חסד פתאומי

בבית הקפה הזה בפינת הרחוב ישבתי לפני שנה עם חברה שהייתה אז חדשה. היא נחלצה להיות לידי ברגעים קשים ומבלבלים, חיזקה אותי מול מערכת, שבהיותה מערכת עלולה לנטות לכוחנות ולאטימות, ובאופן כללי נתנה לי הרגשה שאני לא לבד. נפגשנו כאן בבוקר, כשהציעה מתוך ספק ניחוש-ספק קריאה רגישה של מצבי באותו רגע. הגעתי רגעים לפניה, ראיתי אותה חוצה את הכביש לעברי, ובידה משהו מתוק בשבילי ובובה צבעונית, בובת-עיניים-גדולות, שקנתה לבתה הקטנה אבל הושיטה לי להשאלה ולנחמה.

דיברנו הרבה בבוקר ההוא. כנראה הרבה מדי, קרוב מדי, כי יותר זה לא קרה. משהו, שאני לא יודעת להניח עליו את האצבע השתבש שם, אף שאפילו בפרידה המחובקת והקרובה, לא הרגשתי אותו אורב מעבר לפינה. הרגשתי לא-לבד באופן שבו אפשר להרגיש לא-לבד אולי רק כשמישהו שאיננו החשודים המיידיים שכבר אוהבים אותך הרבה זמן – הורים, אחים, בני זוג – בוחר פתאום לראות אותך. הרגשתי מנוחשת, מנוחמת, מחוזקת, מוחזקת. חסד פתאומי.

 

*

בבית הקפה הזה (לא ההוא, אחד אחר) אני יושבת וחושבת על סוגי החברות השונים שיש לי, שהיו לי, שהייתי רוצה (עדיין, לעזאזל). קרובות, כמעט-קרובות, ארוכות יותר, קצרות, עמידות, פריכות, יציבות, סוערות, עוברי חברויות שלא התפתחו, שנפלו, שהפלתי אני, שהפילו הן. איך גם כשהפילו הן אני בכל זאת בטוחה שזו אני, שזו תמיד אני. והפרידות. אני חושבת, איך פרידה מחברה היא פרידה-פרידה, לפעמים אולי גרועה מפרידות רומנטיות. אני חושבת על חברוּת עוף החול, שהצליחה לחזור מהמקום שאליו הולכות חברויות כשמשהו בהן נשבר. כמה שמחתי. חסד פתאומי.

 

*

בבית הקפה הזה (אותו אחד, אני עדיין כאן) אני יושבת וחושבת על חברויות, על איך כבר כל כך הרבה זמן, שנים, בעצם, אני רוצה לכתוב עליהן וככל שהזמן עובר אני מוצאת שיש לי פחות ופחות מילים, ויותר ויותר צער, ויותר חשש. ותחושת בושה, וצורך להסתיר עוד ועוד כישלונות שלא תמיד אני מבינה בכלל.

אז במקום לכתוב אני מקשיבה. טקסטים על חברות בין נשים תופסים אותי מייד, כאילו איזה רדאר סמוי בפנים מחפש אחריהם תמיד. כמו הפרק הזה ב"The Guilty Feminist", והמונולוג של ג'סיקה פוסטקיו. בפעם הראשונה שהקשבתי לו הרגשתי אסירת תודה כל כך, שסוף סוף מישהי מדברת על החברויות האלה במונחים הראויים להן, ואיך סוף סוף הרגשתי נורמלית, כי כשכתבתי על זה שנים קודם לכן הרגשתי כל כך חריגה, כל כך לא מתאימה לעולם, כל כך יותר מדי. אני יושבת וחושבת, כמה זה חשוב למצוא פתאום הד לא צפוי לסודי הסודות של עצמך בעולם. כמה חשוב להרגיש שאת לא לבד. חסד פתאומי.

 

 

הנה החלק ההוא במונולוג שלה (מדקה 24:20). לא מתרגמת אותו, כי אני כל כך אוהבת אותו במקור, שלא יכולה להעלות על הדעת להעביר אותו לעברית, מתנצלת.

Female friendships are really tricky to write one-liners about. I think they're really tricky, full stop, actually. I think they're tactile, full of love and humor and wonder and inspiration, but also jealousy, risk, offense, pain and drama. But I think they're worth it. I think they're amazing… I  think they're invaluable, and I would argue that my female friendships are stronger than any other of my types of relationships – which is very bold, considering I'm a parent… No, that relationship's also pretty fierce… as a kid I don't think I really appreciated female friendship, and when I say "kid" I mean, under thirty. I had to sort of grow into it… I was a lone ranger for years, and I found female friendship groups at school impenetrable, I sort of stood looking at them longingly, wanting in, like a hungry person with a tin of beans but no opener, just a spoon… just tapping the spoon against the tin…

…I'm frequently brought to tears by the kindness and creativity and support of my absolute closest friends …

… I think it takes more work, because you give and you care and you feel almost as much in these relationships, I think, as you do in romantic love ones, and I fell out with one of my best friends, and it felt as bad as a breakup from a romantic relationship, it felt like grief, the intensity of that loss, but unlike, I think, that can happen when a romantic relationship dissolves to that point of complete… goneness… it rose back up, like a phoenix – or a Kate Bush – from the flames… and through a lot of mutual forgiveness and empathy and awe it's been reborn and reset – probably slightly differently, well, because, life's changed so drastically each of us through that sort of process. but it's back and it's more brilliant than ever and I love my brilliant friend so much and I think I'd be nothing without them.

