המסדרון באוניברסיטה באותה קומה עליונה היה כמעט ריק לחלוטין אתמול סביב השעה שתים-עשרה בצהריים. "טקס לרבין" קוראים לזה, כאילו באמת זה בשבילו וראוי לכבודו כל ה"שרים-בכיכר-ומעל-כל-במה" הזה, והאוניברסיטה, כיאה וכראוי, שבתה מכול מלאכתה ופינתה את השעה שבין חצות היום לאחת בצהריים על מנת לאפשר לכול דכפין להשתתף. זאת אומרת, לעמוד בחום היוקד של שעת הצהריים ולשאול נפשם להצטרף לרבין, כי הכיסאות הם למכובדים ומוזמנים ולאנשי הסגל, בעיקר (אולי לא רשמית, אבל בכל ימיי בטקסים באוניברסיטה לא ראיתי יותר מכמה תלמידים בודדים – וחסרי מושג באשר למקומם בשרשרת המזון, כנראה – שמתיישבים על כסאות ה"כתר-פלסטיק" שברחבה המוצלת).
אני כבר לא הולכת לטקסים, בטח לא לכאלה מהסוג הממלכתי והחלול שבהם אנו יוצאים ידי חובתנו אגב זמרור רפה וכרכום הפנים בהבעה רבת משמעות. וזה דווקא לא כי אני צינית, אלא להיפך. מה גם שבמקרה הזה גם התאריך, בעיני, הוא אדיוטי. האם ישנו מישהו שרצח רבין באמת קשור לו בתאריך העברי, ולא בארבעה בנובמבר? או, כדי שלא אואשם במחנאות לסוגיה השונים או בניכוס או השד-יודע-מה, האם לרוב האנשים אומר התאריך העברי משהו במקרה הזה, או שלזה הלועזי ישנה משמעות גדולה יותר?
בכל אופן, כמוני, מסתבר, רוב רובה של האוניברסיטה לא ממש לוקחת חלק בטקס. ומילא הסטודנטים, שרובם המכריע היה אז בן חמש עד עשר. אולי הם לא ראו באותו לילה, אולי בפעם הראשונה בחייהם, את אביהם הגיבור והמאופק בוכה בכי מר, ולא הבינו שדבר איום קרה; אולי הזמן שעבר טשטש והרחיק; אולי, במידה ויש להם השקפת עולם פוליטית מגובשת וסדורה יחסית, כזו שהם יודעים להתחקות אחר מקורותיה, אולי אין ללילה ההוא משמעות מיוחדת עבורם, וגם לא לשבוע ההוא, כי אולי הכיכר לא נדמתה להם כחור שחור ושואב, שאי אפשר שלא להתקרב אליו, לחוג סביבו, בין פיזית ובין במרכז התודעה. מילא. אבל מלבד הסטודנטים שבבועה, הלוא בכול זאת מסתובבים שם עוד כמה אנשים. ובכן, מה שקרה הוא שדלתות של משרדים נסגרו כיאות, ולחלקן אף הוצמדו שלטים שכללו ואריאציות שונות על הנוסח "סגור בין 12-13 לרגל טקס לרבין", אבל מאחריהן ישבו לא מעט אנשי מנהל וחברי סגל, שניצלו את השהיית השיעורים ואת ההפסקה-באישור הזו לעניינים אחרים, שאינם קבלת קהל והוראה, וויתרו על מקומם המכובד בגוש כסאות הפלסטיק המוצל. במו עיני ראיתי מזכירה גבוהה ואלגנטית מצמידה שלט שכזה בנעץ או שניים, ואז נכנסת חזרה אל המשרד וסוגרת את הדלת. וראיתי גם כמה וכמה אנשים שחשבו לנצל את שיעורינו-יופסקו-לרגל-הטקס כדי להסדיר אי-אלו ענינים מנהליים באותה מזכירות, ולא הבינו, הכיצד זה יתכן שהיא סגורה, פפפ, נו, באמת.
כמה עשרות אלפי אנשים הסתובבו אתמול באוניברסיטה, ומיעוטם המוחלט הגיע לטקס. רוב רובם, ואני ביניהם, מסיבותיהם שלהם החליטו לוותר עליו. אולי היו להם דברים חשובים יותר לעשות, או לי לא ממש עניין אותם או נגע להם, ואולי קצו בטקסים שונים, שאותם אנחנו מקיימים כי כך ראוי, וכי אי אפשר שלא, אבל הם ריקים מתוכן וממשמעות של ממש.
כך קרה שמצאתי עצמי ממתינה סביב השעה שתים-עשרה למזכירת התוכנית שבה אני לומדת, אישה חסודה וצדקת גמורה, שלא רק שלא סגרה את הדלת והסתגרה מאחריה כי "כך היא אמורה לעשות", אלא אף קיבלה קהל וענתה לשאלות (על אף שאם לשפוט על פי חולצתה הלבנה החגיגית-משהו – יכול להיות שהיו לה כוונות אחרות, וכשראתה שזקוקים לה [אחרים, וגם אני] – נמלכה בדעתה. אולי). וכך גם קרה שעמדתי במסדרון ולתומי המתנתי לה, כאשר פתאום התרגשה עליי התובנה, שכנראה שכבר אינני ילדה, וגם לא בדיוק בחורה, ואני חווה את העולם שסביבי מזווית שההסתגלות אליה לפעמים מעט משונה לי.
עמדנו שם שתיים, אני ועוד אישה נוספת, מבוגרת ממני באי-אלו שנים, כשבמסדרון עברה חלפה לה עננת רעש ופוזה בדמות בחורה צעירה, לבושה בתחכום מעודכן עם קריצות לונדוניות בדמות מגבעת ועליה כמספר כפתורים, כול כולה בגווני אפור וורוד זועק, מאופרת, מתוקתקת וכל-כולה אומרת: "תראו אותי" בלחן קספרי קופצני ונואש. אין מה לומר, תו התקן של הסטודנטית המעודכנת ממש. אבל גולת הכותרת הייתה האוזנייה שהשתלשלה מאוזנה האחת לכיוון טלפון נייד שאותו החזיקה בידה, בזמן שניהלה שיחה בקול רם, ובטונים של חשיבות עצמית, שלא יכולתי שלא לתהות האם נובעים מתחושה עצמית אותנטית שכזו, או ממודעות לקהל.
גם לי יש אוזנייה, שאותה רכשתי לא מזמן אחרי שהבנתי שעם כל המיאוס שלי מהטלפון הנייד ככלל, המכשיר המתועב בעולם, הרבה יותר מאוסה בעיני חוויית השיחה תוך שימוש ברמקול המובנה במכשיר, בזמן נהיגה. אז קניתי אוזנייה, שתלויה לי על האוזן ככה, נטולת חוטים, וגורמת לי להרגיש כמו חייזר שהוכלא עם נציגת שירות לקוחות טלפוני. לא שילוב מרנין גם ככה, ומביך, מביך מאוד. את האוזנייה אני מקפידה לכבות כשאני יוצאת מהאוטו, כי להסתובב עם המכשיר הקטן הזה צמוד לאוזן ולדבר אל החלל שמולי נראה לי א-סוציאלי ברמות קשות. נראה שהבחורה מהמסדרון באוניברסיטה ואני לא חולקות דעות דומות בעניין.
היופי האמיתי בכל ההתרחשות הזו, בכל אופן, בכלל לא היה קשור בגברת הצעירה עצמה; היא הייתה רק מין סוכן שכזה. מה שקרה חלקיק שנייה אחרי שחלפה על פנינו, רועשת ומלאה בעצמה (או אולי רועשת ורועדת מחוסר ביטחון אי שם בתוך-תוכה; אולי סביר יותר), היה שחייכתי לעצמי חיוך קטן, קצת מתנשא אבל בעיקר סלחני, והגברת שניצבה לא רחוק ממני חייכה גם היא, ואז שאלה: "אנחנו מחייכות את אותו החיוך?"
מכאן והלאה התחלנו לדבר קצת. הסתבר שכל אחת מאיתנו חייכה מסיבה מעט שונה, אבל בבסיס, שתינו תפשנו את ההתנהגות כמגוחכת, וממרום שנותינו (אולי שנותיה, אני מרגישה קצת מטופשת לכתוב דבר כזה עדיין, ועדיין זה נכון) הייתה לנו ההתנהגות ההיא שקופה. אני ראיתי דרכה את המגושמות וחוסר הידיעה איך להתנהל בעולם, ולכן להקצין ולהיות סופר-מתוחכמת ולשדר ביטחון עצמי שהוא על גבול האדישות המוחלטת לסביבה, ובת שיחתי ראתה באישה הצעירה ההיא סמל לתחלואי החברה שלנו, לחוסר הכבוד למרחב הפרטי האישי של הדוברת, שכל המסדרון שותף בענייניה הפרטיים, וכל המסדרון יודע את מי היא מכירה, והיא זורקת שמות בטון שברור ממנו שאמור להרשים את הנמען(ים) של השיחה, וגם חוסר כבוד למרחב הציבורי – לעובדה שאף אחד מאיתנו לא רוצה להקשיב לה ולשיחתה הפרטית.
והברית הזו, ביני ובינה, ההבנה ששתינו מחייכות מאותו מקום, למול אותה תופעה, גם אם עם ניואנסים אישיים שונים – היא הייתה לי קצת כמו הסיפורים על נשים צעירות ששמעתי מדי פעם כשהייתי צעירה יותר – נשים שבעומדן על שפת מדרכה, מתוך כוונה לחצות כביש, פתאום מרגישות משיכה קלה בידן או בשולי הבגד, משיכה של ילד או ילדה המבקשים: "גברת, את יכולה להעביר אותי את הכביש?" וה"גברת" התמים הזה ממלא אותן הכרה שכך תופש אותן העולם עכשיו, "ואני לא תופשת את עצמי כאישה", אמרה לי פעם מי שנדמתה בעיני כאישה האולטימטיבית, פאם-פאטאל שיודעת את רזי העולם וכלפי חוץ הפגינה הפנמה מוחלטת של התפקיד שהפילו עליה, "אני לא מרגישה אישה. אולי בחורה. בכלל בעיני עצמי אני עדיין ילדה עם 'מקרה אף'".
פתאום נהייתי גם אני מן "גברת" או סתם "אישה", ולא רק כזו שהסביבה שלה תופשת אותה ככזו, אלא קצת מרגישה כך בעצמה כבר, לפעמים. כי הסתכלתי על הבחורה הזו, ובלבי חשבתי: "זה בסדר, את תראי שעם הזמן זה יתעדן לך, ולא תצטרכי את הווליום הזה יותר". מצד שני, מי אני שאומר בכלל מה הוא "ווליום". האם הבלוג הזה הוא לא סוג של "ווליום", רק אולי קצת (רק קצת) מתוחכם יותר?
המעניין הוא, שכל ההתרחשות הזו הגיעה בצהרי היום, אחרי שבבוקר, באוטו, בדרך לפגישה באוניברסיטה אחרת, התנגנו להם, בזה אחר זה השיר הזה:
ואז זה:
ובדרך חזרה, מיד כאשר נכנסתי לאוטו והדלקתי שוב את הרדיו:
את האחרון שמעתי ברמזור, ממש לפני שהגעתי לאוניברסיטה "שלי", "הביתה". ניסיתי להבין למה בבת אחת בתוך שעתיים וחצי אני שומעת רצף אקראי של שירים שכל אחד מהם זורק אותי לאותה תקופה, לאותו אדם, ולעצמי בת עשרים וקצת ואבודה, אבודה כל כך. "לעזאזל," חשבתי לעצמי בעודי מגששת אחר הארנק במעמקי התיק, ואחר הכרטיס הקשיח, המנוילן שבתוכו "יש לי פאקינג אישור כניסה לחנייה באוניברסיטה! אם זו לא אינדיקציה להתבגרות, להתקדמות בעולם, לשינוי סטטוסים – מה כן?"
כשיש שתיים 