בשער בית ספר עומד איש עם מגאפון, שואג לתוכו גערות והאשמות כלפי הצוות.
הוא מתנגד חיסונים, מתנגד תו ירוק, מתנגד מסכות, מכחיש מגפה. והבטיחו לו, גורם סמכות בבית הספר הבטיח לו, שהילד, תלמיד כיתה א', לא ייאלץ לעטות מסכה, וההפך קרה.
עומד מול בית הספר ושואג.
מתישהו הלך להפגין. נעצר. הרגיש לא טוב. פונה לבית חולים. אובחן כחולה קורונה. מצבו הידרדר. מפרסם פוסט ממיטת חוליו, שמנסים לחסל אותו, שהורעל, שהרופאים חורשי רעה, שהוא רוצה להתפנות לבית חולים בחו"ל. מת.
אני לא כותבת את שמו. איכשהו, זה מעביר בי צמרמורת. גם לא צריך, יש מספיק אייטמים באתרי חדשות, מספיק פוסטים וציוצים ברשתות החברתיות. כולם יודעים.
אני רחוקה מהעמדות של האיש הזה מרחק שנות אור, אבל אני חושבת על רמות הסטרס של אדם ששוכב בבית חולים ומצבו הולך ומורע, ואין לו אמון בצוות הרפואי שסובב אותו ומטפל בו. וחושבת על אדם ששואג מול בית הספר. מדבר שוב ושוב ממיטת בית החולים על המחנכת של בנו כדמות שבגדה באמונו.
איזה חוסר אונים.
הייתי חסרת אונים לא פעם. ועמדתי מול שער בית ספר פעם גם. מול שער בית הספר של א' – משמונה בבוקר, כשהבאתי אותה לשם, ועד שתיים בצהריים. גם היא הייתה אז בכיתה א'. היה תחילת דצמבר. קר, אבל לא בלתי נסבל. אני זוכרת בדיוק איזה סוודר לבשתי ושלא היה לי מעיל. אני זוכרת את חוסר היכולת ללכת משם – תחושה שאין לה מילים, את לא יכולה להסביר אותה לאף אחד, בקושי לעצמך, אבל את גם באמת לא מסוגלת לזוז משם. כחודש קודם ילד מהכיתה של א' חנק אותה. יומיים לא הלכה לבית הספר. ביום השלישי הבאתי אותה לשם, חזרתי לאוטו והתפרקתי בבכי. חברה בדיוק שלחה לי הודעה וכשהבינה מה קורה מיהרה לפגוש אותי בבית קפה. אבל כמה שבועות אחר כך, ילד אחר בכיתה אמר לה שיחתוך אותה. הילד שחנק אמר לו, "נו, תהרוג אותה לחתיכות", וכשהבאתי אותה לבית הספר לא הצלחתי ללכת. בהפסקה השנייה היועצת יצאה לעשן בגינה הסמוכה, עצרה לידי ושאלה אם היא יכולה לעזור במשהו. שאלתי אם היא יכולה לשמור עליה, אבל זה לא היה כל העניין. עברו שלוש שנים, ורק בשנה האחרונה, וביתר שאת ממש בשבועות האחרונים אני מבינה יותר מה היה שם, בשער, בדצמבר ההוא.
לפני שבועיים, באסיפת הורים בגן של ט', בת הארבע וקצת, שלושה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, התפרקתי שוב. התחלתי לבכות, ולא הצלחתי להפסיק. לא בכי גועה, לא מתייפח, אבל דמעות שלא חדלות לזלוג, ושאין לך שום יכולת לעצור. היה סיפור עם הגננת שלה, שהחליטה באחת לעזוב, שבוע לפני תחילת השנה. לא משנה מה היו הסיבות – לא מדובר על איזה כוח עליון שלא הותיר לה ברירה. ברור לגמרי מהדברים שאמרה היא ואמר המנהל שמדובר בבחירה. ומה על הילדים שכל זה עתיד היה לנחות עליהם משום מקום? מה על ילדים שסמכו עליה ומיצבו לעצמם אותה כעוגן במסגרת שינויים שעברו על הגן? מה על ט', שלאורך חודשיים של קיץ אמרה לעצמה – הסבר אינטואיטיבי שלה לגמרי – שאמנם חברתה הטובה ועוד חברים עוברים לגן חובה, אבל היא נשארת עם הגננת האהובה שלה. כך היא פתרה לעצמה את הצער על ההישארות מאחור, בזה שהיא בכל זאת זוכה במשהו בסיפור הזה. ועכשיו, גם זה עתיד היה להילקח ממנה – בלי הכנה מוקדמת, לנחות עליה משום מקום.
באסיפה דיברו בעיקר על סדר היום של הגן וכמה חשוב לנעול את השער. כשניסיתי לדבר על הקושי הצפוי של הילדים בסיטואציה הזאת, להבין איך זה יתווך להם, מה ייאמר, מתי, איך יוסבר – זה לא התקבל בהבנה רבה. הגננת העוזבת נכנסה למגננה כשאמרתי שלט' יהיה קשה, הגננת הנשארת אמרה בביטול שהיא תתרגל.
הידיעה מה ט' עתידה לעבור הייתה בלתי נסבלת. תחושת הנטישה, תחושת הבגידה, וחמור מהן: חוסר התיווך, היעדר התיקוף הרגשי.
בסוף אסיפת ההורים, אחרי הבכי, כבר היה לי ברור שהיא לא תישאר בגן הזה להמתין שהפטיש ינחת על ראשה ביום הראשון, וכך היה. היא בגן אחר, בגן חובה, עם חברה טובה וחברים מוכרים אחרים. היא לא נשארה בלי עוגן.
אבל משפט המפתח הוא "הידיעה מה היא עתידה לעבור". כי כשאת מתפרקת באסיפת הורים, זה שלך. וכשאת לא מסוגלת לעזוב את שער בית הספר, זה שלך. זה לא אומר שאת ממציאה את הסיבות שגורמות לך להיראות מהצד כאילו את יוצאת מפרופורציה, אבל זה כן במידה רבה שלך. והמשמעות של ה'שלך' הזה היא שיש לך רגישות מוגברת לאלמנטים שאכן קיימים במציאות. את לא מדמיינת אותם אבל את גם מתקשה מאוד לשאת אותם. כי כבר נאלצת לשאת אותם בצורה שהותירה צלקות, שאותן את סוחבת שנים קדימה, וכל מה שאפשר זה ללמוד להבין אותן ומתישהו גם לנהל אותן ואת התגובות להן יותר טוב. להיעלם הן כנראה לא ייעלמו.
ככה נראית פוסט טראומה מורכבת. בשער, בדצמבר ההוא, עוד לא ידעתי כלום, אבל אחרי הבכי הזה באסיפת ההורים כבר ידעתי מספיק כדי להבין שזו הייתה תגובה פוסט טראומטית, ושכל האלמנטים שאליהם הגבתי בחריפות כזו – נטישה, בגידה, חוסר תיווך, היעדר תיקוף רגשי – במקרה שלי הם הדבר שמכונה טריגרים. זה לא אומר שהם לא קיימים בסיטואציה הזאת באמת. הם כן, מאוד כן, אבל אני עדיין מתקשה להגיב אליהם ביישוב דעת ובשליטה מוחזקת. אותי הם מפרקים.
אסיפות הורים, המציאות בכלל, הן לא פוסט בפייסבוק, שבראשו המילים החומלות "אזהרת טריגר" ואחריהן אינסוף נקודות, כמה שצריך כדי שהטקסט, שלכי תדעי את מי יערער, יידחק אל מחוץ לחלונית הפריוויו. במציאות את מותקלת, היא עכשיו יורה עלייך ושיהיה בהצלחה. במקרה שלי, כשהיא יורה עליי את התחושות האלה דרך חוויות שלי-עצמי, אני לרוב פשוט ננעלת, נאטמת. הרבה פעמים אני מקדימה תרופה למכה ומתחספסת מראש. אלה תגובות פוסט-טראומטיות מובהקות של ניתוק, דיסוציאציה. הן עוזרות קצת ובעיקר מבלגנות הרבה, כי הדפוסים האלה שנועדו להתחכם לכאב ולהימנע ממנו בד"כ רק מייצרים עוד ממנו. אבל כשזה קורה דרך הילדות שלי, גיליתי עם הזמן, אפילו זה לא אפשרי, והטלטלה היא אלימה וקשוחה. כשזה קורה דרך הילדות שלי זה לא נסבל.
אני מניחה שמבחוץ התוצאה נראית מטורללת. אבל אני מספיק זמן בתוך הסיפור הזה כדי להגיד, אני לא מטורללת. אני לא ממציאה, אני גם לא סתם מגזימה. יש לי רגישות גבוהה יותר לאלמנטים במציאות שאחרים מחליקים בקלות יותר, כי אותם זה לא תוקע בחוויות עבר של הנפש שנחוות כמו לופ רגשי בהווה. לכאורה, אין לי מה לצפות מאנשים. זו הרי לא בעיה שלהם, זו בעיה שלי. אבל בעולם חומל יותר, אידיאלי יותר, כשאדם נראה יוצא מפרופורציה, התגובה של מספיק אנשים סביבו תהיה 'זה לא סתם קורה לה, היא לא מטורללת. היא סובלת.'
ואולי גם: 'איך אפשר לעזור?
בחזרה למתנגד החיסונים המת.
ב'הארץ', עשו יפה ובידיעה שמסקרת את מותו הביאו את דבריה של ד"ר יעל עשור, מומחית לאתיקה, שאמרה: "כדאי מאוד שלא להלעיג אנשים, אלא להבין שזו המציאות כפי שהם חווים אותה. העמדות הללו – גם אם הן מנוגדות לתפיסת המציאות של רובנו – מבוססות על טראומות היסטוריות וחברתיות. בסוף אנחנו חיים איתם באותו מרחב, והחיים שלנו, במקרה של הקורונה, תלויים בהם".
הדברים שלה איפסו אותי באחת.
אני לא יודעת למה לא הבנתי את זה ככה קודם. אולי הייתי עסוקה בכעס. הגישה הבסיסית שלי למתנגדי חיסונים היא לא טולרנטית, כי היא מונעת מכעס על הלופ שבתוכו כולנו תקועים ושעשוי היה להיות פשוט בהרבה בהינתן יותר מתחסנים. אני מניחה שגם פחדתי ובעיקר שנורא-נורא נמאס לי כבר, ואני מחפשת את מי להאשים בזה שזה לא נגמר. בזה שה'נגמר' כבר נראה כמעט בהישג יד, ופתאום – לא. ובמידה רבה, מתנגדי חיסונים אכן אחראים להרבה מאוד ממה שקורה כרגע.
אבל בדיוק כשם שאנחנו מבינים שחלק גדול מהלא-מתחסנים עושים זאת מסיבות של קשיים סוציו-אקונומיים ומבינים בחמלה שמשהו צריך להשתנות מערכתית, באופן שבו ניגשים לסוגיה הזאת אצלם – אולי יש מקום להבין שיש סיכוי סביר שחלק לא-מבוטל מהלא-מתחסנים הארד קור, ממתנגדי החיסונים, מהאנשים שמפיצים מידע שנראה לנו הזוי ממש, עושים זאת מסיבות של קשיים אחרים, ושגם במקרה שלהם עלינו להבין בחמלה שמשהו צריך להשתנות מערכתית כדי לגשר על הפערים הבלתי נסבלים מולם, שמחרבים לכולנו.
אני לא האדם החומל ביותר בסביבה, אינטואיטיבית. אני בעיקר מנסה ללמד את עצמי פרקים בזה. אבל כמות הלעג סר הטעם שנתקלתי בה ברשתות החברתיות במהלך היום הזה סביב מותו של האיש היא נוראה. הכול מאדישות במקרה הטוב יחסית, ועד שמחה לאיד במקרה הרע.
אבל המציאות כפי שהוא חווה אותה מסיבותיו שמבחוץ נראות לנו – גם לי – מטורללות לגמרי, הייתה מציאות של משהו לא נסבל. משהו גרם לאדם הזה להגיב בהתנגדות כזאת למציאות שבתוכה אנחנו נמצאים. אמרו כל כך הרבה פעמים בשנה וחצי האחרונות, שהקורונה כמו חשפה את כל התשתיות הרעועות והסדקים של חיינו. בכל רמה: לאומית, פוליטית, קהילתית, פרטית. כשהלחץ גובר, כל מה שלא עובד נחשף במערומיו. זה נכון גם לגבי הנפש שלנו. כל מה שלא עובד, כל מה שהצלחנו להסתיר ולכסות ואיכשהו לסחוב שנים, שנים, שנים, פרץ אצל חלקנו בעוצמה או התכנס אצל חלקנו להבנה, דווקא תחת המגף החונק הזה, כפי שאולי אי אפשר היה קודם, והכול בא לידי ביטוי בצורות מצורות שונות, שונות ומגוונות מאוד.
בממואר החריף והחשוף שלה, Leaving isn't the Hardest Thing כותבת לורן האף על הכת שבה גדלה, The Family of Love, ובאחד הפרקים בספר, "Speaking in Tongues", היא מספרת על אחת מהפרקטיקות של הכת, של צום ותפילה המונית לאורך פרקי זמן ממושכים. היא מנסה להסביר, כמי שהייתה ילדה ונערה שלא הצליחה לחוות את ההתעלות שחשו אחרים סביבה, מה בעצם קורה למי שכן מצליחים – והיא לגמרי האמינה להם שהם מצליחים, כי ראתה את זה במו עיניה:
This is the point of the fasting, the singing of familiar songs with known motions, the sweating and physical contact, the marching, the singing of jodies, the chanting. Our brains are made of meat, just animal instinct defended by cognitive dissonance. These communal rituals are meant to shut down rational thought and reduce us to those instincts. And among our most basic instincts is the need to identify with a group. Groups are safer when you’re dealing with woolly mammoths and there’s only one guy who knows how to make fire and Og found a sweet rock that’s pretty sharp. But if you want to use Og’s sweet rock to cut the fur off the meat, you have to be in the group. You have to fit in. So you mimic the group. And because the shit you’re doing, whether it’s crying to a song or speaking in tongues, is so fucking ridiculous, your brain tells you it’s real. So it is real. You felt it. You’ve lost something of your own, buried part of who you are, you’ve humiliated yourself to become a part of something, but now you fit in, and the group is stronger. If you’ve ever chanted in yoga class, sung your team’s fight song at full volume in a stadium, shouted “USA,” or wept to Lee Greenwood, you’ve likely felt the same high. Maybe it’s lower grade, but it works the same.
Hough, Lauren. Leaving Isn't the Hardest Thing (pp. 100-101). Knopf Doubleday Publishing Group. Kindle Edition.
בהמשך הפרק היא מתארת את חוויית הסמים הראשונה שעברה במועדון בוושינגטון הבירה בשנות העשרים שלה, וכך הוא מסתיים:
I needed to find someone I knew before the pill wore off. I needed to wash my arm. But more than anything, I needed to be back on the dance floor with my people. Nothing else mattered, only love and my family, those in the room who felt the music and knew God. And I thought, Oh.
Hough, Lauren. Leaving Isn't the Hardest Thing (pp. 107-108). Knopf Doubleday Publishing Group. Kindle Edition.
שִׁתּוּף זה: אִגְרוּף אִסּוּף דִּפְדּוּף חִשּׂוּף טִנּוּף כִּשּׁוּף לִטּוּף נִפְנוּף עִפְעוּף פַּרְצוּף צִפְצוּף רִפְרוּף שִׁסּוּף תִּקּוּף
כשיש שתיים 