תכף אסיים כאן. אנתק את הלפטופ מהשקע, אכניס לתיק, אלך למקום שאליו אני אמורה להגיע בעוד שעה קלה. אבל כרגע אני יושבת כאן, וחושבת על כולן, אחת-אחת, שמחה במי שאפשר לשמוח בה, מתגעגעת למי שכבר לא כאן (גם אם צריכה לכעוס, גם אם אכן כועסת). איך הן כולן מוחשות לי, אחת-אחת בדרכה, כמו חסד פתאומי.

[באופן טבעי, כמעט בחרתי שיר אחר של אריתה, Amazing Grace. אבל אז נפלאות האלגוריתם של יוטיוב גלגלו אליי את הביצוע הזה, ומה אומר – הוא הולם לא פחות, אולי אפילו יותר. והתגובות של קרול קינג במהלכו – גם הן, גם הן.]

כל התבוסות

מחר, אני אומרת. מחר אתייצב מולם נחושה. אשלוף בזה אחר זה, אפתח אחד-אחד, אחליט מה לסרוק, מה סתם לזרוק. אחליט מהר, אני אומרת, בלי היסוסים. בלי סנטימנטים. מספיק, אני אומרת. היה לי מספיק, ודי. את כל התוכן הזה אוכל יום אחד לשחזר, אם ארצה.
יום אחד, אולי כשהבנות יגדלו.
בינתיים, בלי שום הצדקה, כבר שבועות ארוכים מקובצים לחודשים, חמישה קלסרים עבים מתבצרים על מדף סמוך לראשי, לא מרפים, תופסים לי מקום, מעלים אבק, מקשים לנשום

—-

קומי ולכי, אני אומרת.
קומי וארזי הכול, מה הבעיה לארוז הכול, קחי חברת אריזה שתקפל אתכן ביום, בערב כבר תהיו במקום אחר. שקט, נינוח, בורגני יותר.
קומי ותעבירי אתכן מפה, תבריחי אותה, חלצי אותה מכאן, פעם אחת בשנה האיומה הזאת תהיי אמא שלה כמו שאמא אמורה להיות, ואת העיר הזאת,
על המכות שהיא מפליאה, ומילא בבשר,
את העיר הזאת תשאירי מאחור, לילדים מחושלים ממנה, לאמהות חזקות ממך.
אשרי האמיצים וחדורי האמונה,
כי להם הוא פלא הים המנצנץ,
המרחיב את הלב
ומחזיר בהם נשמה
ברקע של סתם עוד איסוף יומיומי מחוג במתנ"ס.
—-

ואל תכתבי עליהן, אני אומרת. אל תכתבי ואל תחשבי, ואל בכלל, ועד בכלל.

מה שלא מגיע – לא מגיע.
—-

האמת?
באופן כללי פשוט אל תכתבי, את שומעת?
לשואלת עני בחיוך, מה פתאום כותבת,
לא בשבילי זה
מעולם לא היה
לא
באמת
—-

אם תנוח הרוח
את בכל זאת יכולה להתפייט קצת
על הסוודרים ההם, בני גילך, שעדיין מחממים אותך בחורף כמו ששום בגד אחר לא, עשרים וחמש שנים ויותר שסבתא שלך מתה, וראי
מה היא השאירה לך, תראי לי מילים שמחממות ככה.
אין דברים כאלה

כמו כן,
התעלמי מאיזה טקסט שקראת, על משוּברי גיל ארבעים,
שמבקשים כולם פתאום ללמוד מלאכות כפיים יצרניות, לברוא עצמם מחדש מועילים ונוכחים ומעוגנים בחיים ולא מבוהלים, מה פתאום, וגם את לא, לא-לא, זה לא ככה אצלך, את, הרי, אין לך בעיה עם אפור בשיער, ה-הפך, ה-ה-פך, נו, שיבוא, שיבוא כבר
ובכלל את לא שבורה גם
לא זאת המילה.

