מה נעשה

מטפלת יהודיה מתחילה לעבוד בגן מעורב ביפו. יום-יומיים, מתחילה לעשות קולות "קשה לי לבוא לפה". כעבור יומיים מצטרפת מטפלת נוספת, מוסלמית. היהודיה רואה אותה ונשתלת במקום. למחרת מתקשרת ומודיעה שיותר לא תגיע. מועמדת אחרת מתקשרת במענה למודעת "דרושים". מציגה את עצמה ומיד מוסיפה: "אני ערביה". מה שבטוח – בטוח. ס' מספרת לי את כל זה

יפו, פוסט פיגוע

לפחות שלושה אנשים בדקו איתי "מה שלומנו" אחרי הפיגוע ביפו, שאם כבר היה יותר בפאתי יפו, על גבול תל אביב – בוודאי התמונות הדרמטיות של הדוקר רץ על אי התנועה שמול גן צ'רלס קלור. יפו זאת לא. אבל מה שמעניין הוא שיותר מדאגה לשלומנו שוב ושוב נשאלתי איך אני מרגישה ביחס לפיגוע. חברה אהובה אחת

מה עושים נגד הפחד?

[מעין מחשבה אחרי פיגוע בתל אביב]   אי שם די בתחילת גל האלימות הנוכחי, יצאתי אחר צהריים אחד לשוטט עם א' בגינה הסמוכה (הידועה בכינויה "הספארי") וברחובות הסמוכים. ירד קצת גשם קודם, ולקפץ בשלוליות איזה שעה נראה כמו תוכנית מעולה. באחד הסיבובים, כשכבר קצת התחיל להחשיך, הלכנו ברחוב די ראשי, מקביל לרחוב שלנו. א' נתנה

א'-ב'

לפני זמן-מה כתבתי על הגן (הפרטי) המעורב ביפו שאותו פוקדת בתי הפעוטה, על היופי שיש באופן בו הוא מתקיים במציאות הסבוכה שמסביב ועל הכוח שהוא נוסך, לתחושתי, בבאים בשעריו. כתבתי כמה בת-מזל אני מרגישה – אני, לא רק הפעוטה. כל זה עדיין נכון; החסד הזה עדיין נוכח בחיינו חמישה ימים בשבוע, ועדיין משרה מקסמו. אלא

סיכוי להינצל

הבוקר שוב אמרתי תודה. מיד אחרי שהפקדתי את הפעוטה בגן התנפלו עליי החדשות, ואני יושבת פה ונמנעת בכול כוחי להישאב לאתרי החדשות ולרשתות החברתיות ולקרוא אם זו כבר כן אינתיפאדה שלישית או לא, ומה תעשה ממשלת העיוועים הזאת בתגובה. אני לא רוצה, לא רוצה לחשוב על זה. אי אפשר. כמה אפשר. במקום זה אני שוב חושבת