על הריצה

"חליפין מרתקים ובלתי פוסקים מתקיימים בין העצמי הטבעי של עורב לבין העצמי המתורבת שלו, בין אוכל הנבלות לפילוסוף, אלת ההוויה השלמה והכתם השחור, בין עורב לציפוריות שלו. נדמה לי שאותם חליפין עצמם מתקיימים בין אבל לחיים, אז ועכשיו. אני יכול ללמוד ממנו המון."
מקס פורטר, אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות, מאנגלית: עודד וולקשטיין (כתר, 2017)

"האם האחרים חשים כמוני, או שאני בעלת מיתר קרוע?
ניסיתי שלא להודות בזה, אבל כמו פיהוק, או שיעול, יש דברים שקשה להחביא.
ולו אדבר על כך, האם אפול לסוף העולם?"
נורית זרחי, בדידות אוֹ (אפיק, 2019)

ל' ואני נפרדנו בנובמבר. אני חושבת שזה היה נובמבר. שש-עשרה שנה, לכי תזכרי. אני כן זוכרת את עצמי יושבת בגשם ברחבה סמוכה לבניין נפתלי באוניברסיטה, בהפסקה, בין שיעורים, בוכה. אני לא זוכרת איך התחלתי להתאמן בספינינג. אני כן זוכרת שזה תפס אותי מיד. החושך, הווליום של המוזיקה, המדיטטיביות הלא-סבילה-בעליל שבאימון. שנים אחר כך עוד היה לי פלייליסט של המוזיקה מהאימונים ההם. שנים אחר כך כתבתי איתה סמינריונים באוניברסיטה, אחר כך תזה. רעש לבן בריפיט בפול ווליום. מאז המרתי אותה בפיליפ גלאס, לודוביקו אינאודי, מקס ריכטר, אציו בוסו שמת לאחרונה. נהייתי בת ארבעים, אבל "הַיַלְדוּת אֵינָהּ צוֹמַחַת, לֹא, הִיא מִתְכַּסָּה שְׁכָבוֹת כְּצֶדֶף מִתְעַבֶּה."1 והנפש מוסיפה להימשך ליצירות מינימליסטיות: תבניות קצרות שחוזרות על עצמן בשינויים קלים עם הזמן. בוויקיפדיה אומרים שזה "מיצוי מקסימלי של החומר התמטי המינימלי".

כל החורף ההוא התמדתי בספינינג, ואחר כך באביב. מתישהו אז גם נתקלתי אצל וירג'יניה וולף, בגברת דאלוויי שלה, במשפט the skeleton of habbit alone upholds the human frame ומאז, כנראה אהבתי אותה באמת. אני לא מסוגלת לקרוא את וירג'יניה וולף בעברית, אבל באנגלית אני גם לא מסוגלת להתמסר לה ממש, לא מצליחה לתפוש בקריאה רציפה את כל מה שכתוב שם. הטקסט נשמט ממני, אני מאבדת אותו, נופלת ממנו החוצה, מגששת את דרכי חזרה, אבל גם ככה אני שמחה בה. ופה ושם מזדקרים זיזי משפטים שנתקעים לי בראש שנים, מנסחים הוויה, מספקים נקודות אחיזה.
הספינינג החזיק אותי אז, בפרידה ההיא. הוא חיזק אותי, הוא ייצב אותי, זקף אותי, אושש את רוחי. הוא נתן לי תחושת שליטה, ועוד יותר מזה: תחושת סיבולת. עשיתי משהו שהיה זר לי מאוד, שהיה כרוך במאמץ פיזי ובהתמדה, ויכולתי לו. אם יכולתי לו, כנראה שגם לפרידה אני יכולה.

שש-עשרה שנה אחרי, מזה חודש אני רצה.


כַּמָּה עָמֹק יָכוֹל לְהִפָּעֵר הַכְּאֵב,
כְּשֶׁהָרַגְלַיִם דּוֹרְכוֹת בְּסַךְ הַכֹּל עַל אַדְמַת הַשְּׂדֵרָה הַקָּשָׁה.
מִשְׁנֵי צִדֵּי הָרְחוֹב בִּנְיָנִים
וּבָהֶם כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים
זֶה הַגְּמוּל עַל שֶׁאָהֲבוּ לֹא יוֹתֵר
מִשֶּׁאָהֲבוּ אוֹתָם, לֹא פָּחוֹת.
זוֹהִי הַבְּרִיאוּת – כְּשֶׁהָאַהֲבָה בָּאָה –
לְהַצִּיעַ מִטָּה וְכִסֵּא.

הַאִם אַהֲבָה נְכוֹנָה נִשְׁקֶלֶת עַל פִּי הַמַּטְבֵּעַ הַקָּטָן שֶׂל הַסֵּבֶל,
אוֹ הַכַּוָּנָה לָזוֹ שֶׁנִּתְהַדְּקָה עַד שֶׁאֵין לְהַפְרִיד
בֵּינָהּ לְבֵין הַרִצְפָּה, לְבֵין הַקִּירוֹת.
אֶצְלִי בַּבַּיִת הָרִצְפָּה וְהַקִּירוֹת עֲשׂוּיִים רִצְפָּה וְקִּירוֹת.
וְרַק בְּנוֹכְחוּתִי הֵם מַרְאִים מָה שֶּׁבִּיכֹלְתָּם לַהֲפֹךְ לִתְהוֹם.

פְּרָט לִצְְמָחִים אֲחָדִים, וְדַפִּים כְּתוּבִים בְּחֵצְיָם
אֲנִי מְגַדֶּלֶת רַק אֶבֶן.
הִיא אוֹמֶרֶת לִי בֹּקֶר וָעֶרֶב
הֲיִי הָרִצְפָּה, הֲיִי הַקִּירוֹת, אַל תַּסְגִּירִי
יוֹתֵר מֵהָעוֹרְבִים לִפְנוֹת עֶרֶב בְּצִרְחָתָם הַסְּתוּמָה.
הַפַּעַם תֹּאהֲבִי אַהֲבָה נְבוֹנָה,
מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה – לֹא מַן הַמָּקוֹם הַזֶּה –
קִפְצִי אֶת הַפֶּה, קִפְצִי אֶת הָרֹאשׁ, קִפְצִי אֶת אַלְמֻגֵּי הָעֲצַבִּים
קִפְצִי אֶת הַדִּמְיוֹן, קִפְצִי אֶת הַתִּקְוָה, הֲיִי בְּרִיאָה, הֲיִי אֶבֶן.2

ישבנו איזה ערב, לפני כמעט שנה, בזמן שנראה תקופת חיים אחרת, שני רגעים לפני הקורונה, כשגרתי עוד בעיר האחרת ולא רחוב וחצי ממך. (פעם פתחתי את גוגל מפות, ומיקמתי את הסמן בערך בנקודה ההיא בגינה "שלך" – זו שאליה אני לא מתקרבת, לא מכירה אותה לילדות, לא מעזה לדרוך לך בה, לא רק עכשיו ולא רק בסבב הקודם, אלא גם בין לבין, גם כשהזמנת אותי אליה, גם כשדחקת בי להכיר עוד אמהות בה. מעולם לא הצלחת לשכנע אותי באמת, שהנוכחות שלי כאן ושם לא קרובה לך מדי. מיקמתי את הסמן בגינה ההיא, ליד הספסל ומפנה השביל, שדומה ששוב ושוב חורשים לחברות שלנו רעוֹת, ומצאתי, שהם ממוקמים כמעט מאה מטרים מדויקים מכל אחת מאיתנו. אבל) רגע לפני שהמאהמטר הפך לאמת המידה היסודית בעולם, רגע לפני שלקח ממני הרבה אנשים, אבל יותר מכולם, אמרתי לך, דומה שלקח ממני את המשפחה שלי ואותך, רגע לפני כל זה שאלת אותי במוצאי שבת אחד, אם אני רוצה להיפגש ספונטנית, ואני הזמנתי אותך אלינו, כי נשארתי לבד עם הילדות.
ובין הרצפה והקירות ההם ישבנו, ודיברנו בשקט, ואני הרשיתי לך להציץ אל התהום. הייתי מעורערת בסוף השבוע ההוא, רגע אחרי שהתחלתי להבין את הבור שאליו הפילו אותי הרבה לפני שהיתה לי יכולת לבחור בעצמי, ואת עוצמת השליטה של המנגנונים שהוא טבע בי. אמרתי לך, בחצי השלמה, שאני מפחדת, גם קצת מיואשת. הרגשתי שניתנו לי הכלים לחזות בעל כורחי בתאונות העתיד של מערכות היחסים שלי בעת התרחשותן – לחזות בהילוך איטי מאוד, מודע עד כאב, מתבונן, כמו מחוץ לזמן – אבל לא היכולת למנוע אותן מלהתרחש. הרגשתי נידונה לחָרֵב.
ואת אמרת… אני לא זוכרת מה אמרת. אני זוכרת את הניגון של דברייך, שהיה ניגון של הפצרה. אני זוכרת התפעלות. אני זוכרת ניסיון להראות לי אומץ וכוח שחשבת שאת רואה בי וניסיון להדביק אותי בהם: איך שאני לא נסוגה, לא מתקפדת לתוך עצמי אחרי כישלונות, אלא מלקקת פצעים ואז מסתערת שוב על החיים.
הסגת אותי קצת לאחור מאיזו הרמת ידיים בערב ההוא.
אני לא חושבת שידעת, כמה הייתי אסירת תודה לך עליו.

[שירה ומירה, פריקי לך ופריקי לי, וכל המילים שנתקעות לי בגרון אלייך, כל המילים שכבר לא אומר, כי ככה זה נגמר, ככה זה נשאר, בקול דממה – כל המילים הן של נורית:

פַּעַם הָיִינוּ יְלָדִים,
אֲבָל זֶה כַּמּוּבָן שֶׁקֶר.3


אֲבָל בִּקְצֵה הָעֵשֶׂב,
בִּקְצֵה הָאֹפֶק הַשָּׁבוּר, יוֹשֶּבֶת עַכְבִישָׁה

שְׁמַהּ הוּא יַלְדוּת.
יוֹשֶׁבֶת בִּקְצֵה הָעֵשֶׂב וְזוֹמֶמֶת עָלַיִךְ חוּט מוּל חוּט.4


מִי הָיָה זֶה שֶׁהֶאֱכִיל אוֹתָנוּ אֶת הַפְּרוּסָה הָרֵיקָה,
מִכַּף הַיָד הָרִאשׁוֹנָה,
זוֹ שֶׁהִתְמַכַּרְנוּ לָהּ כְּמוֹ לְמַיִם.
מָה הַפֶּלֶא שֶׁגְּבוּלוֹת הַגּוּף שֶׁלָּנוּ נוֹדְדִים,
יוֹתֵר מִן הָעֲרָפֶל.
וַאֲנִי מַרְכִּיבָה עֲלֵיהֶם אֶת פְּנֵי הָעֲרָפֶל שֶׁל אַהֲבָתְךָ.5


הַיַּלְדָה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת
כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר
זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הַאֵם.
אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.6


חבקי אותי, אני כל כך לבדתי. גם אני לבדתי, חבקי את אותי.
אין לי אומץ לעלות. ולי אין אומץ ליפול. אבל אנחנו צריכות להגיע למַּדְלֵק של האור.
להתרגל זה בלב.]

וירג'יניה וולף כתבה במכתב לוויטה סקוויל-וסט:

"Oh and does it strike you that one’s friendships are long conversations, perpetually broken off, but always about the same thing with the same person? With Lytton I talk about reading; with Clive about love; with Nessa about people; with Roger about art; with Morgan about writing; with Vita—well, what do I talk about with Vita? Sometimes we snore—I must go in and crouch over the fire."

יש לי חברויות, ועוד תהיינה נוספות, חדשות, גם בעתיד. ככה אני. לכל אחת מהן ישנו ויהיה המקום הייחודי שלה בנוף החיים. אבל השיחות בהן הן במידה רבה שיחות שונות. השיחה המסוימת שהתנהלה בינינו, מה שהיא אפשרה לאורך שנים של היכרות מעמיקה והולכת, שנים של התקרבות איטית, לפרקים זהירה, לפרקים נסוגה, איטרטיבית במהותה, לומדת, משתכללת, מפוכחת, בחברות עוףחול, שחזרה מהמקום שאליו הולכות חברויות כשהן נשברות – השיחה הזאת, שיחה כזאת, לא תהיה יותר. אני לא אתן, לא אאפשר. אמרתי לך, שאת משאירה את שתינו בלי המקום שאליו אנחנו באות חשופות כמו שאנחנו לא יכולות לבוא למקומות רבים אחרים. זה היה וזה אינו יותר. עכשיו שתינו מאוד לבדתנו, כל אחת בפינתה שלה, מאתיים מטר זו מזו.
אני חושבת על חברות קרובה כזו כעל סוג של זוגיות; ישנן פנים בריקוד הזה בין שתי נפשות שנראות לי דומות. אני חושבת עליה גם כעל סוג של משפחה: מקום בטוח, כמעט בלתי מותנה, מבחירה. אני כותבת על חברויות ומנסה לכתוב על חברויות, לאורך שנים בבלוג הזה. זה עניין שמעסיק אותי, ולא בכדי. רוב הזמן ניסיתי להסתיר, לא יודעת אם בהצלחה או לא, את הדרמה שלפעמים מתערבלת לי סביב חלק מהקשרים החבריים האלה. הרבה זמן לא ידעתי למה, גם עכשיו אני עוד לא ממש יודעת למה, אבל יש לי כיוונים לחשוב, להרגיש, לחקור. להסתיר, מכל מקום, נמאס.
אולי אני מיתר קרוע חריג, ואם כן, שיהיה כך. אבל אולי לרבים ולרבות ישנם מיני כאבים סביב העניין הזה של חברויות, של הרצון והצורך בנפשות קרובות והכישלונות מרובי הפנים לייצר ולייצב קשרים משמעותיים כאלה (ואולי במיוחד בעשורים הרביעי והחמישי, כשלכאורה גודש החיים אמור להיות בעוכריהם של קשרים משמעותיים מחוץ לזוגיות ולמשפחה, מחבל בעצם הלגיטימציה לקיים אותם או לבקש אותם. למי יש זמן לזה? למי אמור להיות פנאי לזה? מי ההזויה הזאת, שיש לה פנאי וזמן ונכונות לתעדף עוד אדם גבוה?)
(אני. כלומר, אני הייתי.)

הספינינג בנה שרירי אבן. הריצה תעשה את זה גם. חודש אחרי שהתחלתי, שלוש פעמים בשבוע, שרירי התאומים מתהדקים שוב לנוקשות ההיא, של תקופת הספינינג, כאילו כל העת המתינו בצללים לשעת כושר. הארבע-ראשי מתחיל להתקשח גם הוא. בקרוב הוא יתגבה שוב בזמן כיווץ לצורה הכמו-משולשית ההיא מאז. לא ידעתי שאוהב לרוץ. הנחתי שאשמח בתחושת המאמץ, באימון המרוכז לכוח הרצון, שאתמלא גאווה בכך שאני מצליחה לעשות את זה לַמְרוֹתי. לא ידעתי שדבר מזה לא יהיה: לא להיגרר בכוח להתלבש, לנעול, לכוון את האפליקציה, לצאת מהבית – גם כשעוד היה חם ומזיע עד מאוד, גם ככל שהתקרר, גם אל רחובות רטובים מגשם. לא ידעתי שאחכה בכליון עיניים לאימון הבא. אבל במיוחד לא נתתי את הדעת על כך ששוב אני מתמסרת לחוויה מדיטטיבית לא-סבילה-בעליל, ובעיקר לא העליתי על הדעת, שזה יהיה שיעור מתמשך בקשב, באמנות הדיוק: אל תנחתי על העקב, כווני למרכז כף הרגל, תרגישי איך היא משגרת אותך כמו קפיצית לצעד הבא, ברגל שמאל זה עובד יפה, רגל ימין רגילה יותר להוביל וקשה לה יותר לסגל את התנועה, שימי לב אליה, שוב, שוב, שוב, לעבוד מלמעלה, להביא את התנועה מהאגן, מהירכיים, תרימי את הברכיים, הרפי את הכתפיים, לא, הן לא רפויות, תרפי, תרפי, אבל תרגישי שמשהו מושך אותך מהקודקוד מעלה, ולנטות קדימה, בנטייה קדימה כל הזמן. זכרי את תחילת-הפציעה בשבועיים הראשונים. את הצורך להצטייד בכלים הולמים: בידע, באמצעים. את ההכרח לנוח כשצריך, להניח כשצריך, לא כשמאוחר מדי וכבר אין ברירה, ולא כוויתור – כמחויבות דווקא, כאורך נשימה. שימי לב, שימי לב.

בסוף, בהליכת השחרור, כשאני כמעט חוזרת לנקודת ההתחלה וכשאני נכנסת לגינה הקטנה בפינת הרחובות לעשות מתיחות – לא הגינה שלך, לא-לא, הגינה שלנו – בבת אחת זה מכה, בכל פעם. הגוף מחליק מאליו לרוטינת המתיחות מאז. רגליים, כתפיים, זרועות, גב, צוואר. הוא מתורגל ולא צריך אותי יותר, והראש מתמלא באחת באין היותך: כל הספסלים שעליהם ישבנו בגינה הזאת ובסביבותיה, אני נשענת עליהם קלות, שלא אאבד שיווי משקל, נמתחת לידם, מתחת לזית, גבוה, גבוה, כמעט נוגעת בעלים, כאן, ממש כאן ליד, אמרת לי בערב שחזרנו לדבר "קומי", וקמתי, והתחבקנו חיבוק ארוך-ארוך, מרפה לרגע ומתהדק מחדש, עוד לא, חיבוק של חודשיים בנפרד, בכאב ובעלבון ובכעס אדירים ובשתיקה מבוצרת, שהופרה כששלחתי מייל – רק כשכבר הייתי שלמה עם הסוף הזה, כשהייתי מסוגלת להשיב לך בלי להתנצח איתך, כשהייתי מסוגלת להרפות מאיתנו – ואת פתאום הבהבת על המסך שלי: "את יכולה לרדת?", והמרצפות שצורתן משושה שעליהן נפגשנו לרגע, כמעט חודש אחר כך. יש לי חיבוק לתת, כתבת. אני עמדתי לצאת לריצה, אחת הראשונות שלי, ואמרתי, בואי תפגשי אותי לפני, והתחבקנו חיבוק ממושך וחזק, ואז, במפתיע, עוד אחד. האם ניחש, שהוא יהיה האחרון? בכל פעם שאני עוברת ליד המרצפות המשושות האלה, חולף בראשי "גַּם בְּאַבְנֵי הַמִּרְצֶפֶת אֶפְשָׁר לִטְבֹּעַ"7 ואני עוקפת את האבנים המשוערות במודע, בזהירות, בכל פעם מחדש.

הריצה מחזיקה אותי בשבועות האלה, בפרידה הזאת. כי זו אכן פרידה. היא מחזקת אותי, היא מייצבת אותי, זוקפת אותי, מאוששת את רוחי. היא נותנת לי תחושת שליטה, ועוד יותר מזה: תחושת סיבולת. אני עושה משהו שזר לי מאוד, שכרוך במאמץ פיזי ובהתמדה, ואני יכולה לו. אם אני יכולה לו, כנראה שגם לפרידה אני יכולה.
בהתחלה בכיתי בסוף כל אימון. בסוף כל אימון. עם הזמן חדלתי. אני עדיין יושבת שם אז לפעמים, לכמה רגעים, זורקת מבט ימינה. באיזשהו יקום עבר מקביל, החלל הזה מכיל עדיין את דמותך, מכיל אותנו יושבות שם יחד, מדברות, מדברות. ביקום ההווה את במרחק שני רחובות משם, ואת אינך.
בתהליך המתעתע, הלא-ליניארי, של שלבי האבל, אני נפרדת ממך כל הזמן, ותוהה: איך יחלחלו שיעורי הדיוק האלה לחיים עצמם? האם יביאו איתם קשב כזה, מבט כמו-חיצוני על כל מנח של העצמי במרחב, כמו על מנח של כף הרגל על האספלט?מה מכל זה יוכל להיתרגם למשל לחיים, והאם אצליח לחצוב לי נפש אבנית בגוף בריא?

ציטוטים:

1 פרגמנט מתוך: שולמית הר-אבן, "נוח במחוזות הים" בתוך: שירה צעירה: אוסף (עקד, תשכ"ט)
2 נורית זרחי, "אבן" בתוך: עצמות ועננים, מבחר 1966–2008 (הקיבוץ המאוחד, 2010). התפרסם במקור בקובץ כפר הרוחות.
3 נורית זרחי, "הָאֳנִיָּה הַמְקֻעְקַעַת – 6" בתוך: מלון היפּּנודְרום (הליקון, 1998)
4 פרגמנט מתוך: נורית זרחי, "הַלַּיְלָה הוּא יוֹם חָזָק – 16" בתוך מלון היפּנודְרום (הליקון, 1998)
5 נורית זרחי, "הָאֳנִיָּה הַמְקֻעְקַעַת – 1" בתוך: מלון היפּנודְרום (הליקון, 1998)
6 פרגמנט מתוך: נורית זרחי, "התקרה עפה" בתוך: עצמות ועננים: מבחר 1966–2008 [הקיבוץ המאוחד, 2010], התפרסם במקור בקובץ התקרה עפה.
7 פרגמנט מתוך: טל ניצן, קפה השמש הכחולה (אבן חושן, 2007)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: