולם שמאלנים ליברלים בהכרח. ואיך לא נראה שלמישהו – *לאף אחד* – יש איתנו איזו בעיה.

כל חיי, מאז יצאתי מהארון, אני יכולה לספור על כף יד אחת גילויי הומופוביה של ממש שחוויתי, ואפילו פחות מכך. זה לא אומר שאין הומופוביה בחברה הישראלית ולא מבטל חוויות ודיווחים כאלה של רבים-רבים אחרים, כמובן. זאת החוויה הפרטית שלי, והיא לא בדיוק תקפה סטטיסטית. אבל מצד שני, אני גם לא חיה באיזו בועה אולטרא-ליברלית, ואם כבר אני חווה הומופוביה, היא כמעט תמיד ממסדית ולא חברתית, וגם אז – לרוב זה בגלל צורת מחשבה או דפוסים או לפעמים טפסים, סתם טפסים, שפשוט התקבעו, ואף אחד לא יוזם שינוי מערכתי שלהם ומצעיד אותם הלאה, שידביקו את הפער. וגם אז זה אפילו לא מתוך הומופוביה, אלא סתם כי ביורוקרטיה ישראלית טיפוסית מבולגנת, לפעמים מעט (או הרבה) עיוורת. נגיד, עכשיו קיבלתי טופס למילוי מבנק הזרע שבאמצעותו נהרתה ט', שנולדה לפני כמעט שלושה חודשים. זה נחוץ לצורך הטיפול בצו ההורות או בצו האימוץ שלה על-ידי האמא הלא-ביולוגית מבין שתינו. כותרת הטופס: "טופס למילוי פרטים למכתב לרבנות". כי כנראה שלרוב נדרשים לאישור כזה לצורך אישור של הרבנות שהילד איננו ממזר, או משהו. אף אחד לא ממש חשב לתת לזה שם נייטרלי יותר, פחות מדיר. זה לא מרוע וגם לא מהומופוביה, כי לא נתקלנו ביחס כזה בבנק ההוא לא כשהרינו את א' וגם לא בתהליך עם ט'. קוראים לזה, למצער, סתם "ישראליות".

אבל "סתם ישראליות" זה לא הסיפור של תשובת המדינה לעתירה. שם זה עוול ועלבון של ממש, וצר לי לומר את זה: אני אולי זו שאותה מפלים בסיפור הזה, אבל את העוול המשמעותי ואת העלבון האמיתי לא מטיחים פה בי, אלא בכם ובכן. בפני כל מי שאיכשהו, כשהמדינה מדברת על "הציבור" במקרה הזה, מסתכל בהשתוממות לצדדים או מרחיק מבט אל האופק כמו מחפש איזו מסעודה משדרות חשוכה ונבערת שתמיד עליה נראה לנו שמדברים כשמדברים על חשכה ובערות. אז זהו, שלא. הם מדברים עליכם. אתם "הציבור". זה תמיד אתם, כולכם, חסרי פנים, שלא מעניינים את המדינה באמת, כי יש לה כל מיני פונקציונרים ולחיצות ידיים פוליטיות שמעניינות אותה בהרבה. אתם אלה שלהם, משיקוליה הציניים, היא קוראת הומופובים, ואתן אלה שלהן היא קוראת לא-בשלות להכיל את המשפחה הלא-נורמטיבית שלי. ולא מגיע לכם, ולא מגיע לכן. באמת. לרובכם/ן הבאמת-גדול זה פשוט ממש לא מגיע.
אז תבינו, שזה לגמרי לא רק המאבק שלנו על הזכויות שלנו, אלא  גם המאבק שלכם על הפרצוף שלכם. זה לא רק עלינו, הסיפור הזה, זה גם עליכם.

פרובינציאלית

נפתח בציטוט:

"אני לא מכיר אף אחד שחזר מאיקאה והתלהב מהקנייה שלו. אפשר להתלהב מהמחיר אבל לאהוב את הבחירות שלך שם? נובמת. איקאה מדכאת כי היא מביסה אותך. אתה מפסיד כשאתה מודע לכך שהתפשרת על זעיר בורגנות, שהסתפקת בתחליף לרהיט אמיתי והעלמת עין מהעובדה שבפנים הכל חומרים זולים שמתחילים להתפרק עוד לפני שהורכבו.

לא לחינם איקאה זה יאיר לפיד של הרהיטים. הכל לצורכי בחירות. כמו האנשים שמחזיקים בבית שלהם פרחים מלאכותיים, עניין שאף פעם לא הבנתי. אפילו מרגיזה העובדה שהם גורמים לך להיות מרוצה מעצמך כי פאקין הצלחת להבין את הוראות ההרכבה שלהם ולא נשאר לך בורג מיותר.

והם פאקין מבריקים בשיווק לבינוניות שמכיר בכך שהחיים יקרים מדי כדי לקנות רהיט שיחזיק 50 שנה. מי יודע מה יהיה בעוד שנה, אז נקנה יותר בזול ואחרינו המבול.

הידעתם שחנויות איקאה מתוכננות באופן שגורם לכך ש-60% מהרכישות של קונים בחנות לא היו מתוכננות מראש. עידוד הדחף לרכישה באמצעות דיסאוריינטציה אינו המצאה של איקאה ומכונה “Gruen Transfer“, על שם ויקטור גרואן, האדריכל וההוגה של הקניונים הראשונים בארה”ב. אלה היו מלכודות קונים מתוכננות בקפידה שלאורכן זרועות הסחות במטרה לבלבל את המבקרים ולגרום להם לשכוח את הכוונות המקוריות שלהם.

אז מה נשאר לנו אם לא נצחונות קטנים כמו הבחור הזה שתיעד את הביקור האחרון שלו בהיכל הגרוטאות. קישור בתגובה הראשונה."

זה סטטוס של גל מור, מייסד ומנהל האתר "חורים ברשת". אני לא מכירה אותו, לא עוקבת אחריו, הוא פשוט עלה לי בפיד. התשוקה להביס את איקאה מוגזמת בעיניי, והלהג עליה והפיכתה לסמל נלעג היא יהירה ומעייפת בעיניי. אני מגיבה לו, לא כל כך כי עיצבן אותי או מתוך דחף פולמוסי מיוחד, אלא כי בביקור האחרון שלי שם העליתי אני ססטוס שקצת השתנן על הפרובינציאליות של איקאה ראשל"צ – העליתי ואז מחקתי – ומאז אני מרגישה קצת לא נוח וכנראה רוצה להעמיד דברים על דיוקם, כמו גם לומר אולי משהו רחב יותר.

אז נמשיך בווידוי:
לא רק שאני מבקרת באיקאה וגם קונה שם, בביקור האחרון שלי שם, ממש לא מזמן, אפילו קניתי לראשונה שני עציצי פלסטיק ופרח פלסטיק אחד. הפרח לא', שזכרתי שנורא ביקשה מסיבה כלשהי, והעציצים כי התחשק לי במטבח משהו ירוק בעיניים, שאיננו הקיא של אחד מארבעת חתוליי. כי ברגע שיש איזה צמח אמיתי ואותנטי בתוך הבית הם מכרסמים אותו, הורגים אותו ואז מקיאים עצמם לדעת, גם אם מדובר בקטטוס קטן לא'. אחרי כמה וכמה ניסיונות מיציתי את העניין.

כן, אני קונה באיקאה. רוב הזמן לא מתוך איזו תשוקה מטורפת לחוויה צרכנית עתירת פחמימות ריקות, אלא כי זה באמת פיתרון סביר במסגרת התקציב שלי. ולא, הרהיטים שלי משם לא מתפרקים רגע אחרי שהורכבו. הוותיק שבהם עובר איתי ערים ודירות, פירוקים והרכבות, כבר חמש-עשרה שנה, מאז שהייתי סטודנטית-לרגע בעיר הקודש (וברחתי ממנה, כי אני בעניין של שטחיות, כמו שכבר אפשר לתייג). אחרים נמצאים פה לא הרבה פחות מזה, אחד מהם גם התגלגל אלינו מקרוב משפחה מתישהו. כולם במצב מצוין. לא, איקאה לא מדכאת אותי ולא מביסה אותי, ואני לא חשה עצמי בינונית ויאיר-לפידית כמו שאני לא חשה צורך לעמוד בפיתוי הריקני שלה כאילו שזה אומר עליי משהו. נובמת.

הססטוס ההוא שלי שיחק אז על אקראיות הנסיבות שגלגלו אותי לחניון של איקאה ראשל"צ בשעה מוקדמת מדי, עוד לפני שהחנות נפתחה, אחרי סידורים אחרים, במסגרתם גם אספתי את העותק שהזמנתי של "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" לנורית זרחי. מצאתי את כל העניין משעשע אז התחכמתי, אבל עכשיו אני אפילו לא יכולה לשחזר מה כתבתי, כי אחר כך חששתי שאולי אעליב בלי דעת יותר מדי אנשים בפיד שלי, ומחקתי. נשארתי עם התהייה כמה אנשים בפיד בכלל מכירים אותי מספיק כדי לדעת, שצחוק-צחוק, חרף כל מה שלא נוח לי בפרובינציה החולונית שבה גדלתי ובזו היפואית שבה אני גרה היום ובזו הראשל"צית והבת-ימית שאני פוקדת לעתים מזומנות לעניינים שונים, צרכניים ואחרים – עדיין נוח לי בהן יותר, תמיד היה לי בהן נוח יותר, מב"תל אביב", סימבולית ולא סימבולית. כמה יודעים שמזו האחרונה אני ככלל מעדיפה להימנע, שתמיד העדפתי להימנע ממנה, מאז שאני זוכרת את עצמי; שגם במסדרונות גילמן תמיד הרגשתי זרה ולא בנוח, באופן שלא הלם לא את מניין השנים שעשיתי בהם, לא את מעשיי שם ולא את הישגיי. וזה תמיד היה בגלל הארומה שמאפיינת גם את הסטטוס הזה וחלק ניכר מהתגובות לו, שבואו נדבר עליו שנייה: הוא קצת מצחיק, כי כל כולו הרי נועד לקדם תוכן באתר שמנהל כותב הסטטוס ("קישור בתגובה הראשונה"). ולא שתגידו איזה אתר עם תוכן מעמיק ומשמעותי, שיחזיק אצלכם מעמד בראש לחמישים השנים הבאות, לפחות; לא-לא, רק קצפת הוויראליה האינטרנטית, שתקפיץ לכם את רמות הסוכר המנטליות ודקות אחר כך תתמוסס ותיעלם.

אז בואו, אני – והילדה הקונפורמיסטית שלי מאתמול, שאיכשהו כנראה קשורה לרשימה הזאת גם – נשאיר אתכם עם השיר להלן של מיטל נסים, נעודד אתכם ללכת לקרוא אותה, בהיותה פחמימה לא ריקה בעליל (וגם את "חורים ברשת", אם ממש בא לכם), וגם נמשיך לקרוא זרחי בחניון של איקאה ואז להיכנס לחנות ולצאת עם כך וכך פריטים, כאלה שתכננתי וכאלה שלא תכננתי לקנות (פלוס שני עציצי פלסטיק) – וגם עם נעימי זעיר בורגני פלסטיקי ונלעג בנשמה, לשיטתם של כל מיני – והכול יהיה אנושי ומותר ובסדר גמור במציאות הגם וגם.

אַתְּ כָּל כָּך אוֹהֶבֶת לָנוּעַ בַּמֶּרְחָב הַזֶּה –
הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הָעַכְשָׁו –
עִם הָאַחֵר שֶׁלָּהּ
וְזֶה מְחַלְחֵל
אֶל שִׂיחוֹת הַסָּלוֹן
אֶל צֶבַע הָעוֹר
כִּי אֵיזוֹ הִתְרַגְּשׁוּת זוֹ
לִהְיוֹת קְצָת שָׁחֹר
כְּשֶׁאַתְּ בַּמִּטָּה
כְּשֶׁאַתְּ יוֹצֵאת אֶל הָרְחוֹב
כְּשֶׁאַתְּ מְגַדֶּלֶת חָתוּל שֶׁאָסַפְתְּ מֵהַוָּאדִי
לְטוֹבַת הָאגֶ'נְדָה
כְּמוֹ הוֹלִי גוֹלַיְטְלִי לְמִתְקַדְּמִים
שֶׁלֹא רוֹצָה לָתֵת לַבֻּרְגָּנִית הַקְּטַנָּה שֶׁבָּהּ לָצֵאת
בַּמְּכוֹנִית לְשִׁעוּר פִילָאטִיס
עַל אוֹטוֹמָט
בַּעֲלִיוֹת שֶׁל הַכַּרְמֵל
אֶל מֶרְכַּז הַכַּרְמֶל
שֶׁלֹא רוֹצָה לָשֶׁבֶת בְּקָפֶה לוּאִיז
(אֲבָל יוֹשֶׁבֶת)
עַל לֶחֶם מִקֶּמַח מָלֵא, תֵּה יָרֹק
וּמַעֲרֶכֶת יְחָסִים עִם גֶּבֶר
כִּי זֶה יִסּוּרֵי מַצְפּוּן –
הָאֲנִי הַבֻּרְגָּנִי מַכֶּה עַל חֵטְא –
חֶלְקָהּ הַמְּשֻׂפָּם שֶׁל תַּרְבּוּת הַנֶּגֶד
תְּמוּנָה מֵהַיָמִים שֶׁיָּשַבְתְּ בַּסִּפְרִיָּה
וְרַק חָלַמְתְּ לִהְיוֹת בַּשּׁוּלַיִם
אֲבַל מָה שֶׁיוֹצֵא מִמֵּךְ
זֶה הַכּוּשׁי בְּלוֹף הַזֶּה
שֶׁצוֹבֵע אֶת הָעוֹר בַּלֵּילוֹת
וּמַדְחִיק
וּמַדְחִיק
אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁל אִמָּא וְאַבָּא
שֶׁהוּא כְּלִי נְגִינָה לְמוּזִיקָה אוֹתֶנְטִית
שֶׁלֹא מְדַבֶּרֶת
בְּעַרְבִית
בְּפִילוֹסוֹפְיָה צָרְפָתִית
אֶקְזִיסְטֶנְצִיָאלִיסְטִית
בִּפְּרַקְטִיקַת חַיִּים לֹא נֶהֶנְתָנִית
כְּשִׁיר עֶרֶשׂ מַר לִפְנֵי הַשֵּׁנָה
וְסִלְחִי לִי
עַל הַדִּיכוֹטוֹמְיָה הַבָּנָלִית
שֶׁאֲנִי מְצַיֶּרֶת
בַּצִּיּוּר הַזֶּה
שֶּקָּרָאתִי לוֹ אַתְּ
בּוֹ זְרוֹעוֹתַיִךְ מוּשָׁטוֹת לִשְׁנִי כִּוּוּנִים
וַאֲנִי עוֹשֶׁה בָּך מְשֹׁךְ בַּחֶבֶל
מבְּלִי לְהִתְחַשֵּׁב בַּמְּצִיאוּת
הַמְּדַיֶּקֶת יוֹתֵר
אֶת הַנִּסָּיוֹן שֶׁלָּךְ
לְהַנְמִיךְ אֶת הָהָר
לְהַמְצִיא אֶת הַמּוֹצָא אֶל הַיָם
בַּיְּרִידָה אוֹ בָּעֲלִיָּה
מִמַּסָּדָה
בַּּכַּרְמְלִית
עַל הַפַּסִּים שֶׁמִּתַּחַת לָעִיר.

(מיטל נסים, "פרובינציאלית", מתוך ספרה הראשון שנושא אותו שם, הוצאת פרדס 2012)

הקונפורמיסטית שלי

כבר כמעט שנה שא' מגלגלת רעיונות לתחפושת. זה התחיל מפגסוסית, עבר לסראבי (אמא של סימבה לשוכחי/לא יודעי הדבר מביניכם), עבר לקנטאורית. ואז, לפני כחודשיים, הציעה לה שכנה חמודה את תחפושת סינדרלה של בתה מהשנה שעברה. ככה, משום מקום ובלי לוודא איתנו קודם שמתאים (אבל לא ניכנס לזה, כי הכוונה באמת הייתה טובה, וקורה). כמובן שעיניה של א' נדלקו כמו ריבוא ניאונים למראה השמלה המושקעת. היא את התחפושת שלה בחרה. סגור.

חכי, הזכרתי לה, הגננות אמרו שיהיה נושא לתחפושות בגן השנה, ותבחרו מתוכו. נראה אם זה יתאים. כשפורסם הנושא – דמויות מ*ספרים* – לא הספקתי אפילו לעבור שנייה וחצי לתוך פיץ' הרעיונות שרציתי להעלות, והמתחכמת הזריזה כבר הכריזה: "סינדרלה זו דמות מספר!"

ואז, בשבוע שעבר, היא ראתה את הפאה האדומה שמ' התעתדה לחבוש במסגרת התחפושת שלה לג'ין מ"אקס מן" למעבדה. היא לא ידעה את נפשה, כי זה בדיוק-בדיוק השיער של אריאל, בת הים (אבל בדיוק! ברור.)
בו ברגע החליטה, שהיא תהיה סינדרלה בת הים.

נניח בצד את הדמעות ומפח הנפש למראה ארבע האלזות שהתגודדו סביבה הבוקר בגן, שחשפו את זה שעמוק בפנים, גם סינדרלה בת הים  בעצם-בעצם לכודה ברשתה (הלא-ברורה-בעליל) של מלכת הקרח. בואו נדבר רגע על מפח הנפש של אמהות שכבר שמחו כל כך על הקנטאורית והפגסוסית וסראבי. כי הוא קצת חבר של אי הנחת הנקודתית-פחות של אותן אמהות – שאומנם הולכת ומשתחררת, ועדיין מנקרת אי-שם לפעמים – שאף אחת מהן לא לבושת שמלות ומאופרת על בסיס קבוע, ואיכשהו מצאו עצמן עם הילדה הכי ילדה שאפשר להעלות על הדעת, שלא מוכנה ללבוש מכנסיים בכלל, אלא אם אלה טייטס שנלווים לשמלה, וביום ההולדת התרוצצה בחנות כשהיא בבירור מחפשת משהו מוגדר מאוד ולא מוצאת, וכשנשאלה אם היא מחפשת תיק כלי איפור הנהנה בהקלה עצומה. (וקיבלה תיק כלי איפור.) בואו נדבר על הדמעות שמבצבצות בזווית העין תוך כדי כתיבת השורות האלה ממש, נוכח התמונות שזורמות מהגן, ובאלה שבהן היא כבר כן מופיעה, היא יושבת חפויית ראש ועצובה, בלי שום פאה אדומה לראשה.

איפושהו לפני שנה וחצי עוד ניסינו לדבר איתה על גיוון בבגדים, על ללבוש גם מכנסיים וחולצה וגם שמלות. לא עבר אותה. עם הזמן הנחנו לזה. החלטנו שבדיוק כמו שברור שעם ילד שרוצה ללבוש בגדי בנות צריך לזרום, כך צריך לזרום גם עם ילדה שרוצה רק שמלות. כן, צריך לגרד ולחשוף את זה שבמכנסיים היא חושבת שהיא נראית בן, צריך לדבר איתה על גמישות ולהמחיש לה מדוגמאות של נשים סביבה שחביבות עליה (ואינן אנחנו בהכרח; אולי אפילו עדיף, שאינן אנחנו). כל זה קורה מדי פעם. אבל לאסור? לא. ואת תיק כלי האיפור מ', שהייתה איתה בחנות, בחרה לקנות לה מתוך מחשבה שאין הבדל בין הלגו שהיא כל כך השתוקקה לו כילדה לבין האיפור הזה שא' משתוקקת לו. התשוקה היא אותה אחת, כנה ואותנטית, וכשמדכאים אותה, זה לא באמת משנה אם עושים את זה בשם הקונפורמיזם או בשם הרתיעה ממנו – בכל מקרה לא רואים אז את הילדה עצמה. וכן, צריך לנסות לעזור לה לשמוח בסינדרלה אדומת המחלפות שבראה, רק לקבל מראש את זה שאולי זה לא יקרה בכל זאת.

לא שזה פותר את הבאסה מהקונפורמיזם, את הקושי לשחרר את הפנטזיות על ילדה סופר-מקורית, שכל קשר בין נטיות לבה לבין קופסאות רעיוניות, בטח ובטח מגדריות, יהיה מקרי וקלוש. רמז: זה לא.
אבל, כן, נו, אז מה. בלי להיכנס לאפולוגטיקה של מניית שלל איכויותיה בתחומים אחרים: היא הילדה חובבת השמלות והאיפור שלי, ואני אוהבת אותה. אוהבת אותה, אוהבת אותה הכי בעולם.* ואם היא רוצה להתחפש לאלזה, אז שתתחפש לאלזה.

* הרפרנס הוא ל"בלגן שלי", ספר הילדים החכם של טל ניצן, שכמובן מנסה לסייע לילדים לחגוג שונות וייחודיות, דווקא. כי אנחנו בעניין של אירוניה פה.