"אֵיךְ לֹא תִּגְאֲלוּ וְנִגְאַלְתֶּם"

בשנת 1347 נולדה בסיינה שבאיטליה קתרינה בנינקאסה (Benincasa), שלימים נודעה בשם קתרינה מסיינה – תיאולוגית ומיסטיקנית, שהוכרזה כקדושה עוד במאה החמש-עשרה ובשנת 1970 אף היתה לאחת משתי הנשים הראשונות שזכו לתואר "דוקטור של הכנסייה" (מורי הכנסייה הקתולית). מילדות התנסתה קתרינה בחוויות מיסטיות יוצאות דופן, שהגיעו לשיאן כשהיתה בת עשרים ואחת בצורת "נישואין מיסטיים" עם ישוע. מיד לאחר מכן חדלה להסתגר בבית הוריה ולעסוק באופן בלעדי בצומות ובתפילות, והחלה לפעול בציבור: תחילה בפעילות מסורתית למען העניים והחולים, ומאוחר יותר גם בהוראת פרשנות לכתבי הקודש ובדיונים תיאולוגיים עם חסידיה, שהלכו ורבו. אחרי חוויה מיסטית נוספת וחריגה בעוצמתה בשנת 1370 התעצם עוד גם המוניטין שלו זכתה, ומאז ועד מותה בשנת 1380 התרחבה פעילותה גם לענייניהן הפוליטיים הבוערים של איטליה ושל הכנסייה באותה עת.

לצד חיבורים המגוללים את מסכת חייה ונכתבו בידי אחרים, קתרינה עצמה השאירה אחריה אוסף מכתבים ודרשות מהשנים 1374–1380, בעיקר, שחושפים, בין השאר, את התעצבותן של התמות הגדולות של ה'דיאלוג' – חיבורה הידוע שנחשב לגולת הכותרת של כתביה ונכתב ככל הנראה בין השנים 1377–1378. חלקו השני של 'הדיאלוג' עוסק בשאלה "מה צריך לעשות האדם המבקש לגאול את נפשו?" ולאורכו יוצרת קתרינה קשר בל-יינתק בין יחסו של האדם לזולתו ובין פוטנציאל הגאולה שלו: האל ינהג במבקש להיוושע בהתאם למה שזה האחרון יעניק מעצמו. לא מספיק לרצות להיוושע ולעשות לטובת עצמך – יש לעשות לטובת האחר. הזולת והיחס אליו הם המביאים לידי ביטוי את כל תכונותיו של האדם – יהיו אלה מעלות או מגרעות, והאדם מחויב לאהוב את זולתו כפי שהוא אוהב את עצמו – כלומר, לסייע לזולתו בצרכיו הרוחניים והחומריים. זו איננה "אהבת האנושות" ערטילאית, אלא הירתמות בפועל לעזרת מי שזקוק לה, במגוון רחב יחסית של מתודות: ללמד באמצעות המילה או באמצעות הדוגמה האישית, לייעץ לזולת, לדאוג לרווחתו, לטפח אותו ולשפר את חייו. אהבתו של המאמין לזולת היא אמצעי עבורו לשמור על חוקות האל המצוות עליו: "הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: 'וְאָהַבְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. זֹאת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה. הַשְּׁנִיָּה דּוֹמָה לָהּ: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. בִּשְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה תְּלוּיָה כָּל הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים.'" (מתי כב, 37–40; מתי, כמובן, מחבר בדבריו שני ציוויים מהברית הישנה: הציווי לאהוב את האל, המופיע בספר דברים, והציווי לאהוב את הזולת, המופיע בספר ויקרא. על "ואהבת לרעך כמוך" אמר, כידוע, רבי עקיבא שהוא "כלל גדול בתורה"בא, והוא גם מעיקרי הנצרות כפי שניסח אותה פאולוס.)

אבל הפעילות למען הזולת, הגואלת את נפשו של המאמין, היא צד אחד של המטבע; על צדו השני טובע האל בדבריו אל קתרינה ב'דיאלוג' את ההדדיות, הקושרת את כל הנשמות זו בזו, ומאפשרת להן להשלים אלו את אלו, לתרום כל אחת את מידתה הטובה העיקרית ולהיתרם מאלו העיקריות של האחרות. חלוקה זו נעשתה במכוון, נאמר ב'דיאלוג', כדי לתת לבני האדם סיבה והכרח לקיים את האהבה ההדדית לזולת, להפוך אותם תלויים זה בזה, ערבים זה לזה, כך שכל אדם יוכל להיות בעמדה בה הוא מחלק את החסד והמתנות שקיבל מהאל. על המאמין להשתתף בעולם ולא לפרוש ממנו, כדי שתהיה לו השפעה על האחר ובכך יבטא את אהבתו כלפיו, שהיא ביטוי לאהבתו כלפי האל עצמו. אין האדם רשאי שלא לעשות: אם לא יעשה טוב, בהכרח הוא עושה רע; אם לא יאהב את זולתו במעשיו – כאילו אינו אוהב את האל. שירות הזולת מוכיח את האהבה לאל וכלל מידותיו הטובות של המאמין נבחנות באמצעות הזולת ובזולת הן נולדות.

את האהבה לזולת מציבה קתרינה למול החתירה להישגים חומריים, למעמד, להתמקדות בתועלת האישית ושל האדם בעצמו. כל אלה הם חשכה ומן החשכה, בעוד שאהבה לא-אנוכית מובילה את המאמין אל האור – וכמו האהבה לזולת, גם החיפוש אחר האור הופך בדבריה של קתרינה לציווי "עשה", לדחיפה לפעולה אקטיבית. האהבה שהיא מטיפה לה היא מעגלית: אהבתה לזולתה נובעת מאהבת הזולת של האל כלפיה – אהבה שבלעדיה, היתה קתרינה נכנעת ל"אינספור רעות וחטאים". אהבה זו של האל נכנסת במאמין, מאירה את נפשו והפועלת מתוכו כשם שהוא פועל מתוכה, על-ידי שהוא פועל מתוכה, ונכרכת סביבו כאדרת, כשריון אור. כי האהבה, כבר אמר לנו פאולוס, "תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל." (הראשונה אל הקורינתים יג, 7).

אהבת האל ואהבת הזולת, הכרוכות זו בזו ובהתמסרות לאל, נקשרות גם בתמה חשובה נוספת אצל קתרינה – ידיעת העצמי. זו איננה היכרות מדוקדקת של האדם את עצמו ואת נבכי נפשו, שמאליהן כרוכות בהתמקדות של היחיד בעצמו; נהפוך הוא: ידיעת העצמי אליה מכוונת קתרינה מסמלת דווקא התגברות על שלוש תכונות – שלושה חטאים, שלוש מכשלות עיקריות –  הכרוכים בהתמקדות של האדם בעצמו: אנוכיות, יוהרה וגאוותנות. ולהבדיל משלוש אלה, ידיעת העצמי שאליה שואפת קתרינה מושגת כאשר האדם פונה החוצה מתוך עצמו. אבל קתרינה – מיסטיקנית, כזכור – מפצירה במאמין לא רק לפנות החוצה מתוך עצמו, אלא אף להתרוקן מעצמו. כזו היא ידיעת העצמי אליה מכוונת קתרינה, שבלעדיה לא יוכל האדם לרחוש אהבה מושלמת כפי שראוי לה, לאהבת האל, שתהיה: הכרה באפסותו של האדם, בקיומו מתוקף חסד, שניתן לו באהבה שאין לה סוף. כך, האהבה לא רק תכסה על הכול, תאמין בכל, תְּקַוֶּה לכל ותסבול את הכול – האהבה היא-היא הכול, משום שהיא האל עצמו. אבל ההרפיה, הוויתור, שנובעים מההכרה באפסות האדם אינם פוטרים את המאמין מהעולם, לא מנתקים או מרחיקים אותו ממנו, אלא דווקא משלחים אותו חזרה אליו, כסוכן של אהבת האל כלפי הזולת.

חשיבותה של קתרינה מסיינה מיוחסת פעמים רבות לאותה מעורבות פוליטית בענייני מדינה וכנסייה. תפישה אחרת מדגישה את המוניטין שלה כמיסטיקנית וכקדושה סגפנית. ואולם, שתי המגמות הללו מציירות כל אחת דיוקן חלקי בלבד של קתרינה ובכך מחמיצות היבט משמעותי ברוחניות שלה, שהוא למעשה סינתזה בין שני העולמות הללו, המנוגדים-לכאורה – משאלתה להתאחד עם האל ורצונה לשרת את הכנסייה ואת החברה שבה חיה. גם רעיון ידיעת העצמי של קתרינה טומן בחובו דואליות וסינתזה. מחד גיסא, במובנים רבים ידיעת העצמי, שהיא ידיעת אהבתו של האל את האדם, היא תפילה, במובן זה שתפילה היא אמצעי בידי המאמין להיטיב להבין את עצם היותו ואת האל. מאידך גיסא ובה-בעת, ידיעת העצמי היא גם ציווי אתי, במובן זה שנובעת ממנה ההכרה, שעל המאמין לאהוב את זולתו כפי שהוא עצמו נאהב. התפילה, המייצגת את הקוטב הקונטמפלטיבי, ואהבת הזולת, המייצגת את הקוטב האקטיבי, כרוכות זו בזו באופן שאין להתיר: אם תבחר בהתבודדות קונטמפלטיבית תשלול קתרינה את זולתה מנוכחותה ומאהבתה ולפיכך תפגע בו – מכאן, שזו איננה בחירה אפשרית ועל כן עליה לצאת את חדרה המבודד והמסוגר, ולהעניק עצמה לעולם סביבה. אותה טענה, כי הרוחניות שמציעה קתרינה היא למעשה סינתזה של שני היבטים לכאורה-מנוגדים בחייה, גם מגדירה את קתרינה כ"שליחה" (apostola).

גם כשההיסטוריה זוכרת אותו כדמות קנונית, חייו של השליח רצופים התמודדות עם גורמים מתחרים, ערעור על מעמדו, ביקורת ואף רדיפה. קתרינה, שפעילותה בסיינה מחוץ למרחבים מסוגרים ופרטיים – ברחובות, בבתי זרים, בכנסיות – עוררה ספקנות, אי-הבנה, עוינות וביקורת. מקטרגיה טענו נגדה שהיא רודפת פופולריות, מבקשת לעצמה חשיבות-עצמית ומעמד ושואפת להיתפש כ"ייחודית". היא הואשמה בצביעות ובגאוותנות ונתקלה בניסיונות פיזיים ואף אלימים להרחיקה מכנסייה בה הטיפה. גם האשמות, שחזיונותיה מן השטן הם ולא מהאל, לא נחסכו ממנה. נדודיה ברחבי איטליה ואף מעבר לה עוררו עוינות גדולה אף יותר, ונלוו לה ספקות באשר לתומתה ולשמה הטוב של בתולה הנודדת כך בדרכים. סגנונה האישי, שהיה ככל הנראה נינוח ונעים לבריות, הפך אותה פגיעה וחשופה יותר לביקורת ולרכילות מסוג זה. אבל בדבריו אליה מעודד אלוהים את קתרינה, שהכאב שהוא מנת חלקה במסעותיה יהיה דרכה להשתתף בסבלו הגואל של ישוע. קתרינה השיתה על עצמה סגפנות פיזית קיצונית, במה שהוגדר במקום אחד במחקר במילים "סֵבֶל היה שירות", אבל יש המציעים להרחיב את מנעד הסבל שהיתה קתרינה נכונה לשאת על מנת לשרת, ולראות גם בקשיים שנכרכו בשליחותה נתיב סגפני נוסף.

הבשורה שביקשה קתרינה להעביר לעולם – שליחותה – היא בשורת האהבה לזולת, שהיא עבורה אמצעי עליון לאהוב את האל הכרוכה בחיפוש מתמיד אחר ידיעה עצמית והכרה עצמית בהן זוכה המאמין – חיפוש רווי אלמנטים דואליים של אור וחושך, של אהבה אנוכית ולא-אנוכית, פרדוקסלי לפרקים ומעגלי – רק כאשר הוא נכון לאבד את נפשו ולוותר עליה לטובת התמסרות לאל – אך לא רק במובן המיסטי. למעשה, במכתביה, קתרינה לא מזכירה את נישואיה המיסטיים למשיח, את הסטיגמטה שקיבלה, נבואות שפקדו אותה ומעשי נסים שחוללה. היא לא השתמשה באף אחד מאלה כדי לייצר לעצמה לגיטימציה, והדבר בולט במיוחד לאור העובדה שכל אלה הם חלק מרכזי באופן שבו הבנה הכומר המוודה שלה, ריימונד מקפואה, את דמותה בחיבור על מסכת חייה ואלה האמצעים ששימשו אותו כדי להקנות לה לגיטימציה. היא הקפידה שלא לבדל עצמה מהכלל וראתה וגם הציגה עצמה כאישה רגילה, שמתפללת באופן שבו אמורים ויכולים הכל להתפלל. כך, מתנותיה המיסטיות אינן עולות על מתנות אחרות שבהן ניחן זולתה, ורעיונותיה בדבר אהבת הזולת, אהבת האל וידיעת העצמי חוברים יחד ליותר ממיסטיקה: הם מתעלים לדרגת אתיקה של ממש לכל המאמינים, ולא ליחידי סגולה – "אתיקה גואלת", הפודה לא רק את מושאיה של האהבה כלפי הזולת, אלא גם את האוהבת הקתרינית: בהושטת היד החוצה, מעניקה האוהבת ומחוללת את הדבר שאותו היא מבקשת גם עבור עצמה.

—-
שם הרשימה לקוח מהמחזור "אפור" של טל ניצן (להביט באותו ענן פעמיים [קשב לשירה, 2012])

—–

בלי "אבל"

לפני שלושה שבועות, אחרי התגרויות הדדיות בינה לבין ילד בגילה של א' (6), מהכיתה שלה (הוא כיבה את להן את האור בשירותי הבנות, הבנות הגיבו בהקנטה של שינוי שמו לשם של בת), הוא הדף אותה אל הקיר שליד חדרי השירותים, הצמיד אותה אליו וחנק אותה. היא לא יודעת כמה זמן זה נמשך, כמובן. היא רק בת שש. היא ידעה לספר שלא יכלה לנשום ולא לדבר ושזה נגמר כשמתישהו הוא החליט שזה נגמר. זה קרה בזמן שיעור, לא בזמן הפסקה, לא היו בסביבה מורים תורנים, לא חלף שם אף מבוגר שיכל לעצור את זה.
א' נשארה יומיים בבית כי לא רצתה ללכת לביה"ס. במהלך היומיים האלה עודכנו מביה"ס על עונשו של הילד. בין היתר מצאו לנכון לשתף אותנו בדברים שאמר בבירור שנעשה איתו, בזמן שא' היתה בבית. הוא האשים אותה שאכן קראה לו בשם של בת, כמו שהיא עצמה סיפרה, והאשים גם בעוד הקנטה ובכך שנכנסה לשירותי הבנים. פסקת התיאור הזאת הסתיימה במשפט: "אנחנו מחכים לשובה של א' לביה"ס כדי שנוכל לשמוע ממנה מה הוביל לחיכוך האלים ביניהם."

נניח בצד את תגובתה של א' להאשמות שלו; נניח את זה בצד, כי מה זה משנה בכלל לעניין. על ההאשמה המשתמעת מהפסקה הזאת קבלנו בפני ביה"ס נחרצות וכתבנו שאין ולא היה שום דבר שיכול היה "להוביל לחיכוך האלים" ושאנחנו מוחות על כל ניסוח שבמסגרתו עלולים להעביר לה את המסר הבעייתי כל כך, כאילו יכול להיות איזשהו קשר של סיבה ותוצאה שהוביל לחניקה שלה  – קשר שמעצם זה שנותנים לו במה, כבר מעניקים לו במשתמע לגיטימציה.
ביה"ס הבהיר שזאת לא היתה הכוונה, רק שהם רוצים לאפשר לה "להשמיע את קולה". הסבר הגיוני וסביר למה, אם כך, בכלל תיארו לנו את כל זה, לאיזו מטרה בדיוק – לא קיבלנו.

אמו של הילד התוקף כתבה לי הודעה, ובה תהתה מה א' עשתה בשירותי הבנים, הצביעה על כך שצחקה עליו, וביקשה שאומר לה לא להגיד לו מילים לא יפות. גם איתה נאלצתי להתעקש, שבכיתה הזאת גם לא' אומרים מילים לא יפות כל הזמן והיא עדיין לא חנקה אף אחד, ושאני לא מוכנה לשתף פעולה עם שום מסר שקושר בין מילים לחניקה.

על כל זה עברנו הלאה וניסינו לפתוח דף חדש ביחסי האמון שלנו עם המערכת. אבל שבועיים לאחר מכן – שבועיים – בטקס פתיחת שבוע שנערך מדי יום ראשון, קיבל הילד תעודת הערכה על כך שביקש סליחה. א' חזרה הביתה המומה, פגועה מהחיבוק שקיבל מהמנהלת, מהאמירה של זו האחרונה שהיא "גאה בו", ממחיאות הכפיים של הילדים האחרים. יותר מפעם שאלה: "למה הוא מקבל תעודה כזאת שבוע אחרי שהוא חנק אותי?"
שוב נאלצנו לנסות להעמיד מול ביה"ס מראה לטיפול הלא-רגיש שלו בצד הנפגע. בתגובה נכתב לנו קצרות "מצטערים שאת חשה כך. עם זאת אנו חולקים על דעתך בסוגיה זו. כאנשי חינוך מאמינים בתיקון ושינוי לטובה של התנהגות בדרכים חיוביות, מיטיבות ובונות. אין בתעודה כדי להקל בפגיעה של א'." ככה. לקוני, הודף, לא לוקח אחריות, לא מקשיב לקולה של ילדה שמועלה בפניו, שאומרת שהיא עצמה נפגעה והיא עצמה רואה בתעודה הזאת הקלת ראש בפגיעה בה. לא עלה בדעתם לנסות לתווך לה את זה בסמוך לטקס. אפילו לומר בדיעבד, "נכון, לפחות את זה היינו צריכים לעשות" – אפילו זה לא.
כנראה שצריך שאומר מפורשות: הילד הזה הוא רק ילד. הוא ראוי לחמלה ולשיקום. אני לא יודעת מה גרם לו להגיב באלימות כזאת, והאפשרויות שאני כן מעלה על דעתי מזעזעות אותי לא פחות ממה שהוא עשה לבת שלי. לא הוא הבעיה, אלא המערכת שסובבת את הילדים האלה, שמשקפת את הגישה הרווחת בחברה בכלל, גם כשהיא מתיימרת להיות מתקדמת ורגישה: קודם סירוב להכיר באלימות מגדרית גם כשזו נושאת מאפיינים מובהקים של כזו, ואז גם שיקום התוקף מעל לכול, כשהאישה – גם כשהיא ילדה בת שש – היא שצריכה להתאים את עצמה ולהכיל את אג'נדת השיקום של המערכת כלפי התוקף. התוצאה של שני הדברים האלה היא כפולה: הראשונה, ברמת הקורבן שנשארת בודדה מול האירוע הזה, כשאפילו על הגדרתו היא צריכה להילחם גם במי שאמורות היו להיות בעלות ברית בקיאות ורגישות; והשנייה, ברמת החברה, שמעלימה ככה עין מההיקף האמיתי של האלימות המגדרית. לא כל אירוע אלימות הוא בהכרח כזה, אבל אין ספק שהרבה יותר מדי מקרים שלא נוח לנו להתייחס אליהם ככאלה – הם כן.

 

לצערי, אני לא לבד. בעיר אחרת קרה אתמול מקרה דומה. הבוקר, הבוקר ממש, כתבה לי חברה שמכירה את האירועים עם א':
"בדיוק היום סיפרה לי חברה שילד […] ניסה לחנוק את הבת שלה אתמול, ואיים עליה שהוא ירצח אותה. [….] החברה שלי דיברה עם אמא שלו. […] כמה תתפלאי לשמוע שהיא אמרה 'הבת שלך התגרתה בו'? […]"
נכון להיום, ביה"ס שם עדיין לא בתמונה משום מה, אז אני לא יודעת מה הוא יעשה עם זה ואיך ייגש לאירוע הזה. במקרה שלנו סירבו להתייחס לאירוע הזה במסגרת הקטגוריה של אלימות מגדרית, למרות דגלי פמיניזם ומאבק בהטרדות מיניות ובאלימות נגד נשים שביה"ס מניף בצורה מאוד נחרצת, לכאורה. כמו שיש סיכוי לא רע שהאמא שקשרה בין ניסיון החנק ואיומי הרצח שהנפיק הבן שלה לבין "התגרות בו" כמובן חושבת שאלימות נגד נשים זה דבר נורא ואיום. יכול להיות שהיא כתבה איזה סטטוס כועס בפייסבוק ואולי אפילו השתתפה באירוע כלשהו משלל אירועי המחאה היום. כי מה הקשר בין הדברים שאמר ועשה בן השש שלה לגבר אלים? אז הוא ניסה לחנוק ואיים ברצח, אבל הוא לא התכוון באמת, הוא לא מבין בכלל מה זה אומר.

ובגלל זה אני כותבת את כל זה עכשיו. כי מה שווה כל המחאה הזאת היום, אם אנחנו, גם אלה שכבר תומכות בה כל כך, בעצמנו כושלות לראות את המטריקס, את הנוסחה הבסיסית, ולהתקומם נגדה בכל מופע ומופע שלה, לדבר עליה כמות שהיא, בלי כחל ושרק:

בת מעצבנת בן, בן מגיב באלימות פיזית חמורה.

יש אינספור סיבות שבגללן הנוסחה הזאת מתגשמת במציאות: כי הבן התוקף אילם ולא יודע לדבר, כי הוא נפגע אלימות בעצמו, כי זה מה שהוא מכיר, כי נראה לו שמותר לו כי הוא גבר – אינספור סיבות, אבל לא על זה אני מדברת עכשיו, אלא על עצם הזיהוי של הסיטואציה  לאשורה. אני רוצה להתעקש על השלד, כי הנוסחה הבסיסית הזאת עוברת כחוט השני בין כל מקרי התקיפה של נשים לסוגיהן: העדר פרופוציה מוחלט בין מה שהיא עשתה למה שהוא עשה, כשמה שהוא עושה עלול להוביל לפגיעה גופנית קשה ואף למוות. ועוד לא אמרנו מילה על הנפש וצלקותיה, על טראומה מתמשכת ועל פוסט טראומה. כמה נשים פגועות מאוד מסתובבות בינינו, שקופות כמעט לגמרי, לא מובנות ומבודדות בחוויה האלימה שעברו, ומעטים האנשים שמוכנים להכיר בה בכלל?

בת מעצבנת בן, בן מגיב באלימות פיזית חמורה.

בלי "אבל זה משהו אחר, היא ערביה."
בלי "אבל זה משהו אחר, היא טרנסית."
בלי "אבל זה משהו אחר, היא אתיופית."
בלי "אבל זה משהו אחר, היא רוסיה."

גם בלי "אבל זה משהו אחר, היא ילדה".

בלי להרחיק מאיתנו כל אירוע כזה, למסך לעצמנו אותו, להסביר לעצמנו למה זה לא נוגע בנו באמת, למה הילד שלנו השכן שלנו התלמיד שלנו בן המשפחה החבר שלנו הוא לא תוקף ולמה הילדה שלנו השכנה שלנו התלמידה שלנו קרובת המשפחה שלנו החברה שלנו היא לא קורבן. בלי לספר לעצמנו שאלה מונחים שמתאימים לדברים שקורים לאנשים אחרים, בתרבויות אחרות, בשוליים, בשכונות מצוקה הישרדותיות מדי, בשכונות שמנת משועממות מדי, זה בכלל קרה לפני עשורים שלמים, הוא בכלל היה אז ילד, הוא בכלל ילד עדיין. איפה שזה לא יהיה, רק לא לידינו. אנחנו מכירות את זה מהחדשות, מהאיבנט בפייסבוק, מהיוזרים שאנחנו עוקבות אחריהם בטוויטר. זה לא שלנו, זה לא במשמרת שלנו. מה פתאום, אצלנו זה בכלל היה משהו אחר לגמרי.

זה לעולם לא ישתנה אם נמשיך לספר לעצמנו שכל מקרה כזה הוא משהו אחר לגמרי.
זה אף פעם לא משהו אחר, זה תמיד אותו הדבר בדיוק:

בת מעצבנת בן, בן מגיב באלימות פיזית חמורה.

עד מחר

בבוקר זה לא באמת ברור. השמש מדרום-מזרח בוהקת כל כך, נותנת קדימות לשאלות קריטיות כמו מידת הסטת הווילון בחלון מאחורי, כמה לכסות, כמה להשאיר כך שאפשר יהיה להמשיך לקרוא את האותיות שעל המסך. והציפורים, הציפורים הארורות האלה והשיח העירני שלהן בדקל הגבוה ובצמרות המקיפות את הגינה. בדיוק בגלל הציפורים האלה, כשמדי פעם מישהו מתקשר אליי בשעות העבודה, תמיד אני נשאלת איפה אני, בעצם. ותמיד-תמיד ישנה הפליאה הזאת, לשמוע שאני בבית.

למזלי, אני בבית. פה ושם אני עובדת בבתי קפה, כשהצורך ברעש לבן גובר על מה שכל פסקול באוזניות יכול לייצר. אבל בדרך כלל מתרגמים עובדים בשקט, עם עצמם. ימים שלמים יכולים לעבור בלי שאחליף מילה עם אף אדם בין שמונה בבוקר לשלוש וחצי אחר הצהריים.
ברובו המוחלט של הזמן, אני מברכת על מזלי הטוב, שאפשר לי להתנתב למקצוע שמצריך ממני חיכוך מועט כל כך עם העולם האלים שבחוץ.

בשלוש ורבע לפני כך וכך ימים אספתי את א' מביה"ס. "חנקו אותי," אמרה לי וגוללה באוזניי איך ילד מהכיתה שלה – פספוס בכיתה א', כמוה – הצמיד אותה לקיר, לחץ בידו על הגרון שלה לרוחבו, איך לא יכלה לנשום ולא יכלה לדבר ולא ידעה איך להפסיק את זה ומתי זה ייגמר.

זה תיאור נוראי לשמוע מילד. מכל ילד, לא כל שכן מילד שלך. באיזה סרט שראיתי פעם, מזמן-מזמן, מתארת דמות של גבר אונס קבוצתי שעברו אמו, אחיו ואחותו. הוא מתאר את המבט של אחיו, ואומר, "הוא לא ידע שמשהו כזה יכול לקרות לילד." יומיים לא רצתה ללכת לביה"ס. ביום הראשון מאוד לא רצתה, ביום השני קצת פחות, אבל עדיין לא. כשדיברנו לקראת החזרה לשם, אמרה שהיא פוחדת. לא רק מהילד עצמו ומעוד אלימות מצידו, אלא פוחדת בכלל. "בגלל שראיתי שזה קרה לי, אני מפחדת שזה יכול לקרות עוד פעם."

כשנגמר, היא רצה בבכי לכיתה. ביה"ס טיפל בזה במהירות יחסית ובנחישות חד-משמעית, וגם אם על כשלי התקשורת שלו איתנו כהורים לאורך רוב הסיפור הזה היתה לנו ביקורת עמוקה – לפחות הדיון הוא על התקשורת ולא על הטיפול.
אבל א' היא לא היחידה שדברים קורים לה. דברים קורים בביה"ס הזה לעוד ילדים. אנחנו לא באמת יודעים אם קורים יותר מבבתי ספר אחרים או באותה מידה, בעצם. לפעמים נדמה שזה לא משנה, שזה לא באמת העניין. כשאני מניחה את היד על הלב אני לא יכולה שלא להודות בפני עצמי, שהעיסוק המוטרד שלי באלימות בביה"ס וגם התחושה שהאלימות אצלנו היא מרובה יותר או חמורה יותר – העיסוק והתחושה האלה אולי בעצם מכסים על דברים אחרים, שלא פשוט להודות בהם לגבי הניסוי הזה בחיים משותפים. הניסוי הזה, שרוב הזמן מוחש לי יותר כצו שעה קיומי וגם כהתנגדות, כמרי אזרחי. אבל ישנו איזה שקט נכסף – שברור לי שיש בו לא מעט מן השקר – בצמצום העולם החברתי וגם התרבותי לקווי דמיון רבים ככל האפשר, ולעזאזל הידיעה עמוק בפנים, שהם מדומיינים. זה נוסך שלווה? אז אולי אני רוצה את זה. אולי בכל זאת זה מה שאני רוצה. אולי זה מה שאני חייבת לילדות שלי. בשבילי זה צו שעה והתנגדות, אבל בשבילן זו הילדות שלהן וגם הפוטנציאל של מי ומה שהן עשויות להיות או לא להיות. יש משהו רומנטי מדי בדיבור על סגולותיה של הגדילה מחוץ לבועה.

כדי להוסיף על קשיי התהייה המכרסמת של פנינו לאן ומקומנו היכן, ישנם רגעים כאלה, שבהם א' משתלטת לי על הטלפון ומוצאת את השיר הזה, שלמדה בשנה שעברה בגן לקראת ארוחת אפטאר הרמדאן הקהילתית.

היא שרה אותו בקול, מטעימה את המילים, טוענת שמבינה את כולן גם כשברור שלא, מכריזה "כמה אני אוהבת את השיר הזה" ואז שבה ומשמיעה אותו. הוא מזכיר לה את הגננות שלה מהשנה שעברה, ואת הגן שהשאירה מאחור. לכולנו הוא מזכיר. כשלמדו אותו אז, צפינו בו יחד, והיא שאלה על המפתח שבו מנופף הזקן בסרטון. ונענתה. עכשיו כשהיא שרה, אני מסבה את תשומת לבה לשמותיהן של עג'מי, מנשייה, ג'בלייה, כדי לחבר לה את הסמל עם המציאות שהיא חלקית קצת מכירה. ולרגע, רק לרגע, הכול ברור.

%d בלוגרים אהבו את זה: