בחזקת פוטנציאל

בשעת ערב מוקדמת, באוטובוס שעתיד היה לקחת אותי מהבסיס בחזרה לחוף המבטחים, הידוע יותר בשם "בית", כפי שעשה כמעט מדי ערב, נתקלתי בפנים מוכרות. מישהי שלמדה שנה מעליי בתיכון, שיא המגניבות והקוליות, אדם באמת חביב ומוכשר, שהכרתי באופן שטחי באחד המפעלים התרבותיים הבוסריים שזימן לנו התיכון שבו למדנו. או אולי ביותר מאחד. היא חייכה אליי, התיישבנו זו מול זו, ועוד לפני שהאוטובוס יצא מהתחנה שאלה: "מה את עושה כאן?" ובלי לחכות לתשובה או להסבר מצדי הוסיפה: "הייתי בטוחה שאת תדריכי באיזה חור בטיזינשלוך-שמאלה, על מדי ב', עם נשק ב'הצלב'".

ומה תאמרי? שפחדת להעז? שאת משותקת? שאת לא מאמינה בעצמך בשיט?

כמה שנים אחר כך הובלתי עצמי אל ההרים, לאוניברסיטה. כל כך רציתי שזה יקרה, שיהיה כל מה שחלמתי. העזתי להתרחק מהבית, מהסביבה המוכרת, לדמיין איך לגמרי לבד, במו ידיי אני מתחילה לחצוב לי גומחה משלי בעולם. החבר, לבו נקי וטוב ועיניו בהירות ונוצצות מאמונה ואהבה, היה בטוח שאני בדרכי "לכבוש את האקדמיה". זה לא קרה. ציון גבולי ראשון בעבודה בת שני עמודים שהוחזרה אליי מרוססת בהערות שנכתבו בעיפרון ובכתב מסודר וברור עד אימה הספיק כדי להבריח אותי חזרה לפינה הבטוחה שלי. ואחר כך היו עוד שני ניסיונות נפל, עד שהתחלתי וגם נשארתי, ועד שלאט לאט, עקב בצד אגודל, השלמתי משימות תוך שאני לומדת לנשום עמוק ומנסה לנטרל את הפחד ואת הציפייה. ועדיין, בכל פעם מחדש הייתי בטוחה, משוכנעת, שבמשימה הזו לא אצליח לעמוד. בשנתיים הראשונות לתואר פחדתי פחד מוות מבניין הספרייה המרכזית, למשל. הייתי בטוחה, מעל לכל ספק אפשרי, שאצליח להשלים את התואר מבלי לדרוך בספרייה הזו, שנדמתה לי כמפלצת ענקית. הייתי בטוחה שלעולם לא אדע את הדברים שהאחרים סביבי יודעים, לעולם לא אתבטא באותה ידענות כמוהם, לא אצליח לגבש טיעונים נהירים והגיוניים, ושלנצח יהיו לי עיניים ואוזניים תמימות, פרובינציאליות שכאלה, שלא יודעות לסייג, להטיל ספק, לבחון, לשאול שאלות, לבקר במידה ראויה.

ולמה שלא אוכל? הרי גדלתי אצל אנשים שעל הכול שואלים שאלות ומנהלים דיונים, ושלא ניתן לחשוד בהם בנאיביות משום סוג. אז למה שלא? אבל לא היו לי תשובות.

כמה שנים אחרי ניתן לי קצה חוט: "יש  לך אימה מהחיים" אמרה מישהי עם הרבה ידע והרבה ניסיון. לא נשארתי מספיק בסביבה כדי לנסות ולהבין למה, מאיפה, אימה – על שום מה ולמה. בער לי להתחיל לחיות, ובדרכי – התחלתי. אבל לפעמים זה מרגיש שהתחלתי מאוחר מדי.

יום שני השבוע התחיל בידיעה הברורה שזה הולך להיות יום רע. ישנתי מעט מדי, פיזית הרגשתי די נאחס, מצב הרוח היה שפוף ויום הלימודים שחיכה לי היה ארוך-ארוך-ארוך. לא היה שום ספק בנדון. ואכן, sure enough, כבר בשיעור הראשון קיבלתי מכה מתחת לחגורה, שבכלל לא התכוונה להיות כזו: לא מכה, בוודאי לא מתחת לשום חגורה, וגם לא כוונה אליי בכלל, סתם אמירה כלאחר-יד, פריט טריוויה חסר חשיבות: גילה של מרצה באחד השיעורים. אבל מאותו רגע, לא היה ספק בנדון: זהו אכן יום רע. כל עכברי הביולוגיה יצאו מהחורים ורצו לי בדם, מזכירים לי בדיוק בת כמה אני, וכל השדים התעצמו בתוך ראשי, לוחשים לי שאני צעירה ממנה לא בהרבה, רק בכמה שנים, ואיפה אני עדיין, איפה אני מתעכבת, כל הזמן בדרך, כל הזמן מתכוונת לאיזה מקום, שכל מי שמסוגל – עושה, וכל מי שאינו מסוגל – מתכוון. כל הזמן מתכוון למשהו, מתכוון לאנשהו, ולא מגיע.

"אני בפיגור, כל הזמן בפיגור של חמש שנים שבזבזתי", אמרתי לאישה שאיתי בשעת ערב מאוחרת, על גבול הלילה, כשסופסוף הייתי מסוגלת לפתוח את הפה ולהכניס למילים את מה שהלך והצטבר לאורך כל היום, ולכן בשלב הזה התנחשל לו החוצה, ממוטט באיזו אלימות כל טיעון-של-רצון-טוב שניסתה להעמיד. כל האינדיקציות שמנתה בפניי, שאמורות היו לנסוך בי תחושת ביטחון, הישג, אולי אפילו מעט גאווה מסוימת – את כולן פירקתי בזו אחר זו. הכול מעט מדי, ובעיקר – הכול מאוחר מדי. התעכבתי, התעכבתי ולא הייתי מסוגלת להתעלות על עצמי; התעכבתי ועכשיו אני משלמת את המחיר.

זה לא פוסט שנגמר בחיוך פוליאנה ובידיעה שיהיה בסדר, שהדברים קרו בקצב ובזמן שבו נועדו לקרות, ושאי אפשר היה אחרת. זה לא פוסט שנחתם באופטימיות, בהכרה בערכי וביכולותיי, בביטחון שבשנים האחרונות – עדיין בשיטת עקב-בצד-אגודל אבל איכשהו מעט מהר יותר מבעבר – אני יוצרת לי את מקומי בעולם, ושלאט לאט זה קורה. הידיעה הזו קיימת לפרקים, אבל היא שברירית מאוד, חמקנית, ויותר משהיא איתי – אני בלעדיה. היום אני עדיין בלעדיה. כמעט שבוע עבר מאז יום-שני-שעבר, ועל אף שמשהו נרגע, הוא לא לגמרי נעלם.

בעניין המינוח

אתמול, במסגרת הלימודים, הקשבתי להרצאה מפיה של המזכירה המדעית של האקדמיה ללשון עברית, הגב' רונית גדיש. מטרתה של ההרצאה הייתה לחשוף את הפורום שבמסגרתו היא ניתנה לאופן בו פועלת האקדמיה, בעיקר בענייני מינוח ודקדוק. אם אצטרך לתמצת את הדברים, אומר שבעיקר היה שם ניסיון להבהיר שהאקדמיה היא גורם שקשוב לדינמיקה ולהתפתחות הטבעית של השפה, לא פחות משהוא גורם מוסמך שמוביל קביעת מינוח תקני. היה מעניין, בקיצור, וגם המרצה עצמה הייתה נעימה. אפשר לומר שהמטרה הושגה: הן התוכן והן הצורה העבירו את המסר, שהאקדמיה ללשון איננה מנותקת מהעם. נחמד.

בין שאר הדוגמאות שניתנו לקשב של האקדמיה להתרחשויות בשטח, ניתנה הדוגמא של מונחים מעולמה של מה שמכונה "המשפחה החדשה": איך נכנה בן-זוג של אישה, שאיננו אבי ילדה הביולוגי? איך נגדיר שני אנשים שחוברים זה לזו לצורך הבאת ילד לעולם בהורות משותפת, אבל אינם בני זוג בעצמם? ובאיזה שם נקרא לאישה שבת-זוגה היא האם הביולוגית של ילדן המשותף? מה היא, אמו החורגת של הילד?

ואני, איך לומר, זעתי במקומי באי-נוחות מסוימת. אמנם, בדרך כלל אני לא אדם שמתרגש ממילים. זה אולי נשמע קצת משונה כשזה מגיע מאדם שתופש עצמו כאדם שכותב, ואדם של מילים. אבל בסדר הפנימי האישי שלי זה דווקא הגיוני לגמרי, ולא רק כי באופן כללי אני קצת דיסוננסית וכבר התרגלתי: זה הגיוני בעיני דווקא בגלל הנטייה הברורה שלי לכתיבה, שבגללה אני מזהה לפעמים את הכתיבה כמין קיום שקצת נפרד מהעולם "האמיתי", ואת המילים כמשהו שאולי יש לו חשיבות גדולה מדי; אולי בגלל ששנים הייתי צריכה לבחור בכוח לחיות במציאות ולא בראש/בכתיבה (סוג של מושגים נרדפים עבורי) – התגבשה אצלי תפישה שכמו אומרת: "בסדר, מילים זה חשוב, אבל עד גבול מסוים".

אז בדרך כלל אני לא מתרגשת מטרמינולוגיה: לא מפריע לי בכלל כשפונים לקבוצה בעלת רוב נשי בלשון זכר, אני חירשת לזה לגמרי; לא מציק לי באוזן לדבר בלשון זכר כשאני נותנת דוגמא כללית, גם כשהדוגמא מתייחסת אליי באיזה אופן, וגם כשבת-שיחי היא אשה (ויעידו חברותיי ובת-זוגי שהן כולן פמיניסטיות-מילוליות הרבה יותר ממני כמה הן מעצבנות אותי כשהן עוצרות ומסבות את תשומת לבי לעניין, וכמה אני מעצבנת אותן בחזרה עם האדישות שלי אליו, שאיננה תקנית כלל וכלל). אני מקבלת את זה ששפה מתנהגת בצורה מסוימת, ואין לי אג'נדה לכפות עליה מבנים שאינם טבעיים לה (גם אם אני מכירה בכך ששפה היא עניין דינאמי, חי ומשתנה, שמגיב לשינויים חברתיים ומתעצב ביחס אליהם).

מה שכן מעביר אותי על דעתי לעיתים הוא חוסר מחשבה, האוטומטיות שבמינוח (וגם אם זה נראה על פניו כעומד בסתירה למה שאמרתי קודם – לא, זו לא נראית לי סתירה). לא תמצאו אותי אומרת "אשתי", למשל. מעבר לרתיעה שכנראה יש לי מהמצלול, אני לא אוהבת את מה שהיא מביעה: מה זה "אשה שלי"? "שלי"? מה פתאום "שלי"? אנחנו חלק ממערכת יחסים שמשותפת לשתינו, אבל היא עצמה לא שייכת לי בשום צורה. "זוגתי" זה עוד נסבל קצת יותר, אבל גם לא ממש: גם זה מסנף אותה אליי במן בעלות שכזו. וה"בעלות" היחידה שיש לי היא על הזוגיות שלנו, שהיא הדבר היחיד שנראה לי שייך (גם) לי. אז היא בת הזוג שלי. הזוג הוא (גם) שלי, והיא חלק ממנו, אז היא בת-הזוג שלי.

אחרי שפרשתי איזה מן גילוי נאות לשוני שכזה, אפשר לחזור לדבר על האקדמיה ללשון ושאלות של מינוח. מצד אחד, הצורך להגדיר במילים מעיד על קבלה מסוימת של מבנים חברתיים שקודם לא היו קיימים בהכרח – עניין חיובי לכשעצמו. מצד שני, איך קוראים לאישה שמגדלת ילד, ואפילו איננו ילדה הביולוגי? לא קוראים לה "אמא"? מה זה משנה בכלל – בעיקר לחברה ככלל – מי האם הביולוגית ומי לא? האם לא מסתתרת כאן איזו הנחת יסוד מובנית שהאם הביולוגית היא יותר "אמא" מזו שלא ילדה את הילד? בלי להפחית לרגע מחשיבותה הרגשית של חוויית הלידה (וההיריון עצמו גם) – האם הורה-שלא-ילד או הורה-לא-ביולוגי פחות קם אל הילד בלילה? האם הוא לא מנחם אותו כשהוא עצוב/חולה/כואב לו? האם הוא לא גאה בו, מתרגש ממנו? האם הילד הזה הוא פחות בנפשו?

כמה שנים של התנדבות בארגון "חוש"ן" חשפו אותי לקהלים מסוגים רבים. בשלב מסוים, אחרי שהתרגלת לעמוד מול קבוצות של תיכוניסטים, של חיילים, של אנשים מבוגרים בכל מיני ארגונים, לספר סיפור אישי במשך כעשרים דקות ואז לענות על שאלות משאלות שונות, לא כולן תמיד נוחות – את לומדת להכיר קהלים שונים, קצת לאפיין אותם. ובעיקר זה מכניס אותך לעמדת "המסבירה" גם באתרים אחרים בחיים, לא רק כשאת במסגרת ההתנדבות באופן רשמי, ומשעשע (או לחילופין מטריד) להיווכח שבלבול, במקרה הטוב, ובורות והומופוביה, במקרה הרע, קיימות לא רק בקרב קהלים "רחוקים", כאלה שאולי לא נתקלו בלהט"בק (ראשי-תיבות של לסבית-הומו-טראנסג'נדר/ית-ביסקסואל/ית-קוויר/ית) גלוי מימיהם שגם דיבר אתם על כל מה שרצו בפתיחות (או, לחילופין, במיומנות שאפשרה לו לא-ממש-לענות-אבל-בלי-לתת-תחושה-של-חוסר-מענה על כל מיני שאלות מציצניות ואינטימיות מדי). חברות וחברים שלי ואנשים אחרים סביבי, שלא רק שהם אנשים משכילים (כאילו שזה קשור בכלל, אבל בחברה המערבית השכלה קשורה באופקים מתרחבים ולכן גם נתפשת כגורם שמייצר ליברליות, או לפחות סובלנות, מסוימת), לא רק שרובם חילונים (וגם זה לא באמת ערובה או מדד בשום צורה: חילונים לא בהכרח יהיו סובלניים יותר לשונות, ואנשים דתיים לא בהכרח יהיו משוללי סובלנות כזו, אבל גם פה נלך עם איזו הנחת יסוד מכלילה וגורפת לרגע), לא רק שהם כולם מכירים אישית לפחות אותי אם לא עוד כמה שכמותי – איכשהו חלקם מסוגלים להשאיר אותי בפה פעור לפעמים. הנה, דוגמא עדכנית משיחת צ'ט בת כמה ימים עם חברה:

היא: …. חשבתי עליכן כשבאחד הפורומים שלי הודיעה אחת שכינויה "אשתה של חוזרת" שאחרי שנים של טיפולים ו-6 הריונות לא מוצלחים, כשאשתה (זה כינוי נפוץ?) כבר נכנסה להיריון וילדה – סופסוף גם היא בהיריון. סיקרן אותי לדעת אם הם גם אחים ביולוגיים בנוסף לאחאות של התא המשפחתי…

אני: וואו, שנים של טיפולים ו – 6 הריונות לא מוצלחים… בא לי למות כשאני שומעת דברים כאלה. אני חושבת שאני בהדחקה גמורה של הזמן שדבר כזה יכול לקחת…  זו שאלה מעניינת לגבי האחים הביולוגיים, בנוסף לאחאות.

היא: היא דווקא ענתה לי, שתיהן אותו "צבע" (לבן? שחור? לא פירטה) ולכן קנו מנה גדולה של זרע מתורם יחיד שלמזלן הספיקה לשני הילדים – הבן הבכור והקטנה שבדרך…אז הם אחים לכל דבר מצד האבא (ביולוגית) ולטעמן (כך היא כתבה), הם אחים בעיקר בגלל התא המשפחתי… אני מאמינה שגם אתן לא תבחרו תורם כושי…

אני: הם אחים מצד התורם, לא האבא. כמו שכתבה מכרה שלי בטוויטר לפני כמה ימים: "כשאתם מדברים עם/ על ילד שנהרה בתרומת זרע אנונימית, תגידו "תורם" ולא "אבא", טוב? יופי, תודה". וכן, בגדול זו כנראה השאיפה, שהכמות תספיק לכמה הריונות. אבל שתינו יודעות שזה לגמרי לא מובטח, הדברים האלה… וברור שאנחנו לא מכוונות לתורם שחור. אנחנו רוצות אירי 🙂 שיהיו ג'ינג'ים, אם כבר.

היא: טוב, את צודקת, סליחה. למרות שאין פסול בלומר שיש להם אבא, מבחינה ביולוגית זה הכרחי, אפילו מיכל תגיד לך… זה שאבא זה מילה טעונה רגשית זה משהו אחר. ואיך תגדירי "אבא" שמכה את ילדו או אונס את בתו – "תורם הזרע האכזרי"? אבא זה אבא, יש אבא ביולוגי ויש אבא מתפקד. איך אתן אמורות להיקרא-אמא ואמא??

אני: זה לא עניין של מילה טעונה רגשית. זו מילה שבעיקר מסמנת תפקיד חברתי, שמבחינת הילד הזה – לא קיים. זה לא שהיה האדם הזה, יש לו פנים ושם והוא מוכר וידוע, ועכשיו הוא לא בתמונה יותר (מת, בכלא, נטש) ושהילד "רק" לא חווה אותו ביומיום – הוא לא היה שם מלכתחילה. כל הפונקציה לא קיימת. אז אין אבא. וזו שאלה מאוד טובה איך אנחנו אמורות להיקרא. זה שלשתינו אותו שם פרטי גם לא מקל על העניין…  נראה. דיה לצרה בשעתה. עוד קצת מוקדם לזה.

היא: מוקדם..חה חה..פרגית שכמוך…טוב, יאללה, בסדר, מוקדם ..(-: בכל מקרה, קיבלתי- תורם..לא אבא.. ותנסו אמא ומאמי, נדמה לי שככה היה בכתבה של קורין אלאל.

אני: כן, אני מכירה את זה. אבל לא אוהבת את ה"מאמי". נשמע לי או אמריקאי מדי, או מפונק מדי. נראה.

עכשיו, אני מביאה את הצ'ט הזה כמו שהוא, פשוט בגלל שהוא בעיני דוגמא ייצוגית למדי של הלך מחשבה שבו אני נתקלת כבר זמן רב, אצל לא מעט אנשים, גם כאלה שנורא מקבלים-נאורים-סבבה-עם-הכול. במקרה של החברה המסוימת הזו, ייאמר לזכותה, היא לפחות לא מסתירה את הבלבול שלה, ובעיקר מנהלת עליו דיאלוג. אחרים נוטים להתבצר בעמדות שלהם ואז גם להתייחס אליהן כאל אמת שאין לערער עליה. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב עכשיו, זה בכלל נושא לפוסט ארוך ונפרד. האופן שבו אנחנו תופשים, חברתית, את הביולוגיה כקשר עליון, והבלבול של תפקידים ביולוגיים עם תפקידים חברתיים – הם לכשעצמם צורמים לי, והיום, ספציפית, מציק לי האופן שבו נגזרת הטרמינולוגיה שלנו מתוך התפישה הזו.

איך אנחנו אמורות להיקרא ביום מן הימים, מתישהו, לא בעוד הרבה זמן? אמא ואמא?? כן, איפה השאלה בכלל. לתפקיד החברתי שבו נישא שתינו יש שם, ובמקרה הוא זהה עבור שתינו: "אמא". אמא ואמא. איך בדיוק יקראו לנו הילדים עצמם ואיך נפתור את הבלבול הפוטנציאלי בינינו זה עניין פרטי שלהם ושלנו, זה לא עניינה של החברה וכפועל יוצא – זה גם לא נראה לי עניינה של האקדמיה.

ואני רוצה שוב להדגיש את הבקשה של חברתי לטוויטר, שאולי הובלעה בתוך הצ'ט הזה, ולא קיבלה את הנפח החשוב שלו היא ראויה: "כשאתם מדברים עם/ על ילד שנהרה בתרומת זרע אנונימית, תגידו "תורם" ולא "אבא", טוב? יופי, תודה". אנא מכם.

Matka (Mother) – Mikuláš Galanda

ועוד משהו לסיום, שקשור רק במן רפרור קל, אבל הוא יפה כל כך שלא עמדתי בפיתוי. זה רק הבית הראשון, אבל זה החלק היחיד שמניח לפוקוס להיות רק על האם, ולו לרגע. אחר כך ידברו על הבן, על תפקידו כגואל ויתנו ביטוי לעיקרי האמונה, אבל לרגע – המבט נח רק על האם. אולי זה לא מקרי שהפתיחה היא החלק היפה ביותר של היצירה הזו, שגם כך היא מרגשת מאוד:

Stabat mater dolorosa
juxta Crucem lacrimosa,
dum pendebat Filius.

ובאנגלית:

At the Cross her station keeping,
stood the mournful Mother weeping,
close to her son to the last.

At the Cross her station keeping,
stood the mournful Mother weeping,
close to her son to the last.

רגע, נפגשות

שתי נשים צעירות יושבות בבית קפה, וביניהן שולחן, שתי כוסות יין, או שני ספלים גדולים. ומבטים. והרחוב שחולף לידן מרכזי והומה אדם ומכוניות בשעת ערב של מרכז עיר, או קטנטן, סמטה צדדית וחסרת חשיבות. הן מדברות. מדברות המון, בפמיליאריות גדולה. זוג בנות קשקשניות, כמו היו מכרות כבר זמן רב כל כך. ואולי באמת מכירות: ממקום העבודה, כבר שנים, או מלימודים. או שאולי הכירו רק שבועות ספורים קודם, בצירוף נסיבות בלתי-יאמן, ופתאום, משומקום, מהר מאוד, נאמרו משפטים עדינים, יפהפיים, מתנחלי-לבבות, שחרצו כבר תחושה מוקדמת ברורה כל כך, שמשהו בכל זה אמור לקרות, שדבר אינו מקרי, שנועד להיות. או אולי דיברו בטלפון, וצחקו המון, לחלוטין לא מכוונות ולא משערות את הרגע בו ייפגשו, ואיך הכל כמו יתהפך, בבת אחת יהפוך למשהו אחר, שאותו כלל לא העלו על דעתן. ואיך שלא יהיה, עכשיו הן כבר שבויות לגמרי בתחושה המבעבעת של התרגשות וציפייה. משהו קורה להן. משהו קורה. הנה, עכשיו. זה הרגע.

מאוחר יותר הן הולכות ברחוב: רחוב צדדי וצפוף במרכז תל אביב, ופירות העצים מכתימים את הבטון ואת האספלט, שיחי הבניינים שורטים את חלונות המכוניות החונות על המדרכות, ואין היכן לצעוד פרט לכביש הקטן והצר. מלווה אותה לרכב, במחווה אבירית וג'נטלמנית. זה הרגע. זה הרגע, כשברגע מסוים, אחרי כמה דקות של שיחה סתמית, נעמדה קרוב מאוד אליה, שואלת, במבט רציני-אך-משועשע; רק יותר מאוחר תלמד השנייה שלמבט כזה קוראים "פלרטטני". מה ידעה אז, מה. שאלה: "אני פולשת לך למרחב של הפרטיות?" מחווה לסרט ידוע משנות ילדותן: This is my dance space; This is your dance space; מחווה לאפיזודה רחוקה מתחילת היכרותן, מפאזה אחרת שעכשיו לא הייתה חשובה עוד, ושלא רצו לזכור. ואולי לא הייתה שם שאלה של ממש, בעצם. רק מן קביעה שקטה ועדינה, מודיעה לה שרואה איך הפעם הפלישה הזו לתחום הפרטיות, למרחב שלה, יצרה גם התרגשות, גם ציפייה, גם מתח וגם מבוכה וחשש.

היא מנשקת אותה, וראשון מכה בה הטעם, מוכר כל כך; ידוע כבר, כמו היו כל הנשיקות זהות, כל השפתיים דומות, כל הלשונות נרדפות. כאילו לא היה בכל זה דבר שונה. לא יכלה שלא לשאול את עצמה, מה בכל זאת, ואם בכלל, היה ההבדל ויודעת, שזו רק האסרטיביות הזו, השקטה, הברורה, לא מתפשרת. זו שלא משאירה לה מקום לחשוב, לבחור לברוח; זו שמשעינה אותה על דלת הרכב, רוכנת אליה מגובה המדרכה, אוחזת את פניה בשתי ידיים עדינות, ונצמדת אליה, קרוב; חוסמת אותי, לא משאירה לי מקומות אליהם אוכל להימלט. זו שכמו יודעת: יודעת בשבילי, יודעת אותי. כמו שתמיד הייתי זקוקה כל כך, ואף אחד מהם לא הבין ולא ידע; לא העז. אולי לא היה להם את החלק הזה, שיודע.

בשעות הקטנות של הלילה, מהלכות הסמטאות המתפתלות של נווה-צדק איזה קסם על התועה בהן. בית הקפה שבו ישבו היה בתחילת הערב הומה אדם עד אפס מקום – רק שולחן קטן, צדדי כל כך, נמצא עבורן ולמרות זאת הספיק להן: הספיק למבטיהן החמקניים, הראשוניים, ואחר כך לאלה אזורי-האומץ, המשתהים; הספיק לידיהן המתופפות, הנלפתות סביב ספלים, האוספות את השיער, מפזרות את השיער, משחקות בו; הספיק להתמתחות גרגרנית, ולרגליים משוכלות על הכיסאות, בתנוחות הבלתי-אפשריות שרק נשים מסוגלות להן; הספיק לשיחתן, שלא גוועה לרגע. רק כאשר ביקשו לבסוף את החשבון, הבחינו כי בית הקפה התרוקן כמעט לחלוטין מיושביו, ובקצהו השני כבר החלו המלצרים לערום כסאות זה על-גבי זה. הן התרוממו ממקומן, והחלו מתנהלות לאט, וצעדיהן כמו טנגו איטי, לא מודע: צעד קדימה, עצירה מהוססת, פאוזה עדינה, כמעט בלתי מורגשת, ועוד צעד קטן. היא חנתה ממש ליד, ובכל זאת הציעה ללוות אותה, מרחק כעשר דקות הליכה, והשנייה, מצידה, הציעה להקפיץ אותה לרכבה בחזרה, נוסעת לשם כך בכיוון ההפוך לזה הרצוי לה. לפני שירדה מהרכב, רכנה ונשקה לה על לחיה, רק על לחיה, מביטה במהירות בעיניה לפני שיצאה מן הרכב, מנסה לקלוט האם התקבלה המחווה בברכה, מהנהנת קלות, לאט, כמו שואלת האם אושר לה הצעד. והיא רק חייכה, נבוכה מעט ובעיקר מופתעת משבריריותה של זו שיצא לה מוניטין של "מהירת-החלטה", אחת שבלי להתבלבל – ובעיקר בלי להתחרט – מודיעה שלא מתאים לה בתום פגישה אחת או שתיים; אחת שלא מבזבזת זמן, שהייתה משוכנעת שבתום שבתן בבית הקפה תאמר לה שהיה נחמד, אבל שלא נראה לה שמבחינתה יש מקום להמשיך, ובמקום זאת שאלה אותה האם יש לה תכניות לארוחת צהרים למחרת. ואף על פי כן הופתעה, ורק חייכה, וכל אותו הרגע הולם-הלב בתוכה, דופק, דופק, יודע – משהו כאן קורה.

ברגע מסוים, בלי מילים היא מבקשת ממנה לנשק אותה: לוקחת את ידה בין אצבעות מנומשות, סוגרת עליה ומחליקה, בעדינות מהוססת, מהולה באיזה כוח; מביטה בה שוב, באותו המבט כמו בלילה שלפני כן, ברכב, שוב מבקשת את אישורה למגע הזה, המפורש הראשון. והאישור ניתן: מבט פוגש מבט ומשתהה ארוכות, עוקב אחר זה שמולו, שמושפל אל הידיים המתפתלות זו בזו, ומשהו שם ברמז נואש וכמהּ – עדיין עצור ומעוכב, כמו עומד, ומתנודד, ולא יודע אם ליפול. כרית גדולה המפרידה ביניהן על הספה מוסרת ומוזזת הצידה, היא מתקרבת, ושוב מפתיעה אותה במחווה שברירית, ובמקום לנשקה רק מניחה את ראשה על כתפה, טומנת אותו בצוואר הנשנק מהעדינות, מחוסר הביטחון שמסגירה לה התנועה. והלב נכמר אל הפחד, רק מבקש להחזיר כל מבט, לאחוז את היד חזק יותר ויותר, שוב ושוב ושוב, אלפי פעמים לאשר כי כן, כל זה רצוי: כן, גם אני נגרפת אלייך ונמשכת כמו בכוחות לא ידועים לי, חזקים ממני. כך שהפעם היא נשברת, וזו היא שרוכנת: אל הראש הממתין לה על כתפה, אל השפתיים הנפערות אליה, מבקשות להתמסר ולטרוף. בו-זמנית, בו-זמנית הכול… הפחד והתשוקה, העכבות והרצון וההרגל והתקווה; כישלונות העבר, תחינות העתיד וכל ההבטחה, הטמונה ברגע. ודבר במגע לא מוכר ולא ידוע, והכול, הכול כמו ראשוני להן. אני רוצה אותך, היא אומרת; רוצה כל כך, היא אומרת, כמו שכבר זמן רב כל כך לא רציתי אף אחת, וקולה כמו נשבר בלחישה, שהיא ספק אנחה וספק בכי מתאפק. יותר מכל דבר אחר היא רק רוצה לאחוז בה חזק ולאמץ אותה אליה, להפיג את בהלת התשוקה שכמו לא יודעת שובע. היא לא רוצה, לא רוצה שייגמר, שלא יהיה סיפור של רגע, וכדי שלא תכלה לה – מבקשת להשקיט את שאון הנשימות הכבדות והאנקות הנשברות, שעוטף אותן ככל שהשמיים בחוץ הופכים כתומים וסגולים אבל הזמן, במשך שעות, איננו תם.

ופתאום אז, ברגע, נטמן שוב ראש בצוואר, והיא רועדת. מנגד היא לוחשת לה הברות ומילים קטנות, מאמצת קרוב-קרוב, אוחזת בה, מחזקת-מחזיקה; לוחשת לה ברוך: "לרגע נראית לי מפוחדת". היא שותקת, רק לרגע, ואחר עונה, שכן, פתאום הרגישה את עצמה כמו מבוהלת, קצת נשמטת, וזה מדהים, איך ניחשה אותה, איך ידעה כך, לאמץ, לאחוז קרוב, להרגיע. כן, כן, היא רוצה לומר לה, אלף פעמים כן – אבל שותקת. ונגמר.

העובדות אינן שוות, או: מסע תימתי בחודש האחרון

העבר, כפי שאכן היה*

*מבלי לומר אף מילה על ענייני דיומא.

היה היה פעם אדם בשם ליאופולד פון ראנקה (Leopold von Ranke), אשר נחשב, עד היום, לאבי ההיסטוריה כמקצוע אקדמי. פתיחת "היה היה" שכזו, שמקומה באגדות ילדים, כלל איננה מתאימה בבואנו לדבר על מי שבשנת 1810 ייסד את הקתדרה הראשונה בעולם להיסטוריה, וטבע מספר נורמות יסוד שעל פיהן היה אמור ההיסטוריון לבצע את מחקרו, אשר מוכרות עד היום בשם "הגישה המדעית", כיאה למאה התשע-עשרה, שבה התפתחו.

ההסתמכות על מקורות כתובים הינה החשובה שבנורמות המקצועיות שהציב ראנקה. מסמכים כתובים בלבד כגון זיכרונות אישיים, מכתבים חסויים, יומנים, דיווחים של עדי ראיה ושגרירים – רק אלה היו קבילים בעיניו. כפרוטסטנטי אדוק, הייתה לטקסט הכתוב חשיבות עליונה בעיניו, וכפרוסי בכל רמ"ח אבריו, הייתה לו אמונה יוקדת בביורוקרטיה ובאובייקטיביות שלה – זהו המעמד היחיד שבו ניתן לתת אמון, טען, כיוון שהוא היחיד שאיננו נגוע באינטרסים משל עצמו. בנוסף, ראנקה האמין שטקסט המפורסם לעיני כל הוא במידה מרובה מעין הצגה, ואין בו כדי להעיד באופן מהימן על הווייתם של הדברים; הוא חיפש אחר אמת אובייקטיבית. ראנקה סבר שעל ההיסטוריון מוטלת החובה, להראות את אירועי העבר "כפי שאכן היו", אם להשתמש בציטטה הידועה ביותר שלו.

פה ושם היו מי שערערו על התזה המדעית שלו, והיו גם מי שהעזו לעסוק בהיסטוריה לא-פוליטית, לא לאומית, אלא תרבותית (יעקב בורקהרדט, מחבר תרבות הרנסאנס באיטליה, תלמידו של ראנקה, ויוהאן הויזינחה, מחבר סתיו ימי הביניים, הם שני הבולטים שבהם). אף על פי כן, הרעיונות של ראנקה שלטו בכיפה ביד רמה עד לשנות העשרים של המאה הקודמת. אולם, המלחמה הגדולה טרפה את כל הקלפים, ובהם גם את המשקפות שדרכן הביטו היסטוריונים על ההיסטוריה, ובמקומות רבים שבהם היה קודם ביטחון גדול לא הייתה עוד אלא ספקנות. גם הרעיון האידיאלי של כתיבת ההיסטוריה כהצגתו האובייקטיבית של העבר "כפי שאכן היה" הלך והתערער.

בשנת 1932, בנאומו כנשיא החברה ההיסטורית האמריקאית, ניסה קרל בקר (Carl L. Becker) לפרק את מושג ההיסטוריה לרכיביו הבסיסיים ביותר, ועל-ידי כך לבחון מהי היסטוריה וכיצד יש לעסוק בה. ההגדרה הפשוטה ביותר – "ההיסטוריה היא זכר הדברים שנאמרו ונעשו" ("History is the memory of things said and done") – הובילה אותו לתובנה שגם האדם הפשוט (המכונה בפיו "כל איש", Everyman), הוא למעשה היסטוריון, מכיוון שגם הוא נושא עמו זכר דברים שנאמרו ונעשו. מכאן והלאה, באמצעות סיפור פשוט ויומיומי על אודות יום בחייו של אותו "כל איש", על האופן בו משמשים בו ביחד  הקשרים בין עבר, הווה ועתיד, והשפעתם על מה שהוא מכנה "היסטוריה חיה" ("Living history") עמד בקר על נקודות הדמיון והשוני שקיימות בכל זאת בין אותו "כל איש" ובין ההיסטוריון המקצועי, והוביל למסקנה בדבר ההכרח שזה האחרון יישאר רלוונטי לאותו "כל איש". הנאום, שפורסם גם בכתובים כמאמר, אכן נקרא "Everyman His Own Historian" (ואת הטקסט המלא שלו ניתן לקרוא כאן).

בין הנקודות המשמעותיות ביותר בנאום/מאמר שלו, מצויה קריאתו של בקר להיסטוריון להיות שימושי לתקופתו, לא מנותק ממנה – קריאה שיש בה גם הבנה ברורה שההיסטוריון עצמו הוא יציר התקופה בה הוא חי, והוא נתון להשפעות והטיות שונות, החל ממין ומגדר, עבור בדת וכלה בהתנסויות אישיות. מכיוון שכך, כל ניסיון לקיים "אובייקטיביות" נדון מראש לכישלון; אפילו הפעולה הבסיסית והפשוטה ביותר בעבודת ההיסטוריון – אפילו היא "נגועה" ברבדים סובייקטיביים, שמובנים בחוקר, שהוא לפני הכול אדם. כוחו של ההיסטוריון, שליחותו, אפילו, היא בזיהוי דפוסים בעבר, ולא העבר "כפי שאכן היה". או במילותיו שלו:


"Left to themselves, the facts do not speak; left to themselves they do not exist, not really, since for all practical purposes there is no fact until some one affirms it. The least the historian can do with any fact is to select and affirm it. T select and affirm even the simplest complex of facts is to give them a certain place in a certain pattern of ideas, and this alone is sufficient to give them a special meaning."

וגם:

"…the form and significance of remembered events, like the extension and velocity of physical objects, will vary with the time and place of the observer."

 

שנתיים מאוחר יותר נשא נשיאה הבא של החברה ההיסטורית האמריקאית, ההיסטוריון הכלכלי צ'ארלס א. בירד (Charles A. Beard), נאום נוסף, וגם הוא דיבר בשבחי הסובייקטיביות. דבריו לא נשאו חן בעיני אחד מעמיתיו, תיאודור קלארק סמית' (Theodore Clarke Smith), וזה התייצב בפגישה שלאחר מכן מעל דוכן הנואמים ונשא דברים בתגובה. "חלומו הנאצל" של ההיסטוריון, "That Noble Dream", מצוי בסכנה, אמר. ישנם היסטוריונים אשר הולכים בדרך הראויה שהתווה ראנקה, ומייצרים עבודות מחקר מלומדות ומבוססות כהלכה, בעוד שאחרים אינם שואפים לאובייקטיביות – לא של המקורות ולא שלהם עצמם – ולדידם כל תזה שיעמיד ההיסטוריון היא בהכרח חלקית ונתונה לפרשנויות. מחקריהם של אלה האחרונים, היו, מבחינתו, בלתי-מבוססים, נחותים ובלתי-מהימנים ועל כן, התריע, יש בהם כדי להכתים ואף להרוס את האידיאל שעליו מושתתת האגודה, זה של הצגת ההיסטוריה באופן נקי וחסר פניות, כפי שהייתה באמת. בנאום התשובה שלו, ששמו שאול מן הביטוי שטבע סמית' בנאומו, פירק בירד את התזה של ראנקה לגורמיה, הדגים כיצד אפילו ראנקה עצמו לא היה, לא יכול היה להיות, כל ששאף, וכיצד, למעשה, דווקא ההיסטוריה המתיימרת להיות "אובייקטיבית" היא מסוכנת בהרבה מזו שמודה מראש בהיותה פרשנות אפשרית אחת, מוגבלת ביודעין, להתרחשות שלעולם לא נוכל לעמוד בשלמות על טיבן המלא: העבר תמיד מתווך לנו, באמצעות מקורות שלעד יהיו חלקיים; המקורות עצמם אינם מייצגים נאמנה את כלל האוכלוסייה, וקולות רבים-רבים מודרים מהם ואין אנו יודעים עליהם דבר; גם מי שכן כתבו והשאירו אחריהם עדות היו תוצר אתי ואסתטי של תקופה מסוימת, ואין לנו היכולת או הכלים לחדור לתודעתם ולהבין לאשורו את האופן בו חשבו והתנהלו. מעל לכול, טען בירד, ההנחה ש"עובדות" ו"אמת אובייקטיבית" חד הן – אינה אלא אשליה בלבד. מכיוון שכך, בצד החתירה להשגת מידע מקיף ומהימן ככל האפשר, יש מקום לאפשר קיומו של מרחב פרשני ואת הצגתן של תזות המזהות דפוסים, תזות שלעולם לא יספרו לנו את העבר כמו שהיה באמת, אלא רק כיצד ראינו אותו אנחנו, בזמן נתון, בהתאם לכלים ולאמצעים שעמדו לרשותנו באותו הזמן, מבעד למשקפיים מסוימות ואנושיות לגמרי, כהשתקפויות של הזמן והמקום שלנו-אנו.

העובדות אינן שוות

בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי עוסקת בשאלות של הקרבה שבין היסטוריה ותרגום, שני התחומים בהם אני הולכת ומשקיעה עצמי יותר ויותר, הן באופן מעשי והן בלימודים פורמאליים. כשהתחלתי ללמוד תרגום בצורה מסודרת, לפני כמה שבועות, מצאתי את עצמי מסתובבת כמה ימים בתחושה שבעצם, את אחד משני השיעורים החשובים ביותר – "הקונטקסט הוא מלך" – אני בעצם כבר מכירה, כי הרי גם בהיסטוריה זה ככה. הקונטקסט הוא הכול. אחרי תחושת הדכדוך הראשונית, על שהלימודים לא יחדשו לי ולא יסעירו אותי כפי שקיוויתי, בכל זאת מצאתי סיבות לשמוח בהם. מעבר להתנסויות המעשיות בתרגום, שהן לכשעצמן כיף גדול, יש לי בכל זאת אפשרות להוסיף עוד מימד תיאורטי להכשרה שלי כהיסטוריונית (אולי, אולי יום אחד). הנה, תראו, למשל, כמה יפה משתלב המשפט הבא עם הסקירה ההיסטוריוגרפית הקצרה שהובאה לעיל:

 

"העובדות אינן שוות לגבי דוברים שהרקע הלשוני שלהם מכשיר אותם לניסוח שונה שלהן"

— בנג'מין לי וורף (Benjamin Lee Whorf)

 

אנשים ששפתם שונה, ששפתם מאפשרת נטיות פעלים וצורות מורפולוגיות ותחביריות שונות, ממשיגים את העולם בשונה מאלה ששפתם אחרת. והעולם הוא אחר עבורם. אין עובדות, לא כאלה שהינן שוות, בכל אופן; ישנה הפרשנות שלנו אותן, מגוון השמות שבהם אנו מכנים תופעות שונות. ישנם נרטיבים שונים.

מות המשורר

והכתיבה. איכשהו הכול גם קשור בכתיבה. החל משאלות שקשורות בענייני פרספקטיבה והקשר, ועד לשאלה למה ואיך בכלל אני מוצאת את עצמי עוסקת בתרגום במקום בכתיבה. אולי בכלל אני בורחת אליו: לכתוב, אבל על-יד; לברוא משהו, אבל לא משלי.

לפני כמה שבועות שאלה כאן רוני "למה אתה כותב? למה את כותבת?" וזרקה אותי לסחרור של שאלות. זה לא היה הרבה אחרי שבכלל התחלתי לכתוב כאן, והכול היה – והוא עדיין – טרי ומתגבש ומתנסח לעצמו. באותו ערב הלכנו לראות את "התחלה" (Inception), בלי שום ציפייה משמעותית (בכל זאת, סרט אקשן/ מדע בדיוני. ועם חובבי הז'אנר הסליחה).

 

 

במקרה, או שלא במקרה, יצא שהסרט, שעוסק במניפולציה על חלומות ולכן גם בחלומות בכלל, נגע לי בדיוק באותה נקודה. "למה אתה חולם?" נשאל ליאונרדו די-קפריו בסרט, ועונה את מה שהוא עונה: תשובה צפויה, שמערבבת זיכרון, חרטה, כאב וניסיון חסר תוחלת להפיח חיים בדבר מה שאינו.

למה אתה חולם? למה אני כותבת?

בשבועות האחרונים פרסמתי כאן כמה וכמה קטעים שכתבתי בעבר. הם ערבבו מציאות ודמיון במינונים שונים, אבל לכולם היה גרעין זהה, והוא שורה של חוויות, לאורך תקופה ארוכה, עם אדם שאהבתי אהבת נפש. הרבה זמן חשבתי, שיום אחד אני עוד אכתוב את הסיפור שלי איתה, כולו. שיום אחד יהיו לי המרחק והפרספקטיבה, ואני אבין מה קרה כאן, שאז אוכל לספר את הסיפור הזה, להוליך אותו מההתחלה, דרך כל הפרטים והניואנסים, ועד הסוף – ואז יהיה לי סוף סוף שקט ממנו. הוא יהיה אז ברור ולא יטריד אותי יותר; הוא יהיה ספר על מדף.

אחר כך עבר הרצון הזה לכתוב עוד גלגולים. רציתי לכתוב רק כדי לפרט לה את כל מה שאמרה וכל איך שאמרה, את כל מה שעשתה, לחבר את הקווים בין הנקודות, בין העובדות של מה שהיה, וכדי לשרטט את דמותה של אמת אובייקטיבית, או לפחות של האמת שלי, כמו שאני זוכרת, כמו שחוויתי אותה אני. הסיפור הלך והפך מספר על מדף לכתב אישום.

רציתי לכתוב על הכול, על כל מה שקרה לנו ועל מי שהיינו זו לזו; רציתי לכתוב עבור אדם אחד בעולם כולו, עבור קוראת אחת בלבד, ואולי בכלל קיוויתי שדרך המילים תכושף לנו מציאות חילופית, והסיפורים השונים שלנו – העובדות שלנו, שאינן שוות ומי יודע אם אי פעם היו שוות – יהיו לסיפור אחד.

ואז הפסקתי לכתוב והפסקתי להיות בטוחה שבכלל יום אחד אכתוב אותו כבר. הצורך לכתוב הלך ודעך וגם הסיפור עצמו, על פרטיו, התרחק.

 

ואולי הפעם

"אלק אומר לעיתים לא קרובות: 'נזכרתי בך…' או 'ואז חשבתי עלייך, מה את היית אומרת…', אני לא יכולה לסמן רגעים שכאלה. מי שזוכר איננו 'נזכר'" (מתוך שאהבה נפשי, גיל הראבן).

והיום, גם היום זה נשאר. זה יישאר איתי תמיד, אני יודעת. אבל פעם זכרתי, ומתוך הזכירה המתמדת ההיא רציתי לכתוב את הכול. היום אני נזכרת. לפעמים. והיום אני רוצה לכתוב דברים אחרים.

לדוגמא, מודיעין

מעיין יושבת במושב לצד הנהג, בברכיים אסופות אל החזה, וראש שעון לאחור על כרית המושב. עמית נוהג. הוא במצב רוח מרומם במיוחד, ואולי זו הסיבה שהוא עושה את מה שנדיר והוא מעז לעשות: מדבר על העתיד. "..למה חיים פשוטים מאיימים עלייך כל כך?", הוא שואל,   "תחשבי לרגע: מה יכול להיות רע בילדים שאני אכין לגן בבוקר, ואותך אשלח אל הקריירה המזהירה שלך באוניברסיטה, אני אהיה הגבר מאחרי האישה, אין בעיה בכלל, ובערב נבשל ארוחות, ונארח חברים, בבית משלנו, בורגני כזה. הנה, לדוגמא, במודיעין", ובידו הוא מחווה לעבר בתיה של "עיר העתיד", הנחשפת משמאלם, בדרכם מירושלים לתל-אביב.

"למה את לא אומרת שום דבר?", הוא זורק עוד מבט מהיר לעברה, כעבור רגע, מכיוון שהיא שותקת. "לא אמרתי שום דבר, כי אני עוד לא יודעת מה לומר", היא עונה, מהורהרת. היא בוהה במודיעין, החולפת לצידם במהירות, מחשבותיה נודדות ולרגע היא נשמטת, מהרכב הזה ומעמית, המציאותיים כל כך.

"..לא אמרתי שום דבר עדיין, כי אני עוד לא יודעת מה לומר..". המילים  שלה. כשנה קודם, בערב של תחילת הסתיו, מעיין נוהגת אל הדירה בירושלים. הסלולרי, המונח על המושב שלידה, מצלצל והיא זורקת אותו לתוך התיק, בנסיון ילדותי להעלים את הצג המהבהב: "שיר".

מה בכלל היא זוכרת מהשיחה, גם עכשיו, פחות משעה אחרי שנסתיימה? היא לא זוכרת את המילים בהן אמרה לשיר, שהיא מאוהבת בה; שכמה עוד אפשר לנסות ולהזים אחרת את השנתיים האחרונות? אבל היא יודעת, שאיכשהו זה נאמר. היא זוכרת את הדיאלוג:

שיר: "אז מה עכשיו?"

היא: "אני לא יודעת. מה עכשיו?"

שיר: "מה את רוצה?"

היא: "אני לא יודעת. מה אני רוצה?"

היא זוכרת את שיר שואלת: "מה אם האדם שמולך לא יכול לתת לך את מה שאת רוצה?..", ומיד מוסיפה, כמו מכסה על איזה סדק, שלא תבחין: "לא יכול, או לא רוצה". היא זוכרת שהבחינה, ושאלה "רגע, לא יכול או לא רוצה? זה לא אותו הדבר", ואת שיר מתעקשת: "אין הבדל!"; ורק כשמעיין מסרבת להסכים, היא עונה לה בקוצר רוח, באיזה כעס: "לא רוצה, טוב? לא רוצה!". היא זוכרת אותה בבת אחת קמה ממקומה פתאום, יוצאת אל המסדרון, נעמדת בפתח החדר, הדלת הסגורה-למחצה מחביאה אותה חלקית, מעשנת. היא זוכרת היטב את תנועות היד האוחזת בסיגריה: למעלה-למטה-למעלה-למטה, שוב ושוב ושוב, קולות של יניקה ונשיפה, ומראה סילוני עשן ותנועות חדות מתערבבים אלו באלו במשך דקות ארוכות. וכסיימה שיר לעשן, כשקצת השיבה אליה את רוחה, הסיטה את הדלת, עמדה בפתח במלוא הדרה, הביטה בה ארוכות ושאלה, שוב: "ומה אם לא אתן לך את מה שאת רוצה?". ומעיין חשבה, שמה שהייתה רוצה, זה, בסך הכול, את שיר איתה, ולידה, אבל אמרה את האמת, שגם לה אין ממש מושג מה "עושים" עם מילים כמו אלה שאמרה, וממילא אין לה לא הרצון ולא היכולת לכפות את עצמה, כך שהיא מניחה שפשוט תשקיע את עצמה בסמסטר המתקרב, בתקווה שהכול יישכח ממנה. ובעיקר היא זוכרת את התחושה, ששיר בפאניקה ממש.

השיחה נגמרה איכשהו. בלי לסכם, בלי להחליט לסיים, פשוט קמו והחלו אוספות עצמן לכיוון החנייה. בתחילה הלכו זו לצד זו, שותקות שתיקה כבדה. ברגע הראשון שהתאפשר לה, כששיר התעכבה לרגע, מיהרה מעיין להתקדם לבדה, ושיר, שפיגרה אחריה בדקות בודדות, לא קראה לה בשום שלב לעצור או לחכות לה. והנה, עכשיו, חצי שעה אחר כך, היא פתאום מצלצלת אליה. מה כבר יש לה לומר? אבל מעיין לא עונה, ומאוחר יותר רק מקשיבה להודעה ששיר משאירה לה: "היי, זו אני, מה העניינים? מזמן לא דברנו המון… אה…רק רציתי לומר, אה, שלא אמרתי שום דבר עדיין, כי… אהמ, אני עוד לא יודעת מה לומר. טוב… אנחנו בטח כבר נתראה, אז, אה…ביי, בינתיים. ביי".

"מה זאת אומרת, שאת עוד לא יודעת מה לומר?", עמית שואל. היא מעולם לא שאלה את שיר ככה, ישירות, מה זאת אומרת שהיא עדיין לא יודעת מה לומר. מעולם לא דרשה סיום נאות לשיחה ההיא, בדיוק כשם שמעולם לא תבעה ממנה לומר מה בדיוק היא מרגישה, ולא הציבה מולה מראה, לעמת אותה עם האמביוולנטיות שלה עצמה, עם המשחקים ועם הפתיינות. 'אני לא אלחם אתך', כתבה לה כעבור שבועיים של שתיקה ביניהן, 'אני לא יודעת איך. אני לא יודעת איך לומר לך את כל מה שראיתי בך לאורך השנתיים האלה. אני לא מסוגלת להשתיק את הספק השכלתני הזה, שלוחש בי  'חכי, אולי בכלל את מדמיינת הכל..' למרות שעמוק בפנים אני יודעת, שאני צודקת. השנתיים האלה היו יותר מדי, את היית לי יותר מדי. אני רק רוצה שהזמן יעבור, ושאת לא תהיי יותר בשבילי. אני לא רוצה להרגיש אותך יותר. לא ככה. זה חייב להסתיים כבר'. אבל גם אחרי כל זה, לקח עוד זמן רב עד שחתכו.

מודיעין, היא חושבת עכשיו, המקום שהיה לי זר כל כך, לא קשור באף אדם, ובאף זכרון אחר, מלבדה. הרחובות כאן יהיו לי תמיד הרחובות חסרי השילוט, בהם הסתבכתי בביקור הראשון, וחלונות הבניינים יהיו כולם אותו חלון גדול, בו עמדה באותו ערב, הטלפון בידה, והיא מדברת איתי, מכוונת אותי אליה, מחכה לי. מודיעין היא שיר, אני לא יודעת איך לחשוב עליה אחרת, כך היא נטבעה בי, ולכן, גם אם אהיה זוגצעיר, לעולם לא אוכל להיות זוגצעיר במודיעין. מודיעין היא שיר, וכמוה היא תהיה לי החיים שלִפני, אלה שרק לפעמים, רק לרגע, ורק ביני לבין עצמי, אעז להוציא מן הארון, להפוך בהם, לחיות שוב בזכרון.

"מעיין, נעלמת לי?", היא שומעת את עמית ומתנערת. "כן, לרגע. סליחה", היא מתנצלת. ואת עצמה היא שואלת, כמה רגעים כאלה עוד? כמה רגעים עוד, שבתוך התמונה הרגילה, הפשוטה והשקטה, כי החלומות של עמית הם הרי אותם החלומות שלה בדיוק, כמה רגעים עוד שבתוך התמונה הזו תקום שיר ותחיה בה שוב? כמה רגעים עוד, בהם תזכור שפעם אהבה אישה; בהם תדע, שמשהו בה ימשיך ויאהב את האישה הזו, כנראה כבר לתמיד? כמה רגעים עוד?

— 2003

%d בלוגרים אהבו את זה: