בעניין המינוח

אתמול, במסגרת הלימודים, הקשבתי להרצאה מפיה של המזכירה המדעית של האקדמיה ללשון עברית, הגב' רונית גדיש. מטרתה של ההרצאה הייתה לחשוף את הפורום שבמסגרתו היא ניתנה לאופן בו פועלת האקדמיה, בעיקר בענייני מינוח ודקדוק. אם אצטרך לתמצת את הדברים, אומר שבעיקר היה שם ניסיון להבהיר שהאקדמיה היא גורם שקשוב לדינמיקה ולהתפתחות הטבעית של השפה, לא פחות משהוא גורם מוסמך שמוביל קביעת מינוח תקני. היה מעניין, בקיצור, וגם המרצה עצמה הייתה נעימה. אפשר לומר שהמטרה הושגה: הן התוכן והן הצורה העבירו את המסר, שהאקדמיה ללשון איננה מנותקת מהעם. נחמד.

בין שאר הדוגמאות שניתנו לקשב של האקדמיה להתרחשויות בשטח, ניתנה הדוגמא של מונחים מעולמה של מה שמכונה "המשפחה החדשה": איך נכנה בן-זוג של אישה, שאיננו אבי ילדה הביולוגי? איך נגדיר שני אנשים שחוברים זה לזו לצורך הבאת ילד לעולם בהורות משותפת, אבל אינם בני זוג בעצמם? ובאיזה שם נקרא לאישה שבת-זוגה היא האם הביולוגית של ילדן המשותף? מה היא, אמו החורגת של הילד?

ואני, איך לומר, זעתי במקומי באי-נוחות מסוימת. אמנם, בדרך כלל אני לא אדם שמתרגש ממילים. זה אולי נשמע קצת משונה כשזה מגיע מאדם שתופש עצמו כאדם שכותב, ואדם של מילים. אבל בסדר הפנימי האישי שלי זה דווקא הגיוני לגמרי, ולא רק כי באופן כללי אני קצת דיסוננסית וכבר התרגלתי: זה הגיוני בעיני דווקא בגלל הנטייה הברורה שלי לכתיבה, שבגללה אני מזהה לפעמים את הכתיבה כמין קיום שקצת נפרד מהעולם "האמיתי", ואת המילים כמשהו שאולי יש לו חשיבות גדולה מדי; אולי בגלל ששנים הייתי צריכה לבחור בכוח לחיות במציאות ולא בראש/בכתיבה (סוג של מושגים נרדפים עבורי) – התגבשה אצלי תפישה שכמו אומרת: "בסדר, מילים זה חשוב, אבל עד גבול מסוים".

אז בדרך כלל אני לא מתרגשת מטרמינולוגיה: לא מפריע לי בכלל כשפונים לקבוצה בעלת רוב נשי בלשון זכר, אני חירשת לזה לגמרי; לא מציק לי באוזן לדבר בלשון זכר כשאני נותנת דוגמא כללית, גם כשהדוגמא מתייחסת אליי באיזה אופן, וגם כשבת-שיחי היא אשה (ויעידו חברותיי ובת-זוגי שהן כולן פמיניסטיות-מילוליות הרבה יותר ממני כמה הן מעצבנות אותי כשהן עוצרות ומסבות את תשומת לבי לעניין, וכמה אני מעצבנת אותן בחזרה עם האדישות שלי אליו, שאיננה תקנית כלל וכלל). אני מקבלת את זה ששפה מתנהגת בצורה מסוימת, ואין לי אג'נדה לכפות עליה מבנים שאינם טבעיים לה (גם אם אני מכירה בכך ששפה היא עניין דינאמי, חי ומשתנה, שמגיב לשינויים חברתיים ומתעצב ביחס אליהם).

מה שכן מעביר אותי על דעתי לעיתים הוא חוסר מחשבה, האוטומטיות שבמינוח (וגם אם זה נראה על פניו כעומד בסתירה למה שאמרתי קודם – לא, זו לא נראית לי סתירה). לא תמצאו אותי אומרת "אשתי", למשל. מעבר לרתיעה שכנראה יש לי מהמצלול, אני לא אוהבת את מה שהיא מביעה: מה זה "אשה שלי"? "שלי"? מה פתאום "שלי"? אנחנו חלק ממערכת יחסים שמשותפת לשתינו, אבל היא עצמה לא שייכת לי בשום צורה. "זוגתי" זה עוד נסבל קצת יותר, אבל גם לא ממש: גם זה מסנף אותה אליי במן בעלות שכזו. וה"בעלות" היחידה שיש לי היא על הזוגיות שלנו, שהיא הדבר היחיד שנראה לי שייך (גם) לי. אז היא בת הזוג שלי. הזוג הוא (גם) שלי, והיא חלק ממנו, אז היא בת-הזוג שלי.

אחרי שפרשתי איזה מן גילוי נאות לשוני שכזה, אפשר לחזור לדבר על האקדמיה ללשון ושאלות של מינוח. מצד אחד, הצורך להגדיר במילים מעיד על קבלה מסוימת של מבנים חברתיים שקודם לא היו קיימים בהכרח – עניין חיובי לכשעצמו. מצד שני, איך קוראים לאישה שמגדלת ילד, ואפילו איננו ילדה הביולוגי? לא קוראים לה "אמא"? מה זה משנה בכלל – בעיקר לחברה ככלל – מי האם הביולוגית ומי לא? האם לא מסתתרת כאן איזו הנחת יסוד מובנית שהאם הביולוגית היא יותר "אמא" מזו שלא ילדה את הילד? בלי להפחית לרגע מחשיבותה הרגשית של חוויית הלידה (וההיריון עצמו גם) – האם הורה-שלא-ילד או הורה-לא-ביולוגי פחות קם אל הילד בלילה? האם הוא לא מנחם אותו כשהוא עצוב/חולה/כואב לו? האם הוא לא גאה בו, מתרגש ממנו? האם הילד הזה הוא פחות בנפשו?

כמה שנים של התנדבות בארגון "חוש"ן" חשפו אותי לקהלים מסוגים רבים. בשלב מסוים, אחרי שהתרגלת לעמוד מול קבוצות של תיכוניסטים, של חיילים, של אנשים מבוגרים בכל מיני ארגונים, לספר סיפור אישי במשך כעשרים דקות ואז לענות על שאלות משאלות שונות, לא כולן תמיד נוחות – את לומדת להכיר קהלים שונים, קצת לאפיין אותם. ובעיקר זה מכניס אותך לעמדת "המסבירה" גם באתרים אחרים בחיים, לא רק כשאת במסגרת ההתנדבות באופן רשמי, ומשעשע (או לחילופין מטריד) להיווכח שבלבול, במקרה הטוב, ובורות והומופוביה, במקרה הרע, קיימות לא רק בקרב קהלים "רחוקים", כאלה שאולי לא נתקלו בלהט"בק (ראשי-תיבות של לסבית-הומו-טראנסג'נדר/ית-ביסקסואל/ית-קוויר/ית) גלוי מימיהם שגם דיבר אתם על כל מה שרצו בפתיחות (או, לחילופין, במיומנות שאפשרה לו לא-ממש-לענות-אבל-בלי-לתת-תחושה-של-חוסר-מענה על כל מיני שאלות מציצניות ואינטימיות מדי). חברות וחברים שלי ואנשים אחרים סביבי, שלא רק שהם אנשים משכילים (כאילו שזה קשור בכלל, אבל בחברה המערבית השכלה קשורה באופקים מתרחבים ולכן גם נתפשת כגורם שמייצר ליברליות, או לפחות סובלנות, מסוימת), לא רק שרובם חילונים (וגם זה לא באמת ערובה או מדד בשום צורה: חילונים לא בהכרח יהיו סובלניים יותר לשונות, ואנשים דתיים לא בהכרח יהיו משוללי סובלנות כזו, אבל גם פה נלך עם איזו הנחת יסוד מכלילה וגורפת לרגע), לא רק שהם כולם מכירים אישית לפחות אותי אם לא עוד כמה שכמותי – איכשהו חלקם מסוגלים להשאיר אותי בפה פעור לפעמים. הנה, דוגמא עדכנית משיחת צ'ט בת כמה ימים עם חברה:

היא: …. חשבתי עליכן כשבאחד הפורומים שלי הודיעה אחת שכינויה "אשתה של חוזרת" שאחרי שנים של טיפולים ו-6 הריונות לא מוצלחים, כשאשתה (זה כינוי נפוץ?) כבר נכנסה להיריון וילדה – סופסוף גם היא בהיריון. סיקרן אותי לדעת אם הם גם אחים ביולוגיים בנוסף לאחאות של התא המשפחתי…

אני: וואו, שנים של טיפולים ו – 6 הריונות לא מוצלחים… בא לי למות כשאני שומעת דברים כאלה. אני חושבת שאני בהדחקה גמורה של הזמן שדבר כזה יכול לקחת…  זו שאלה מעניינת לגבי האחים הביולוגיים, בנוסף לאחאות.

היא: היא דווקא ענתה לי, שתיהן אותו "צבע" (לבן? שחור? לא פירטה) ולכן קנו מנה גדולה של זרע מתורם יחיד שלמזלן הספיקה לשני הילדים – הבן הבכור והקטנה שבדרך…אז הם אחים לכל דבר מצד האבא (ביולוגית) ולטעמן (כך היא כתבה), הם אחים בעיקר בגלל התא המשפחתי… אני מאמינה שגם אתן לא תבחרו תורם כושי…

אני: הם אחים מצד התורם, לא האבא. כמו שכתבה מכרה שלי בטוויטר לפני כמה ימים: "כשאתם מדברים עם/ על ילד שנהרה בתרומת זרע אנונימית, תגידו "תורם" ולא "אבא", טוב? יופי, תודה". וכן, בגדול זו כנראה השאיפה, שהכמות תספיק לכמה הריונות. אבל שתינו יודעות שזה לגמרי לא מובטח, הדברים האלה… וברור שאנחנו לא מכוונות לתורם שחור. אנחנו רוצות אירי 🙂 שיהיו ג'ינג'ים, אם כבר.

היא: טוב, את צודקת, סליחה. למרות שאין פסול בלומר שיש להם אבא, מבחינה ביולוגית זה הכרחי, אפילו מיכל תגיד לך… זה שאבא זה מילה טעונה רגשית זה משהו אחר. ואיך תגדירי "אבא" שמכה את ילדו או אונס את בתו – "תורם הזרע האכזרי"? אבא זה אבא, יש אבא ביולוגי ויש אבא מתפקד. איך אתן אמורות להיקרא-אמא ואמא??

אני: זה לא עניין של מילה טעונה רגשית. זו מילה שבעיקר מסמנת תפקיד חברתי, שמבחינת הילד הזה – לא קיים. זה לא שהיה האדם הזה, יש לו פנים ושם והוא מוכר וידוע, ועכשיו הוא לא בתמונה יותר (מת, בכלא, נטש) ושהילד "רק" לא חווה אותו ביומיום – הוא לא היה שם מלכתחילה. כל הפונקציה לא קיימת. אז אין אבא. וזו שאלה מאוד טובה איך אנחנו אמורות להיקרא. זה שלשתינו אותו שם פרטי גם לא מקל על העניין…  נראה. דיה לצרה בשעתה. עוד קצת מוקדם לזה.

היא: מוקדם..חה חה..פרגית שכמוך…טוב, יאללה, בסדר, מוקדם ..(-: בכל מקרה, קיבלתי- תורם..לא אבא.. ותנסו אמא ומאמי, נדמה לי שככה היה בכתבה של קורין אלאל.

אני: כן, אני מכירה את זה. אבל לא אוהבת את ה"מאמי". נשמע לי או אמריקאי מדי, או מפונק מדי. נראה.

עכשיו, אני מביאה את הצ'ט הזה כמו שהוא, פשוט בגלל שהוא בעיני דוגמא ייצוגית למדי של הלך מחשבה שבו אני נתקלת כבר זמן רב, אצל לא מעט אנשים, גם כאלה שנורא מקבלים-נאורים-סבבה-עם-הכול. במקרה של החברה המסוימת הזו, ייאמר לזכותה, היא לפחות לא מסתירה את הבלבול שלה, ובעיקר מנהלת עליו דיאלוג. אחרים נוטים להתבצר בעמדות שלהם ואז גם להתייחס אליהן כאל אמת שאין לערער עליה. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב עכשיו, זה בכלל נושא לפוסט ארוך ונפרד. האופן שבו אנחנו תופשים, חברתית, את הביולוגיה כקשר עליון, והבלבול של תפקידים ביולוגיים עם תפקידים חברתיים – הם לכשעצמם צורמים לי, והיום, ספציפית, מציק לי האופן שבו נגזרת הטרמינולוגיה שלנו מתוך התפישה הזו.

איך אנחנו אמורות להיקרא ביום מן הימים, מתישהו, לא בעוד הרבה זמן? אמא ואמא?? כן, איפה השאלה בכלל. לתפקיד החברתי שבו נישא שתינו יש שם, ובמקרה הוא זהה עבור שתינו: "אמא". אמא ואמא. איך בדיוק יקראו לנו הילדים עצמם ואיך נפתור את הבלבול הפוטנציאלי בינינו זה עניין פרטי שלהם ושלנו, זה לא עניינה של החברה וכפועל יוצא – זה גם לא נראה לי עניינה של האקדמיה.

ואני רוצה שוב להדגיש את הבקשה של חברתי לטוויטר, שאולי הובלעה בתוך הצ'ט הזה, ולא קיבלה את הנפח החשוב שלו היא ראויה: "כשאתם מדברים עם/ על ילד שנהרה בתרומת זרע אנונימית, תגידו "תורם" ולא "אבא", טוב? יופי, תודה". אנא מכם.

Matka (Mother) – Mikuláš Galanda

ועוד משהו לסיום, שקשור רק במן רפרור קל, אבל הוא יפה כל כך שלא עמדתי בפיתוי. זה רק הבית הראשון, אבל זה החלק היחיד שמניח לפוקוס להיות רק על האם, ולו לרגע. אחר כך ידברו על הבן, על תפקידו כגואל ויתנו ביטוי לעיקרי האמונה, אבל לרגע – המבט נח רק על האם. אולי זה לא מקרי שהפתיחה היא החלק היפה ביותר של היצירה הזו, שגם כך היא מרגשת מאוד:

Stabat mater dolorosa
juxta Crucem lacrimosa,
dum pendebat Filius.

ובאנגלית:

At the Cross her station keeping,
stood the mournful Mother weeping,
close to her son to the last.

At the Cross her station keeping,
stood the mournful Mother weeping,
close to her son to the last.

רגע, נפגשות

שתי נשים צעירות יושבות בבית קפה, וביניהן שולחן, שתי כוסות יין, או שני ספלים גדולים. ומבטים. והרחוב שחולף לידן מרכזי והומה אדם ומכוניות בשעת ערב של מרכז עיר, או קטנטן, סמטה צדדית וחסרת חשיבות. הן מדברות. מדברות המון, בפמיליאריות גדולה. זוג בנות קשקשניות, כמו היו מכרות כבר זמן רב כל כך. ואולי באמת מכירות: ממקום העבודה, כבר שנים, או מלימודים. או שאולי הכירו רק שבועות ספורים קודם, בצירוף נסיבות בלתי-יאמן, ופתאום, משומקום, מהר מאוד, נאמרו משפטים עדינים, יפהפיים, מתנחלי-לבבות, שחרצו כבר תחושה מוקדמת ברורה כל כך, שמשהו בכל זה אמור לקרות, שדבר אינו מקרי, שנועד להיות. או אולי דיברו בטלפון, וצחקו המון, לחלוטין לא מכוונות ולא משערות את הרגע בו ייפגשו, ואיך הכל כמו יתהפך, בבת אחת יהפוך למשהו אחר, שאותו כלל לא העלו על דעתן. ואיך שלא יהיה, עכשיו הן כבר שבויות לגמרי בתחושה המבעבעת של התרגשות וציפייה. משהו קורה להן. משהו קורה. הנה, עכשיו. זה הרגע.

מאוחר יותר הן הולכות ברחוב: רחוב צדדי וצפוף במרכז תל אביב, ופירות העצים מכתימים את הבטון ואת האספלט, שיחי הבניינים שורטים את חלונות המכוניות החונות על המדרכות, ואין היכן לצעוד פרט לכביש הקטן והצר. מלווה אותה לרכב, במחווה אבירית וג'נטלמנית. זה הרגע. זה הרגע, כשברגע מסוים, אחרי כמה דקות של שיחה סתמית, נעמדה קרוב מאוד אליה, שואלת, במבט רציני-אך-משועשע; רק יותר מאוחר תלמד השנייה שלמבט כזה קוראים "פלרטטני". מה ידעה אז, מה. שאלה: "אני פולשת לך למרחב של הפרטיות?" מחווה לסרט ידוע משנות ילדותן: This is my dance space; This is your dance space; מחווה לאפיזודה רחוקה מתחילת היכרותן, מפאזה אחרת שעכשיו לא הייתה חשובה עוד, ושלא רצו לזכור. ואולי לא הייתה שם שאלה של ממש, בעצם. רק מן קביעה שקטה ועדינה, מודיעה לה שרואה איך הפעם הפלישה הזו לתחום הפרטיות, למרחב שלה, יצרה גם התרגשות, גם ציפייה, גם מתח וגם מבוכה וחשש.

היא מנשקת אותה, וראשון מכה בה הטעם, מוכר כל כך; ידוע כבר, כמו היו כל הנשיקות זהות, כל השפתיים דומות, כל הלשונות נרדפות. כאילו לא היה בכל זה דבר שונה. לא יכלה שלא לשאול את עצמה, מה בכל זאת, ואם בכלל, היה ההבדל ויודעת, שזו רק האסרטיביות הזו, השקטה, הברורה, לא מתפשרת. זו שלא משאירה לה מקום לחשוב, לבחור לברוח; זו שמשעינה אותה על דלת הרכב, רוכנת אליה מגובה המדרכה, אוחזת את פניה בשתי ידיים עדינות, ונצמדת אליה, קרוב; חוסמת אותי, לא משאירה לי מקומות אליהם אוכל להימלט. זו שכמו יודעת: יודעת בשבילי, יודעת אותי. כמו שתמיד הייתי זקוקה כל כך, ואף אחד מהם לא הבין ולא ידע; לא העז. אולי לא היה להם את החלק הזה, שיודע.

בשעות הקטנות של הלילה, מהלכות הסמטאות המתפתלות של נווה-צדק איזה קסם על התועה בהן. בית הקפה שבו ישבו היה בתחילת הערב הומה אדם עד אפס מקום – רק שולחן קטן, צדדי כל כך, נמצא עבורן ולמרות זאת הספיק להן: הספיק למבטיהן החמקניים, הראשוניים, ואחר כך לאלה אזורי-האומץ, המשתהים; הספיק לידיהן המתופפות, הנלפתות סביב ספלים, האוספות את השיער, מפזרות את השיער, משחקות בו; הספיק להתמתחות גרגרנית, ולרגליים משוכלות על הכיסאות, בתנוחות הבלתי-אפשריות שרק נשים מסוגלות להן; הספיק לשיחתן, שלא גוועה לרגע. רק כאשר ביקשו לבסוף את החשבון, הבחינו כי בית הקפה התרוקן כמעט לחלוטין מיושביו, ובקצהו השני כבר החלו המלצרים לערום כסאות זה על-גבי זה. הן התרוממו ממקומן, והחלו מתנהלות לאט, וצעדיהן כמו טנגו איטי, לא מודע: צעד קדימה, עצירה מהוססת, פאוזה עדינה, כמעט בלתי מורגשת, ועוד צעד קטן. היא חנתה ממש ליד, ובכל זאת הציעה ללוות אותה, מרחק כעשר דקות הליכה, והשנייה, מצידה, הציעה להקפיץ אותה לרכבה בחזרה, נוסעת לשם כך בכיוון ההפוך לזה הרצוי לה. לפני שירדה מהרכב, רכנה ונשקה לה על לחיה, רק על לחיה, מביטה במהירות בעיניה לפני שיצאה מן הרכב, מנסה לקלוט האם התקבלה המחווה בברכה, מהנהנת קלות, לאט, כמו שואלת האם אושר לה הצעד. והיא רק חייכה, נבוכה מעט ובעיקר מופתעת משבריריותה של זו שיצא לה מוניטין של "מהירת-החלטה", אחת שבלי להתבלבל – ובעיקר בלי להתחרט – מודיעה שלא מתאים לה בתום פגישה אחת או שתיים; אחת שלא מבזבזת זמן, שהייתה משוכנעת שבתום שבתן בבית הקפה תאמר לה שהיה נחמד, אבל שלא נראה לה שמבחינתה יש מקום להמשיך, ובמקום זאת שאלה אותה האם יש לה תכניות לארוחת צהרים למחרת. ואף על פי כן הופתעה, ורק חייכה, וכל אותו הרגע הולם-הלב בתוכה, דופק, דופק, יודע – משהו כאן קורה.

ברגע מסוים, בלי מילים היא מבקשת ממנה לנשק אותה: לוקחת את ידה בין אצבעות מנומשות, סוגרת עליה ומחליקה, בעדינות מהוססת, מהולה באיזה כוח; מביטה בה שוב, באותו המבט כמו בלילה שלפני כן, ברכב, שוב מבקשת את אישורה למגע הזה, המפורש הראשון. והאישור ניתן: מבט פוגש מבט ומשתהה ארוכות, עוקב אחר זה שמולו, שמושפל אל הידיים המתפתלות זו בזו, ומשהו שם ברמז נואש וכמהּ – עדיין עצור ומעוכב, כמו עומד, ומתנודד, ולא יודע אם ליפול. כרית גדולה המפרידה ביניהן על הספה מוסרת ומוזזת הצידה, היא מתקרבת, ושוב מפתיעה אותה במחווה שברירית, ובמקום לנשקה רק מניחה את ראשה על כתפה, טומנת אותו בצוואר הנשנק מהעדינות, מחוסר הביטחון שמסגירה לה התנועה. והלב נכמר אל הפחד, רק מבקש להחזיר כל מבט, לאחוז את היד חזק יותר ויותר, שוב ושוב ושוב, אלפי פעמים לאשר כי כן, כל זה רצוי: כן, גם אני נגרפת אלייך ונמשכת כמו בכוחות לא ידועים לי, חזקים ממני. כך שהפעם היא נשברת, וזו היא שרוכנת: אל הראש הממתין לה על כתפה, אל השפתיים הנפערות אליה, מבקשות להתמסר ולטרוף. בו-זמנית, בו-זמנית הכול… הפחד והתשוקה, העכבות והרצון וההרגל והתקווה; כישלונות העבר, תחינות העתיד וכל ההבטחה, הטמונה ברגע. ודבר במגע לא מוכר ולא ידוע, והכול, הכול כמו ראשוני להן. אני רוצה אותך, היא אומרת; רוצה כל כך, היא אומרת, כמו שכבר זמן רב כל כך לא רציתי אף אחת, וקולה כמו נשבר בלחישה, שהיא ספק אנחה וספק בכי מתאפק. יותר מכל דבר אחר היא רק רוצה לאחוז בה חזק ולאמץ אותה אליה, להפיג את בהלת התשוקה שכמו לא יודעת שובע. היא לא רוצה, לא רוצה שייגמר, שלא יהיה סיפור של רגע, וכדי שלא תכלה לה – מבקשת להשקיט את שאון הנשימות הכבדות והאנקות הנשברות, שעוטף אותן ככל שהשמיים בחוץ הופכים כתומים וסגולים אבל הזמן, במשך שעות, איננו תם.

ופתאום אז, ברגע, נטמן שוב ראש בצוואר, והיא רועדת. מנגד היא לוחשת לה הברות ומילים קטנות, מאמצת קרוב-קרוב, אוחזת בה, מחזקת-מחזיקה; לוחשת לה ברוך: "לרגע נראית לי מפוחדת". היא שותקת, רק לרגע, ואחר עונה, שכן, פתאום הרגישה את עצמה כמו מבוהלת, קצת נשמטת, וזה מדהים, איך ניחשה אותה, איך ידעה כך, לאמץ, לאחוז קרוב, להרגיע. כן, כן, היא רוצה לומר לה, אלף פעמים כן – אבל שותקת. ונגמר.

העובדות אינן שוות, או: מסע תימתי בחודש האחרון

העבר, כפי שאכן היה*

*מבלי לומר אף מילה על ענייני דיומא.

היה היה פעם אדם בשם ליאופולד פון ראנקה (Leopold von Ranke), אשר נחשב, עד היום, לאבי ההיסטוריה כמקצוע אקדמי. פתיחת "היה היה" שכזו, שמקומה באגדות ילדים, כלל איננה מתאימה בבואנו לדבר על מי שבשנת 1810 ייסד את הקתדרה הראשונה בעולם להיסטוריה, וטבע מספר נורמות יסוד שעל פיהן היה אמור ההיסטוריון לבצע את מחקרו, אשר מוכרות עד היום בשם "הגישה המדעית", כיאה למאה התשע-עשרה, שבה התפתחו.

ההסתמכות על מקורות כתובים הינה החשובה שבנורמות המקצועיות שהציב ראנקה. מסמכים כתובים בלבד כגון זיכרונות אישיים, מכתבים חסויים, יומנים, דיווחים של עדי ראיה ושגרירים – רק אלה היו קבילים בעיניו. כפרוטסטנטי אדוק, הייתה לטקסט הכתוב חשיבות עליונה בעיניו, וכפרוסי בכל רמ"ח אבריו, הייתה לו אמונה יוקדת בביורוקרטיה ובאובייקטיביות שלה – זהו המעמד היחיד שבו ניתן לתת אמון, טען, כיוון שהוא היחיד שאיננו נגוע באינטרסים משל עצמו. בנוסף, ראנקה האמין שטקסט המפורסם לעיני כל הוא במידה מרובה מעין הצגה, ואין בו כדי להעיד באופן מהימן על הווייתם של הדברים; הוא חיפש אחר אמת אובייקטיבית. ראנקה סבר שעל ההיסטוריון מוטלת החובה, להראות את אירועי העבר "כפי שאכן היו", אם להשתמש בציטטה הידועה ביותר שלו.

פה ושם היו מי שערערו על התזה המדעית שלו, והיו גם מי שהעזו לעסוק בהיסטוריה לא-פוליטית, לא לאומית, אלא תרבותית (יעקב בורקהרדט, מחבר תרבות הרנסאנס באיטליה, תלמידו של ראנקה, ויוהאן הויזינחה, מחבר סתיו ימי הביניים, הם שני הבולטים שבהם). אף על פי כן, הרעיונות של ראנקה שלטו בכיפה ביד רמה עד לשנות העשרים של המאה הקודמת. אולם, המלחמה הגדולה טרפה את כל הקלפים, ובהם גם את המשקפות שדרכן הביטו היסטוריונים על ההיסטוריה, ובמקומות רבים שבהם היה קודם ביטחון גדול לא הייתה עוד אלא ספקנות. גם הרעיון האידיאלי של כתיבת ההיסטוריה כהצגתו האובייקטיבית של העבר "כפי שאכן היה" הלך והתערער.

בשנת 1932, בנאומו כנשיא החברה ההיסטורית האמריקאית, ניסה קרל בקר (Carl L. Becker) לפרק את מושג ההיסטוריה לרכיביו הבסיסיים ביותר, ועל-ידי כך לבחון מהי היסטוריה וכיצד יש לעסוק בה. ההגדרה הפשוטה ביותר – "ההיסטוריה היא זכר הדברים שנאמרו ונעשו" ("History is the memory of things said and done") – הובילה אותו לתובנה שגם האדם הפשוט (המכונה בפיו "כל איש", Everyman), הוא למעשה היסטוריון, מכיוון שגם הוא נושא עמו זכר דברים שנאמרו ונעשו. מכאן והלאה, באמצעות סיפור פשוט ויומיומי על אודות יום בחייו של אותו "כל איש", על האופן בו משמשים בו ביחד  הקשרים בין עבר, הווה ועתיד, והשפעתם על מה שהוא מכנה "היסטוריה חיה" ("Living history") עמד בקר על נקודות הדמיון והשוני שקיימות בכל זאת בין אותו "כל איש" ובין ההיסטוריון המקצועי, והוביל למסקנה בדבר ההכרח שזה האחרון יישאר רלוונטי לאותו "כל איש". הנאום, שפורסם גם בכתובים כמאמר, אכן נקרא "Everyman His Own Historian" (ואת הטקסט המלא שלו ניתן לקרוא כאן).

בין הנקודות המשמעותיות ביותר בנאום/מאמר שלו, מצויה קריאתו של בקר להיסטוריון להיות שימושי לתקופתו, לא מנותק ממנה – קריאה שיש בה גם הבנה ברורה שההיסטוריון עצמו הוא יציר התקופה בה הוא חי, והוא נתון להשפעות והטיות שונות, החל ממין ומגדר, עבור בדת וכלה בהתנסויות אישיות. מכיוון שכך, כל ניסיון לקיים "אובייקטיביות" נדון מראש לכישלון; אפילו הפעולה הבסיסית והפשוטה ביותר בעבודת ההיסטוריון – אפילו היא "נגועה" ברבדים סובייקטיביים, שמובנים בחוקר, שהוא לפני הכול אדם. כוחו של ההיסטוריון, שליחותו, אפילו, היא בזיהוי דפוסים בעבר, ולא העבר "כפי שאכן היה". או במילותיו שלו:


"Left to themselves, the facts do not speak; left to themselves they do not exist, not really, since for all practical purposes there is no fact until some one affirms it. The least the historian can do with any fact is to select and affirm it. T select and affirm even the simplest complex of facts is to give them a certain place in a certain pattern of ideas, and this alone is sufficient to give them a special meaning."

וגם:

"…the form and significance of remembered events, like the extension and velocity of physical objects, will vary with the time and place of the observer."

 

שנתיים מאוחר יותר נשא נשיאה הבא של החברה ההיסטורית האמריקאית, ההיסטוריון הכלכלי צ'ארלס א. בירד (Charles A. Beard), נאום נוסף, וגם הוא דיבר בשבחי הסובייקטיביות. דבריו לא נשאו חן בעיני אחד מעמיתיו, תיאודור קלארק סמית' (Theodore Clarke Smith), וזה התייצב בפגישה שלאחר מכן מעל דוכן הנואמים ונשא דברים בתגובה. "חלומו הנאצל" של ההיסטוריון, "That Noble Dream", מצוי בסכנה, אמר. ישנם היסטוריונים אשר הולכים בדרך הראויה שהתווה ראנקה, ומייצרים עבודות מחקר מלומדות ומבוססות כהלכה, בעוד שאחרים אינם שואפים לאובייקטיביות – לא של המקורות ולא שלהם עצמם – ולדידם כל תזה שיעמיד ההיסטוריון היא בהכרח חלקית ונתונה לפרשנויות. מחקריהם של אלה האחרונים, היו, מבחינתו, בלתי-מבוססים, נחותים ובלתי-מהימנים ועל כן, התריע, יש בהם כדי להכתים ואף להרוס את האידיאל שעליו מושתתת האגודה, זה של הצגת ההיסטוריה באופן נקי וחסר פניות, כפי שהייתה באמת. בנאום התשובה שלו, ששמו שאול מן הביטוי שטבע סמית' בנאומו, פירק בירד את התזה של ראנקה לגורמיה, הדגים כיצד אפילו ראנקה עצמו לא היה, לא יכול היה להיות, כל ששאף, וכיצד, למעשה, דווקא ההיסטוריה המתיימרת להיות "אובייקטיבית" היא מסוכנת בהרבה מזו שמודה מראש בהיותה פרשנות אפשרית אחת, מוגבלת ביודעין, להתרחשות שלעולם לא נוכל לעמוד בשלמות על טיבן המלא: העבר תמיד מתווך לנו, באמצעות מקורות שלעד יהיו חלקיים; המקורות עצמם אינם מייצגים נאמנה את כלל האוכלוסייה, וקולות רבים-רבים מודרים מהם ואין אנו יודעים עליהם דבר; גם מי שכן כתבו והשאירו אחריהם עדות היו תוצר אתי ואסתטי של תקופה מסוימת, ואין לנו היכולת או הכלים לחדור לתודעתם ולהבין לאשורו את האופן בו חשבו והתנהלו. מעל לכול, טען בירד, ההנחה ש"עובדות" ו"אמת אובייקטיבית" חד הן – אינה אלא אשליה בלבד. מכיוון שכך, בצד החתירה להשגת מידע מקיף ומהימן ככל האפשר, יש מקום לאפשר קיומו של מרחב פרשני ואת הצגתן של תזות המזהות דפוסים, תזות שלעולם לא יספרו לנו את העבר כמו שהיה באמת, אלא רק כיצד ראינו אותו אנחנו, בזמן נתון, בהתאם לכלים ולאמצעים שעמדו לרשותנו באותו הזמן, מבעד למשקפיים מסוימות ואנושיות לגמרי, כהשתקפויות של הזמן והמקום שלנו-אנו.

העובדות אינן שוות

בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי עוסקת בשאלות של הקרבה שבין היסטוריה ותרגום, שני התחומים בהם אני הולכת ומשקיעה עצמי יותר ויותר, הן באופן מעשי והן בלימודים פורמאליים. כשהתחלתי ללמוד תרגום בצורה מסודרת, לפני כמה שבועות, מצאתי את עצמי מסתובבת כמה ימים בתחושה שבעצם, את אחד משני השיעורים החשובים ביותר – "הקונטקסט הוא מלך" – אני בעצם כבר מכירה, כי הרי גם בהיסטוריה זה ככה. הקונטקסט הוא הכול. אחרי תחושת הדכדוך הראשונית, על שהלימודים לא יחדשו לי ולא יסעירו אותי כפי שקיוויתי, בכל זאת מצאתי סיבות לשמוח בהם. מעבר להתנסויות המעשיות בתרגום, שהן לכשעצמן כיף גדול, יש לי בכל זאת אפשרות להוסיף עוד מימד תיאורטי להכשרה שלי כהיסטוריונית (אולי, אולי יום אחד). הנה, תראו, למשל, כמה יפה משתלב המשפט הבא עם הסקירה ההיסטוריוגרפית הקצרה שהובאה לעיל:

 

"העובדות אינן שוות לגבי דוברים שהרקע הלשוני שלהם מכשיר אותם לניסוח שונה שלהן"

— בנג'מין לי וורף (Benjamin Lee Whorf)

 

אנשים ששפתם שונה, ששפתם מאפשרת נטיות פעלים וצורות מורפולוגיות ותחביריות שונות, ממשיגים את העולם בשונה מאלה ששפתם אחרת. והעולם הוא אחר עבורם. אין עובדות, לא כאלה שהינן שוות, בכל אופן; ישנה הפרשנות שלנו אותן, מגוון השמות שבהם אנו מכנים תופעות שונות. ישנם נרטיבים שונים.

מות המשורר

והכתיבה. איכשהו הכול גם קשור בכתיבה. החל משאלות שקשורות בענייני פרספקטיבה והקשר, ועד לשאלה למה ואיך בכלל אני מוצאת את עצמי עוסקת בתרגום במקום בכתיבה. אולי בכלל אני בורחת אליו: לכתוב, אבל על-יד; לברוא משהו, אבל לא משלי.

לפני כמה שבועות שאלה כאן רוני "למה אתה כותב? למה את כותבת?" וזרקה אותי לסחרור של שאלות. זה לא היה הרבה אחרי שבכלל התחלתי לכתוב כאן, והכול היה – והוא עדיין – טרי ומתגבש ומתנסח לעצמו. באותו ערב הלכנו לראות את "התחלה" (Inception), בלי שום ציפייה משמעותית (בכל זאת, סרט אקשן/ מדע בדיוני. ועם חובבי הז'אנר הסליחה).

 

 

במקרה, או שלא במקרה, יצא שהסרט, שעוסק במניפולציה על חלומות ולכן גם בחלומות בכלל, נגע לי בדיוק באותה נקודה. "למה אתה חולם?" נשאל ליאונרדו די-קפריו בסרט, ועונה את מה שהוא עונה: תשובה צפויה, שמערבבת זיכרון, חרטה, כאב וניסיון חסר תוחלת להפיח חיים בדבר מה שאינו.

למה אתה חולם? למה אני כותבת?

בשבועות האחרונים פרסמתי כאן כמה וכמה קטעים שכתבתי בעבר. הם ערבבו מציאות ודמיון במינונים שונים, אבל לכולם היה גרעין זהה, והוא שורה של חוויות, לאורך תקופה ארוכה, עם אדם שאהבתי אהבת נפש. הרבה זמן חשבתי, שיום אחד אני עוד אכתוב את הסיפור שלי איתה, כולו. שיום אחד יהיו לי המרחק והפרספקטיבה, ואני אבין מה קרה כאן, שאז אוכל לספר את הסיפור הזה, להוליך אותו מההתחלה, דרך כל הפרטים והניואנסים, ועד הסוף – ואז יהיה לי סוף סוף שקט ממנו. הוא יהיה אז ברור ולא יטריד אותי יותר; הוא יהיה ספר על מדף.

אחר כך עבר הרצון הזה לכתוב עוד גלגולים. רציתי לכתוב רק כדי לפרט לה את כל מה שאמרה וכל איך שאמרה, את כל מה שעשתה, לחבר את הקווים בין הנקודות, בין העובדות של מה שהיה, וכדי לשרטט את דמותה של אמת אובייקטיבית, או לפחות של האמת שלי, כמו שאני זוכרת, כמו שחוויתי אותה אני. הסיפור הלך והפך מספר על מדף לכתב אישום.

רציתי לכתוב על הכול, על כל מה שקרה לנו ועל מי שהיינו זו לזו; רציתי לכתוב עבור אדם אחד בעולם כולו, עבור קוראת אחת בלבד, ואולי בכלל קיוויתי שדרך המילים תכושף לנו מציאות חילופית, והסיפורים השונים שלנו – העובדות שלנו, שאינן שוות ומי יודע אם אי פעם היו שוות – יהיו לסיפור אחד.

ואז הפסקתי לכתוב והפסקתי להיות בטוחה שבכלל יום אחד אכתוב אותו כבר. הצורך לכתוב הלך ודעך וגם הסיפור עצמו, על פרטיו, התרחק.

 

ואולי הפעם

"אלק אומר לעיתים לא קרובות: 'נזכרתי בך…' או 'ואז חשבתי עלייך, מה את היית אומרת…', אני לא יכולה לסמן רגעים שכאלה. מי שזוכר איננו 'נזכר'" (מתוך שאהבה נפשי, גיל הראבן).

והיום, גם היום זה נשאר. זה יישאר איתי תמיד, אני יודעת. אבל פעם זכרתי, ומתוך הזכירה המתמדת ההיא רציתי לכתוב את הכול. היום אני נזכרת. לפעמים. והיום אני רוצה לכתוב דברים אחרים.

לדוגמא, מודיעין

מעיין יושבת במושב לצד הנהג, בברכיים אסופות אל החזה, וראש שעון לאחור על כרית המושב. עמית נוהג. הוא במצב רוח מרומם במיוחד, ואולי זו הסיבה שהוא עושה את מה שנדיר והוא מעז לעשות: מדבר על העתיד. "..למה חיים פשוטים מאיימים עלייך כל כך?", הוא שואל,   "תחשבי לרגע: מה יכול להיות רע בילדים שאני אכין לגן בבוקר, ואותך אשלח אל הקריירה המזהירה שלך באוניברסיטה, אני אהיה הגבר מאחרי האישה, אין בעיה בכלל, ובערב נבשל ארוחות, ונארח חברים, בבית משלנו, בורגני כזה. הנה, לדוגמא, במודיעין", ובידו הוא מחווה לעבר בתיה של "עיר העתיד", הנחשפת משמאלם, בדרכם מירושלים לתל-אביב.

"למה את לא אומרת שום דבר?", הוא זורק עוד מבט מהיר לעברה, כעבור רגע, מכיוון שהיא שותקת. "לא אמרתי שום דבר, כי אני עוד לא יודעת מה לומר", היא עונה, מהורהרת. היא בוהה במודיעין, החולפת לצידם במהירות, מחשבותיה נודדות ולרגע היא נשמטת, מהרכב הזה ומעמית, המציאותיים כל כך.

"..לא אמרתי שום דבר עדיין, כי אני עוד לא יודעת מה לומר..". המילים  שלה. כשנה קודם, בערב של תחילת הסתיו, מעיין נוהגת אל הדירה בירושלים. הסלולרי, המונח על המושב שלידה, מצלצל והיא זורקת אותו לתוך התיק, בנסיון ילדותי להעלים את הצג המהבהב: "שיר".

מה בכלל היא זוכרת מהשיחה, גם עכשיו, פחות משעה אחרי שנסתיימה? היא לא זוכרת את המילים בהן אמרה לשיר, שהיא מאוהבת בה; שכמה עוד אפשר לנסות ולהזים אחרת את השנתיים האחרונות? אבל היא יודעת, שאיכשהו זה נאמר. היא זוכרת את הדיאלוג:

שיר: "אז מה עכשיו?"

היא: "אני לא יודעת. מה עכשיו?"

שיר: "מה את רוצה?"

היא: "אני לא יודעת. מה אני רוצה?"

היא זוכרת את שיר שואלת: "מה אם האדם שמולך לא יכול לתת לך את מה שאת רוצה?..", ומיד מוסיפה, כמו מכסה על איזה סדק, שלא תבחין: "לא יכול, או לא רוצה". היא זוכרת שהבחינה, ושאלה "רגע, לא יכול או לא רוצה? זה לא אותו הדבר", ואת שיר מתעקשת: "אין הבדל!"; ורק כשמעיין מסרבת להסכים, היא עונה לה בקוצר רוח, באיזה כעס: "לא רוצה, טוב? לא רוצה!". היא זוכרת אותה בבת אחת קמה ממקומה פתאום, יוצאת אל המסדרון, נעמדת בפתח החדר, הדלת הסגורה-למחצה מחביאה אותה חלקית, מעשנת. היא זוכרת היטב את תנועות היד האוחזת בסיגריה: למעלה-למטה-למעלה-למטה, שוב ושוב ושוב, קולות של יניקה ונשיפה, ומראה סילוני עשן ותנועות חדות מתערבבים אלו באלו במשך דקות ארוכות. וכסיימה שיר לעשן, כשקצת השיבה אליה את רוחה, הסיטה את הדלת, עמדה בפתח במלוא הדרה, הביטה בה ארוכות ושאלה, שוב: "ומה אם לא אתן לך את מה שאת רוצה?". ומעיין חשבה, שמה שהייתה רוצה, זה, בסך הכול, את שיר איתה, ולידה, אבל אמרה את האמת, שגם לה אין ממש מושג מה "עושים" עם מילים כמו אלה שאמרה, וממילא אין לה לא הרצון ולא היכולת לכפות את עצמה, כך שהיא מניחה שפשוט תשקיע את עצמה בסמסטר המתקרב, בתקווה שהכול יישכח ממנה. ובעיקר היא זוכרת את התחושה, ששיר בפאניקה ממש.

השיחה נגמרה איכשהו. בלי לסכם, בלי להחליט לסיים, פשוט קמו והחלו אוספות עצמן לכיוון החנייה. בתחילה הלכו זו לצד זו, שותקות שתיקה כבדה. ברגע הראשון שהתאפשר לה, כששיר התעכבה לרגע, מיהרה מעיין להתקדם לבדה, ושיר, שפיגרה אחריה בדקות בודדות, לא קראה לה בשום שלב לעצור או לחכות לה. והנה, עכשיו, חצי שעה אחר כך, היא פתאום מצלצלת אליה. מה כבר יש לה לומר? אבל מעיין לא עונה, ומאוחר יותר רק מקשיבה להודעה ששיר משאירה לה: "היי, זו אני, מה העניינים? מזמן לא דברנו המון… אה…רק רציתי לומר, אה, שלא אמרתי שום דבר עדיין, כי… אהמ, אני עוד לא יודעת מה לומר. טוב… אנחנו בטח כבר נתראה, אז, אה…ביי, בינתיים. ביי".

"מה זאת אומרת, שאת עוד לא יודעת מה לומר?", עמית שואל. היא מעולם לא שאלה את שיר ככה, ישירות, מה זאת אומרת שהיא עדיין לא יודעת מה לומר. מעולם לא דרשה סיום נאות לשיחה ההיא, בדיוק כשם שמעולם לא תבעה ממנה לומר מה בדיוק היא מרגישה, ולא הציבה מולה מראה, לעמת אותה עם האמביוולנטיות שלה עצמה, עם המשחקים ועם הפתיינות. 'אני לא אלחם אתך', כתבה לה כעבור שבועיים של שתיקה ביניהן, 'אני לא יודעת איך. אני לא יודעת איך לומר לך את כל מה שראיתי בך לאורך השנתיים האלה. אני לא מסוגלת להשתיק את הספק השכלתני הזה, שלוחש בי  'חכי, אולי בכלל את מדמיינת הכל..' למרות שעמוק בפנים אני יודעת, שאני צודקת. השנתיים האלה היו יותר מדי, את היית לי יותר מדי. אני רק רוצה שהזמן יעבור, ושאת לא תהיי יותר בשבילי. אני לא רוצה להרגיש אותך יותר. לא ככה. זה חייב להסתיים כבר'. אבל גם אחרי כל זה, לקח עוד זמן רב עד שחתכו.

מודיעין, היא חושבת עכשיו, המקום שהיה לי זר כל כך, לא קשור באף אדם, ובאף זכרון אחר, מלבדה. הרחובות כאן יהיו לי תמיד הרחובות חסרי השילוט, בהם הסתבכתי בביקור הראשון, וחלונות הבניינים יהיו כולם אותו חלון גדול, בו עמדה באותו ערב, הטלפון בידה, והיא מדברת איתי, מכוונת אותי אליה, מחכה לי. מודיעין היא שיר, אני לא יודעת איך לחשוב עליה אחרת, כך היא נטבעה בי, ולכן, גם אם אהיה זוגצעיר, לעולם לא אוכל להיות זוגצעיר במודיעין. מודיעין היא שיר, וכמוה היא תהיה לי החיים שלִפני, אלה שרק לפעמים, רק לרגע, ורק ביני לבין עצמי, אעז להוציא מן הארון, להפוך בהם, לחיות שוב בזכרון.

"מעיין, נעלמת לי?", היא שומעת את עמית ומתנערת. "כן, לרגע. סליחה", היא מתנצלת. ואת עצמה היא שואלת, כמה רגעים כאלה עוד? כמה רגעים עוד, שבתוך התמונה הרגילה, הפשוטה והשקטה, כי החלומות של עמית הם הרי אותם החלומות שלה בדיוק, כמה רגעים עוד שבתוך התמונה הזו תקום שיר ותחיה בה שוב? כמה רגעים עוד, בהם תזכור שפעם אהבה אישה; בהם תדע, שמשהו בה ימשיך ויאהב את האישה הזו, כנראה כבר לתמיד? כמה רגעים עוד?

— 2003

הכניסיני

בקיץ 2003 השתתפתי בסדנת כתיבה בהנחיית גַיִל הראבן. זו הייתה הסדנה השנייה והאחרונה בה השתתפתי, והצלחתי לכתוב במהלכה רק קטע יחיד. היא הייתה גדולה מדי, שטחית מדי, והמנחה אכזבה ביחסה לקבוצה, על אף שכבר אז – אחרי שאהבה נפשי שהלם בלבי ובין רקותיי ועד היום הוא מעין דופק שאליו אני חוזרת פעם באיזה זמן – כבר אז היא הייתה בעיני סופרת בעלת איכויות נדירות. אבל אלה הן אולי רק סיבות משניות.

גיל הקריאה לנו את "הכניסני תחת כנפך" של ביאליק, וביקשה שנכתוב קטע שהשיר יהיה לו סאב-טקסט שיהיה בבחינת סאב-טקסט לשיר.* ואני ישבתי שם, בקצה השולחן הארוך-ארוך ההוא, רחוקה ממנה, מרכינה את ראשי אל המחברת שעל הברכיים, משרבטת מהר מחשבות, מהר, לפני שיחמקו ממני ובוכה-בוכה-בוכה. נדמה לי שבעיקר היה זה בכי של הוקרת תודה. ומלבד יוצא דופן קצרצר אחד, שנים אחר כך, זו הייתה הפעם האחרונה שכתבתי משהו שניסה להיות… ואחר כך כבר אי אפשר היה.

חזרתי אליו עוד כמה פעמים, ותיקנתי, ושיפצתי, אבל גם הפעם האחרונה הייתה כבר לפני מספר שנים. עכשיו הוא כאן, לפניכם, במה שמרגיש לי כמו דרכו האחרונה.

[* ללמדני שלא להעלות רשומה באחת לפנות בוקר אם אני לא רוצה שהיחס בין סיבה ומסובב יטריד אותי מיד עם היקיצה..]

***

המחשבה הראשונה שעברה לאיה בראש היתה, שמושלם יותר הסוריאליזם הזה כבר לא יוכל להיות. רק רגע קודם אמר לה אביה היקר, שהוא חושב שהיא צריכה לעזוב את הבית ולא כי ניסה בעדינות לדחוף את הגוזל שלו לפרוש כנפיים, כי הגיע הזמן: "אני לא חושב שיש לך יותר מקום בבית הזה ככה", הוא אמר לה. ועכשיו היא יושבת על השטיח בחדרה, המומה וחסרת אונים. היא אפילו לא בוכה, רק בוהה בחושך, מנסה לעכל.

וזה אז, שהסלולרי שלה פתאום מצלצל. לאט, לאה, היא נמתחת קדימה לאחוז במכשיר ולבדוק מי מתקשר אליה, על אף שאין לה כל כוונה או רצון לדבר כרגע עם אף אדם, ולא מיד היא מעכלת שהצג מהבהב למולה: "מעיין", כי ממתי בכלל היא מתקשרת אליה? שפתיה מתעקמות בחיוך אירוני, מותש, וללא קול היא שואלת: עכשיו, מעיין? דווקא עכשיו?… והיא תוהה איך בכלל תענה עכשיו לטלפון, איך תנהל שיחה ועוד איתה, אבל אפילו לא לרגע כבר לא באמת שוקל שלא לענות כיוון שמשהו בה כמו ממלמל לעצמו, מתרגש, לא מאמין: מעיין מתקשרת אלי, מעיין. וברור שדווקא עכשיו; איך אפשר בכלל שיהיה זה אחרת.

למרות זאת חלפו עוד כמה וכמה צלצולים, עד שהייתה מסוגלת לענות ממש, ועוד כמה משפטים סתמיים נאמרו, עד שמעיין קלטה, שמשהו לא בסדר. היא ניסתה להוציא ממנה מה בדיוק קרה, אבל איה סירבה לספר. כשהתייאשה אמרה: "אני לא אסחט.." בטון איטי ובוחן; אפילו מתגרה. ואיה – עייפה, עייפה כל כך מאירועי הערב – רק ענתה ביובש: "אני לא רוצה שתסחטי", על אף שנדמה היה לה שאולי גם איזה עלבון זיהתה שם אצל מעיין, ששתקה מספר רגעים נוספים ואז שאלה, ברוך גדול: "את ממש מכורבלת, הא?". ואיה חשבה: איך הייתי רוצה להיות מסוגלת, כן, להתכרבל; להתכרבל בתוך השאלה הזו שלך, בטון החומל הזה, המבקש לעטוף. "כן", ענתה למעיין, אוטומטית, "בנושאים מסוימים – כן".

וזה היה אז, שמעיין פתאום שאלה אם היא עובדת למחרת. רגע ארוך עבר עד שנענתה, שלא, ואז הוסיפה מיד, מהר: "יופי, כי אני ביום חופש; את רוצה לבוא אתי לקניות? אחר כך נוכל לחזור אלי, להכין ארוחת ערב, ולהתמרח". ושוב הרגיש לאיה שאיזה נצח קטן ומתוח עבר ביניהן עד שהסכימה; עד שאמרה למעיין, שבסדר. "בסדר" יבש ושתקני. אדיש, אפילו. כאילו זה הכי רגיל שיש, כל זה.

למחרת היום, בצהריים, כשמעיין התקשרה שוב, מוודאת שעדיין מתאים לאיה להיפגש, שואלת אם לקראת הערב נשמע לה בסדר, ענתה לה איה שמבחינתה כן, עקרונית, רק שפתאום נזכרה במשמרת שיש לה אחר כך, באמצע הלילה, זו שלגמרי שכחה ממנה כשדברו בערב שלפני. "אין בעיה בכלל", אמרה מעיין, והמילים נזרקות לה מהפה קלות כל כך, לא מהוססות, "תוכלי פשוט להישאר לישון אצלי, וללכת למשמרת ישר מכאן". אחר כך שאלה גם אם ברור לה שכשהיא אומרת "קניות" – הכוונה היא לסופר, ולא למסע שופינג מטורף, ואיה אמרה, שכן. מכל הדברים שיכולה הייתה לשאול אותה אם הם ברורים לה באותה שיחת טלפון, דווקא על הקניות שאלה – הקניות האלה, שהיו הדבר היחיד, שאיכשהו היה ברור לגמרי. כי את היתר היא לא ממש הבינה; שום דבר בהתרחשות הזו לא הסתדר לה עם כל מה שידעה עליה, עם כל מה שמעיין טרחה להבהיר לגבי עצמה זמן לא רב לפני כן, בערב הראשון, כשישבו שעות, שעות אל תוך הלילה אצל מעיין בסלון, מספרות את עצמן בפתיחות שכלל לא העלתה על דעתה שיתכן ואי פעם תשרור ביניהן. על אף אינספור שיחות המסדרון שקדמו לערב ההוא – לא שיערה; אפילו לא כאשר במהלך אחת מאותן שיחות מעיין פתאום הכריזה: "יום אחד את תבואי אליי ונעשה 'דיסקוסיישן'" – ואיה הופתעה, אבל הילדה שבה לא הניחה לה להישאר ספקנית ומסויגת, לא בפני האישה הזו, שנדמה היה ששנים חיפשה אחריה וכבר כמעט הפסיקה להאמין שקיימת. וכשפגשה במעיין, משהו בה כמו ידע, שהחיפוש תם; שפגשה בזו שתהיה לה אם ואחות – אחות כמו בספרים שקראה ובסרטים בהם צפתה, אחוזת התפעלות ומלאת קנאה, על אחוות נשים קסומה, שכמו ניגעה אותה והותירה אותה מחפשת. מעיין אמרה לה פעם: "אני עוד חוליה בשרשרת שלך", ואיה השיבה, שלא. "אז מה אני?" התעקשה מעיין, עיניה הירוקות הגדולות תלויות בה כבוחנות, כמו יודעות-כל, תמיד; ותלויות בה אולי גם באיזו ציפייה, שאז לא הייתה מסוגלת אפילו לראות, וודאי שלא להפנים. "בך נתקלתי", ענתה לה איה, כי הרגישה שכמו מן החלומות באה אליה האישה הזו פתאום, כשחשבה שכבר הפסיקה לחפש אחריה, אבל הנה היא כאן, אומרת לה "דיסקוסיישן", ומבקשת את קרבתה: יוזמת וניגשת, מחייכת ומחבקת. תמיד זו היא שניגשת, כי איה מאובנת – מרגישה לא ראויה, לא במקומה, משוכנעת שעשרות זוגות העיניים של עמיתים לעבודה הסובבים אותן – ננעצות בהן, יודעות, יודעות. אבל נראה שלמעיין לא אכפת, והיא נוהגת בחופשיות כזו, זורקת לאיה "נו, מה יהיה? ככה לא ניפגש לעולם" כאשר שבועות עוברים והפגישה המדוברת ביניהן לא מצליחה לצאת אל הפועל; משוחחת איתה באינטימיות כנה, וגם כאשר היא משנה נושא בקלילות כאשר אינן לבדן עוד, היא מוסיפה להביט באיה ישר בעיניים – ומבטה אומר קרבה גדולה. כשהן כבר מצליחות לתאם מפגש והן ישובות בסלון ביתה היא מתשאלת את איה, דולה עוד ועוד פרטים: אלו ספרים היא קוראת, ולאיזו מוסיקה מאזינה; שואלת על התיכון, על הצבא, ועל מקום העבודה הזה, הטרי, בו נפגשו; מבררת על חברים ועל משפחה; וגם בכלל, שואלת, כמה זמן לוקח לה, לאיה, "לכבות את המוח" בלילה, לפני שהיא נרדמת? וכשאיה עונה שהרבה זמן – אפילו שעות, לפעמים – היא מהנהנת בידענות, כמסמנת שבעצם, התשובה כבר הייתה לה ברורה.

איה לא תשאלה, כשישבו כך, במפגש הראשון ההוא, אבל מעיין כמו דיווחה על עצמה, מבטה בוהה בלובן הקיר שמאחרי ראשה של איה, וקולה משתהה וכבד. ואיה ידעה: היא לא באמת כאן, לא כשהיא יושבת מולי כך, ומונה בפניי את חוסר הביטחון שלה, חוסר האמון הבסיסי, ואת המרחק שעליו היא שומרת מאנשים, גם מחברים קרובים; לא כשהיא מספרת על הגבולות, הגבולות המטורפים האלה שלה, שהיא אומרת שהכול יודעים שאין לנסות ולחצות, כי מעבר להם היא לבדה, נשמרת לעצמה; לא, היא לא באמת כאן כשהיא נואמת  כך על ארבעת הקירות שלה, שהם לה מקלט, והם שלה, רק שלה, וכמה שהיא לא מכניסה לשם זרים, במיוחד לא כאלה שעובדים איתה, ושבכלל – היא מאוד משתדלת שלא לערבב את העבודה עם החיים האישיים שלה. "אני עושה את המוות למי שמנסה להתקרב אליי, אבל כשאני נכנעת אני ממש 'פוסיקאט'", מעיין אומרת לה, מחייכת – אולי במבוכה, ואולי בהתנצלות. ואני?, תהתה איה, חסרת קול, מתכווצת על הספה למול רשימת הלאווים שמעיין פורשת בפניה, נושמת מהר ושטוח, מנסה לנשום עמוק, להירגע ולומר לעצמה, שזה שום דבר, שום דבר, אלה רק המגננות האוטומטיות שמעיין מרימה, כמו חתולת-הרחוב המנוסה שחשוב לה להיות משום-מה, ובסוף היא תימס ותיכנע. היא הרי אמרה, הרי העידה על עצמה, שהיא נכנעת בסוף ומתמסרת, לא? רק לתת לאבק לשקוע, וכשהוא ישקע הכול יהיה לה ברור יותר, מרתיע פחות, זה הכול. זה הכול. אבל למרות שניסתה – לא הצליחה למנוע מהשאלות לגאות, ולגדול ולתפוח בה: ואני? מה אני עושה כאן – ילדה, וזרה, ועד לפני חודשיים גם חניכה שלך בעבודה? איך יתכן שאת מזמינה אותי לכאן, אל בינות ארבעת הקירות המקודשים האלה שלך – ועוד להישאר ולישון? למה את מזהירה אותי כל כך, למה את מכינה אותי ולמה בכלל יש צורך ש"תיכנעי" בפני, כאילו שמשהו בי מאיים עלייך?

את זו שלימדה אותי סבירויות, מעיין, תטען למולה באינספור תוכחות דוממות ונואשות בתוך ראשה – תוכחות שתשארנה איתה עוד הרבה אחרי שדבר פרט לשתיקה לא יישאר ביניהן – גם לא מבט, אפילו לא קצר, אפילו לא מהיר ומתגנב, לא משתהה לרגע, מחפש להתריס מכאב, ללחוש בהכנעה: "את הרי יודעת – כן, אני יודעת – שהיה; את הרי יודעת – כן אני יודעת – שמשהו מכל זה נשאר בשתינו;  לא יתכן אחרת". את היא זו שלימדה אותי סבירויות, מעיין, תטען ותלחש ותתריס – בקול, במבט ובדיו – אבל את עצמך לא היית לי סבירה. וניסיתי, בכל כוחי ניסיתי, ילדה בת עשרים, להישאר יציבה וחזקה – למעני; ולהחזיק את עצמי, להחזיק מעמד עוד רגע – סבלנות, איה, אל תתייאשי ממנה, עדיין לא – למענך. כי היית כל כולך בקשה. ולא יכולתי. הייתי רק ילדה ולא היו בי הכוחות.

כשנפגשו, בערב שאחרי שיחת הטלפון, נסעו לסופר, לקניות. איה עזרה עם המלפפונים, והשתדלה לבחור אותם היטב, אחד-אחד, בזמן שמעיין בחרה עגבניות, התלבטה ארוכות בין "נביעות" ו"מי-עדן", והוסיפה שלוש שקיות "במבה" קטנות לעגלה. קניות של רווקה, חשבה איה, מחייכת, וכשמעיין שאלה מה מצחיק – לא ענתה, ורק חייכה אליה בחיבה. כשהגיעו אל הקופה, לא יכלה איה שלא לתהות: מה משערת לגבינו הקופאית? הרי רואים עלינו את עשר השנים שבינינו, ואנחנו אפילו לא מזכירות זו את זו במראה, ממש לא נראות אחיות – ומה אנחנו? חברות?

מהסופר נסעו לביתה של מעיין, וכשיצאו מהרכב לקחה איה את המים המינרלים, ועוד איזו שקית או שתיים. מעיין אמרה: "בדרך כלל אני עושה את זה לבד", כמו מצהירה שהיא יכולה, שהיא רגילה, שהיא עצמאית וחזקה – ואיה, שחשבה לענות לה, שיופי, אבל שהערב היא לא לבד, רק עלתה במדרגות בשתיקה. את המארז של שישיית הבקבוקים הניחה, מיד כשנכנסו אל הדירה, מתחת לכוננית הקטנה שבמטבח, זו שעליה מונח המיקרוגל, ומעליו תמונת הכלבה של הוריה של מעיין. פעם הן דיברו על הורים, ומעיין דיברה על אביה, על איך שממש כמו זה של איה, גם הוא איש לא קל, ועל איך שאמהּ, למרות שהיא אישה חכמה ועצמאית, משתתקת למולו, ואיך את הכלבה הזו הוא אוהב יותר מאת שלושת ילדיו, והוסיפה: "אני צוחקת..", בטון שהיה שקט מדי. איה הניחה את הבקבוקים מתחת לכוננית ההיא, ומעיין קפאה לרגע, הביטה בה ורק מלמלה כמו לעצמה, ספק בהתרגשות–ספק באי-נוחות: "היא כבר יודעת איפה לשים את המים".

ארוחת ערב לא הכינו בסופו של דבר. מעיין שאלה אם איה רעבה, וזו ענתה, שלא. הן ישבו ודיברו, ומעיין שוב שאלה מה בעצם קרה לאיה בערב הקודם, כשהתקשרה. הפעם סיפרה לה איה הכול: את קורות הערב, הרקע וההקשרים; האסוציאציות והפחדים; את הסיפור שלה עם אביהּ. הכול-הכול סיפרה, באופן הפשוט, הישיר ביותר; באיזו הכנעה. ברגע מסוים מעיין קמה והלכה אל המטבח, אבל בפתח החדר השתהתה לרגע, הסתובבה והביטה באיה. בלי לומר דבר חזרה על עקבותיה, ניגשה אליה, וכך, כשאיה יושבת והיא עומדת מולה, אימצה אותה אליה.

הכול עצר אז, והעולם סביב נמוג. איה לא חשה בדבר: לא בבטנה של מעיין, כנגד לחיה השמאלית, ולא בכובד שדיה מעל לראשה; אף לא בידיה של מעיין, שליטפו את שיערה. מאז, ולתמיד כבר, היא תקפא כשמעיין תיגע בה: כשתמשוך אותה לחיבוק אוהד; כשתרכון אליה לנשק לה על מצחה; כשתשחק עם שיערה הארוך ותלטף את עורפה באגביות, כמו היו ילדות בית-ספר תמימות. מאז, ולתמיד כבר, איה תתבלבל, והמבוכה תאבן אותה, ותצבע את פניה אודם חזק; היא תסובב את ראשה בכיוון ההפוך, בבלי דעת מגישה למעיין את עורפה, לא מרגישה ולא מנחשת אותה, המבקשת לנשק לה על לחיה; או שתיסוג לאחור, מוכנית ומגושמת, נרתעת מן המגע, כאילו ניסתה להתכחש למגעהּ של מעיין בנפשהּ.

כאילו הכרת אותי כבר, תאמר לה איה באותם הדיאלוגים האילמים שתנהל איתה עוד זמן רב אחרי שהכול יגמר; כאילו הכרת אותי, כך זה היה. והייתי נכלמת ונבוכה, אבל עוד הרבה יותר מכך – נדהמת. כמו צופה חסרת-אונים מהצד ראיתי איך את ממיסה אותי; איך אני מתמכרת לתחושה של להיות מוכרת כל כך, מובנת וידועה. ולא רציתי, ורציתי יותר מדי. על כל המגננות שלי פשוט ויתרתי – מגננות שאפילו לא ידעתי שהיו בי, כי עד אז לא היה בהן צורך. כשהן הנצו בי – בחוש ידעתי שעלי לדבוק בהן, שהן ישמרו עליי, למרות שלא ידעתי מפני מה. אבל לא יכולתי: ויתרתי; התמסרתי לך, ילדה תמימה שכמותי. ילדה  שהרגלת אלייך, שהתרגלה אלייך, מהר מדי, יותר מדי. והסערה החלה מתערבלת בי, והרגשתי – חששתי כל כך – שלפעמים אני אוהבת אותך, אולי, יותר ממה שבריא וטוב; יותר משסביר. לפעמים, רק לפעמים, הייתי אומרת לעצמי, אבל עמוק בתוכי לא מצליחה לברוח מהשאלה המבעבעת, שאולי דווקא ה"לפעמים" הללו – אולי דווקא הן האמת.

מאוחר יותר באותו הערב נכנסו זוג שכנים של מעיין, ואתם כלבה, ופתאום ראתה אותה איה אחרת, שברירית יותר. אולי פשוט הייתה רגילה כל כך לראות אותה בעבודה: תמיד חדה; תמיד זו שבשליטה, זו שמכתיבה לכולם סביבה קצב, גבולות וסטנדרטים; תמיד ביץ'… "לה ביץ'", העידה על עצמה פעם מעיין, אבל זה בסדר, כי מישהו חייב להיות "הרע" במקום הזה, אז תהיה היא "הרעה", זה בסדר, ואיה לא האמינה לה – בגלל החיוך שחייכה, שנראה היה מעט מריר ומעושה, ובגלל אישוניה, שלרגע התרחבו, כמו נודדים למחוזות אחרים, ובגלל הטון, שלחלקיק שנייה טיפס אוקטבה, משווה לעצמו עליצות שהייתה בה איזו צרימה. היא לא האמינה לה, אבל גם אז לא אמרה דבר.

איה הופתעה. במשחקה עם הכלבה, בשיחתה עם השכנים, נראתה לה לרגע מעיין אחרת – מעורערת ופגיעה פתאום, נטולת השריון הכבד שבו רגילה הייתה לראותה ביומיום, בעבודה. היא תהתה האם בין האנשים האלה, מעיין פתאום לא מצליחה להסתיר איזה חוסר ביטחון שבעצם תמיד מצוי בה, או שבין חברים היא פשוט מוותרת על הדמות הזו שבנתה לעצמה ויודעת, שאפשר בלי. אבל הרגע נגמר כשנשאלה לעצה בנוגע לתנורי אפיה, ובמקום לענות בפשטות – פצחה מעיין במיני-הרצאה: על סוגי תנורים, על פונקציות, שימושים ומטרות. באחת גלשה חזרה להיות "מעיין המדריכה", ושוב הייתה מוכרת כל כך: בגוף, שכמו קיבל איזה נפח, בבת אחת, והחזיק עצמו נוקשה יותר, בשפתו נראה מודע לעצמו בכל רגע, כמו מציג על בימה; בטון ה"מורתי", שלא מדבר לאדם קרוב, אלא לקהל. איה רצתה לומר לה: תירגעי, מעיין, תירגעי; לנער אותה, או ללטף את רעמת התלתלים השחורים, וללחוש לה, שאין בכל זה כל צורך, אבל רק שתקה שוב.

בעיקר שתקה. כשלא היו לבדן, רק שתיהן, הרגישה לא-שייכת – וזה היה הדבר המובן והסביר ביותר שיכולה הייתה להעלות על דעתה. משהו בה ידע, באיזה חוש, שהחיבור המפתיע בינה ובין מעיין יכול להתקיים רק כשהן כמו מנותקות מהעולם ומחייהן, ולכן בנוכחות אחרים – כמו אוטומטית לקחה צעד אחורה, יודעת שאין לה שם מקום. אבל מיד כשעזבו השכנים והן נותרו שוב רק שתיהן התבוננה בה מעיין במבט שואל ואמרה, מוטרדת, שהיא לא רגילה לראות אותה ככה: "למה את משתתקת ליד זרים?", שאלה אותה.

ואיה ענתה. אל"ף, אמרה, שיחות בורגניות על תנורי-אפיה פשוט לגמרי לא קשורות אליה – היא רק בת עשרים ובכלל גרה אצל ההורים עדיין, מה לה ולתנורים? ובי"ת, הוסיפה, ברגעים מסוימים, גם היא לא הייתה בדיוק אותה המעיין שהיא מכירה. אז, בבת אחת, מעיין התפרצה: "את בכלל לא מכירה אותי", הטיחה בה, "ואת לא באמת רואה אותי, אלא דמות. דמות! ואפילו לא דמות כמו זו שראית במהלך הקורס, זו של 'מעיין הרכזת'", את צמד המילים האחרון הגתה בלעג, יורקת אותן במין טינה, כמו היה לה התואר "רכזת" איזו גיבנת. "לא דמות כזו", אמרה, "אלא פשוט אדם לא שלם. כי לאהוב מישהו זה בפרטים הקטנים: באיך שהוא מדבר עם אנשים, איזה מין אנשים יש בעולם שלו, איך הוא מתבטא, איזה מין דעות יש לו; זה לראות אותו ברגעים הפשוטים: בקניות בסופר, בשיחה על כוס קפה, בשטויות הקטנות. ואת בכלל לא כאן," המשיכה. "את אומרת, שאת לא מבינה איך כל החיים שלך את מוצאת את עצמך מתקשרת עם נשים מבוגרות ממך, אבל מה שאת באמת לא מבינה, זה שאת לא באמת מתקשרת איתן! את לא באמת מתקשרת איתי, ואת לא מכירה את הפרטים הקטנים שלי, ולא מכירה אותי! אז את גם לא אוהבת אותי. לא באמת, לא אותי", הדגישה. כמה שניות של שקט חלפו, ועוד לפני שהספיקה איה להגיב  הוסיפה ושאלה, כמו מהססת: "את רוצה להכיר אותי?..", קולה משתרך אחרי המילים, נעמד לו שם, תקוע, בין פניה הנבוכות של איה למבטה המתוח של מעיין, שלא סר מאיה אף לא לרגע, בוחן אותה, דרוך לתשובה – ואולי לא לתשובה המילולית עצמה, אפילו, אלא לתגובה כולה: לטון, למבט, להבעת הפנים ושפת הגוף, ואולי גם למשך הזמן, שייקח לה להגיב; הזמן שיעיד, שהשאלה שלה חלחלה בה.

הרגעים שבאו אחר כך התארכו, ונדמו לאיה כנצח. רגעים ארוכים עוד נדמה היה לה שהיא יכולה ממש להרגיש את האוויר, ההולך ומתחדד סביבן, מכיל עדיין את הקול, שהיה איטי, נמוך ומתוח; וכשזה דעך סופית, יכולה הייתה ממש לשמוע את השקט. והיא אמרה את האמת, באופן השגוי ביותר: אמרה מהר, אינסטינקטיבית ומאכזבת, שכן; בוודאי שכן.

מעיין הביטה בה, שותקת. כמה אכזבה ניבטה אז מעינייך, כתבה לה איה שנים אחר כך, במכתב שלא שלחה אליה מעולם. הערב ההוא, רק עכשיו, כשאני יושבת ומשחזרת, כי אני לא מסוגלת שלא לשאוף להבין מה קרה בינינו – רק עכשיו אני מבינה שכבר בערב ההוא משהו נגמר. עד אז התרגשת ממני – אני לא יודעת למה, אף פעם לא ידעתי למה – אבל באותו ערב הבהרתי לך, בלי להתכוון, גם בלי להבין שזה מה שאני עושה, שאני אאכזב אותך, ושאני לא שונה מאנשים רבים אחרים שאכזבו אותך, ואת חזרת צעד, או שניים, או חמישה צעדים לאחור, התקפלת חזרה אל תוך הבועה שלך, ואז זה התחיל להיגמר. אלה לא היו המכתבים, ואלה לא היו השיחות, וגם לא וידוי ההתאהבות שלי, מתישהו. זו הייתי אני.

עד סוף הערב כבר בעיקר שתקו הרבה, שתיקה מעיקה, שהופרעה רק על ידי הערות אקראיות. באחת השעות הקטנות איה פיהקה ואמרה, שהיא גמורה מעייפות, ומעיין שאלה, אם היא רוצה להתקשר לבטל את המשמרת. "לא, מה פתאום," ירתה איה מיד, לא מעזה להתעכב ולחשוב לפני שענתה, ומיד קמה, לקחה את התיק ונכנסה לחדר השני כדי להחליף בגדים. כשגילתה שחולצת המדים, זו שגיהצה מוקדם יותר בבית, בכל זאת התקמטה לחלוטין בתוך התיק, יצאה חזרה אל הסלון, מציגה למעיין את החולצה במבוכה, מחייכת, ושאלה אם במקרה יש לה מגהץ. מעיין צחקה, קמה מהספה, וכשחלפה לידה, לוקחת ממנה את החולצה, אמרה שבטח, ברור, ושנראה לה, שעדיף שתגהץ היא.

וכך הן עמדו שם, בשתיים לפנות בוקר: מעיין מגהצת, ואיה עומדת מולה, ובשתיקה שביניהן סוקרת את החדר: הכורסה, שתאמה את הספות שניצבו בסלון; שולחן הכתיבה הנטוש; הארון המצופה פורמייקה דמוית-עץ; וכוננית הקש, עם הספרים שעליה, ואלבומי התמונות על מדפה התחתון, שאיה קיוותה שעוד תראה מתישהו, וידעה שכבר לא תראה אף פעם. ברגע  הבינה  פתאום שבעצם חיפשה דבר מה, ורק אז תהתה לעצמה: איפה הייתי אמורה לישון, בעצם? המיטה היחידה בכל הדירה הזו הייתה המיטה שלה – גדולה, זוגית, אבל שלה. היא התכוונה שאישן אצלה במיטה? ומה היא הייתה אמורה לעשות אז – להישאר ערה, או ללכת לישון גם? והיינו אמורות לישון באותה המיטה? יחד?

היא יצאה לכיוון העבודה, ומעיין ביקשה שתתקשר כשהיא מגיעה, כדי שתדע שהכול בסדר, אמרה שממילא ייקח לה זמן להירדם. איה השיבה שבשום אופן היא לא מתקשרת אליה בשתיים וחצי בבוקר, אבל כשהגיעה לחניה פשוט התקשרה, וברכות איחלו זו לזו לילה טוב ומשמרת נעימה. כל הלילה הסתובבה איה עם מין-חיוך-שכזה, באיזה אושר. בבוקר, בסוף המשמרת שלה, ראתה אותה פתאום. הן לא אמרו דבר – אולי כיוון שאיה לא הייתה לבד, כי הייתה איתה עוד חניכה-לשעבר של מעיין, ואולי מאיזו מבוכה – אלא רק חייכו זו אל זו, והמשיכו כל אחת בדרכה.

%d בלוגרים אהבו את זה: