גרעין עיקש

  הנוסעת האחרונה, רומן שני פרי עטה של טל ניצן, מציב גיבורה צעירה, פצועת חוויה רגשית מבית. היא חיה בתל אביב בגפה, זאבה בודדה המתניידת על אופניים ומתפרנסת משליחויות, שמגלגלות אותה בתורן לפרנסה מפוקפקת יותר. בעיצומו של המאבק להתגבר על צלקות הנטישה הרגשית של הוריה, להיגמל מהדהירה מטה של נעוריה "הסוערים", נתקלת נינה בצעירה אחרת,המשך לקרוא "גרעין עיקש"

חסד פתאומי

בבית הקפה הזה בפינת הרחוב ישבתי לפני שנה עם חברה שהייתה אז חדשה. היא נחלצה להיות לידי ברגעים קשים ומבלבלים, חיזקה אותי מול מערכת, שבהיותה מערכת עלולה לנטות לכוחנות ולאטימות, ובאופן כללי נתנה לי הרגשה שאני לא לבד. נפגשנו כאן בבוקר, כשהציעה מתוך ספק ניחוש-ספק קריאה רגישה של מצבי באותו רגע. הגעתי רגעים לפניה, ראיתיהמשך לקרוא "חסד פתאומי"

כמעט תשרי

א' נועלת סנדלים. "הנה א' והנה ע'," היא אומרת, עיניה בתמונת סוףשנה בת חודשיים מהגן, המוצמדת לדלת במגנט. "בואי נאחל להן יום נעים," אני מציעה. "יום נעים, א', בגן החדש שלך; יום נעים, ע', בגן החדש שלך גם." "יום נעים," היא חוזרת אחריי, צייתנית, ללא שום זכר לניגון השמח שבדרך כלל מלווה את האמירה הזאתהמשך לקרוא "כמעט תשרי"

אִמרו למרים

אמרו למרים, שאני זוכרת את הנסיעות המשותפות ההן אל הקורס, בשבע בבוקר, מדי בוקר. ככה, חודש. בקורס הראשון שעשינו יחד לא הכרנו. התיידדנו רק אחריו, אפילו לא במהלכו, וכמעט מיד הפכנו לחברות הכי טובות, אבל באמת. חברה כמוה לא הייתה לי עד אז, וגם לא מאז. צריך לומר את זה. אף פעם לא אמרתי לך,המשך לקרוא "אִמרו למרים"

בלתי סביר

כתבתי רשומה. צירפתי לה שיר. כמעט מיד התחרטתי, קצת. היה לי ברור: זה לא מובן, זה נראה משונה, לא קשור; זה כמעט תובע ניסיונות לפענח את הסאבטקסט, להבין מה בעצם מסתתר כאן, כי הרי חייב להיות שם משהו, במחווה החריגה, הלא-סבירה-לכאורה. מתיש. לכי תסבירי עכשיו. כתבתי רשומה וצירפתי לה שיר, שאותו אהבה זו שעליה נכתבההמשך לקרוא "בלתי סביר"