The Upside Down

c.1985–2000

הרעוּת

ביומיים בלעתי את מה שאבד בזמן, ספרה של נורית גרץ שמתעד את עשרות שנות החברות בינה לבין עמוס עוז. נתקלתי פה ושם בשמו של הספר, וכותרת המשנה שלו – "ביוגרפיה של ידידות" – במיוחד ישבה לי אי שם בירכתי התודעה, ואף על פי כן לא דירבנה אותי מספיק בשביל לעשות עם זה משהו. הספר נכנס לרשימת ה"מתישהו, כשיזדמן" הארוכה.

ואז קראתי את הכתבה על הספר, שהתפרסמה ב"הארץ" לפני איזה זמן. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת, על בשרי, מהו טריגר. בשבועות שחלפו מאז התחבטתי אם לקרוא את הספר או לא. אולי נכון יותר לומר, שבשבועות הללו אזרתי את האומץ, כי היה ברור שאני רוצה לקרוא, דווקא בגלל כל הטריגרים ופעמוני האזעקה שהתנפלו עליי מהמסך ורעשו בתוך ראשי כשקראתי אותה מספרת על הספר ועל עוז, והיה ברור גם שאקרא למרותם.

למי צלצלו [1]: פעמונים

אחד הרגעים היפים בספר, הוא רגע הצטלצלות הפעמונים. הוא לא רגע של עמוס עוז, אלא דווקא מין פתיחה אישית של גרץ לספר.

היא מספרת שם על בנותיה, שהעירו לה על פעמונים רבים מדי שנשמעים לאורך ספרה על דעת עצמו, אותו כתבה על בעלה, עמוס קינן, ואיך רק אחרי שמחקה עוד ועוד דנדונים מכתב היד, הבינה למה הם כל כך נוכחים שם: "כי בשנים שכתבתי עליהם היה באמת קול חגיגי שקרא לגיבורים שלי, עמוס, אבא שלו, חברים שלהם, ואמר להם שיש מקום שלם שאליו הם הולכים והקול החגיגי הזה היה, בין השאר, קול הפעמונים. […] בפרפרזה על שירו של ג'ון דון, הדורות שעליהם כתבתי בספר – בגדוד העבודה, בשומר הצעיר, במלחמת תש"ח, לא שאלו למי מצלצלים הפעמונים, הם ידעו – להם הם מצלצלים."
ולמרות שקול הפעמונים הכזיב, וחזון הגאולה המוסרי, הצודק – "אוניברסלי ולאומי, יהודי ואנושי כאחד" במילותיה של גרץ – התגלה בחדלונו ובקוצר ידו, "הצלצול ההוא כבר נצרב בזיכרון. זה היה זיכרון של משהו שהיה כה קרוב לקרות, ואילו קרה, כך לפחות גיבורי הספר ההוא מאמינים, הכול היה אחרת. הזיכרון הזה של מה שיכול היה לקרות, היה גם הזיכרון שלי […] אבל משם הוא הלך והתרחק והפך לזיכרון של מה שלא היה מעולם."

ויותר מכל, היא כותבת, מבטא את הדבר הזה הפעמון בספרו של עוז, עד מוות, ש"מצלצל גבוה ונואש מעל הגבעות, הנהר והיער, ואובד במרחקים", מלווה את הצלבנים בדרכם לירושלים כדי להיגאל בה.

"הפעמון הזה, שקרא פעם למאמינים לתפילה ועכשיו איבד את התכלית והמטרה שלו, והוא מצלצל מתחת לשמיים שותקים, הוא פעמון מטאפיזי, לא ציוני. בסיפור עד מוות הצלבנים הם העולים לירושלים, לא היהודים. ובכל זאת הוא נושא זיכרון של זמן ציוני שבו למעשים היו תוצאות, ואם הפעמון צלצל הוא צלצל משום שהיה לו משהו לומר.
"מה בדיוק? אני כבר לא יודעת, לא בטוחה. אולי אני כותבת את הספר הזה כדי להבין ואולי פשוט כדי לשמוע אותו שוב."

אפלה

"אתה כל כך מתגעגע. . . כתוב ספר. תעשה סרט. כתוב מחזה. חפש את מה שאבד לך בזמן , ולא במרחב."
— עמוס עוז

עמוס עוז התגעגע הביתה ואת מה שאבד לו – אמו, שהתאבדה כשהיה בן שתים-עשרה – הוא אכן חיפש בזיכרון. זהו הבור האפל שאותו מסמנת גרץ, הבור שאי אפשר היה למלא. עוז יצר דמויות על גבי דמויות שניסו להגיע אליה, שדרכן ניסה להבין אותה. "פרויד היה קורא למסע הזה לאחור 'חזרה אל הטראומה'," כותבת גרץ. "[…] עמוס עוז לא הגדיר כלום, רק תיאר. מין שער נעול שעליו כל הגיבורים מתדפקים. בהתחלה בזעם, בשנאה ובאלימות, כאילו זר אורב שם וחוסם את הדרך, 'דמות מאחורי וילון'. אחר כך, בסיפורים מאוחרים, השער מתחלף בחלון שמולו יושב עמוס יחד עם אמו, כדי להבין אותה ולסלוח."

אבל צריך לחדד. את הדבר עצמו שאבד – אמת, אותו יש לחפש בזמן. שום דבר אחר במרחב לא יהיה הוא-הוא יותר, ולגעגוע לא תהיה רפואה. אבל את המזור לקרעים שנקרעו בנו, את הרטייה הזאת אנחנו מחפשים במרחב. גם עמוס עוז חיפש אותה שם.

למי צלצלו [2]: טלפונים

"למעשה עוד לפני הפגישות בקיבוץ התחילו שיחות הטלפון הקבועות שלנו, על הקביעות הוא היה זה ששמר. כל כמה זמן טלפון. בדרך כלל בדיוק ביום ובשעה שחשבתי לעצמי: מה עם עמוס? היום הוא בטח יצלצל. 'שמת לב שיש בינינו מין טלפתיה כזאת?' שאלתי אותו יום אחד, הוא לא שם לב, אבל רק אחר כך הבנתי שלא היתה בינינו שום טלפתיה, פשוט כל שבוע, ביום קבוע — יום ראשון, בשעה קבועה, שמונה וחצי, הוא היה מצלצל. בחורף, בקיץ, בימי חול ובחגים, במשך שנים על שנים. בינתיים נולד דניאל, הבן שלו, נולדה גם רונה, הבת שלי, דברים השתנו, חברים התחלפו, נסעתי לשבתון וחזרתי, הוא נסע לברקלי ואחר כך לקולורדו וחזר, אבל הטלפון המשיך להגיע באופן קבוע בכל יום ראשון, בשעה שמונה וחצי. היו לו שיחות כאלה עם הרבה אנשים, לכל אחד יום קבוע ושעה קבועה ולא ברור איך הוא לא התבלבל. […] יום ראשון, שש ושלושים, עוזי ברעם. יום רביעי, שמעון פרס. ניבה לניר ביום שני בשמונה בבוקר, ובולי, שעה לפני כן, בשבע. […]
"ובמשך השנים הללו גם הבנתי, הוא לעולם לא יפסיק לצלצל, כי הוא לעולם לא ינתק קשר, לא חשוב עם מי, גבר, אישה, אפילו לא עם חתול. ואחרי שקראתי את כל הספרים שלו וגם כתבתי עליהם את עבודת הגמר שלי ואחרי שכתבתי עוד כמה מאמרים ולאחר שנים של היכרות, ידעתי שעמוק בקרקעית, מתחת לכל זה, נמצאת האמא, שקמה ועזבה והשאירה אותו לבד והוא לעולם לא יעשה את זה לשום אדם, לא יעזוב."

מהעבר השני [1]: מישהו שומע

אבל בצד השני של השיחה, בעברו השני של הקו, צריך הרי שמישהו ירים את הטלפון. צריך שמישהו, שכבר שם לב ליום הקבוע בשבוע, לשעה הקבועה, יפנה את עצמו לקבל את השיחה. יהיה בבית ליד הטלפון. ישעה עיסוקים אחרים, גם במלאות ובגודש החיים.
צריך היה שמישהו בצד השני יראה את ההתמדה, יביט בה בעיניים חומלות, יקשיב לבקשה האילמת הזאת בנפש חפצה, יבין מאלו מעמקי אפלה הם בוקעים – ויאפשר. יתמסר, יתחייב, יפנה מקום בלתי מותנה. כי הלוא הטלפון יכול היה גם לצלצל ולצלצל ולצלצל באין עונה.

אפלה

"תכתבי, תספרי שמאז שהבן אדם הזה היה ילד בן שתים־עשרה וחצי ואמא שלו הלכה, כל השנים עמוק בתוכו הוא מרגיש שהוא לא שווה כלום, לא משנה כמה העולם פינק אותו ולכמה שפות תרגמו אותו וכמה כתבות כתבו עליו וכמה עותקים מהספרים שלו נמכרו. כל הזמן הוא נלחם באיזו הרגשה שהוא לא שווה כלום, כל הזמן הוא מחפש מישהו שיגיד לו אתה שווה משהו, אתה שווה משהו. זה כבר לא חוסר באהבה , זה חוסר בהרגשת ערך, שום דבר לא יכול לסתום את הבור הזה. שום הצלחה ושום תהילה ושום פרסים. גם אתה לא שווה כלום בתור איש, גם בתור גבר אתה לא שווה כלום, כי האישה שהיתה הכי חשובה לך בעולם קמה וטרקה לך את הדלת והלכה. זהו, זה כל מה שרציתי להגיד."

וגם:

"אני תמיד הרגשתי אשם, אני גם עכשיו מרגיש אשם, שאם הייתי ילד טוב זה לא היה קורה, אם הייתי ראוי לאהבה זה לא היה קורה וזה לא היה יכול לקרות. שום אמא לא עושה דבר כזה לילד אלא אם כן היא לא אוהבת אותו.״

מהעבר השני [2]: הפעמון המטאפיזי

"זה מה שקורה בספר בין חברים, כשהוא חוזר אל הקיבוץ של העבר כדי לאתר שם את החלומות הישנים שגם הוא עצמו חלם ולייצר מתוכם בשורה חדשה. בשורה צנועה, שאין בה אור לגויים וגם לא אור לעם ישראל והיא אינה מנסה לאחד אנשים תחת איזשהו דגל דתי, לאומי או אתני, ואינה מתיימרת לשנות את העולם. במקום זה היא מחפשת חמלה, דאגה ואחריות בין בני אדם בודדים, שם במקום שבו התמוטטו התקוות הישנות בתוך נופי העבר, מחפש הספר הזה הבטחות קטנות, קשר אנושי, לא יותר.
'מה אתה אומר? אני צודקת?', אני שואלת אותו והוא, כדרכו, מתחבר למה שאמרתי ומשפץ ומשפר: 'מה שקורה שם זה מין נס, נס מינורי. אני קורא לזה ניסון קטן' .
'למה נס?'
'למה אני קורא לזה נס? כי זה כמעט סותר את טבע האדם, ההתחברויות האלו בין אדם לאדם, זה כמעט נס בעיני. זה קורה, אני יודע, זה קורה. זה קורה . . . לאנשים, אבל זה נס.'
'זה לא מעט מדי בשבילך?'
'אני לא בטוח שזה מעט מדי בשבילי עכשיו, לא בטוח. היה פעם, היום לא.'
'באמת?'
'היום זה כל מה שאני צריך, כן.'
'גם בלילה, בחלומות?'
'לא צריך יותר. חמלה, רוך, הקשבה, לפעמים איזה סיגנל של סולידריות. מה בן אדם צריך?'
'לפעמים קצת יותר.'
'כן , אני לא מכחיש. אני רק אומר שמתגלה אפשרות, בתוך החושך נדלק איזה אור. זה לא מספיק. הייתי שמח להביא גאולה לעולם, שכולם יהיו מאושרים וגמרנו ואף אחד לא יסבול ואף אחד לא יהיה בודד ואף אחד לא יהיה נטוש ואף אחד לא יהיה נפגע ושכולם יחיו באושר, אבל אני לא יכול לעשות את זה , נורית. גם אף פעם לא האמנתי בגאולה כזאת מתוקה, אף פעם לא האמנתי.'
'אבל אם לא האמנת, אז למה בכל זאת זה נמצא בחלומות של הגיבורים שלך?'
'כי מי לא חולם על גאולה? איזה אדם לא חולם על גאולה?'
'זו לא תשובה.'

השיחה הזאת, מספרת לנו גרץ, התקיימה אחרי שמחלתו של עוז התגלתה בפעם הראשונה, כשהם כולם עוד הניחו שיש עוד שנים רבות לפניו שבהן ימשיך לחפש כפי שחיפש בעבר, ולא יעצור ב"בבשורה הצנועה הזאת". אבל לא היו עוד שנים והפעמון המטאפיזי ההוא, שצלצל, שינה את צורתו ונשאר כך, משונה שכזה. הזמן הציוני שנשא המיר עצמו בזמן חמלה בינאישי, "ואנחנו נשארנו עם זה –" כך היא כותבת, "אהבה וחמלה וספרים, וזה מה שהוא השאיר באופן אישי גם לי. בכך החלה הידידות שלנו לפני ארבעים וחמש שנים ב'קפה פטר' ובכך היא גם הסתיימה." לא הייתה לה ברירה, זו התשובה היחידה שאיתה נותרה.

אבל האמת היא שגרץ שמעה את הפעמון שבו צלצל עוז, הרבה לפני שניסח את "הבשורה הצנועה" שלו, וגם תוך כדי הדחיפה שלה, לתשובות אחרות, אולי צנועות פחות. ובחוש היא הבינה היטב מה הוא אומר ואת הקריאה שהוא קורא לה. עוז ביקש שיישארו איתו, שיהיו איתו, שלא ילכו. הוא חיפש במרחב את הנוכחות והעקביות שיכליבו, ולו במעט שבמעט, את קרע התחושה שהוא לא שווה כלום. שמישהו, בעצם הישארותו, יבהיר לו שהוא אכן שווה משהו: הוא שווה שיישארו איתו.
יותר מזה אי אפשר, כי מפוסט טראומה לא מחלימים.
למרבה האירוניה, ה"פוסט" איננו מצב של "אחרי", שבא אחרי שהטראומה הסתיימה; הוא מצב מתמשך, שבמסגרתו, כך ניסחה גרץ יפה כל כך בכתבה ההיא ב'הארץ', אי אפשר "לחיות את העבר כעבר, אלא כדבר שאתה כל הזמן חוזר אליו."
מפוסט ישחרר רק המוות, אבל לשכך אפשר, לערסל אפשר, להניח יד רכה אפשר, להביט בעין רואה ולהקשיב ולהסכים להיות, להסכים להיות, להישאר – כל אלה אפשר. זה עוזר. זה עולם ומלואו.
גרץ שמעה את הפעמון, וכמוה שמעו כל שאר חבריו של עוז שפינו מזמנם ומחייהם הגדושים, לפחות לשיחה קבועה איתו. הם ענו לו לטלפון. הם נענו לו.

וחבר אחר שלו, דויד גרוסמן, כתב שיר, שעכשיו פתאום, שבועות אחרי שנתקלתי בו במקרה באינטרנטים, אני פתאום חושבת שאולי הקול שהוא ממלל בו הוא (גם) קולו של עוז עצמו, התדר הסודי שגרוסמן – בידידותו, בעומק הרעות שהתעלה להעניק – הצליח לשמוע, ולהשיב לו "אני כאן."

