שנורקלינג

שבע וחצי בבוקר, פנים רכב, מרכז כפר סבא: הפעוטה מבקשת "לשים שירים", מה שאומר להשתלט לי על הטלפון ולהשמיע יוטיובים למיניהם דרך המערכת של הרכב.אני מרשה.הן מחליטות בשירים של מי מתחילות, והיא מגרילה ראשונה ומבקשת את 'רמדאן יא חביבי' שתפס פה חזק בימים האחרונים.אנחנו משייטות ברחובות הריקים של כפר סבא הלבנה והמנומנמת ביום ראשון של

בית בלב

לכאורה, לא הגיוני לנסוע מכפר סבא ליפו כדי להעביר אוטו מבחן רישוי שנתי.מנגד, לכאורה, כן הגיוני לנסוע מכפר סבא ליפו כדי להעביר אוטו מבחן רישוי שנתי, כשהאוטו כבר ישן וישנו מוסך אחד שמכיר אותו לפני ולפנים, וגם אותך מכירים בו כבר שנים ואת מכירה בו את האנשים.לכאורה, זו הייתה הסיבה.אבל האמת היא, הרי, שהייתי לוקחת

לעזוב את יפו

ההכרה עטה באחת בחמש לפנות בוקר, כשפטפוטיהן המצווחים של הדררות בחלון המטבח גוררים אותי מהשינה, אל דלת חדר הילדות, לסגור, פן תתעוררנה בשעה שכוחת אל כזאת, אל ערנות קהת חושים, אל ערפילי מחשבות הולכים ומתבהרים, מתמקדים כמו תמונה שמחפשת פוקוס, יוצאת ממנו, מתחדדת שוב: הגירה. זה מה שזה. הגירה-זוטא, נכון, ועדיין. אין שקט ביפו. יש

עד מחר

בבוקר זה לא באמת ברור. השמש מדרום-מזרח בוהקת כל כך, נותנת קדימות לשאלות קריטיות כמו מידת הסטת הווילון בחלון מאחורי, כמה לכסות, כמה להשאיר כך שאפשר יהיה להמשיך לקרוא את האותיות שעל המסך. והציפורים, הציפורים הארורות האלה והשיח העירני שלהן בדקל הגבוה ובצמרות המקיפות את הגינה. בדיוק בגלל הציפורים האלה, כשמדי פעם מישהו מתקשר אליי

צער העולם

חזון ברשימה הקצרה "ואלו כותרות העיתון 'אל-ארץ'" מאת תאופיק דעאדלה, שהתפרסמה לאחרונה ב"הארץ" ומתארת קיום עתידי מעורבב של עבריות וערביות, אין לעבריות כל נוכחות ממשית. פה ושם מוזכר בה איזה שם עברי, אבל הרשימה ספוגה בתרבות ערבית. תרבות עברית, למשל, אין בה. הנוכחות התרבותית היחידה שאיננה ערבית-במקורה היא אזכור של מיסטיקה יהודית. ישנו גם אזכור של