מקום שמח

הנושא המארגן של גיליון החודש שעבר של כתב העת לילדים אדם צעיר היה 'הרפתקה'.
במרכז הגיליון עמד סיפור מקסים של רינת פרימו, על ילד בשם איתמר, שחברתו הטובה עוברת לגור בארה"ב. היא עצובה, והוא מנחם אותה שזו תהיה הרפתקה, ואז נעצב על עצמו, על חייו הצפויים ונטולי ההרפתקאות.
אז הוא מארגן לעצמו אחת כזאת, שמתחילה בחוסר הבנה חמוד לגבי איך עובדים (או איך לא עובדים) מספרי אוטובוסים: הוא מאחר לביה"ס, ומחכה לקו 55. כשזה ממאן להגיע, אחרי פעם או פעמיים שעובר קו 56 הוא עולה עליו, במחשבה התמימה שמקסימום הקו הזה ייקח אותו לתחנה קצת יותר רחוקה, והוא פשוט ילך ברגל בחזרה. משם זה מתגלגל, בסדרת צירופי מקרים, הנחות אוטומטיות וסתם הימנעות מלתקן אותן באופן פעיל ליום ממוזל במיוחד, בעיקר לילדה בשם עומר, שכל הכיתה שלה מחרימה אותה.

לפני חודש אחשלי ומשפחתו לקחו עצמם מפה, כדי לזוז שנה ברחבי העולם.
אנחנו צוחקים עליהם שגם כשהם בארץ, הם מהאלה שלא מסוגלים לא לזוז.
אז עכשיו הם זזים כל שבוע מאיירבנב אחד למשנהו, חודש היו במונטנגרו, עכשיו הם באיטליה, בהמשך – מי יודע. זה די טיול תלוי מגבלות פנדמיה.
אני ממש שמחה בשבילם. הם החליטו באומץ ובנחישות, חרף כל הרמזים שהיקום ניסה להעיף עליהם כדי להניא אותם מהרעיון – וזכו.
אבל הדבר הזה מבפנים אצלי, ששונא את הצעד הראשון אבל כל כך אוהב את התנועה האינרטית שאחרי, לדבר הזה מבפנים, זה לא כזה פשוט.

ואפילו לא הבנתי עד כמה אני רוצה לזוז, עד שמצאתי את עצמי בשעת בוקר מוקדמת מטיילת ברכבות.
תהיתי: כמה שנים לא נסעתי ברכבות? וחשבתי, שבא לי שזה יקרה יותר.
מאחר שכל מיומנויות השימוש בתחבורה ציבורית שלי מנוונות למדי, זו באמת הייתה קצת הרפתקה, שגולת הכותרת שלה הייתה, כמובן, החשש המכרסם שמא אולי עליתי על הרכבת הלא נכונה לתל אביב. כשהרכבת נעה מזרחה במקום מערבה כמו שההיגיון שלי חשב שהיא אמורה לעשות, חשבתי כמה מצער שאני בעצם צריכה להגיע בשעה ספציפית ולא באמת יכולה להתברבר כמו איתמר. אבל בחרתי לא להילחץ, אמרתי, "נראה", ואז עשיתי את הדבר החכם ביותר שעשיתי כבר הרבה זמן: הפעלתי את הפודקאסט Happy Place שאליו התגלגלתי כמה ימים קודם לכן.
Happy Place הוא פודקאסט בריטי בפורמט שיחה אחת-על-אחד של המנחה עם דמויות, מוכרות ופחות מוכרות, דמות אחת בכל פרק, על שלל נושאים של בריאות וחוסן נפשיים. אני לא חסידה גדולה של מיינדפולנס, מדיטציה, פודקאסטים, ספרי סלף הלפ וכך הלאה, מהטעם הפשוט שאני מתקשה להעניק לעצמי את האפשרות שהם מציעים לנוח. אבל יש משהו שמצאתי שקשה מאוד לעמוד בפניו בפורמט השיחה הפתוח, הכן, מלא ההומור והחומל-מאוד שפרן קוטון מחזיקה מול המרואיינים והמרואיינות שלה שם. ככול שהקשבתי ליותר פרקים הרגשתי שהאפקט הוא של ציפה רגועה במים. (או, לחלופין, של נסיעה נינוחה ונטולת דאגות ולחצים ברכבת.
מהפודקאסט, ומפרק שבו התארחה בו העיתונאית והכותבת הבריטית קייטלין מורן, התגלגלתי לספר שלה, More Than a Woman, שעוסק בחייהן של נשים בנות ארבעים ומשהו. הוא מצחיק למדי, וכמובן שופע יופמיזמים ציוריים, לשון המעטה ושנינה בריטיות. (מובן מאליו שאני מקשיבה לו/ קוראת אותו ובו-זמנית חושבת איך הייתי מתרגמת אותו לעברית, אילו הייתי נדרשת למשימה המאתגרת עד-מאוד הזאת.) אבל הוא בעיקר מספר סיפור שדי נדחק לקרן זווית בתרבות הפופולרית: סיפורם המשמים של מאחורי הקלעים של חיים ש"עובדים".

For we don’t write novels about long and happy marriages. We don’t have big blockbuster stories on how to raise children. We don’t show the endless, everyday business of domestica. We don’t show the house that becomes a refuge for relatives who are breaking, broken, or unwell. We don’t show how thirty turns into forty, turns into fifty; we don’t show towns as thousands of houses with thousands of silent marriages in them. We don’t show equal partners running a collaborative effort. We don’t show the adventure of keeping love alive until we die. We have no template for that.

Moran, Caitlin. More Than a Woman (p. 36). Harper Perennial. Kindle Edition.

ועל נשים בגיל מסוים (אני לא אכתוב בגיל העמידה. אני לא.) היא כותבת:

“You know how when you’re trying to get someone in customer service to e.g., mend your telly, for example, and they keep fobbing you off with some arse called Simon or Dev, who just fucks it up even more? And your husband always says—” “He always says, ‘You need to keep asking to be transferred until you get put through to a middle-aged Scottish woman called Janet—because she’s always the one who goes, Ach, what a pickle. I’ll sort this out in two minutes.’ And—she does!” “Yes. The Janet Theory.” “The Janet Theory.” “Yes. Well.” She points at me. “You’re Janet, now. You’re the Janet in everyone’s lives. If anything’s going to get sorted out, you’re the one who’s going to have to do it. No more messy nights out, or voyages of self-discovery. You are about to be required to hold the fabric of society together. For no pay. That’s what being a middle-aged woman is.”

Moran, Caitlin. More Than a Woman (p. 6). Harper Perennial. Kindle Edition.

בין לבין, מכיוון שנראה שברוחי היגרתי בשבועות האחרונים קומפלט ללונדון (הנה לנו מקום שמח), צפיתי גם בפרק מתוך הסדרה ‎I Am‎…‎ של הבמאי דומיניק סבאג' בערוץ All 4. הפרקים בסדרה אינם קשורים זה לזה עלילתית, כל אחד מהם עוסק בחייה של אישה אחרת, והם מצולמים באימפרוביזציה, לפי קווי תסריט כלליים.
הפרק שבו צפיתי, I Am Victoria, עוסק בהתמודדות של אישה בשם ויקטוריה עם חרדה, בהתקף שנבנה לאורך יומיים.
אבל האמת היא שצפיתי, ולא חשבתי שזה רק על חרדה, ספציפית. חשבתי שזה על אישה בגיל מסוים – בדיוק מהסוג שעליו כותבת מורן – שמנסה להחזיק הכול אבל לאורך הפרק פשוט מתפרקת, בלי שאפילו ברור למה. גם לה לא ברור למה – גם לוקח לה זמן להבין שזה מה שקורה – אבל קליידוסקופ שלם של ניואנסים בדיבור, בהתנהגות, בהבעות פנים מבהירים, שהיא לא מסוגלת יותר.
צפיתי בדמות של ויקטוריה ותהיתי כמה נשים שאני מכירה היו צופות בהופעה הזאת ולא מרגישות ברגעים מסוימים שזה כמו להסתכל בראי.
ההחזקה העצמית, ההכרח וגם הצורך לתפקד, לא להניח, לא להיפרם, לא לפספס; התחושה, לפעמים, שכל כך הרבה תלוי בנו כדי שיתבצע 'נכון' ו 'כמו שצריך'. חשבתי על מכרה מטוויטר, שצייצה פעם על ההבדל בין נשים וגברים כעל ההבדל בין מי שמחזיק – מחזיקה – בראש את הלו"ז והאחריות ומקבל – מקבלת – החלטות יומיומיות שקשורות לילדים והעומס המנטלי הגדול שנלווה לכל זה. וזה לא רק הבדל בין נשים לגברים. זו חלוקת עבודה שקיימת ברוב מערכות היחסים הזוגיות, לרבות בשוויוניות למדי או מאוד.
זו לא רק החרדה. זה העומס המתמיד, שאין לו הקלה ואין בו הפוגות, בטח לא בשנה וחצי של פנדמיה, והתחושות שהעומס הזה מביא איתו, ובראשן תחושת המחנק. הרצון לשבור הכול לפעמים, והדיסוננס בינו לבין ההכרח להחזיק ולהחזיק.
אבל אולי זה אפילו עוד יותר מזה, משהו קיומי יותר של נשים בגיל מסוים, גם ללא תלות ישירה בגורמים מסבירים כמו פנדמיה ואפילו לא של המבנה החדשני, בן שני דורות, של משפחה עם שני הורים עובדים, נשים קרייריסטיות ונשים שמנסות לקיים "הכול" בו-זמנית. כי צפיתי בוויקטוריה ודווקא חשבתי על קלריסה ווהן, הדמות שמשחקת מריל סטריפ בסרט 'השעות' שנעשה לפי הספר של מייקל קאנינגהם באותו שם. הרגע שהיא יושבת שם ושואלת Why is Everything WRONG?‎ וחשבתי גם על קלריסה דאלוויי עצמה, דמות מרומן בן מאה, ואיך אולי לא במקרה לא הייתי מסוגלת להתחבר לרומן הזה באמת כשהייתי בת עשרים ומשהו, ורק כשקראתי אותו שוב לא מזמן, הוא כמו 'התיישב'.

לונדון-לונדון, אבל בפועל, בגופי, אני עדיין בשרון הבורגני.
אז חזרתי לרוץ, כי אם כבר קלישאה של אישה בגיל מסוים, אז באמת שיהיה בתנועה.
אלא שבמקום ריצות הערב שגמרו לי את הערבים ואז את הלילות ואז את הבקרים שאחרי, אני מתעקשת עכשיו לרוץ בשעות הבוקר. אבל מאחר שאני בכל זאת אני, אני עדיין לא סובלת את אור היום, ולכן מאלפת את גופי, שאיננו מהסוג המשכים קום מטבעו, להתעורר בחמש, שלוש פעמים בשבוע ולסיים את האימון עם אורות ראשונים.

זה גם 'לזוז', וגם 'הרפתקה' [כי, בואו, זינוק נחשוני לעתיד של שנות הזיקנה, בצורת התעקשות לסגל לעצמך יקיצה מוקדמת בטרם עת – מה לא 'הרפתקה' בזה?] אבל בעיקר, זה פשוט מתאים לי ומיטיב איתי, והדבר שכנראה קורה בגיל מסוים הוא שגם את זה את מתחילה ללמוד. רופאה מעצבנת שאלה אותי השבוע למה אני רצה. "כי זה כיף," אמרתי לה. "גיליתי, שזה כיף לי."

אה

בשער בית ספר עומד איש עם מגאפון, שואג לתוכו גערות והאשמות כלפי הצוות.
הוא מתנגד חיסונים, מתנגד תו ירוק, מתנגד מסכות, מכחיש מגפה. והבטיחו לו, גורם סמכות בבית הספר הבטיח לו, שהילד, תלמיד כיתה א', לא ייאלץ לעטות מסכה, וההפך קרה.
עומד מול בית הספר ושואג.

מתישהו הלך להפגין. נעצר. הרגיש לא טוב. פונה לבית חולים. אובחן כחולה קורונה. מצבו הידרדר. מפרסם פוסט ממיטת חוליו, שמנסים לחסל אותו, שהורעל, שהרופאים חורשי רעה, שהוא רוצה להתפנות לבית חולים בחו"ל. מת.

אני לא כותבת את שמו. איכשהו, זה מעביר בי צמרמורת. גם לא צריך, יש מספיק אייטמים באתרי חדשות, מספיק פוסטים וציוצים ברשתות החברתיות. כולם יודעים.
אני רחוקה מהעמדות של האיש הזה מרחק שנות אור, אבל אני חושבת על רמות הסטרס של אדם ששוכב בבית חולים ומצבו הולך ומורע, ואין לו אמון בצוות הרפואי שסובב אותו ומטפל בו. וחושבת על אדם ששואג מול בית הספר. מדבר שוב ושוב ממיטת בית החולים על המחנכת של בנו כדמות שבגדה באמונו.

איזה חוסר אונים.

הייתי חסרת אונים לא פעם. ועמדתי מול שער בית ספר פעם גם. מול שער בית הספר של א' – משמונה בבוקר, כשהבאתי אותה לשם, ועד שתיים בצהריים. גם היא הייתה אז בכיתה א'. היה תחילת דצמבר. קר, אבל לא בלתי נסבל. אני זוכרת בדיוק איזה סוודר לבשתי. אני זוכרת את חוסר היכולת ללכת משם – תחושה שאין לה מילים, את לא יכולה להסביר אותה לאף אחד, בקושי לעצמך, אבל את גם באמת לא מסוגלת לזוז משם. כחודש קודם ילד מהכיתה של א' חנק אותה. יומיים לא הלכה לבית הספר. ביום השלישי הבאתי אותה לשם, חזרתי לאוטו והתפרקתי בבכי. חברה בדיוק שלחה לי הודעה וכשהבינה מה קורה מיהרה לפגוש אותי בבית קפה. אבל כמה שבועות אחר כך, ילד אחר בכיתה אמר לה שיחתוך אותה. הילד שחנק אמר לו, "נו, תהרוג אותה לחתיכות", וכשהבאתי אותה לבית הספר לא הצלחתי ללכת. בשלב מסוים היועצת יצאה אליי, שאלה אם היא יכולה לעזור במשהו. שאלתי אם היא יכולה לשמור עליה, אבל זה לא היה כל העניין. עברו שלוש שנים, ורק בשנה האחרונה, וביתר שאת ממש בשבועות האחרונים אני מבינה יותר מה היה שם, בשער, בדצמבר ההוא.

לפני שבועיים, באסיפת הורים בגן של ט', בת הארבע וקצת, שלושה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, התפרקתי שוב. התחלתי לבכות, ולא הצלחתי להפסיק. לא בכי גועה, לא מתייפח, אבל דמעות שלא חדלות לזלוג, ושאין לך שום יכולת לעצור. היה סיפור עם הגננת שלה, שהחליטה באחת לעזוב, שבוע לפני תחילת השנה. לא משנה מה היו הסיבות – לא מדובר על איזה כוח עליון שלא הותיר לה ברירה. ברור לגמרי מהדברים שאמרה היא ואמר המנהל שמדובר בבחירה. ומה על הילדים שכל זה עתיד היה לנחות עליהם משום מקום? מה על ילדים שסמכו עליה ומיצבו לעצמם אותה כעוגן במסגרת שינויים שעברו על הגן? מה על ט', שחודשיים אמרה לעצמה – הסבר אינטואיטיבי שלה לגמרי – שאמנם חברתה הטובה ועוד חברים עוברים לגן חובה, אבל היא נשארת עם הגננת האהובה שלה. כך היא פתרה לעצמה את הצער על ההישארות מאחור, בזה שהיא בכל זאת זוכה במשהו בסיפור הזה. ועכשיו, גם זה עתיד היה להילקח ממנה – בלי הכנה מוקדמת, לנחות עליה משום מקום.
באסיפה דיברו בעיקר על סדר היום של הגן וכמה חשוב לנעול את השער. כשניסיתי לדבר על הקושי הצפוי של הילדים בסיטואציה הזאת, להבין איך זה יתווך להם, מה ייאמר, מתי, איך יוסבר – זה לא התקבל בהבנה רבה. הגננת העוזבת נכנסה למגננה כשאמרתי שלט' יהיה קשה, הגננת הנשארת אמרה בביטול שהיא תתרגל.
הידיעה מה ט' עתידה לעבור הייתה בלתי נסבלת. תחושת הנטישה, תחושת הבגידה, וחמור מהן: חוסר התיווך, היעדר התיקוף הרגשי.
בסוף אסיפת ההורים, אחרי הבכי, כבר היה לי ברור שהיא לא תישאר בגן הזה להמתין שהפטיש ינחת על ראשה ביום הראשון, וכך היה. היא בגן אחר, בגן חובה, עם חברה טובה וחברים מוכרים אחרים. היא לא נשארה בלי עוגן.

אבל משפט המפתח הוא "הידיעה מה היא עתידה לעבור". כי כשאת מתפרקת באסיפת הורים, זה שלך. וכשאת לא מסוגלת לעזוב את שער בית הספר, זה שלך. זה לא אומר שאת ממציאה את הסיבות שגורמות לך להיראות מהצד כיוצאת מפרופורציה, אבל זה כן במידה רבה שלך. והמשמעות של ה'שלך' הזה היא שיש לך רגישות מוגברת לאלמנטים שאכן קיימים במציאות, את לא מדמיינת אותם אבל את גם מתקשה מאוד לשאת אותם. כי כבר נאלצת לשאת אותם, ואת הצלקות שלהם את נושאת שנים קדימה, וכל מה שאפשר זה ללמוד להבין אותן ומתישהו גם לנהל אותן ואת התגובות להן יותר טוב. להיעלם הן כנראה לא ייעלמו.

ככה נראית פוסט טראומה מורכבת. בשער, בדצמבר ההוא, עוד לא ידעתי כלום, אבל אחרי הבכי הזה באסיפת ההורים כבר ידעתי מספיק כדי להבין שזו הייתה תגובה פוסט טראומטית, ושכל האלמנטים שאליהם הגבתי בחריפות כזו – נטישה, בגידה, חוסר תיווך, היעדר תיקוף רגשי – במקרה שלי הם הדבר שמכונה טריגרים. זה לא אומר שהם לא קיימים בסיטואציה הזאת באמת. הם כן, מאוד כן, אבל אני עדיין מתקשה להגיב אליהם ביישוב דעת ובשליטה מוחזקת. אותי הם מפרקים.
אסיפות הורים, המציאות בכלל, הן לא פוסט בפייסבוק, שבראשו המילים החומלות "אזהרת טריגר" ואחריהן אינסוף נקודות, כמה שצריך כדי שהטקסט, שלכי תדעי את מי יערער, יידחק אל מחוץ לחלונית הפריוויו. את מותקלת, המציאות עכשיו יורה עלייך, שיהיה לך בהצלחה. במקרה שלי, כשהיא יורה עליי את התחושות האלה דרך חוויות שלי עצמי, אני לרוב פשוט ננעלת, נאטמת. בדרך כלל אני מתחספסת מראש. זה עוזר קצת. כל אלה, גם הן תגובות פוסט טראומטיות מובהקות, אבל של ניתוק. דיסוציאציה. אבל כשזה קורה דרך הילדות שלי, גיליתי עם הזמן, זו טלטלה אלימה וקשוחה כמו פריצה של מחסום הדם-מוח, רק בווריאציה אחרת, של מחסום הכאב-נפש. כשזה קורה דרך הילדות שלי זה לא נסבל.

אני מניחה שמבחוץ זה נראה מטורלל. זה לא.
אני כבר מספיק בתוך הסיפור הזה כדי להגיד, אני לא מטורללת. אני לא ממציאה, אני לא סתם מגזימה. יש לי רגישות גבוהה יותר לאלמנטים במציאות שאחרים מחליקים בקלות יותר, כי אותם זה לא תוקע בחוויות עבר של הנפש שנחוות כאילו הן לופ רגשי בהווה.
ובעולם חומל יותר, אידיאלי יותר, כשאדם נראה יוצא מפרופורציה, התגובה של מספיק אנשים תהיה 'זה לא סתם קורה לה, היא לא מטורללת. היא סובלת.' ואולי גם 'איך אפשר לעזור?'

בחזרה למתנגד החיסונים המת.
ב'הארץ', עשו יפה ובידיעה שמסקרת את מותו הביאו את דבריה של ד"ר יעל עשור, מומחית לאתיקה, שאמרה: "כדאי מאוד שלא להלעיג אנשים, אלא להבין שזו המציאות כפי שהם חווים אותה. העמדות הללו – גם אם הן מנוגדות לתפיסת המציאות של רובנו – מבוססות על טראומות היסטוריות וחברתיות. בסוף אנחנו חיים איתם באותו מרחב, והחיים שלנו, במקרה של הקורונה, תלויים בהם".

הדברים שלה איפסו אותי באחת.

אני לא יודעת למה לא הבנתי את זה ככה קודם. אולי הייתי עסוקה בכעס. הגישה הבסיסית שלי למתנגדי חיסונים היא לא טולרנטית, כי היא מונעת מכעס על הלופ שבתוכו כולנו תקועים ושעשוי היה להיות פשוט בהרבה בהינתן יותר מתחסנים. אני מניחה שגם פחדתי ובעיקר שנורא-נורא נמאס לי כבר, ואני מחפשת את מי להאשים בזה שזה לא נגמר. בזה שה'נגמר' כבר נראה כמעט בהישג יד, ופתאום – לא. ובמידה רבה, מתנגדי חיסונים אכן אחראים להרבה מאוד ממה שקורה כרגע.
אבל בדיוק כשם שאנחנו מבינים שחלק גדול מהלא-מתחסנים עושים זאת מסיבות של קשיים סוציו-אקונומיים ומבינים בחמלה שמשהו צריך להשתנות מערכתית, באופן שבו ניגשים לסוגיה הזאת אצלם – אולי יש מקום להבין שיש סיכוי סביר שחלק לא-מבוטל מהלא-מתחסנים הארד קור, ממתנגדי החיסונים, מהאנשים שמפיצים מידע שנראה לנו הזוי ממש, עושים זאת מסיבות של קשיים אחרים, ושגם במקרה שלהם עלינו להבין בחמלה שמשהו צריך להשתנות מערכתית כדי לגשר על הפערים הבלתי נסבלים מולם, שמחרבים לכולנו.

אני לא האדם החומל ביותר בסביבה, אינטואיטיבית. אני מנסה ללמד את עצמי פרקים בזה. אבל כמות הלעג סר הטעם שנתקלתי בה ברשתות החברתיות במהלך היום הזה סביב מותו של האיש היא נוראה. הכול מאדישות במקרה הטוב יחסית, ועד שמחה לאיד במקרה הרע.
אבל המציאות כפי שהוא חווה אותה מסיבותיו שמבחוץ נראות לנו – גם לי – מטורללות לגמרי, הייתה מציאות של משהו לא נסבל. משהו גרם לאדם הזה להגיב בהתנגדות כזאת למציאות שבתוכה אנחנו נמצאים. אמרו כל כך הרבה פעמים בשנה וחצי האחרונות, שהקורונה כמו חשפה את כל התשתיות הרעועות והסדקים של חיינו. בכל רמה: לאומית, פוליטית, קהילתית, פרטית. כשהלחץ גובר, כל מה שלא עובד נחשף במערומיו. זה נכון גם לגבי הנפש שלנו. כל מה שלא עובד, כל מה שהצלחנו להסתיר ולכסות ואיכשהו לסחוב שנים, שנים, שנים, פרץ אצל חלקנו בעוצמה או התכנס אצל חלקנו להבנה, דווקא תחת המגף החונק הזה, כפי שאולי אי אפשר היה קודם, והכול בא לידי ביטוי בצורות מצורות שונות, שונות ומגוונות מאוד.

בממואר החריף והחשוף שלה, Leaving isn't the Hardest Thing כותבת לורן האף על הכת שבה גדלה, The Family of Love, ובאחד הפרקים בספר, "Speaking in Tongues", היא מספרת על אחת מהפרקטיקות של הכת, של צום ותפילה המונית לאורך פרקי זמן ממושכים. היא מנסה להסביר, כמי שהייתה ילדה ונערה שלא הצליחה לחוות את ההתעלות שחשו אחרים סביבה, מה בעצם קורה למי שכן מצליחים – והיא לגמרי האמינה להם שהם מצליחים, כי ראתה את זה במו עיניה:

This is the point of the fasting, the singing of familiar songs with known motions, the sweating and physical contact, the marching, the singing of jodies, the chanting. Our brains are made of meat, just animal instinct defended by cognitive dissonance. These communal rituals are meant to shut down rational thought and reduce us to those instincts. And among our most basic instincts is the need to identify with a group. Groups are safer when you’re dealing with woolly mammoths and there’s only one guy who knows how to make fire and Og found a sweet rock that’s pretty sharp. But if you want to use Og’s sweet rock to cut the fur off the meat, you have to be in the group. You have to fit in. So you mimic the group. And because the shit you’re doing, whether it’s crying to a song or speaking in tongues, is so fucking ridiculous, your brain tells you it’s real. So it is real. You felt it. You’ve lost something of your own, buried part of who you are, you’ve humiliated yourself to become a part of something, but now you fit in, and the group is stronger. If you’ve ever chanted in yoga class, sung your team’s fight song at full volume in a stadium, shouted “USA,” or wept to Lee Greenwood, you’ve likely felt the same high. Maybe it’s lower grade, but it works the same.

Hough, Lauren. Leaving Isn't the Hardest Thing (pp. 100-101). Knopf Doubleday Publishing Group. Kindle Edition.

בהמשך הפרק היא מתארת את חוויית הסמים הראשונה שעברה במועדון בוושינגטון הבירה בשנות העשרים שלה, וכך הוא מסתיים:

Hough, Lauren. Leaving Isn't the Hardest Thing (pp. 107-108). Knopf Doubleday Publishing Group. Kindle Edition.

Leaving Isn't the Hardest Thing: Essays: Hough, Lauren: 9780593080764:  Amazon.com: Books

זו כן מס' 42

גדלתי בחבר'ה. החבר'ה של ההורים שלי שהלכו איתם מביה"ס היסודי ואז לתיכון ואז לגרעין, ואנשים שהצטרפו לגרעין ובני זוגם. בהמשך הצטרפו פה ושם גם אנשים מבחוץ, ממקומות עבודה. ממקומות העבודה של ההורים שלי, הכוונה. שלא לדבר על זה שמקום העבודה של אבא שלי, החברה שהקים, הפכה למקום עבודה של כמה וכמה מאנשי החבורה ההיא לתקופה לא מבוטלת. גדלתי בחבורה, אבל לא רק זה: גדלתי בבית שהיה הכוח המארגן שלה וגם מוקד התכנסות מרכזי, כמעט בלעדי.

זו לא אני.
אין לי חבר'ה. בניסיון להפוך להיות משהו לכאורה רצוי יותר שלא ניחנתי בו צירפתי את עצמי פה ושם לחבורות, קבוצות, קהילות. בלימודים, בארגון התנדבות, בקהילות וירטואליות, ובשנים האחרונות לקהילות חינוכיות. זה לא טבעי לי, ואני מוצאת את עצמי נוכחת נפקדת ללא תקנה. במפגש שנכחתי בו לא מזמן אמרה מישהי שהיא לא אדם של חבורות וקבוצות, אין לה או לבן זוגה "חבר'ה" או קבוצת חברים משמעותית, אבל היא לא רוצה שהילדים שלה יגדלו ככה, היא רוצה משהו אחר בשבילם, אז היא מנסה. עוד משתתפים בשיחה הביעו תחושות דומות. הקשבתי להם ולעצמי, וחשבתי, שמתחת לכל הרציונליות והוויתור וה"בשביל הילדים", אנחנו עצמנו חבורת ילדים, רק עייפים וחבוטים ולמודי אכזבות מכדי להודות, שבנו-עצמנו עוד קיים הזיק הזה, שממאן להינגף: התקווה להשתייך.
זיק זה דבר עדין. תקווה היא דבר רך.

לפני הרבה-הרבה שנים כתבתי, "אני הילדה שנראית לכולכם מתנשאת, עומדת מהצד בעיניים בוערות".


זו תמיד תהיה גם-אני, אבל אינני הילדה עוד.
הילדה-שבאמת מדברת על חברות. בדמעות היא אומרת שתסתפק בחברה אחת, רק אחת, שתהיה כמו יומן, שתוכל לספר לה הכול, לסמוך עליה, לדעת שתהיה איתה בכל מקום.
ביום ההורים אני מספרת על האמירה הזאת שלה למחנכות, בתוך שיחה רחבה על עניינים של הקשר חברתי.
אחת מהן אומרת, בקול גבוה, תקיף אבל מזדעק: "תגידי לה, שאחרי שלושים וחמש שנים אני אומרת לה: אין דבר כזה! אין!"
כמה מאיתנו למדו להסכין עם האין? כמה מאיתנו בלב פנימה עדיין בנות שמונה? ומה לעשות עם תחושת האשמה, שמכל הדברים להוריש לבתך, אז דווקא את הכמיהה הזאת, הסולידית כגוש ממאיר?
ואיך בכלל ירשה את זה? מתי ראתה אותי עם חברות, כמה מעט שמעה על החברויות שלי. איך זה שזה עובר?


עמוק בלילה, מול הים בין הרצליה לתל אביב, שואגות מצחוק על כסאות חוף בחושך, י' אומרת לי על הבת שלה, "אבל מאיפה היא לקחה את זה? איך זה שזה עובר?" על התנהגות שהיא לגמרי היא, לגמרי היא שהייתה. אני יודעת שזו לגמרי היא שהייתה, כי הייתי שם, עדה לילדה-נערה שהייתה, ואני זוכרת.


בדרך אל הים, בירידה אל החוף, היא אומרת, "נראה לי שלא הייתי כאן מאז הצבא"
"אני הייתי לפני שנה," אני אומרת. "קצת פחות. איזה ערב טראומטי."
"את עדיין מייצרת טראומות???" היא צועקת עליי ונקרעת מצחוק.

חברה שאת יכולה לסמוך עליה, שתהיה איתך בכל מקום, זה לא תמיד עניין של זמן ומרחב, אני רוצה ללמד את א'.

זו האפשרות שהיא תיקרע ממך מצחוק שלגמרי צוחק ממך ולא צוחק עלייך בכלל, זו האפשרות שתוכלי להגיב לצחוק הזה בצחוק משלך, "פפפ, וואו, כל כך. מה לעשות שלא חסרים אנשים לייצר איתם טראומות?!" ואז להתפוצץ מצחוק כי מי כותב את התסריט המופרך הזה, שבדיוק רגע אחרי עולה מולכן מהים טראומה ישנה בשר ודם.
זו האפשרות להשלים פערים, גם על המנגנון שמזמן את הטראומות להשתחזר, כאילו מאליו.
זו האפשרות לצלול משומקום של שנתיים לשיחה שאין בה רגע זר, שבסופה תעלו מהים שתיכן בתחושה שמשהו בבית החזה התרחב והתרווח.
זו האפשרות שגם את זה תהיו מסוגלות להגיד זו לזו בקול, ככה, קל.
נוכחות זה חשוב, אני רוצה להגיד לבת השמונה שלי, אבל טיב הדבר שנוכח חשוב יותר. הלוואי שלא תצטרכי לאבד כל כך הרבה – זמן ולא רק זמן – עד שתוכלי להרפות, להתמסר לאינספור הדרכים להיות נוכחת ואינספור הדרכים לאפשר לאחרות להיות נוכחות עבורך.

وحدتي (וואחידתי)

מוסד סגור
הבוקר נכנסתי לחנות הספרים שנחשבת, כך אמרו לי, למוסד מקומי. חיפשתי את ההוצאה המחודשת של חיים ומילים של מרים ילן שטקליס בעקבות הפוסט היפה עליו אצל מרית בן ישראל. אין. בהיסח דעת הרמתי עותק של היסטוריה והיסטוריונים בעת החדשה של פרופ' יוסי מאלי ורפרפתי בו בחצי חיוך נוסטלגי. לפני כעשור הייתי המתרגלת של מאלי בקורס באותו שם. מאחר שהייתי לבדי בחנות ומאחר שהמוכר – כלומר, המוסד – הביט בי מהצד בעניין, אמרתי לו, "הייתי המתרגלת שלו". מכל כיווני שיחת החולין הקטנה שאליהם אפשר היה ללכת, הוא בחר לשאול "את היית המתרגלת שלו?"
"בסדר," עניתי, "הייתי המתרגלת בקורס שלו." אחר כך (כמובן שרק אחר כך) חשבתי שהייתי צריכה לומר שבהינתן מערכת היחסים הסמי-פיאודלית של האוניברסיטה, בהחלט אפשר להגיד שהייתי "שלו". זה בטח היה מחלץ ממנו חיוך דק ומסמן אותי כראויה להתייחסות פחות מנטפקת ומקטינה ויותר מכבדת שיחה. מצד שני, חשבתי, אני לא מעוניינת איתו בשיחה מכבדת; אני ראויה גם בלי לחלץ חיוכים דקים.

כי זה לא הסיבוב הראשון שלי עם האיש. בקודם, שהיה גם המפגש הראשון שלנו, התפתח דיון על משוררות ולמי בכלל כותבים משוררים את השירה שלהם. רמז: לא להדיוטות שאינם משוררים בעצמם, כה אמר המוסד. הוא איש מבוגר וההתרשמות שלי ממנו באמת מוגבלת, אז לא אומר עליו מילים רעות. אבל, אנשים שהאינסטינקט הראשוני שלהם באינטראקציה עם אדם הוא לנטפק (כלומר, להעמיד במקום עובדתי ואגב כך להקטין) – בוודאי כשזה נעשה unprovoked – הם אנשים בודדים. יכול להיות שהם זוכים ליחס של יראה, אבל גם יראה היא דבר מבודד מאוד. אני מקווה שיש לו חברים, למוסד (שהוא גם משורר), אבל נדמה לי שהכלל הוא שאנשים בדרך כלל פחות מעוניינים להיות חברים של מנטפקים שכאלה, וגם פחות נוטים להיות חברים של אנשים מעוררי יראה.
זה בסדר, אני יודעת: הפוסלת במומה פוסלת. כשניסחתי לעצמי למה אבחר לקנות בעתיד בחנות אחרת ולא לשוב ולהיתקל בו (אף שהחנות באמת מרשימה ולא נופלת מחנויות הספרים העצמאיות הנחשבות של תל אביב מבחינת מגוון, עומק ואמנות ככלל. אני מבינה למה זה מוסד), נזכרתי, שהאנשים שאנחנו לא מחבבים או נרתעים מהם יותר מכל הם אלה שמזכירים לנו משהו מעצמנו או מסמנים לנו משהו, שברור לנו שאנחנו מועדים להתגלגל ולהיות.

</פתח סוגריים>

האם אני בודדה?
כן.
זאת התקופה. היא לא פשוטה, ממגוון סיבות. זו (גם) מי שאני עכשיו.
העניין הוא שזה לא סותר שום דבר אחר. זה לא סותר חיוכים וזה לא סותר ביטחון עצמי (במקומות וברגעים שהוא נוכח, שאני מרגישה בו), זה לא סותר תחושת הישג מקצועית כשהיא קיימת ויכולת התמודדות. זה הכול ביחד. זה מה שיש.

כמה מקום יש בעולם ל'הכול ביחד'? אני מודעת היטב לכללי המשחק, גם באינטרנטים. תהיי כנה ומעניינת, אבל מותאמת. במידה. אל תעיקי עם רגשות חשופים מדי, עם מחשבות כנות מדי, עם סימני שאלה נוקבים מדי, עם מבט חיצוני מדי על מרחבים משותפים וגם לא עם התמודדויות אמיתיות. לא בשם אמיתי, לא בפנים חשופות, לא בפני אנשים שאת פוגשת אחר כך גם במציאות אבל אינם בהכרח חברים שלך. מכרים. בשביל דברים כאלה יש פייק בטוויטר. כי אם לא, את הופכת, פוטנציאלית, לדוב מרקד בכיכר שוק האנקדוטות (זה לא משפט שלי. זו פראפרזה על גיל הראבן מתוך שאהבה נפשי). אחרי הכול, כפי שנאמר לי לאחרונה, "את מי לא מעניינת רכילות?"

אבל לפעמים את לא במידה. לפעמים את לא מסוגלת להיות במידה. יש פעמים, שאת גם לא בהכרח רוצה. כל אדם זקוק למקום שבו יוכל לצאת מדעתו בשלווה. לפעמים הוא גם זקוק לגיוון במקומות האלה.


אז ניסיתי את ההצטמצמות הזו. במיני דרכים, ניסיתי. גם להשמיש יוזר ישן בטוויטר ניסיתי.
זה לא עובד. שלא לדבר על זה שאינטואיטיבית משהו בזה מקומם אותי. גם זו מי שאני, למה שאתחבא. ועוד לא אמרנו כלום על זה שלהתחבא רק מחזק את תחושת הבדידות ובתורו מזיק עוד יותר.

</סגור סוגריים>

שיר

אחת המשוררות שעליהן התדיינו אז, אני והמוסד, הייתה זו שתודות לה בכלל התחלתי לפני שנים לא-רבות-בכלל לקרוא שירה. בבת אחת הרגשתי משהו, שקודם לא היה שם. בחירת המילים חשובה, לא-מקרית: לא הבנתי משהו; הרגשתי. (אבל ייתכן שמה שהרגשתי הוא מובנת.)

מִגְּבוּל הָעִיר יוֹצֵאת דֶּרֶךְ
וּבִקְצֵה הַדֶּרֶךְ יַעַר
וּבְסוֹף הַיַּעַַר גָּדֵר
וּמֵאַחוֹרֵי הַגָּדֵר בִּקְתָּה

אִם תָּגוּר הַיַּלְדָּה בַּבִּקְתָּה
שֶׁמֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר
שֶׁבְּסוֹף הַיַּעַר
שֶׁבִּקְצֵה הַדֶּרֶךְ
הַיּוֹצֵאת מִגְּבוּל הָעִיר
הַאִם תִּהְיֶה יוֹתֵר בּוֹדֵדָה

(טל ניצן, מתוך אטלנטיס [אפיק, 2019])

עוד שיר

ג'ף לין ברדיו הזכיר לי גרסה של עמיר בניון לאותו שיר, וכשהקשבתי לה גיליתי (מחדש, עברו הרבה שנים) שהוא שר בה גם בערבית ומשם התגלגלתי למירה עווד, אחרי שנים שלא יצא לי, וספציפית נתקעתי על אחד.

وحدتي مدينة حزينه
أجوب شوارعها
أعد أرصفتها
وحين يأتي الليل
يخترقها خيول جامحه تصهل غضبا
وقد أفزعها برق الشتاء
وحدتي أرض تمتلئ أشجارا
تتفتح أزهارها البيضاء
وحين تنضج الثمار
تتساقط, تتعفن
لا قاطف ولا ناطور
وحدتي شوق يبكي
الى شئ ما خارج الحواس
وخارج الجلد

WIHDATI / MY LONELINESS وحدتي
Music: Mira Awad
Lyrics: Omaima Jabarin

(מתוך עמוד הבנדקאמפ של עווד)

מה עושות מתרגמות כדי שטקסט יהיה גם קצת שלהן? נכון, מתרגמות אותו.

בדידותי وحدتي

בדידותי עיר עצובה
אסוב ברחובות
אמנה אבני המרצפות
וכשיירד הליל
ישעטו בה פרא הסוסים, צונפים בזעם
חרדים מברק

בדידותי אדמה נטועת
עצים פורחים
מלבלבים לבן
וכשיבשילו הפירות –
ינשרו אז וירקיבו
באין קוטף ובאין נוטר
בדידותי היא זעקה
של געגוע
מעבר לחושים
ומעבר לעור

(ניסיתי שיתאים גם ללחן, אבל זה עוד בעבודה, שמי יודעת אם תושלם בכלל)

הדקדוק הפנימי

זה לא שהערבית שלי טובה. היא לא. נעזרתי בתרגום לאנגלית בבנדקאמפ של עווד, וקצת בגוגל טרנסלייט המשוקץ, אבל בעיקר באינטואיציה הלשונית שלי שבכל זאת איננה מבוטלת. וגם שאלתי חברה. זו הייתה שאלה דקדוקית, אבל כדרכן של כאלה, היא ישר שלחה אותי למחשבה אחרת בכלל.

שאלתי אותה, איך היית מתרגמת خيول? והיא אמרה, שנראה לה שזה עדר סוסים. זה הסתדר לי, אבל כל שמות התואר והפעלים סביב שם העצם הזה היו בלשון נקבה. שאלתי אם יכול להיות שזה ש"ע נקבי, ואמרה שלא. העניין בערבית, הסבירה, הוא שבריבוי שאינו מציין בני אדם – שם התואר תמיד יהיה בנקבה יחיד. (וכנראה גם הפועל, הסקנו מזה). זה נקרא, כך אמרה, "הריבוי הלא הגיוני :)" (החייכן במקור).
כאן קפץ לי מייד הציטוט הידוע (ידוע למתרגמות, הכוונה): "העובדות אינן שוות עבור מי שהרקע הלשוני שלהם מכשיר אותם לניסוח שונה שלהן". (שגם עליו כבר כתבתי, די בראשיתו של הבלוג הזה.)
כי עדר הסוסים שועט ברחובות עיר. עיר, مدينة, היא ש"ע נקבי בערבית. לפני ההסבר על 'הריבוי הלא הגיוני' כבר הספקתי לתהות, אם כל לשון הנקבה הזו לא מתייחסת בכלל לעיר, שהיא המטפורה המרכזית בשיר ובעיקר הנחתי שלעצם השימוש בלשון נקבה יש כאן משמעות. אבל התברר (כנראה) שלא.

לכי תדעי כמה פעמים את מייחסת משמעות לדברים שהם סתם עניין דקדוקי שפשוט לא הכרת (ואז מה אם הוא לא הגיוני, זה הדקדוק). לכי תדעי כמה פעמים מייחסים אצלך משמעות לדברים שהם סתם עניין דקדוקי.
"אבל אי אפשר תמיד לנהל שיחה על כל דבר," הלנתי לא מזמן. אי אפשר להכביד, להיות כבדה, לוודא, לדייק, לשאול. איכשהו יש לי תמיד תחושה שאנשים מצפים שאבין בין השורות, שאקרא, שאנחש, שאפענח לבד. אני חוששת שאין להם כוח שאשאל, שאחטט, וגם אני לא רוצה להיות הכבדה, ששואלת ומחטטת ואגב כך גם חושפת את המנגנון הזה אצלה בראש, שמקיף די מהר הרבה יותר מדי רבדים אפשריים. אחרי כמה עשרות שנים בעולם את כבר יודעת, שאנשים חושבים שאת משקיעה בזה כל כך הרבה אנרגיה, את יודעת שלא נוחה להם האנרגיה שאת לכאורה משקיעה בהם, ואת לכי תסבירי שזה ככה, על אוטומט, מעצמו.

"או שאת מתכוונת, שתמיד אי אפשר לנהל שיחה," הייתה התשובה. "ממש מפתיע שככה את חושבת, בהתחשב בהכול, לא?" (כן, היא שנונה. כל אדם צריך מטפל שישיב ליכולת ההתחכמות האינסופית שלו מלחמה שערה, אבל בחמלה ובאמפתיה שרק גורמות לך לרצות להתפרק מכל זה, ללמוד להיות ככה גם. אולי ככה תהיי פחות בודדה.)

מהם הפרטים

ב-11 מגיעה השמש

במקרה ישבתי פה והבחנתי באור, על הקיר החיצוני – מכוסה שפריץ חום ישן משנות השמונים, פונה מזרחה. הבחנתי באור – עושה מה? יותר כובש או יותר גולש? בכל מקרה זה היה מהיר, עוד סנטימטר למטה ועוד שטח נחשף במשולש האור שמתלכסן על קיר המרפסת, בהתחלה צר ונמתח עד למטה, אחר כך מתרחב.
במקרה ישבתי פה והבחנתי באור, ומרגע שהבחנתי אי אפשר היה להתיק את המבט מההתקדמות, שאין בה שום פלא, למעט העובדה שהיא מתרחשת כאן כך כל בוקר, לפני שבאתי לדירה הזאת ואחרי שאלך ממנה, דירה שכבר כמעט תשעה חודשים אני גרה בה ועד היום לא ידעתי, שככה השמש מגיעה אליה ב-11.

מרגע שהתחלת, כבר אי אפשר לחזור לאחור. מרגע שהסתכלת על עץ השסק שממלא את חלון המרפסת וראית בו יצור מרובה אישונים חומים בגלגלי העיניים הצהובות, פוזל בשלוש-מאות ושישים מעלות הוא כבר לנצח יהיה שם, איש שהאישונים בעיניו באחת מתמלאים, משחירים, כמו אמא של מרידה, כשהיא נסוגה נטמעת אובדת אל תוך הדובה שגם היא – היא. ואת תראי אותו תמיד. מרגע שהישרת מבט זה אבוד. "כמו בציור של אֶשֶׁר, ציפורים שחורות על רקע לבן ובהרף עין ציפורים לבנות על רקע שחור, כי אפשר לראות בד בבד את הלבנות והשחורות […]"1

ואם הייתה דרך, האם הייתי רוצה לחזור מלהיהפך לאישה שצופרים לה ברמזור, כי כבר ירוק והיא עיניה בכחול, בציפורים שמחליקות ממול וממעל במגלשות אוויר לא נראות, מה יש שם בנקודה שאליה פתאום צללו או המריאו באחת, כמה תודעה יש במוח הציפור הזה שבראשן, האם בינן לבין עצמן הן חופשיות ואציליות כמו בעיני המתבונן בן ופרטי נמקי והסבירי האם וכיצד הן קשורות לשלדג המצויר מיום ההולדת שעבר, זה שבצידו האחורי של הדף עליו נרשם בפינה הימנית-עליונה 'למיכל' בפינה השמאלית-תחתונה שמה של מי שציירה, ותאריך, ובאמצע התהום הלבנה של הדף, ואני, שכל פגישה של הלב מהדהדת לה מילים של אחרים, על כורחי נהדפתי אל 'אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד לָךְ דְּבָרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַגִּיד', מספר 35 לראנא [מספר 36 כאילו ריק, רק סימני ניקוד ופסיקים, והיא אמרה – אני שמעתי שם גאווה נוגעת בפליאה – 'אני יכולה לראות איפה זה נכתב בגוף שני'.]2


למה

לא מזמן נשאלתי, 'למה את כותבת בלוג?'

שוב ושוב מצאתי את עצמי חושבת, כי מה יישאר מאיתנו, מלבד ההדים והאדוות בנפשות שפגשנו?
ואז חיפשתי ציטוט, ובאירוניה מושלמת מצאתי ציטוט בן עשור שלי-עצמי, מצטטת בדיוק את שביקשתי למצוא:

"בעולם בן החלוף והארעי הזה ממהרים כל הדברים הנראים לעין אל סופם, קלים מן הרוח, אבל הדברים שאינם נראים נותרים קבועים ובלתי משתנים לנצח".

— נזיר בנדיקטיני מהמאה השתים-עשרה שכנראה פספס קריירה מצויינת כצייצן.

הציטוט הזה היה נעוץ לי שנים מול שולחן העבודה, אבל באורח ארספואטי מובהק, מיהר כנראה גם הוא אל סופו מתישהו לאורך הדרך. אבל האינטרנטים זוכרים הכול.

נדמה לי שזה משלים את המעגל, שלא לומר מ.ש.ל

בשולי המעגל

נבחרו החוטים – טורקיז, כתום, זהוב – ונסרג השטיח. עמודי עיגולים נערמים זה על זה ובהדרגה את מבינה, שמה שבראש שלך נראה רעיון מוצלח כל כך בפועל מתגשם כעומס יתר לעיניים, כהה מדי, אינטנסיבי מדי. בהתבהרות של רגע את חושבת לנסות להוסיף עיגול צהבהב, ובאחת הכול מוקל.

עוד ועוד תזכורות, שיש גבול ברור לדברים שאפשר לקלוט בראש או לתפוש באינטלקט. צריך לעבור אותם בגוף או ברגש או בחושים כדי שמשהו יירשם בתודעה, כדי שתהיה לכל זה משמעות.


1 יהודית קציר, למאטיס יש את השמש בבטן (הקיבוץ המאוחד, 1995), עמ' 14
2 מתוך: חדוה הרכבי, ראנא: שירים 2005–2012 (הקיבוץ ההמאוחד, 2014)

%d בלוגרים אהבו את זה: