שנורקלינג

שבע וחצי בבוקר, פנים רכב, מרכז כפר סבא: הפעוטה מבקשת "לשים שירים", מה שאומר להשתלט לי על הטלפון ולהשמיע יוטיובים למיניהם דרך המערכת של הרכב.
אני מרשה.
הן מחליטות בשירים של מי מתחילות, והיא מגרילה ראשונה ומבקשת את 'רמדאן יא חביבי' שתפס פה חזק בימים האחרונים.
אנחנו משייטות ברחובות הריקים של כפר סבא הלבנה והמנומנמת ביום ראשון של חופשת פסח וא' שואלת נפשה למות כי היא כבר מזמן בענייני התבגרות ומבוכה וכבר מודעת מאוד לחריגות של מוזיקה ערבית בלב העיר שבה היא גרה עכשיו. אז היא מוצאת איזה תירוץ לקצר את משך השמעת השיר ועוברות ללהקת הבנות הקוריאנית שלה.

אבל גם אני יודעת למצוא סיבות לקצר, וספציפית הפעם הקוריאניות קופצות לי מדי בראש ובנשמה בשביל שעת בוקר כזאת וגם פתאום מתעורר בי רצון לשיר משלי להכניס לסבב.
א' משום מה "לא זוכרת" את השיר שאני מבקשת והזמן כבר נגמר. אין פקקים, אנחנו כמעט מגיעות.
חונות.
אני מוצאת את השיר ומשמיעה את הצלילים הראשונים. "זוכרת שפעם אמרת 'אמא, אני כל כך אוהבת את השיר הזה!' ושוב ושוב ביקשת שנשמיע אותו בבית?"
היא מתכחשת.
היא לא אוהבת יותר את יפו. "יפו היא ממש לא סבתא שלי ולא שום דבר," היא מתעקשת. אני אומרת לה שוואלה, ספציפית במקרה שלה יפו היא לגמרי סבתא שלה וגם סבא שלה, ושבכל מקרה, זה הרבה פעמים ככה עם מקום שגדלות בו, ואני מקווה שעם הזמן תרגיש בתוכה את היופי של המקום הזה ולא את הקשיים שהיא כרגע זוכרת ממנו.
אנחנו כבר כמעט בשער, אני עדיין מזמזמת. היא גם נקרעת מצחוק וגם רוצה להרוג אותי שאפסיק לפני שהמנהל ישמע אותי, כי זה העוד שלו שם הרי ואז לאן תוליך את המבוכה.

יוצאת מביה"ס וחוצה את הכביש לקפיטריה. יושבת רגע בחוץ עם הקפה ומקשיבה לשיר באוזניות בשקט, בלי הפרעות ומבוכות נוער.
לא רחוק ממני מתגודדים כמה סטודנטים. כולם מסוגת הגבר-גבר. מצטרף אליהם עוד אחד שכבר ממרחק מברך אותם 'סבאח אלח'יר יא ג'מעה'. זה כמובן נראה לי אדנותי וחסר מודעות עצמית נורא, אבל גם נטול עכבות בצורה כמעט מבורכת. אבל האם באמת עדיף להיות אני, שמבינה הרבה יותר ערבית ממה שמסגירה ולא מסוגלת להוציא מילה מהפה כי זאת נראית לי מחווה מתנשאת, אפילו מעליבה, לשבור שיניים בשפה שאני לא שולטת בה באמת? לפני כשנה הייתה לי שיחה עם חברה מתחום הוראת הערבית למבוגרים, והיא טענה שזה תסבוך מוכר של שמאלנים יפי נפש. ברור שהיא צודקת.
בכל אופן, השיחה של הסטודנטים ההם מהר מאוד התגלגלה לכוונת מקוצרת של אם-16, למחבלים, לעזה. אה, יופי, ביטחוניסטים לסוגיהם. לפחות גם הם חושבים שהקריאה הגורפת לשאת עכשיו נשק היא הזויה.
כאילו שום דבר הוא כבר לא דיסוננס יותר. הכול בהפרעה ממילא.
אני מסיימת את הקפה, עומסת את התיק על הכתף ונכנסת לספרייה.
האמת היא שהחיים פה הם די מה שחשבתי שיהיו, בסופו של דבר.
אולי בכל זאת אני יכולה לצלוח אותם.

לפני כמה שבועות קמתי בחמישי מוקדם בבוקר ונסעתי ליפו. את האוטו אשפזתי במוסך כדי שיעבירו את הזקן הזה טסט ידיים שמכירות אותו כבר שנים.
את עצמי לקחתי בגשם זלעפות לבדיקות דם בקופ"ח בתקומה, כאילו כלום לא השתנה.
אחר כך הולכתי את עצמי לבית קפה. כל הריחות וכל הרעש נותרו כשהיו, מוכרים ומפתים כל כך.
בדרך פגשתי את יעל והיה חיבוק שמח בצומת. שנייה אחרי שנפרדנו התחיל ברד משוגע ואני עמדתי מתחת לאיזה גגון בשדרה הכמעט-נטושה ונשמתי אותה עמוק, והיא הייתה נקייה יותר מכפי שהייתה הרבה-הרבה זמן.
יותר מאוחר יעל הצטרפה אליי לקפה. משכתי את הזמן ככול שיכולתי, ובסוף נאלצתי לקפל את עצמי ולחזור צפונה.
יפו הפכה לבועה של אוויר אחר, שאני משנרקלת כשצריכה.

בתרגיל ברוח Ready Made בסדנה בחיפה (הנה עיר שלהגיד שאני יכולה להתאהב בה זה כבר מיותר, תעיד ההתרחבות בבית החזה עם העלייה אליה, התרחבות שכמותה אני מכירה רק מיפו) אנחנו מתבקשות לקושש רנדומלית שמות כותרים מהספרייה שבחוץ ולהרכיב מהם 'שיר'. מותר להוסיף גם שמות משלנו, מותר לפסק, אסור לשנות את סדר המילים. אני בוהה ארוכות בדף. המילים כבר מסודרות לי, ובכל זאת מסרבת להקריא ואומרת שלא יצא לי כלום עדיין. זה קרוב מדי.

Leaving Isn't the Hardest Thing
השלם את החסר, אמן האש
לנקות את יפו, עיר פנימית,
לרקוד את הגשם
בגלל טעות אנוש

בראש מסתובבת לי ציטטה שאני לא מצליחה למקם. ניסיתי לאתר אותה בכותרים פה בספרייה, אבל לא כל החשודות המיידיות נמצאות פה על המדף. ני חא. אוסיף את הקרדיט וגם אנקד מאוחר יותר כשאהיה מול המדפים הפרטיים שלי.

"כַּמָה אֶפְשָׁרִיִּים הַחַיִּים הַמְצַיְּתִים לַחֶדֶר" (טל ניצן)

להאיר את המערה

‎
בראשית היה הספר החדש של ברנה בראון. במחקר ארוך שנים שקיימה עם קבוצת מחקר עלה שאנשים יודעים לשיים שלושה רגשות בממוצע. שלושה. שמחה, עצב וכעס. אז היא התיישבה למפות עשרות רגשות נוספים, לאגד אותם לקבוצות עם מכנים משותפים, להגדיר, להאיר אותם, את ההבדלים ונקודות הדמיון ביניהם. היא קראה לו אטלס הלב.
הקשבתי לה מדברת עליו בפודקסט הנהדר שכבר המלצתי עליו פה בעבר, Happy Place, ואז הקשבתי לספר עצמו באודיבל, ולא הצלחתי, אפילו פעם אחת, לחשוב עליו כאטלס במובן של אטלס מפות, בלי שעיני רוחי ינדדו לדימוי של אטלס נושא על גבו לב במקום עולם. וככה, מהדימוי הזה שלא עזב אותי עד שהתחבר לעוד כמה אחרים ומצא את דרכו לבוא לעולם, הגיע שיר.

אבל איפושהו בין לבין ובמקביל, היה מתישהו עוד שיר. אני כבר לא זוכרת איך בכלל התגלגלתי אליו לפני כמה שבועות. שני אלבומים, שנקראים Atlas I ו-Atlas II, וגם הם ממפים: גרמי שמיים ומספרים וכן, גם רגשות. Atlas II כולו הוא רצועות עם שמות של רגשות או שמות עצם אחרים שאסוציאטיביים לרגשות. נגיד, Heart.

היצירות האלה תופסות את מקומן בעולם זקופות ויפות ואמיצות, כל אחת בדרכה. אבל התנועה המוכנית של ההיסטוריונית שבתוכי, שכבר תמיד תהיה חלק ממני למרות שהיסטוריונית כבר לא אהיה אףפעם (ואולי הייתי לאיזה רגע ארוך פרח היסטוריוניות דווקא בגלל שהתנועה הזאת כבר הייתה שם קודם, ואולי מתמיד) – התנועה הזאת לא יכולה שלא לראות את הקשר האפשרי ביניהן ולתהות על דרכיהן הפתלתלות והיפיפיות של השפעה והשראה ועל מערך החוטים השקוף, הסמוי, המרהיב, שכמעט תמיד כרוך בהתייצבות באור.

שתי אהבות גדולות היו לווירג'יניה וולף. לאונרד, בעלה, שהיה הבסיס היציב שבלעדיו לא הייתה מסוגלת לדמיין את עצמה בעולם, ו-ויטה סקוויל-וסט. ויטה הייתה בת למשפחת אצולה, סופרת בעצמה (וגם מצליחה מסחרית בהרבה מווירג'יניה בזמנן) ולימים גם מתכננת הגן יוצא הדופן שנותר על כנו עד היום בטירת סיסינגהרסט שלה ונחשב בבריטניה לאתר אוצר לאומי. בחדר העבודה של ויטה בסיסינגהרסט, ששמור גם כיום בדיוק כפי שהיה בחייה, ניצבות על שולחן העבודה שלה שתי תמונות: של בעלה, הדיפלומט הרולד ניקולסון, ושל וירג'יניה, שמתה כעשרים שנה לפני ויטה.
בעולם שלנו, שבמובנים מסוימים מוגבל וטהרני בהרבה מהמעגלים שבהן חיו שתי הנשים האלה לפני מאה, היינו אומרות עליהן שהיה להן רומן. אלא שההגדרה הזאת לא מתקרבת לספר את מה שהיה ביניהן. כן, מתישהו היו נאהבות. זה נמשך חודש-חודשיים, גג. אבל לפני ובעיקר אחרי היו עשרים שנות אינטימיות, השפעה והפריה רגשית ואינטלקטואלית הדדיות בלתי-נתפשות, שחורגות בהרבה מאורלנדו, שנכתב בצלמה של ויטה והוגדר "מכתב האהבה הארוך בהיסטוריה". האהבה הזאת הייתה קשת עשירה של מבעים ואפשרויות מימוש, כפי שמעידים המכתבים שכתבו לאורך כל שנות החברות העזה ביניהן, והתבטאה גם במומנטום מרהיב ורחב יריעה, כשיצירה של האחת והשיח ביניהן עליה זימנו וחוללו את היצירה הבאה של השנייה – כך, לאורך שנים.¹

לפני כמה שבועות ביקרה בארץ חברה אהובת נפש. נסעתי אליה וחיפשנו איפה לשבת, והכול היה הזוי, כי איפה תשבי בפריפריה בשישי אחר הצהריים. אבל את ואני יכולות לשבת עם בקבוק מים על שפת מדרכה וזה כל מה שנצטרך, אמרתי לה, ותכל'ס, זה לא באמת היה רחוק מזה וזה שובב והשיב ודייק את הנפש כמו ששום דבר שאיננו קשר אנושי קרוב ומפרה לא יכול.
לפני כמה ימים השקיתי חבר משפופרת הטלפון. מעטות יזהו שזה בכלל רפרנס לשורות של טל ניצן, אבל טל הייתה ההחתמה שלי לשירה, לפניה לא חשבתי שהעולם הזה יכול להיות גם בשבילי כקוראת ובזכותה הוא כן, והמילים שלה קמות ומתייצבות מאליהן בלב שלי, ואני נדה להן בראשי ומברכת עליהן כל הזמן, כל הזמן. בשפופרת הטלפון השקיתי אותו בתחושות ובתהיות משלי, כדי שלא יהיה לבד במקום שאליו רצה לצאת בעולם ושבו נורא היה זקוק להיות. והוא יצא והיה.
ואתמול בלילה בקושי ישנתי. "יאללה, בואי" היא אמרה לי. השעה הייתה שבע בערב, בתהזוג עוד לא הייתה בבית בכלל, הילדות קפצו מהקירות ושתי מכונות כביסה התקדמו לאט-לאט-לאט אל עבר קיפול וסידור בארונות. מקלחות וארוחת ערב עוד היו רק שמועה בקו האופק. "יאללה, בואי, אני בחיים לא אחזיק מעמד ערה אם תצאי רק בתשע." בתהזוג נכנסה בדלת ואני אמרתי: "אני נוסעת, טוב? קחי, הערב עלייך." והיא, כי היא היא, אמרה לי "סעי."
וההיא החזיקה בסוף מעמד הרבה-הרבה אחרי תשע-עשר. היא הכינה לי טוסט ותה וחיממה מרק כתום-כתום וכל הזמן ישבנו זו מול זו משני עברי שולחן מטבח צר ודיברנו ודיברנו ודיברנו את עצמנו בגילוי נפש ובזה אחר זה היא טוותה וקשרה ועיגנה את החוטים השקופים שאיתם זקפה אותי לקראת הבאות ובאמצע הלילה שילחה אותי לעולם מצוידת בכל הגב שהייתי צריכה באותו רגע.
בקושי ישנתי, אבל אני ערה הבוקר מאוד, ואסירת תודה מאוד-מאוד על הקורים האלה ועל שלל אחרים במערך הזה, שמייצב אותי באור.

אין לזה תחליף. אין תחליף לנפשות האלה, שהחיבור איתן מזין וחיוני ומרעיד את הנפש בשלל דרכים, לא פחות מהחיבורים והקשרים הרומנטיים והזוגיים והמשפחתיים-גרעיניים שהעת שאנחנו חיות בה לא מפסיקה להעניק כמעט אך ורק להם את כל הבמה. ואין תחליף לפגישה פנים-אל-פנים, או למצער קול-אל-קול אם אין שום אפשרות אחרת. אין תחליף ללהיות נוכחות לגמרי, לא להתפתות להחליף דעות ועמדות ופרפרזות במקום לגלות את מי שאנחנו באמת בזה הרגע, להאיר את הפינות במערות הנפש שהתרגלו לעלטת הווירטואליה הרבה-הרבה לפני עידן הקורונה והריחוק החברתי והזום, ולהניח לחומות והקירות, שמאחוריהם לימדו אותנו בעידן הזה שכל כך ראוי וצריך להישמר, לפחות להיסדק אם לא להישמט קצת וליפול – ולהסתכן, ולהתבזות, ולעמוד במלוא הדרנו, ולהתגלות, ולהיות ולהיות ולהיות, כי זמן אחר לא יהיה.

‎¹ Louise A. DeSalvo, "Lighting the Cave: The Relationship between Vita Sackville-West and Virginia Woolf," ‎Signs, Vol. 8, No. 2 (Winter, 1982), pp. 195-214

חברות חדשה: הוראות הפעלה

אַל תִּנְחֲתִי חָזָק
עַל הָעֲקֵבִים.
כְּדֵי לְשַׁכֵּךְ זַעֲזוּעִים
כַּוְּנִי לְמֶרְכָּז הַמִּדְרָךְ
תְּנִי לָהּ שֶׁתְּשַׁגֵּר הִיא אוֹתָךְ
כְּמוֹ-קְפִיצִית, מֵעַצְמָהּ
לַצַּעַד הַבָּא.

מַרְגִּישָׁה?
בִּשְׂמֹאל זֶה עוֹבֵד יָפֶה
אֲבָל יָמִין מִתְקַשָּׁה
לְהִתְרַכֵּךְ
לְחַכּוֹת לְתוֹרָהּ
לְהִשְׁתַּלֵּב בַּתְּנוּעָה
לְשַׁחְרֵר
עַד שֶׁתִּמָּשֵׁךְ.
הִיא פָּשׁוּט רֶגֶל
שֶׁרְגִילָה לְהוֹבִיל.
שִׂימִי לֵב אֵלֶיהָ
דַּיְּקִי אוֹתָהּ
פַּעַם וְעוֹד פַּעַם וְעוֹד

הָבִיאִי אֶת הַתְּנוּעָה
מִשְּׁרִירֵי הַלִּבָּה.
תָּרִימִי בִּרְכַּיִם
הַרְפִּי אֶת הַכְּתֵפַיִם.
תַּרְפִּי, תַּרְפִּי,
אֲבָל אַל תְּאַבְּדִי
אֶת מֶתַח הַהִמָּשְׁכוּת
כְּמוֹ מֵהַקָּדְקוֹד מַמָּשׁ.
וּכְשֶׁקָּשֶׁה – אַל תְּכַוְּצִי אֶת בֵּית הֶחָזֶה,
אַל תִּזְקְרִי סַנְטֵר,
אַל תַּנִיחִי לְעַצְמֵךְ לְוַתֵּר
עַל הַנְּטִיָּה לִקְרַאת, הַמְּקַדֶּמֶת-פְּנֵי.

זִכְרִי אֶת הַפְּצִיעָה.
הַקְפִּידִי לָנוּחַ כְּשֶׁצָּרִיךְ
לְהָנִיחַ כְּשֶׁצָּרִיךְ
לֹא כְּשֶׁמְּאֻחָר מִדַּי וְאֵין בְּרֵרָה
וְלֹא כְּמַשְׁבֵּר – כִּמְחֻיָּבוּת דַּוְקָא,
כְּאֹרֶךְ נְשִׁימָה.

יָבוֹא רֶגַע שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה
לְשִׁיּוּט בִּלְתִּי-מִתְאַמֵּץ,
לִתְחוּשָׁה שֶׁאֶפְשָׁר פָּשׁוּט לְהַמְשִׁיךְ
עַד אֵינְקֵץ.

ליבסטראום שבור

דְּיוֹקָן כְּמוֹ-מֵאֵיזוֹ-טַיֶּלֶת,
בָּעֵינַיִם חַי וְחַם וּמְדֻיָּק,
פֶּתַע נִשְׁבַּר בְּקַּו הַלֶּסֶת לְחִיּוּךְ שִׁלְדִּי מְעֻוָּת
כְּשֶׁהַהַכָּרָה מִתְנוֹדֶדֶת עַל הַסַּף מְעֻרְפֶּלֶת

לַשְּׁקַעֲרוּרִיּוֹת בִּפְנֵי הַסֶּלַע יֵשׁ שְׂפָתַיִם שֶׁפּוֹצְעוֹת
גַּם אִם לְיוֹדְעֵי ח"ן בִּלְבַד נֶחְשָׂפוֹת אֶצְבָּעוֹת
וְלִרְגָעִים מִתְגַּלָּה בָּהֶן כַּף יָד פְּתוּחָה
רֹב הַזְּמַן הֵן אֶגְרוֹף סָדוּק שֶׁל אֲדָמָה חָרָבָה.

בְּאַחַת מֵקִיץ
נָשׁוּךְ-נֶחְלַם
קֵץ שֶׁקֹּדֶם סֵרֵב

כְּשֶׁאַטְלָס הַלֵּב
נִּרְדַּם, וְנִשְׁמַט מִגַּבּוֹ הָעוֹלָם.

אחרי ככלות הכול

וְאִם הָיְתָה דֶּרֶךְ, הַאִם הָיִיתִי רוֹצָה לַחְזֹר מִלְּהֵהָפֵךְ לָאִשָּׁה שֶׁצּוֹפְרִים לָהּ בָּרַמְזוֹר, כִּי כְּבָר יָרֹק וְהִיא עֵינֶיהָ בַּכָּחֹל מְאוֹד בַּצִּפּוֹרִים שֶׁמַּחְלִיקוֹת בְּמַגְלֵשׁוֹת לֹא-נִרְאוֹת, מָה יֵשׁ שָׁם בַּנְּקֻדָּה שֶׁאֵלֶיהָ צָלְלוּ בְּאַחַת פִּתְאוֹם הִמְרִיאוּ בִּשְׁתַּיִם, לְמָה הִתְכַּוֵּן לֵב הַצִּפּוֹר שֶׁבְּתוֹכָן, הַאִם בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן הֵן חָפְשִׁיּוֹת כְּמוֹ בְּעֵינֵי הַמִּתְבּוֹנֵן בָּן וּפָרְטִי נַמְּקִי וְהַסְבִּירִי הַאִם וְכֵיצַד הֵן קְשׁוּרוֹת לַשַּׁלְדָּג עַל דַּף הַנְּיָר, זֶה שֶׁבְּצִדּוֹ הָאֲחוֹרִי שֵׁם בַּפִּנָּה הַיְּמָנִית-עֶלְיוֹנָה שֵׁם בַּפִּנָּה הַשְּׂמָאלִית-תַּחְתּוֹנָה וּבֵינֵיהֶן תְּהוֹם לְבָנָה, וַאֲנִי, שֶׁכָּל פְּגִישָׁה שֶׁל הַלֵּב מְהַדְהֶדֶת בָּהּ מִלִּים שֶׁל אֲחֵרִים עַל כָּרְחִי נֶהֱדַפְתִּי אֶל 'אִלּוּ יָכֹלְתִּי לְהַגִּיד לָךְ דְּבָרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַגִּיד', מִסְפָּר 35 לְרָאנָא [וּבֶאֱמֶת, 36, אֵין מִלִּים, כְּאִלּוּ רֵיק הוּא כֻּלּוֹ רִקּוּד שֶׁל נִקּוּדוּפִסּוּק, וְהִיא פַּעַם אָמְרָה – שָׁם שָׁמַעְתִּי פְּלִיאָה נוֹגַעַת בְּגַאֲוָה – 'אֲנִי רוֹאָה אֶת הַגּוּף הַשֵּׁנִי'.]