הרעוּת

ביומיים בלעתי את מה שאבד בזמן, ספרה של נורית גרץ שמתעד את עשרות שנות החברות בינה לבין עמוס עוז. נתקלתי פה ושם בשמו של הספר, וכותרת המשנה שלו – "ביוגרפיה של ידידות" – במיוחד ישבה לי אי שם בירכתי התודעה, ואף על פי כן לא דירבנה אותי מספיק בשביל לעשות עם זה משהו. הספר נכנסהמשך לקרוא "הרעוּת"

גרעין עיקש

  הנוסעת האחרונה, רומן שני פרי עטה של טל ניצן, מציב גיבורה צעירה, פצועת חוויה רגשית מבית. היא חיה בתל אביב בגפה, זאבה בודדה המתניידת על אופניים ומתפרנסת משליחויות, שמגלגלות אותה בתורן לפרנסה מפוקפקת יותר. בעיצומו של המאבק להתגבר על צלקות הנטישה הרגשית של הוריה, להיגמל מהדהירה מטה של נעוריה "הסוערים", נתקלת נינה בצעירה אחרת,המשך לקרוא "גרעין עיקש"

חסד פתאומי

בבית הקפה הזה בפינת הרחוב ישבתי לפני שנה עם חברה שהייתה אז חדשה. היא נחלצה להיות לידי ברגעים קשים ומבלבלים, חיזקה אותי מול מערכת, שבהיותה מערכת עלולה לנטות לכוחנות ולאטימות, ובאופן כללי נתנה לי הרגשה שאני לא לבד. נפגשנו כאן בבוקר, כשהציעה מתוך ספק ניחוש-ספק קריאה רגישה של מצבי באותו רגע. הגעתי רגעים לפניה, ראיתיהמשך לקרוא "חסד פתאומי"

כמעט תשרי

א' נועלת סנדלים. "הנה א' והנה ע'," היא אומרת, עיניה בתמונת סוףשנה בת חודשיים מהגן, המוצמדת לדלת במגנט. "בואי נאחל להן יום נעים," אני מציעה. "יום נעים, א', בגן החדש שלך; יום נעים, ע', בגן החדש שלך גם." "יום נעים," היא חוזרת אחריי, צייתנית, ללא שום זכר לניגון השמח שבדרך כלל מלווה את האמירה הזאתהמשך לקרוא "כמעט תשרי"