שנורקלינג

שבע וחצי בבוקר, פנים רכב, מרכז כפר סבא: הפעוטה מבקשת "לשים שירים", מה שאומר להשתלט לי על הטלפון ולהשמיע יוטיובים למיניהם דרך המערכת של הרכב.
אני מרשה.
הן מחליטות בשירים של מי מתחילות, והיא מגרילה ראשונה ומבקשת את 'רמדאן יא חביבי' שתפס פה חזק בימים האחרונים.
אנחנו משייטות ברחובות הריקים של כפר סבא הלבנה והמנומנמת ביום ראשון של חופשת פסח וא' שואלת נפשה למות כי היא כבר מזמן בענייני התבגרות ומבוכה וכבר מודעת מאוד לחריגות של מוזיקה ערבית בלב העיר שבה היא גרה עכשיו. אז היא מוצאת איזה תירוץ לקצר את משך השמעת השיר ועוברות ללהקת הבנות הקוריאנית שלה.

אבל גם אני יודעת למצוא סיבות לקצר, וספציפית הפעם הקוריאניות קופצות לי מדי בראש ובנשמה בשביל שעת בוקר כזאת וגם פתאום מתעורר בי רצון לשיר משלי להכניס לסבב.
א' משום מה "לא זוכרת" את השיר שאני מבקשת והזמן כבר נגמר. אין פקקים, אנחנו כמעט מגיעות.
חונות.
אני מוצאת את השיר ומשמיעה את הצלילים הראשונים. "זוכרת שפעם אמרת 'אמא, אני כל כך אוהבת את השיר הזה!' ושוב ושוב ביקשת שנשמיע אותו בבית?"
היא מתכחשת.
היא לא אוהבת יותר את יפו. "יפו היא ממש לא סבתא שלי ולא שום דבר," היא מתעקשת. אני אומרת לה שוואלה, ספציפית במקרה שלה יפו היא לגמרי סבתא שלה וגם סבא שלה, ושבכל מקרה, זה הרבה פעמים ככה עם מקום שגדלות בו, ואני מקווה שעם הזמן תרגיש בתוכה את היופי של המקום הזה ולא את הקשיים שהיא כרגע זוכרת ממנו.
אנחנו כבר כמעט בשער, אני עדיין מזמזמת. היא גם נקרעת מצחוק וגם רוצה להרוג אותי שאפסיק לפני שהמנהל ישמע אותי, כי זה העוד שלו שם הרי ואז לאן תוליך את המבוכה.

יוצאת מביה"ס וחוצה את הכביש לקפיטריה. יושבת רגע בחוץ עם הקפה ומקשיבה לשיר באוזניות בשקט, בלי הפרעות ומבוכות נוער.
לא רחוק ממני מתגודדים כמה סטודנטים. כולם מסוגת הגבר-גבר. מצטרף אליהם עוד אחד שכבר ממרחק מברך אותם 'סבאח אלח'יר יא ג'מעה'. זה כמובן נראה לי אדנותי וחסר מודעות עצמית נורא, אבל גם נטול עכבות בצורה כמעט מבורכת. אבל האם באמת עדיף להיות אני, שמבינה הרבה יותר ערבית ממה שמסגירה ולא מסוגלת להוציא מילה מהפה כי זאת נראית לי מחווה מתנשאת, אפילו מעליבה, לשבור שיניים בשפה שאני לא שולטת בה באמת? לפני כשנה הייתה לי שיחה עם חברה מתחום הוראת הערבית למבוגרים, והיא טענה שזה תסבוך מוכר של שמאלנים יפי נפש. ברור שהיא צודקת.
בכל אופן, השיחה של הסטודנטים ההם מהר מאוד התגלגלה לכוונת מקוצרת של אם-16, למחבלים, לעזה. אה, יופי, ביטחוניסטים לסוגיהם. לפחות גם הם חושבים שהקריאה הגורפת לשאת עכשיו נשק היא הזויה.
כאילו שום דבר הוא כבר לא דיסוננס יותר. הכול בהפרעה ממילא.
אני מסיימת את הקפה, עומסת את התיק על הכתף ונכנסת לספרייה.
האמת היא שהחיים פה הם די מה שחשבתי שיהיו, בסופו של דבר.
אולי בכל זאת אני יכולה לצלוח אותם.

לפני כמה שבועות קמתי בחמישי מוקדם בבוקר ונסעתי ליפו. את האוטו אשפזתי במוסך כדי שיעבירו את הזקן הזה טסט ידיים שמכירות אותו כבר שנים.
את עצמי לקחתי בגשם זלעפות לבדיקות דם בקופ"ח בתקומה, כאילו כלום לא השתנה.
אחר כך הולכתי את עצמי לבית קפה. כל הריחות וכל הרעש נותרו כשהיו, מוכרים ומפתים כל כך.
בדרך פגשתי את יעל והיה חיבוק שמח בצומת. שנייה אחרי שנפרדנו התחיל ברד משוגע ואני עמדתי מתחת לאיזה גגון בשדרה הכמעט-נטושה ונשמתי אותה עמוק, והיא הייתה נקייה יותר מכפי שהייתה הרבה-הרבה זמן.
יותר מאוחר יעל הצטרפה אליי לקפה. משכתי את הזמן ככול שיכולתי, ובסוף נאלצתי לקפל את עצמי ולחזור צפונה.
יפו הפכה לבועה של אוויר אחר, שאני משנרקלת כשצריכה.

בתרגיל ברוח Ready Made בסדנה בחיפה (הנה עיר שלהגיד שאני יכולה להתאהב בה זה כבר מיותר, תעיד ההתרחבות בבית החזה עם העלייה אליה, התרחבות שכמותה אני מכירה רק מיפו) אנחנו מתבקשות לקושש רנדומלית שמות כותרים מהספרייה שבחוץ ולהרכיב מהם 'שיר'. מותר להוסיף גם שמות משלנו, מותר לפסק, אסור לשנות את סדר המילים. אני בוהה ארוכות בדף. המילים כבר מסודרות לי, ובכל זאת מסרבת להקריא ואומרת שלא יצא לי כלום עדיין. זה קרוב מדי.

Leaving Isn't the Hardest Thing
השלם את החסר, אמן האש
לנקות את יפו, עיר פנימית,
לרקוד את הגשם
בגלל טעות אנוש

בראש מסתובבת לי ציטטה שאני לא מצליחה למקם. ניסיתי לאתר אותה בכותרים פה בספרייה, אבל לא כל החשודות המיידיות נמצאות פה על המדף. ני חא. אוסיף את הקרדיט וגם אנקד מאוחר יותר כשאהיה מול המדפים הפרטיים שלי.

"כַּמָה אֶפְשָׁרִיִּים הַחַיִּים הַמְצַיְּתִים לַחֶדֶר" (טל ניצן)