לעזוב את יפו

ההכרה עטה באחת בחמש לפנות בוקר, כשפטפוטיהן המצווחים של הדררות בחלון המטבח גוררים אותי מהשינה, אל דלת חדר הילדות, לסגור, פן תתעוררנה בשעה שכוחת אל כזאת, אל ערנות קהת חושים, אל ערפילי מחשבות הולכים ומתבהרים, מתמקדים כמו תמונה שמחפשת פוקוס, יוצאת ממנו, מתחדדת שוב: הגירה. זה מה שזה. הגירה-זוטא, נכון, ועדיין. אין שקט ביפו. יש

חְשָבִים

ישבתי וחשבתי מחשבות. חשבתי לי מחשבות, בעודי יושבת בכנס הכי נחמד שבו יצא לי לשבת בזמן האחרון. חשבתי גם על הסיבות לכך שזה הכנס הכי נחמד שבו יצא לי לשבת בזמן האחרון, אבל בעיקר, חשבתי על זמן ועל מציאות חלופית. חשבתי איזה דבר מעניין זה, אטימולוגיה, והתלהבתי מהאוצרות שאפשר למצוא בנבירה בנבכי האתר של האקדמיה

עוד לידה ראשונה (סוג של)

חיכיתי חיכיתי, והנה, סוף סוף גם אני יכולה לומר: "ראה אור בתרגומי". לא סוגת-על, אבל חביב ונחמד בדרכו האמריקנית, ובכל מקרה זוכה למקום של כבוד, בהיותו הספר הראשון שתרגמתי. אחלו לי שכן ירבו, וכאלה, כי העבודה כמתרגמת משמחת (גם) אותי. מאוד. קצת חבל שתיאור הספר מתחיל ב"אשתו של פול אוסטר", כאילו אין להוסטוודט מעמד משל

צריך לזוז

שתי שמיכות ישנות – לים, לפיקניק, לטיול. טלפון ישן, שני אהילי נייר ישנים של איקאה מקופלים. מצהיבים, מוכתמים. קלסרי טבעת שנתנו לחניכים; מבחני מתכונת, המון עותקים עודפים; זוג רמקולים למחשב, ששימשו אותי לפרק במתכונת שבו קטע האזנה. קרטון ובו ספרים שכנראה התכוונתי למסור. שני העליונים נושאים כתמי שמן מנוע קטנים אך דביקים, ואבק ולכלוך שנדבקו

בלי פוליטיקה

  במסגרת השלמת פערי קריאה משמעותיים שהצטברו בשבועות האחרונים עברתי במהלך הסופ"ש על קורא הרסס ונתקלתי בשני פוסטים שבמהותם נוגעים באותו נושא. שניהם פוליטיים, ובכל אחד מהם פוליטיקה היא משהו לכאורה שונה. ברקע מרחפות אצלי שאלות ביחס לאופיו המתהווה של הבלוג הזה והבעייתיות – כן או לא או עד כמה – שיוצרים התכנים שלו במקרה שבו