[והדורות שאחריהם –מה? אלה שאחרי עוז, וגם אחרי גרץ וגרוסמן. דומה שכיום מגונה לצפות ואפילו לייחל להיראות ולהישמע כך; ולבקש מפורשות ממילא מסוכן. את התדר הסודי אסוראסוראסור להסגיר לעולם. אף אחד לא רוצה ששום פעמונים יצלצלו דווקא לו, יפלו עליו באמצע חייו העמוסים, העסוקים, ימלאו אותו תחושות אשם על שאינו רוצה להיענות להם, על שאין בו הנכונות באמת להיענות: לא הפעמון הציוני (כן, גם הציוני הצודק והמוסרי) וגם לא פעמון הרעות החומל של אחריתו של עוז – ובעצם, גם הטלפונים ממילא כבר שנים אינם מצלצלים, ואם כן מצלצלים נחשבים פולשים, מפריעים, מפרים איזה קוד הסתייגות יסודי, בסיסי, תובעניים באורח שאיננו תרבותי עוד.]

פוסטמה מורכבת

זה כנראה לא הזמן הכי סביר להעלות רשימה כזאת. בחוץ מגפה, ומהומת אלוהים פוליטית ויש מדינה שלמה שצריך להתגייס להציל פה. אבל אולי אין זמן הגיוני יותר.
טוב לי שהקשב של העולם במקומות אחרים. אני רוצה להגיד ולהצטנף, לעצום עיניים, להעמיד פנים שלא אמרתי כלום. אני לא אוכל להגיד את זה אחרת.
לכו להפגין, והישמרו לנפשותיכם מאוד.
נפש זה דבר עדין, כל כך עדין. גם כשהיא מתחפשת.

___

כּוֹס תֵּה, תְּאֵנָה וַאֲנִי
מְמַיְּנוֹת מַנְגִּינוֹת:
אֵלֶּה שֶׁאֶפְשָׁר לָשֵׂאת
וְאֵלֶה שֶׁרַק נֶפֶשׁ חֲסֻנָּה תּוּכַל

(מתוך "עוד נוקטורן", טל ניצן. בתוך לשכוח ראשונה [עם עובד, 2009])

מי מחליט מהי נפש חסונה? מי מחליטה מה וכמה מסוגל לשאת אדם אחר? איך יודעות? איך יודעות משהו על נפשות אחרות? האם ישנם סימנים חיצוניים שניתנים בנפשות חסונות ובכאלה שאינן מסוגלות לשאת? (אינן מסוגלות לשאת – מה?)

___

לפני שנתיים אמרה לי מישהי שאני האישה היחידה שהיא מכירה שלא נמצאת בטיפול.
ביני לביני, על דש הנפש החסונה שלי, ענדתי את האמירה הזאת במין גאון מטופש. על המסוגלות. על היכולת לשאת את העולם בלי עזרה. לחשוק שיניים ולהתמודד.
(מה חסון בזה?)

אחר כך קרו דברים, ואת הציפייה לשאת את העולם בלי עזרה, שהחלתי על עצמי, לא יכולתי להחיל על נפש רכה בשנים בהרבה ממני, וקרה שעזרה נכנסה לעולם שלה, ואגב כך לשלי. אני אומרת "עזרה", אבל בעצם מתכוונת לדבר ספציפי בהרבה: חמלה. חמלה נכנסה לעולם שלי. משהו מדויק מאוד, בגובה העיניים, רך, עדין, נדיב, אוהד. חמלה. לא מייד הבנתי שזה מה שזה. לקח הרבה מאוד זמן. ואז לקח עוד זמן עד שהתחלתי להבין, למה התקשיתי כל כך לזהות אותה.

___

באמצע החיים גיליתי שאני פוסטמה מורכבת.
או שיש בי גם פוסטמה מורכבת.
הדיון הפנימי (והחיצוני, שאז הוא כמובן פוליטי במהותו) על עד כמה מרכיב מאתגר בזהות שלנו מגדיר אותנו ועד כמה הוא רק חלק ממנה אופייני גם לשלל זהויות לא נורמטיביות אחרות. אוטיזם, למשל. להט"ביות, למשל. (האם אין סוף לארונות שצריך לצאת מהם בחיים האלה?)
ישנם רגעים שבהם אני הרבה דברים חוץ ממנה.
ישנם רגעים שכל כולי פוסטמה מורכבת. בהדרגה אני לומדת לזהות אותם.

___

מי שמכירה את הכתיבה שלי איזה זמן, כנראה מזהה את הקושי ברשימה הקצרה הזאת, לצרף מילה למילה.
אני עוד לא יודעת לתאר את הפוסטמיות במילים. אני לא יודעת מתי זה כן יהיה, או אם בכלל. הייתי רוצה להיות מסוגלת לזה מתישהו. ישנו ערך בהנכחת התמודדות. זה אמור להרבות חמלה בעולם. (הייתי רוצה להיות כוח של חמלה בעולם.)

בכלל, מילים הן כלי קשה. בלי שאנחנו ממש שמים לב, הן יכולות לחשוף את כל הבטן הרכה.
נגיד, פוסטמה:
אחרי שגלגלתי אותה ככה על הלשון, 'פּוּסטמה, פּוּסטמה', והיא הרי התאימה לי כל כך – להקטנה, לביקורת העצמית שאף ביקורת חיצונית לעולם לא תשתווה לה – אחרי שגלגלתי אותה ככה, גיגלתי אותה וגיליתי, שבמקור היא מגיעה מהלדינו. כשהמשכתי משם למילון בספרדית, גיליתי שבכלל הוגים את זה פּוֹסטמה, בחולם, ומצאתי שהפירוש העיקרי שלה הוא 'פצע מוגלתי'.
הא.
?How 'bout them apples
זה לא פחות ממדהים, בהתחשב בעובדה שהסיבה שמלכתחילה גלגלתי ככה 'פוסטמה מורכבת', היא שפשוט לא הייתי מסוגלת להגות 'פוסט טראומה מורכבת'.

The Last Time I Saw You

טקסטים:

  • Origin of Love מתוך פסקול "הדוויג והשארית העצבנית"
  • פרגמנט מתוך המחזור "בעיר נ'" מאת טל ניצן, בתוך להביט באותו ענן פעמיים (קשב לשירה, 2012), עמ' 70.

רוחות רפאים

יום לפני המעבר לקחתי את הילדות להוריי. לחסוך מהן את מחזה הבית המתרוקן סופית מנוכחותנו, לחסוך לעצמנו את חלוקת הקשב בינן לבין תפעול יום המעבר.
פעוטת הבית נכנסה לחדרה, אמרה "תודה בית, שנתת לנו לישון פה" והשתרעה על המיטה שלה בזרועות פרושות רחב. אחרי שחזרתי, פירקנו את המיטות שלהן, והחדר, שבימים שקדמו לכך הלך והתמלא ארגזים שנערמו בפינתו, הופשט מהן סופית.

מבין כל השינויים שהכנסתי (ושבתי והכנסתי) וצבעתי בעצמי בדירה הקטנה ההיא, החדר ההוא היה בבת עיני. תכננתי אותו לקראת הצטרפותה של הפעוטה אליו לפרטי פרטים. כמו בת הקבלן שאני, שבילדותה הכין לה אביה מקרטון ביצוע דגם מדויק של הבית ההולך ונבנה סביבם בעודם גרים בו והיא לא הפסיקה להתהפנט ממנו, ככה הכנתי תרשים מדוקדק של מידותיו ואז גם של הרהיטים שאמורים להיכנס אליו, והתחלתי לשחק – עד שבא אבא שלי, כמובן, ופתר את הקוביה ההונגרית: בואי נרים את המיטה שלה לגובה. מעל לכוורת. והוא תכנן עומסים ועיגונים לקירות העשויים מבלוק חולי מתפורר עם כל קידוח, והשתמש בעץ מהמיטה הישנה שלי, שקניתי כשעליתי לירושלים כסטודנטית לפני מיליון שנה (או עשרים), ובאמת הרמנו אותה, לגובה בלתי תקני בעליל, ואת הסולם צבענו יחד בחצר שלהם, עם א', שאת השלבים סידרה לפי צבעי הקשת, כשקלטה שהם שישה. את הפרקט בחדר ההוא הנחתי יחד עם אחי, את התמונות ליקטתי אחת-אחת מיוצרות שונות, הוא הכיל המון ובכל זאת הצליח לא להיראות דחוס, והכול היה מונח בו בדיוק במקום והיה בדיוק אנחנו, וביום-יום הוא גם היה מבולגן בדיוק כמו שחדר ילדות אמור להיות – וכל העת, במימד מקביל, הוסיף לעמוד בפינתו לול העץ שבו ישנתי שנים קודם, כשהחדר היה חדר השינה של סבא וסבתא, ואני הייתי בו פעוטה בעצמי.

לפני שנים, כרכזת המערכת של "זמנים", הייתי אמונה בין השאר על איתור הדיומיים החזותיים שילוו את המאמרים השונים בו, לרבות המלצות או הצעות לתמונת הכריכה. לקראת כל גיליון הייתי מגיעה לנירה, הגרפיקאית הנחבאת אל הכלים אבל הדעתנית והנהדרת בהוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה בקמפוס ממש פה, לא רחוק, ויום שלם יושבת איתה על העימוד המתוכנן. בשלב מסוים היינו מדברות על הכריכה. אחת הכריכות הראשונות שהייתי מעורבת ביצירתן הייתה עיבוד של שתי תמונות, מזמנים שונים, של רחוב אחד בשנגחאי. יש לי חיבה משונה לז'אנר תמונות ה"רפאים", שמניחות תמונת עבר על תמונה עדכנית באותה זווית, ומנכיחות את העבר בהווה, כמו בפרויקטים של ההיסטוריונית ההולנדית יוֹ הדוויח טאוויסה (Jo Hedwig Teeuwisse; תודה, מורן!), בעיקר כשהתמונות המקוריות הן פרוזאיות-משהו, ולא מז'אנר תמונות המלחמה המובהקות. חביבה עליי הפרספקטיבה שהן יוצקות במתבונן, האפשרות שהכול מוסיף ומתקיים בו זמנית, מימדים מקבילים שזורמים באותה נקודה במרחב, בלי לחדול, בלי להיעלם.
(כבר הרבה שנים שאינני חלק מ'זמנים' עוד, ונירה היקרה, שכל הזמן ההוא הייתה חולה, מתה עוד קודם.)

ככה חייתי בדירה הזאת, עם הנקודה המדויקת במסדרון שבה נראות בתמונה אני וסבתא שרועות על הרצפה, אני עם דפים וצבעים, היא רוכנת לידי, שתינו מרימות מבט למצלמה; הנקודה המדויקת שבה עמדנו אחי ואני עם נרות חנוכה מבריסטולים סביב ראשינו; המקום שבו עמד שולחן האוכל שלה, וריח הדגים מאיזו ארוחה של יום-החג באיזה ראש שנה עודנו באפי. המראה שלה צועדת בשביל אלינו, לחנייה שהייתה אז רק מגרש עפר חצצי, מעבר לגדר, שאז הוסתרה בפחות שיחים. דבר לא נפסק, דבר לא אובד, הכול גלוי ונאלם.

*

שלשום בבוקר ספק הצעתי לא'-ספק הכרחתי אותה לבוא איתי לסיבוב קטן פה. הייתי צריכה כמה דברים מטמבוריה, החלטתי על הדרך לתקן את האופניים שזנחתי מתחת לבניין חודשים ארוכים, וחשבתי שיהיה טוב שתתלווה אליי כדי לתקן על הדרך גם את האופניים שלה ובעיקר כדי לשבור את שגרת המסך-לגו-מסך-ברביות ולצאת קצת מהבית, להכיר את סביבתה החדשה. אלה האופניים שכבר שלוש שנים ברשותה ומעולם לא למדה לרכוב עליהם, כמעט תמיד סירבה לעלות עליהם בכלל, מפחד שתיפול.

בעודנו מחכות מחוץ לחנות האופניים בעיר החדשה הזאת, הגיעו שני רוכבים צעירים, מבוגרים ממנה רק במעט, אדומים ממאמץ ומהחום הכבד. היא בלעה אותם במבטים אכולי קנאה על העצמאות הזו שלהם, על תחושת הביטחון שהפגינו. כשיצאנו משם, אמרה שהיא רוצה לנסות. התרחקנו לרחבה סמוכה ודי ריקה מאדם, ושעה וחצי היא לא ירדה מהאופניים והתעקשה להמשיך ולנסות ולא לעזוב עד שתצליח. בסוף עזבנו לפני שהצליחה לגמרי, כי החום באמת הפך בלתי נסבל, אבל בעודנו דוחפות את האופניים בדרך חזרה, אמרה לי: "אני חושבת שעוד שבועיים בערך נוכל לצאת לטיול משפחתי על אופניים. אני אצליח. יותר נעים לי לנסות פה. המדרכות יותר גדולות, ולא משתוללים עליהן."

*

את שני הפוסטים הקודמים כתבתי בבת אחת. רגע חשבתי עליהם, רגע כבר זרמו אל המקלדת. על הפוסט הזה אני חושבת כבר שבוע. מאז המעבר אני שותקת. כלומר, לא פיזית, אבל שותקת. לא דיברתי עם אף אחד מלבד בני משפחה, לא נכנסתי לאינטרנטים. אתמול התחלתי בקטנה. לא רק בגלל שכל השבוע הזה כאילו לא עצרנו ולא נחנו כמעט בכלל. בעיקר כי פשוט לא רציתי לומר שום דבר לאף אחד, רק שיתנו לי לעבור ממשימה למשימה שאני חייבת לבצע, כי אם אעצור אולי אפול. מתישהו במהלכו הבנתי, שבעצם אני מזהה את התחושה: אחרי שא' נולדה רציתי הביתה, כל הזמן הרגשתי שאני רק רוצה ללכת הביתה, ושאי אפשר. שהבית ההוא איננו עוד, ואני אנוסה להמשיך לצעוד קדימה, כי אין שום אפשרות אחרת. ככה אני מרגישה גם עכשיו: אני רק רוצה הביתה, והבית שהיה איננו, ואין מה לעשות, מלבד להמשיך לצעוד קדימה. מתישהו המקום הנוכחי אולי יהיה בית גם. סביר שכן. זה פשוט עלול לקחת לא מעט זמן.

*

כשהכנו את א' למעבר הפיזי, לשלב האריזה, הסברנו לה שהתהליך הזה, של שבוע ומשהו של אריזה, הוא בעצם חכם נורא. בהדרגה, המקום מתפשט מכל סממניו המוכרים, וחדל להיראות כמו בית, להיות מוחש ככזה. וכשמגיע הרגע ממש לקום וללכת, את כבר בשלה לקראתו. ככה זה היה לי בעבר, וככה חשבתי שזה יהיה הפעם. ולא היא.

דבר אחד בכל זאת נהדר כן היה בתהליך הזה: ההתנקות מאינסוף חפצים ופריטים שכבר אינם באמת חלק מאיתנו. כך מצאתי את עצמי מול ערמת דפים הזויה בנפחה, של טקסטים שכתבתי לאורך שנים, לפעמים גרסאות שונות ושכתובים של אותו טקסט, חמושה בהכרה ברורה, חדה, מה אני רוצה – מה אני צריכה – לעשות איתם.

אם היה רגע אחד טוב-ממש כל השבוע הזה, הוא הגיע בסופו של יום פריקות וסידורים וניקיון הדירה ביפו. חזרתי לבית הוריי, שם ישנו עם הילדות במשך כמה ימים, התייצבתי מג'ויפת כולי בחצר, והעליתי את כל הכתבים ההם באש.

ועכשיו, נתחיל משהו חדש.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: