ממי לפחד

בָּרְחוֹב הַיָּפוֹאִי שֶׁלִּי הַלַּיְלָה אֲנִי צוֹעֶדֶת מַתְרִיסָה.
וְעוֹד אֵיךְ אֲקַצֵּר בֵּין בִּנְיָנִים,
אֲנִי לֹא אֶשְׁלֹף אָזְנִיּוֹת מֵהָאָזְנַיִם, לֹא אָחִישׁ שׁוּם צְעָדִים.
בִּשְׁבִיל צְדָדִי, כְּשֶׁאַבְחִין בִּצְלָלִית בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת חוֹלֵף אֲנִי לֹא אָצִיץ חֲרֵדָה מֵעֵבֶר לַכָּתֵף.
לֹא. לֹא. דֶּרֶךְ חַלּוֹן הַקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית בַּבִּנְיָן הַזֶּה, הַפִּנָּתִי, חָדַר פַּעַם פּוֹרֵץ וְסָבָתִי,
אִשָּׁה בְּגַפָּהּ, הֶעֱמִידָה פָּנִים שֶׁהִיא יְשֵׁנָה,
בְּכָל הַשְּׁבִילִים הָאֵלֶּה הִתְרוֹצְצָה הַיַּלְדָּה שֶׁהָיְתָה אִמִּי,
מֵהַנַּדְנֵדוֹת הַחֲשׁוּכוֹת עוֹלֶה אֵלַי קוֹל הַצְחוֹק שֶׁל בִּתִּי,
וַאֲנִי
מְסָרֶבֶת לְפַחֵד כְּשֶׁאֲנִי בְּבֵיתִי.


אֲבָל אָז
בְּצֹמֶת הָרְחוֹבוֹת מִתְפַּצְּלִים.
הַחֲבוּרָה מַמְשִׁיכָה, אֲנִי בַּת הַשְׁבַע עֶשְׂרֵה פּוֹנָה. יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה וְהוֹפּ! – רְחוֹב מַקְבִּיל.
מִזֶּה שֶׁלִּי נִמְתָּחִים שְׁבִילִים אֶל זֶה שֶׁלָּהֶם – הַמּוּאָר, הָרָאשִׁי –
וּבֵּין בָּתִּים אַפְלוּלִיִּים וּמֵעֵבֶר גְּדֵרוֹת חַיּוֹת, בַּקְּצָווֹת,
אֲנִי רוֹאָה אוֹתָם צוֹחֲקִים הַרְבֵּה, מִשְׂתָּרְכִים לְאַט,
וְגַם אֲנִי לֹא רָצָה, לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי לְבַד.

יֶשְׁנָן בָּנוֹת
שֶׁמַּחְלִיטִים
שֶׁמִּטִּבְעָן
הֵן זְקוּקוֹת
שֶׁיְלַוּוּ אוֹתָן.

יֶשְׁנָן בָּנוֹת
שֶׁמַּחְלִיטִים
שֶׁמִּטִּבְעָן
הֵן יְכוֹלוֹת
לְהִסְתַּדֵּר בְּעַצְמָן.

בְּכָל הָרְחוֹב הַזֶּה עַכְשָׁו מְהַדְהֶדֶת – מְדוּדָה, לֹא נֶחְפֶּזֶת – רַק נְקִישַׁת עֲקֵבַי.
אֲנִי יוֹדַעַת הֵיטֵב שֶׁעֲלוּלִים לִפְגֹּעַ בִּי
אֲבָל יוֹדַעַת עוֹד
יוֹתֵר
מִמִּי בֶּאֱמֶת לְהִשָּׁמֵר.


טוני סופרנו בכפר סבא

בבוקר, בכניסה לבית ברל, אמרה הפעוטה, "אמא, תסתכלי על הדברים האלה שם, אפורים ושותקים." היא לא התכוונה לעננים, דווקא, והראש שלי מאליו הלך אל המילים של טל ניצן. (איזה מזל שיש טקסטים שהראש הולך לך אליהם, שנותנים יד בעולם.)

מתוך "באיזו ארץ", לשכוח ראשונה (עם עובד, 2009), עמ' 63

לקראת המעבר כתבתי, "באחת פתאום התחוור לי, שזה פשוט יהיה עולם חדש, שונה באיזה אופן מהותי שאין לגשר עליו, שאל ספו אני מגיעה כדי לחצוב לילדות שלי חיים קלים יותר מאלה שנראה שיפו יכולה להעניק להן, אם לשפוט לפי ההשפעה שלה על הבכורה שבהן בשנתיים האחרונות ("אבל ילדים צומחים גם מדברים כאלה, לא?" שאלתי כשעוד לא הייתי מסוגלת להכיר בכך שבאמת צריך ללכת. "כן," נעניתי, "אבל צריך לשאול: למה שבכלל ייאלצו לצמוח מהם, אם אפשר שלא?"), אולי גם כדי שיהיה לי עצמי קצת שקט יותר. אני אלמד את הקודים שלו כמיטב יכולתי, אלמד לעשות את כל התנועות הנכונות, אני לא באמת דואגת. אבל אני מתקשה להעלות על דעתי, שהן יוחשו לי טבעיות. אני מגיעה אליו כגולה, כפליטה שפשוט מצוידת במספיק כלים כדי לצלוח את מלאכת ההתחזות; כאורחת באיזה אופן יסודי ועמוק, שספק אם יש לו תקנה. כמי שזה איננו ולא יוכל באמת להיות ביתה."

צדקתי ולא צדקתי. זה באמת עולם חדש, זו באמת סוג של הגירה, אני לא יודעת אם ההשפעה של כפר סבא על הבכורה שבהן אכן מיטיבה-באמת, אני חוששת שלא ממש, לי עצמי לא שקט יותר, אני לא לומדת את הקודים ולא יודעת לעשות את התנועות הנכונות, אני כן דואגת כי לא טבעי לי. אני בהחלט גולה כאן ולא נראה שיש לי הכלים לצלוח את מלאכת ההתחזות. אני אכן אורחת, באופן שאין לו תקנה.

בשבועות האחרונים אני צופה באיחור אופנתי-לעילא ב'סופרנוס'. אני נגעלת מטוני סופרנו ונכמרת בגללו, הוא מבהיל אותי וצובט לי בלב בו-זמנית. באיזה פרק בעונה הראשונה, נדמה לי, הוא מנסה להשתלב במשחק גולף של שכנו הרופא ומכרים של השכן, ושוב ושוב מתחוור לו שהוא דב אקזוטי מרקד ומושך-מסקרן מחד אבל גם זר ואחר מאוד מאידך, אפילו דוחה; שהוא תמיד 'טוני סופרנו' ולא אחד משלהם; ושהגבול מסומן לו בגינוני-מלכי-אנגליה, כדרכה של הבורגנות.

אנשים פה אינם רעים, זו בכלל לא הכוונה. כיחידים, פה ושם, חלקם נעימים לי. חלקם היו נעימים וחדלו מאוד להיות כאלה. וגם "כפר סבא" היא בסופו של דבר סוג של פלייס הולדר, שקול לאתרים אחרים. באותה מידה אפשר לומר "גילמן", נגיד, או "טוויטר". גם אני, כמובן, לא נטולת אחריות לחוסר היכולת שלי להשתלב. בראש מסתובבים לי פכים ששרבטתי איזה יום, עוד ביפו, לפני שנים:

בגן, בבוקר, בשולחן סמוך, ע' אומר לג', בתדהמה, בייאוש: "אבל אתה היית אצלי בבית!"
את התשובה של ג' אני לא שומעת. היא נאמרת בטון שקט מדי בשביל שתגיע אליי. אבל אז, ע', בעלבון, בצעקה: "אז גם אני לא חבר שלך!"
___
בדרך הביתה, סווייד ברדיו: And maybe we're just kids who've grown.
___
בדירה ליד, צ'וקה מייללת ארוכות וחורכת את הקירות, את הדלתות, את כל מה שבינה לביני, מפרקת אותו לפרודות, מפוררת.
___
תמיד אותו הקיר.

אבל לצד קירות הלב שאנחנו סוחבים לכל מקום שאליו נלך, ישנו עוד עניין. קהילות הן המשך הילדים המקובלים של הכיתה באמצעים אחרים. למי שבפנים קל מאוד לא לראות את ציפוף השורות שניכר היטב מבחוץ, קל להביט בפליאה על התנהגויות שמפירות את הקודים המקובלים, שחלק ניכר מהן הוא בכלל עלבון של ילדים שנדחו, שרק עטוף בשכלול בטיעונים שכלתניים, כמו שלימדו אותנו שעלינו להיות בחברה (בורגנית) מתורבתת: רציונליות, ענייניות, לא אישיות ולא רגשיות. חלילה, רק לא אישיות ולא רגשיות. טוני סופרנו, נגיד, הוא הר געש רוחש ופעיל של שלל יצרים ורגשות אישיים לגמרי, שלעיתים כה קרובות הלוא רחוק מאוד מ-It's not personal, it's business שלכאורה מזוהה עם שכאלה. בגלל זה הוא כל כך לא מתאים – בעצם, לשום מקום.

אני משננת לעצמי שילדים צומחים גם מכאלה, גם ילדים שגדלו. את ה'כאלה' לא תמיד אפשר לחסוך.
אני מנסה להתנחם בכך שבגרסה של ניצן לאותו טקסט, בספר הילדים בארץ אחרת, שמבוסס על חוויות ההגירה שלה כילדת דיפלומטים, הניסוחים עדינים יותר, לא מקפלים בתוכם דחייה מכוונת או תוקפנות אלא יותר חוסר מודעות והרגל, והחוויה כולה מזמנת, בכל זאת, בעיקר השתוממות, וקצת פחות כאב:

מתוך בארץ אחרת (עם עובד, 2013). איורים: כנרת גילדר

מקום שמח

הנושא המארגן של גיליון החודש שעבר של כתב העת לילדים אדם צעיר היה 'הרפתקה'.
במרכז הגיליון עמד סיפור מקסים של רינת פרימו, על ילד בשם איתמר, שחברתו הטובה עוברת לגור בארה"ב. היא עצובה, והוא מנחם אותה שזו תהיה הרפתקה, ואז נעצב על עצמו, על חייו הצפויים ונטולי ההרפתקאות.
אז הוא מארגן לעצמו אחת כזאת, שמתחילה בחוסר הבנה חמוד לגבי איך עובדים (או איך לא עובדים) מספרי אוטובוסים: הוא מאחר לביה"ס, ומחכה לקו 55. כשזה ממאן להגיע, אחרי פעם או פעמיים שעובר קו 56 הוא עולה עליו, במחשבה התמימה שמקסימום הקו הזה ייקח אותו לתחנה קצת יותר רחוקה, והוא פשוט ילך ברגל בחזרה. משם זה מתגלגל, בסדרת צירופי מקרים, הנחות אוטומטיות וסתם הימנעות מלתקן אותן באופן פעיל ליום ממוזל במיוחד, בעיקר לילדה בשם עומר, שכל הכיתה שלה מחרימה אותה.

לפני חודש אחשלי ומשפחתו לקחו עצמם מפה, כדי לזוז שנה ברחבי העולם.
אנחנו צוחקים עליהם שגם כשהם בארץ, הם מהאלה שלא מסוגלים לא לזוז.
אז עכשיו הם זזים כל שבוע מאיירבנב אחד למשנהו, חודש היו במונטנגרו, עכשיו הם באיטליה, בהמשך – מי יודע. זה די טיול תלוי מגבלות פנדמיה.
אני ממש שמחה בשבילם. הם החליטו באומץ ובנחישות, חרף כל הרמזים שהיקום ניסה להעיף עליהם כדי להניא אותם מהרעיון – וזכו.
אבל הדבר הזה מבפנים אצלי, ששונא את הצעד הראשון אבל כל כך אוהב את התנועה האינרטית שאחרי, לדבר הזה מבפנים, זה לא כזה פשוט.

ואפילו לא הבנתי עד כמה אני רוצה לזוז, עד שמצאתי את עצמי בשעת בוקר מוקדמת מטיילת ברכבות.
תהיתי: כמה שנים לא נסעתי ברכבות? וחשבתי, שבא לי שזה יקרה יותר.
מאחר שכל מיומנויות השימוש בתחבורה ציבורית שלי מנוונות למדי, זו באמת הייתה קצת הרפתקה, שגולת הכותרת שלה הייתה, כמובן, החשש המכרסם שמא אולי עליתי על הרכבת הלא נכונה לתל אביב. כשהרכבת נעה מזרחה במקום מערבה כמו שההיגיון שלי חשב שהיא אמורה לעשות, חשבתי כמה מצער שאני בעצם צריכה להגיע בשעה ספציפית ולא באמת יכולה להתברבר כמו איתמר. אבל בחרתי לא להילחץ, אמרתי, "נראה", ואז עשיתי את הדבר החכם ביותר שעשיתי כבר הרבה זמן: הפעלתי את הפודקאסט Happy Place שאליו התגלגלתי כמה ימים קודם לכן.
Happy Place הוא פודקאסט בריטי בפורמט שיחה אחת-על-אחד של המנחה עם דמויות, מוכרות ופחות מוכרות, דמות אחת בכל פרק, על שלל נושאים של בריאות וחוסן נפשיים. אני לא חסידה גדולה של מיינדפולנס, מדיטציה, פודקאסטים, ספרי סלף הלפ וכך הלאה, מהטעם הפשוט שאני מתקשה להעניק לעצמי את האפשרות שהם מציעים לנוח. אבל יש משהו שמצאתי שקשה מאוד לעמוד בפניו בפורמט השיחה הפתוח, הכן, מלא ההומור והחומל-מאוד שפרן קוטון מחזיקה מול המרואיינים והמרואיינות שלה שם. ככול שהקשבתי ליותר פרקים הרגשתי שהאפקט הוא של ציפה רגועה במים. (או, לחלופין, של נסיעה נינוחה ונטולת דאגות ולחצים ברכבת.
מהפודקאסט, ומפרק שבו התארחה בו העיתונאית והכותבת הבריטית קייטלין מורן, התגלגלתי לספר שלה, More Than a Woman, שעוסק בחייהן של נשים בנות ארבעים ומשהו. הוא מצחיק למדי, וכמובן שופע יופמיזמים ציוריים, לשון המעטה ושנינה בריטיות. (מובן מאליו שאני מקשיבה לו/ קוראת אותו ובו-זמנית חושבת איך הייתי מתרגמת אותו לעברית, אילו הייתי נדרשת למשימה המאתגרת עד-מאוד הזאת.) אבל הוא בעיקר מספר סיפור שדי נדחק לקרן זווית בתרבות הפופולרית: סיפורם המשמים של מאחורי הקלעים של חיים ש"עובדים".

For we don’t write novels about long and happy marriages. We don’t have big blockbuster stories on how to raise children. We don’t show the endless, everyday business of domestica. We don’t show the house that becomes a refuge for relatives who are breaking, broken, or unwell. We don’t show how thirty turns into forty, turns into fifty; we don’t show towns as thousands of houses with thousands of silent marriages in them. We don’t show equal partners running a collaborative effort. We don’t show the adventure of keeping love alive until we die. We have no template for that.

Moran, Caitlin. More Than a Woman (p. 36). Harper Perennial. Kindle Edition.

ועל נשים בגיל מסוים (אני לא אכתוב בגיל העמידה. אני לא.) היא כותבת:

“You know how when you’re trying to get someone in customer service to e.g., mend your telly, for example, and they keep fobbing you off with some arse called Simon or Dev, who just fucks it up even more? And your husband always says—” “He always says, ‘You need to keep asking to be transferred until you get put through to a middle-aged Scottish woman called Janet—because she’s always the one who goes, Ach, what a pickle. I’ll sort this out in two minutes.’ And—she does!” “Yes. The Janet Theory.” “The Janet Theory.” “Yes. Well.” She points at me. “You’re Janet, now. You’re the Janet in everyone’s lives. If anything’s going to get sorted out, you’re the one who’s going to have to do it. No more messy nights out, or voyages of self-discovery. You are about to be required to hold the fabric of society together. For no pay. That’s what being a middle-aged woman is.”

Moran, Caitlin. More Than a Woman (p. 6). Harper Perennial. Kindle Edition.

בין לבין, מכיוון שנראה שברוחי היגרתי בשבועות האחרונים קומפלט ללונדון (הנה לנו מקום שמח), צפיתי גם בפרק מתוך הסדרה ‎I Am‎…‎ של הבמאי דומיניק סבאג' בערוץ All 4. הפרקים בסדרה אינם קשורים זה לזה עלילתית, כל אחד מהם עוסק בחייה של אישה אחרת, והם מצולמים באימפרוביזציה, לפי קווי תסריט כלליים.
הפרק שבו צפיתי, I Am Victoria, עוסק בהתמודדות של אישה בשם ויקטוריה עם חרדה, בהתקף שנבנה לאורך יומיים.
אבל האמת היא שצפיתי, ולא חשבתי שזה רק על חרדה, ספציפית. חשבתי שזה על אישה בגיל מסוים – בדיוק מהסוג שעליו כותבת מורן – שמנסה להחזיק הכול אבל לאורך הפרק פשוט מתפרקת, בלי שאפילו ברור למה. גם לה לא ברור למה – גם לוקח לה זמן להבין שזה מה שקורה – אבל קליידוסקופ שלם של ניואנסים בדיבור, בהתנהגות, בהבעות פנים מבהירים, שהיא לא מסוגלת יותר.
צפיתי בדמות של ויקטוריה ותהיתי כמה נשים שאני מכירה היו צופות בהופעה הזאת ולא מרגישות ברגעים מסוימים שזה כמו להסתכל בראי.
ההחזקה העצמית, ההכרח וגם הצורך לתפקד, לא להניח, לא להיפרם, לא לפספס; התחושה, לפעמים, שכל כך הרבה תלוי בנו כדי שיתבצע 'נכון' ו 'כמו שצריך'. חשבתי על מכרה מטוויטר, שצייצה פעם על ההבדל בין נשים וגברים כעל ההבדל בין מי שמחזיק – מחזיקה – בראש את הלו"ז והאחריות ומקבל – מקבלת – החלטות יומיומיות שקשורות לילדים והעומס המנטלי הגדול שנלווה לכל זה. וזה לא רק הבדל בין נשים לגברים. זו חלוקת עבודה שקיימת ברוב מערכות היחסים הזוגיות, לרבות בשוויוניות למדי או מאוד.
זו לא רק החרדה. זה העומס המתמיד, שאין לו הקלה ואין בו הפוגות, בטח לא בשנה וחצי של פנדמיה, והתחושות שהעומס הזה מביא איתו, ובראשן תחושת המחנק. הרצון לשבור הכול לפעמים, והדיסוננס בינו לבין ההכרח להחזיק ולהחזיק.
אבל אולי זה אפילו עוד יותר מזה, משהו קיומי יותר של נשים בגיל מסוים, גם ללא תלות ישירה בגורמים מסבירים כמו פנדמיה ואפילו לא של המבנה החדשני, בן שני דורות, של משפחה עם שני הורים עובדים, נשים קרייריסטיות ונשים שמנסות לקיים "הכול" בו-זמנית. כי צפיתי בוויקטוריה ודווקא חשבתי על קלריסה ווהן, הדמות שמשחקת מריל סטריפ בסרט 'השעות' שנעשה לפי הספר של מייקל קאנינגהם באותו שם. הרגע שהיא יושבת שם ושואלת Why is Everything WRONG?‎ וחשבתי גם על קלריסה דאלוויי עצמה, דמות מרומן בן מאה, ואיך אולי לא במקרה לא הייתי מסוגלת להתחבר לרומן הזה באמת כשהייתי בת עשרים ומשהו, ורק כשקראתי אותו שוב לא מזמן, הוא כמו 'התיישב'.

לונדון-לונדון, אבל בפועל, בגופי, אני עדיין בשרון הבורגני.
אז חזרתי לרוץ, כי אם כבר קלישאה של אישה בגיל מסוים, אז באמת שיהיה בתנועה.
אלא שבמקום ריצות הערב שגמרו לי את הערבים ואז את הלילות ואז את הבקרים שאחרי, אני מתעקשת עכשיו לרוץ בשעות הבוקר. אבל מאחר שאני בכל זאת אני, אני עדיין לא סובלת את אור היום, ולכן מאלפת את גופי, שאיננו מהסוג המשכים קום מטבעו, להתעורר בחמש, שלוש פעמים בשבוע ולסיים את האימון עם אורות ראשונים.

זה גם 'לזוז', וגם 'הרפתקה' [כי, בואו, זינוק נחשוני לעתיד של שנות הזיקנה, בצורת התעקשות לסגל לעצמך יקיצה מוקדמת בטרם עת – מה לא 'הרפתקה' בזה?] אבל בעיקר, זה פשוט מתאים לי ומיטיב איתי, והדבר שכנראה קורה בגיל מסוים הוא שגם את זה את מתחילה ללמוד. רופאה מעצבנת שאלה אותי השבוע למה אני רצה. "כי זה כיף," אמרתי לה. "גיליתי, שזה כיף לי."

אה

בשער בית ספר עומד איש עם מגאפון, שואג לתוכו גערות והאשמות כלפי הצוות.
הוא מתנגד חיסונים, מתנגד תו ירוק, מתנגד מסכות, מכחיש מגפה. והבטיחו לו, גורם סמכות בבית הספר הבטיח לו, שהילד, תלמיד כיתה א', לא ייאלץ לעטות מסכה, וההפך קרה.
עומד מול בית הספר ושואג.

מתישהו הלך להפגין. נעצר. הרגיש לא טוב. פונה לבית חולים. אובחן כחולה קורונה. מצבו הידרדר. מפרסם פוסט ממיטת חוליו, שמנסים לחסל אותו, שהורעל, שהרופאים חורשי רעה, שהוא רוצה להתפנות לבית חולים בחו"ל. מת.

אני לא כותבת את שמו. איכשהו, זה מעביר בי צמרמורת. גם לא צריך, יש מספיק אייטמים באתרי חדשות, מספיק פוסטים וציוצים ברשתות החברתיות. כולם יודעים.
אני רחוקה מהעמדות של האיש הזה מרחק שנות אור, אבל אני חושבת על רמות הסטרס של אדם ששוכב בבית חולים ומצבו הולך ומורע, ואין לו אמון בצוות הרפואי שסובב אותו ומטפל בו. וחושבת על אדם ששואג מול בית הספר. מדבר שוב ושוב ממיטת בית החולים על המחנכת של בנו כדמות שבגדה באמונו.

איזה חוסר אונים.

הייתי חסרת אונים לא פעם. ועמדתי מול שער בית ספר פעם גם. מול שער בית הספר של א' – משמונה בבוקר, כשהבאתי אותה לשם, ועד שתיים בצהריים. גם היא הייתה אז בכיתה א'. היה תחילת דצמבר. קר, אבל לא בלתי נסבל. אני זוכרת בדיוק איזה סוודר לבשתי ושלא היה לי מעיל. אני זוכרת את חוסר היכולת ללכת משם – תחושה שאין לה מילים, את לא יכולה להסביר אותה לאף אחד, בקושי לעצמך, אבל את גם באמת לא מסוגלת לזוז משם. כחודש קודם ילד מהכיתה של א' חנק אותה. יומיים לא הלכה לבית הספר. ביום השלישי הבאתי אותה לשם, חזרתי לאוטו והתפרקתי בבכי. חברה בדיוק שלחה לי הודעה וכשהבינה מה קורה מיהרה לפגוש אותי בבית קפה. אבל כמה שבועות אחר כך, ילד אחר בכיתה אמר לה שיחתוך אותה. הילד שחנק אמר לו, "נו, תהרוג אותה לחתיכות", וכשהבאתי אותה לבית הספר לא הצלחתי ללכת. בהפסקה השנייה היועצת יצאה לעשן בגינה הסמוכה, עצרה לידי ושאלה אם היא יכולה לעזור במשהו. שאלתי אם היא יכולה לשמור עליה, אבל זה לא היה כל העניין. עברו שלוש שנים, ורק בשנה האחרונה, וביתר שאת ממש בשבועות האחרונים אני מבינה יותר מה היה שם, בשער, בדצמבר ההוא.

לפני שבועיים, באסיפת הורים בגן של ט', בת הארבע וקצת, שלושה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, התפרקתי שוב. התחלתי לבכות, ולא הצלחתי להפסיק. לא בכי גועה, לא מתייפח, אבל דמעות שלא חדלות לזלוג, ושאין לך שום יכולת לעצור. היה סיפור עם הגננת שלה, שהחליטה באחת לעזוב, שבוע לפני תחילת השנה. לא משנה מה היו הסיבות – לא מדובר על איזה כוח עליון שלא הותיר לה ברירה. ברור לגמרי מהדברים שאמרה היא ואמר המנהל שמדובר בבחירה. ומה על הילדים שכל זה עתיד היה לנחות עליהם משום מקום? מה על ילדים שסמכו עליה ומיצבו לעצמם אותה כעוגן במסגרת שינויים שעברו על הגן? מה על ט', שלאורך חודשיים של קיץ אמרה לעצמה – הסבר אינטואיטיבי שלה לגמרי – שאמנם חברתה הטובה ועוד חברים עוברים לגן חובה, אבל היא נשארת עם הגננת האהובה שלה. כך היא פתרה לעצמה את הצער על ההישארות מאחור, בזה שהיא בכל זאת זוכה במשהו בסיפור הזה. ועכשיו, גם זה עתיד היה להילקח ממנה – בלי הכנה מוקדמת, לנחות עליה משום מקום.
באסיפה דיברו בעיקר על סדר היום של הגן וכמה חשוב לנעול את השער. כשניסיתי לדבר על הקושי הצפוי של הילדים בסיטואציה הזאת, להבין איך זה יתווך להם, מה ייאמר, מתי, איך יוסבר – זה לא התקבל בהבנה רבה. הגננת העוזבת נכנסה למגננה כשאמרתי שלט' יהיה קשה, הגננת הנשארת אמרה בביטול שהיא תתרגל.
הידיעה מה ט' עתידה לעבור הייתה בלתי נסבלת. תחושת הנטישה, תחושת הבגידה, וחמור מהן: חוסר התיווך, היעדר התיקוף הרגשי.
בסוף אסיפת ההורים, אחרי הבכי, כבר היה לי ברור שהיא לא תישאר בגן הזה להמתין שהפטיש ינחת על ראשה ביום הראשון, וכך היה. היא בגן אחר, בגן חובה, עם חברה טובה וחברים מוכרים אחרים. היא לא נשארה בלי עוגן.

אבל משפט המפתח הוא "הידיעה מה היא עתידה לעבור". כי כשאת מתפרקת באסיפת הורים, זה שלך. וכשאת לא מסוגלת לעזוב את שער בית הספר, זה שלך. זה לא אומר שאת ממציאה את הסיבות שגורמות לך להיראות מהצד כאילו את יוצאת מפרופורציה, אבל זה כן במידה רבה שלך. והמשמעות של ה'שלך' הזה היא שיש לך רגישות מוגברת לאלמנטים שאכן קיימים במציאות. את לא מדמיינת אותם אבל את גם מתקשה מאוד לשאת אותם. כי כבר נאלצת לשאת אותם בצורה שהותירה צלקות, שאותן את סוחבת שנים קדימה, וכל מה שאפשר זה ללמוד להבין אותן ומתישהו גם לנהל אותן ואת התגובות להן יותר טוב. להיעלם הן כנראה לא ייעלמו.

ככה נראית פוסט טראומה מורכבת. בשער, בדצמבר ההוא, עוד לא ידעתי כלום, אבל אחרי הבכי הזה באסיפת ההורים כבר ידעתי מספיק כדי להבין שזו הייתה תגובה פוסט טראומטית, ושכל האלמנטים שאליהם הגבתי בחריפות כזו – נטישה, בגידה, חוסר תיווך, היעדר תיקוף רגשי – במקרה שלי הם הדבר שמכונה טריגרים. זה לא אומר שהם לא קיימים בסיטואציה הזאת באמת. הם כן, מאוד כן, אבל אני עדיין מתקשה להגיב אליהם ביישוב דעת ובשליטה מוחזקת. אותי הם מפרקים.
אסיפות הורים, המציאות בכלל, הן לא פוסט בפייסבוק, שבראשו המילים החומלות "אזהרת טריגר" ואחריהן אינסוף נקודות, כמה שצריך כדי שהטקסט, שלכי תדעי את מי יערער, יידחק אל מחוץ לחלונית הפריוויו. במציאות את מותקלת, היא עכשיו יורה עלייך ושיהיה בהצלחה. במקרה שלי, כשהיא יורה עליי את התחושות האלה דרך חוויות שלי-עצמי, אני לרוב פשוט ננעלת, נאטמת. הרבה פעמים אני מקדימה תרופה למכה ומתחספסת מראש. אלה תגובות פוסט-טראומטיות מובהקות של ניתוק, דיסוציאציה. הן עוזרות קצת ובעיקר מבלגנות הרבה, כי הדפוסים האלה שנועדו להתחכם לכאב ולהימנע ממנו בד"כ רק מייצרים עוד ממנו. אבל כשזה קורה דרך הילדות שלי, גיליתי עם הזמן, אפילו זה לא אפשרי, והטלטלה היא אלימה וקשוחה. כשזה קורה דרך הילדות שלי זה לא נסבל.

אני מניחה שמבחוץ התוצאה נראית מטורללת. אבל אני מספיק זמן בתוך הסיפור הזה כדי להגיד, אני לא מטורללת. אני לא ממציאה, אני גם לא סתם מגזימה. יש לי רגישות גבוהה יותר לאלמנטים במציאות שאחרים מחליקים בקלות יותר, כי אותם זה לא תוקע בחוויות עבר של הנפש שנחוות כמו לופ רגשי בהווה. לכאורה, אין לי מה לצפות מאנשים. זו הרי לא בעיה שלהם, זו בעיה שלי. אבל בעולם חומל יותר, אידיאלי יותר, כשאדם נראה יוצא מפרופורציה, התגובה של מספיק אנשים סביבו תהיה 'זה לא סתם קורה לה, היא לא מטורללת. היא סובלת.'
ואולי גם: 'איך אפשר לעזור?

בחזרה למתנגד החיסונים המת.
ב'הארץ', עשו יפה ובידיעה שמסקרת את מותו הביאו את דבריה של ד"ר יעל עשור, מומחית לאתיקה, שאמרה: "כדאי מאוד שלא להלעיג אנשים, אלא להבין שזו המציאות כפי שהם חווים אותה. העמדות הללו – גם אם הן מנוגדות לתפיסת המציאות של רובנו – מבוססות על טראומות היסטוריות וחברתיות. בסוף אנחנו חיים איתם באותו מרחב, והחיים שלנו, במקרה של הקורונה, תלויים בהם".

הדברים שלה איפסו אותי באחת.

אני לא יודעת למה לא הבנתי את זה ככה קודם. אולי הייתי עסוקה בכעס. הגישה הבסיסית שלי למתנגדי חיסונים היא לא טולרנטית, כי היא מונעת מכעס על הלופ שבתוכו כולנו תקועים ושעשוי היה להיות פשוט בהרבה בהינתן יותר מתחסנים. אני מניחה שגם פחדתי ובעיקר שנורא-נורא נמאס לי כבר, ואני מחפשת את מי להאשים בזה שזה לא נגמר. בזה שה'נגמר' כבר נראה כמעט בהישג יד, ופתאום – לא. ובמידה רבה, מתנגדי חיסונים אכן אחראים להרבה מאוד ממה שקורה כרגע.
אבל בדיוק כשם שאנחנו מבינים שחלק גדול מהלא-מתחסנים עושים זאת מסיבות של קשיים סוציו-אקונומיים ומבינים בחמלה שמשהו צריך להשתנות מערכתית, באופן שבו ניגשים לסוגיה הזאת אצלם – אולי יש מקום להבין שיש סיכוי סביר שחלק לא-מבוטל מהלא-מתחסנים הארד קור, ממתנגדי החיסונים, מהאנשים שמפיצים מידע שנראה לנו הזוי ממש, עושים זאת מסיבות של קשיים אחרים, ושגם במקרה שלהם עלינו להבין בחמלה שמשהו צריך להשתנות מערכתית כדי לגשר על הפערים הבלתי נסבלים מולם, שמחרבים לכולנו.

אני לא האדם החומל ביותר בסביבה, אינטואיטיבית. אני בעיקר מנסה ללמד את עצמי פרקים בזה. אבל כמות הלעג סר הטעם שנתקלתי בה ברשתות החברתיות במהלך היום הזה סביב מותו של האיש היא נוראה. הכול מאדישות במקרה הטוב יחסית, ועד שמחה לאיד במקרה הרע.
אבל המציאות כפי שהוא חווה אותה מסיבותיו שמבחוץ נראות לנו – גם לי – מטורללות לגמרי, הייתה מציאות של משהו לא נסבל. משהו גרם לאדם הזה להגיב בהתנגדות כזאת למציאות שבתוכה אנחנו נמצאים. אמרו כל כך הרבה פעמים בשנה וחצי האחרונות, שהקורונה כמו חשפה את כל התשתיות הרעועות והסדקים של חיינו. בכל רמה: לאומית, פוליטית, קהילתית, פרטית. כשהלחץ גובר, כל מה שלא עובד נחשף במערומיו. זה נכון גם לגבי הנפש שלנו. כל מה שלא עובד, כל מה שהצלחנו להסתיר ולכסות ואיכשהו לסחוב שנים, שנים, שנים, פרץ אצל חלקנו בעוצמה או התכנס אצל חלקנו להבנה, דווקא תחת המגף החונק הזה, כפי שאולי אי אפשר היה קודם, והכול בא לידי ביטוי בצורות מצורות שונות, שונות ומגוונות מאוד.

בממואר החריף והחשוף שלה, Leaving isn't the Hardest Thing כותבת לורן האף על הכת שבה גדלה, The Family of Love, ובאחד הפרקים בספר, "Speaking in Tongues", היא מספרת על אחת מהפרקטיקות של הכת, של צום ותפילה המונית לאורך פרקי זמן ממושכים. היא מנסה להסביר, כמי שהייתה ילדה ונערה שלא הצליחה לחוות את ההתעלות שחשו אחרים סביבה, מה בעצם קורה למי שכן מצליחים – והיא לגמרי האמינה להם שהם מצליחים, כי ראתה את זה במו עיניה:

This is the point of the fasting, the singing of familiar songs with known motions, the sweating and physical contact, the marching, the singing of jodies, the chanting. Our brains are made of meat, just animal instinct defended by cognitive dissonance. These communal rituals are meant to shut down rational thought and reduce us to those instincts. And among our most basic instincts is the need to identify with a group. Groups are safer when you’re dealing with woolly mammoths and there’s only one guy who knows how to make fire and Og found a sweet rock that’s pretty sharp. But if you want to use Og’s sweet rock to cut the fur off the meat, you have to be in the group. You have to fit in. So you mimic the group. And because the shit you’re doing, whether it’s crying to a song or speaking in tongues, is so fucking ridiculous, your brain tells you it’s real. So it is real. You felt it. You’ve lost something of your own, buried part of who you are, you’ve humiliated yourself to become a part of something, but now you fit in, and the group is stronger. If you’ve ever chanted in yoga class, sung your team’s fight song at full volume in a stadium, shouted “USA,” or wept to Lee Greenwood, you’ve likely felt the same high. Maybe it’s lower grade, but it works the same.

Hough, Lauren. Leaving Isn't the Hardest Thing (pp. 100-101). Knopf Doubleday Publishing Group. Kindle Edition.

בהמשך הפרק היא מתארת את חוויית הסמים הראשונה שעברה במועדון בוושינגטון הבירה בשנות העשרים שלה, וכך הוא מסתיים:

Hough, Lauren. Leaving Isn't the Hardest Thing (pp. 107-108). Knopf Doubleday Publishing Group. Kindle Edition.

Leaving Isn't the Hardest Thing: Essays: Hough, Lauren: 9780593080764:  Amazon.com: Books

זו כן מס' 42

גדלתי בחבר'ה. החבר'ה של ההורים שלי שהלכו איתם מביה"ס היסודי ואז לתיכון ואז לגרעין, ואנשים שהצטרפו לגרעין ובני זוגם. בהמשך הצטרפו פה ושם גם אנשים מבחוץ, ממקומות עבודה. ממקומות העבודה של ההורים שלי, הכוונה. שלא לדבר על זה שמקום העבודה של אבא שלי, החברה שהקים, הפכה למקום עבודה של כמה וכמה מאנשי החבורה ההיא לתקופה לא מבוטלת. גדלתי בחבורה, אבל לא רק זה: גדלתי בבית שהיה הכוח המארגן שלה וגם מוקד התכנסות מרכזי, כמעט בלעדי.

זו לא אני.
אין לי חבר'ה. בניסיון להפוך להיות משהו לכאורה רצוי יותר שלא ניחנתי בו צירפתי את עצמי פה ושם לחבורות, קבוצות, קהילות. בלימודים, בארגון התנדבות, בקהילות וירטואליות, ובשנים האחרונות לקהילות חינוכיות. זה לא טבעי לי, ואני מוצאת את עצמי נוכחת נפקדת ללא תקנה. במפגש שנכחתי בו לא מזמן אמרה מישהי שהיא לא אדם של חבורות וקבוצות, אין לה או לבן זוגה "חבר'ה" או קבוצת חברים משמעותית, אבל היא לא רוצה שהילדים שלה יגדלו ככה, היא רוצה משהו אחר בשבילם, אז היא מנסה. עוד משתתפים בשיחה הביעו תחושות דומות. הקשבתי להם ולעצמי, וחשבתי, שמתחת לכל הרציונליות והוויתור וה"בשביל הילדים", אנחנו עצמנו חבורת ילדים, רק עייפים וחבוטים ולמודי אכזבות מכדי להודות, שבנו-עצמנו עוד קיים הזיק הזה, שממאן להינגף: התקווה להשתייך.
זיק זה דבר עדין. תקווה היא דבר רך.

לפני הרבה-הרבה שנים כתבתי, "אני הילדה שנראית לכולכם מתנשאת, עומדת מהצד בעיניים בוערות".


זו תמיד תהיה גם-אני, אבל אינני הילדה עוד.
הילדה-שבאמת מדברת על חברות. בדמעות היא אומרת שתסתפק בחברה אחת, רק אחת, שתהיה כמו יומן, שתוכל לספר לה הכול, לסמוך עליה, לדעת שתהיה איתה בכל מקום.
ביום ההורים אני מספרת על האמירה הזאת שלה למחנכות, בתוך שיחה רחבה על עניינים של הקשר חברתי.
אחת מהן אומרת, בקול גבוה, תקיף אבל מזדעק: "תגידי לה, שאחרי שלושים וחמש שנים אני אומרת לה: אין דבר כזה! אין!"
כמה מאיתנו למדו להסכין עם האין? כמה מאיתנו בלב פנימה עדיין בנות שמונה? ומה לעשות עם תחושת האשמה, שמכל הדברים להוריש לבתך, אז דווקא את הכמיהה הזאת, הסולידית כגוש ממאיר?
ואיך בכלל ירשה את זה? מתי ראתה אותי עם חברות, כמה מעט שמעה על החברויות שלי. איך זה שזה עובר?


עמוק בלילה, מול הים בין הרצליה לתל אביב, שואגות מצחוק על כסאות חוף בחושך, י' אומרת לי על הבת שלה, "אבל מאיפה היא לקחה את זה? איך זה שזה עובר?" על התנהגות שהיא לגמרי היא שהייתה. הייתי שם, עדה לילדה-נערה שהייתה, ואני זוכרת.


בדרך אל הים, בירידה אל החוף, היא אומרת, "נראה לי שלא הייתי כאן מאז הצבא"
"אני הייתי לפני שנה," אני אומרת. "קצת פחות. איזה ערב טראומטי."
"את עדיין מייצרת טראומות???" היא צועקת עליי ונקרעת מצחוק.

חברה שאת יכולה לסמוך עליה שתהיה איתך תמיד זה לא תמיד עניין של זמן ומרחב, אני רוצה ללמד את א'.

זו האפשרות שהיא תיקרע ממך מצחוק שלגמרי צוחק ממך אבל לא צוחק עלייך בכלל. זו האפשרות שתגיבי בצחוק משלך על עצמך. זו האפשרות להשלים פערים, כאילו בשנתיים שלא יצא לכן להיפגש זמן הלב שביניכן לא נקף אפילו רגע, זה רק הזמן של הבחוץ שזז. זו האפשרות לצלול אז לשיחה שאין בה רגע זר, שבסופה תעלו מהים שתיכן בתחושה שמשהו בבית החזה התרחב והתרווח. זו האפשרות שגם את זה תהיו מסוגלות להגיד זו לזו בקול, ככה, קל.


נוכחות זה חשוב, אני רוצה להגיד לבת השמונה שלי, אבל טיב הדבר שנוכח חשוב יותר. הלוואי שלא תצטרכי לאבד כל כך הרבה – זמן, ולא רק זמן – עד שתלמדי להרפות, להתמסר לשלל הדרכים להיות נוכחת ושאינספור הדרכים לאפשר לאחרות להיות נוכחות עבורך.

%d בלוגרים אהבו את זה: