הכניסיני

בקיץ 2003 השתתפתי בסדנת כתיבה בהנחיית גַיִל הראבן. זו הייתה הסדנה השנייה והאחרונה בה השתתפתי, והצלחתי לכתוב במהלכה רק קטע יחיד. היא הייתה גדולה מדי, שטחית מדי, והמנחה אכזבה ביחסה לקבוצה, על אף שכבר אז – אחרי שאהבה נפשי שהלם בלבי ובין רקותיי ועד היום הוא מעין דופק שאליו אני חוזרת פעם באיזה זמן – כבר אז היא הייתה בעיני סופרת בעלת איכויות נדירות. אבל אלה הן אולי רק סיבות משניות.

גיל הקריאה לנו את "הכניסני תחת כנפך" של ביאליק, וביקשה שנכתוב קטע שהשיר יהיה לו סאב-טקסט שיהיה בבחינת סאב-טקסט לשיר.* ואני ישבתי שם, בקצה השולחן הארוך-ארוך ההוא, רחוקה ממנה, מרכינה את ראשי אל המחברת שעל הברכיים, משרבטת מהר מחשבות, מהר, לפני שיחמקו ממני ובוכה-בוכה-בוכה. נדמה לי שבעיקר היה זה בכי של הוקרת תודה. ומלבד יוצא דופן קצרצר אחד, שנים אחר כך, זו הייתה הפעם האחרונה שכתבתי משהו שניסה להיות… ואחר כך כבר אי אפשר היה.

חזרתי אליו עוד כמה פעמים, ותיקנתי, ושיפצתי, אבל גם הפעם האחרונה הייתה כבר לפני מספר שנים. עכשיו הוא כאן, לפניכם, במה שמרגיש לי כמו דרכו האחרונה.

[* ללמדני שלא להעלות רשומה באחת לפנות בוקר אם אני לא רוצה שהיחס בין סיבה ומסובב יטריד אותי מיד עם היקיצה..]

***

המחשבה הראשונה שעברה לאיה בראש היתה, שמושלם יותר הסוריאליזם הזה כבר לא יוכל להיות. רק רגע קודם אמר לה אביה היקר, שהוא חושב שהיא צריכה לעזוב את הבית ולא כי ניסה בעדינות לדחוף את הגוזל שלו לפרוש כנפיים, כי הגיע הזמן: "אני לא חושב שיש לך יותר מקום בבית הזה ככה", הוא אמר לה. ועכשיו היא יושבת על השטיח בחדרה, המומה וחסרת אונים. היא אפילו לא בוכה, רק בוהה בחושך, מנסה לעכל.

וזה אז, שהסלולרי שלה פתאום מצלצל. לאט, לאה, היא נמתחת קדימה לאחוז במכשיר ולבדוק מי מתקשר אליה, על אף שאין לה כל כוונה או רצון לדבר כרגע עם אף אדם, ולא מיד היא מעכלת שהצג מהבהב למולה: "מעיין", כי ממתי בכלל היא מתקשרת אליה? שפתיה מתעקמות בחיוך אירוני, מותש, וללא קול היא שואלת: עכשיו, מעיין? דווקא עכשיו?… והיא תוהה איך בכלל תענה עכשיו לטלפון, איך תנהל שיחה ועוד איתה, אבל אפילו לא לרגע כבר לא באמת שוקל שלא לענות כיוון שמשהו בה כמו ממלמל לעצמו, מתרגש, לא מאמין: מעיין מתקשרת אלי, מעיין. וברור שדווקא עכשיו; איך אפשר בכלל שיהיה זה אחרת.

למרות זאת חלפו עוד כמה וכמה צלצולים, עד שהייתה מסוגלת לענות ממש, ועוד כמה משפטים סתמיים נאמרו, עד שמעיין קלטה, שמשהו לא בסדר. היא ניסתה להוציא ממנה מה בדיוק קרה, אבל איה סירבה לספר. כשהתייאשה אמרה: "אני לא אסחט.." בטון איטי ובוחן; אפילו מתגרה. ואיה – עייפה, עייפה כל כך מאירועי הערב – רק ענתה ביובש: "אני לא רוצה שתסחטי", על אף שנדמה היה לה שאולי גם איזה עלבון זיהתה שם אצל מעיין, ששתקה מספר רגעים נוספים ואז שאלה, ברוך גדול: "את ממש מכורבלת, הא?". ואיה חשבה: איך הייתי רוצה להיות מסוגלת, כן, להתכרבל; להתכרבל בתוך השאלה הזו שלך, בטון החומל הזה, המבקש לעטוף. "כן", ענתה למעיין, אוטומטית, "בנושאים מסוימים – כן".

וזה היה אז, שמעיין פתאום שאלה אם היא עובדת למחרת. רגע ארוך עבר עד שנענתה, שלא, ואז הוסיפה מיד, מהר: "יופי, כי אני ביום חופש; את רוצה לבוא אתי לקניות? אחר כך נוכל לחזור אלי, להכין ארוחת ערב, ולהתמרח". ושוב הרגיש לאיה שאיזה נצח קטן ומתוח עבר ביניהן עד שהסכימה; עד שאמרה למעיין, שבסדר. "בסדר" יבש ושתקני. אדיש, אפילו. כאילו זה הכי רגיל שיש, כל זה.

למחרת היום, בצהריים, כשמעיין התקשרה שוב, מוודאת שעדיין מתאים לאיה להיפגש, שואלת אם לקראת הערב נשמע לה בסדר, ענתה לה איה שמבחינתה כן, עקרונית, רק שפתאום נזכרה במשמרת שיש לה אחר כך, באמצע הלילה, זו שלגמרי שכחה ממנה כשדברו בערב שלפני. "אין בעיה בכלל", אמרה מעיין, והמילים נזרקות לה מהפה קלות כל כך, לא מהוססות, "תוכלי פשוט להישאר לישון אצלי, וללכת למשמרת ישר מכאן". אחר כך שאלה גם אם ברור לה שכשהיא אומרת "קניות" – הכוונה היא לסופר, ולא למסע שופינג מטורף, ואיה אמרה, שכן. מכל הדברים שיכולה הייתה לשאול אותה אם הם ברורים לה באותה שיחת טלפון, דווקא על הקניות שאלה – הקניות האלה, שהיו הדבר היחיד, שאיכשהו היה ברור לגמרי. כי את היתר היא לא ממש הבינה; שום דבר בהתרחשות הזו לא הסתדר לה עם כל מה שידעה עליה, עם כל מה שמעיין טרחה להבהיר לגבי עצמה זמן לא רב לפני כן, בערב הראשון, כשישבו שעות, שעות אל תוך הלילה אצל מעיין בסלון, מספרות את עצמן בפתיחות שכלל לא העלתה על דעתה שיתכן ואי פעם תשרור ביניהן. על אף אינספור שיחות המסדרון שקדמו לערב ההוא – לא שיערה; אפילו לא כאשר במהלך אחת מאותן שיחות מעיין פתאום הכריזה: "יום אחד את תבואי אליי ונעשה 'דיסקוסיישן'" – ואיה הופתעה, אבל הילדה שבה לא הניחה לה להישאר ספקנית ומסויגת, לא בפני האישה הזו, שנדמה היה ששנים חיפשה אחריה וכבר כמעט הפסיקה להאמין שקיימת. וכשפגשה במעיין, משהו בה כמו ידע, שהחיפוש תם; שפגשה בזו שתהיה לה אם ואחות – אחות כמו בספרים שקראה ובסרטים בהם צפתה, אחוזת התפעלות ומלאת קנאה, על אחוות נשים קסומה, שכמו ניגעה אותה והותירה אותה מחפשת. מעיין אמרה לה פעם: "אני עוד חוליה בשרשרת שלך", ואיה השיבה, שלא. "אז מה אני?" התעקשה מעיין, עיניה הירוקות הגדולות תלויות בה כבוחנות, כמו יודעות-כל, תמיד; ותלויות בה אולי גם באיזו ציפייה, שאז לא הייתה מסוגלת אפילו לראות, וודאי שלא להפנים. "בך נתקלתי", ענתה לה איה, כי הרגישה שכמו מן החלומות באה אליה האישה הזו פתאום, כשחשבה שכבר הפסיקה לחפש אחריה, אבל הנה היא כאן, אומרת לה "דיסקוסיישן", ומבקשת את קרבתה: יוזמת וניגשת, מחייכת ומחבקת. תמיד זו היא שניגשת, כי איה מאובנת – מרגישה לא ראויה, לא במקומה, משוכנעת שעשרות זוגות העיניים של עמיתים לעבודה הסובבים אותן – ננעצות בהן, יודעות, יודעות. אבל נראה שלמעיין לא אכפת, והיא נוהגת בחופשיות כזו, זורקת לאיה "נו, מה יהיה? ככה לא ניפגש לעולם" כאשר שבועות עוברים והפגישה המדוברת ביניהן לא מצליחה לצאת אל הפועל; משוחחת איתה באינטימיות כנה, וגם כאשר היא משנה נושא בקלילות כאשר אינן לבדן עוד, היא מוסיפה להביט באיה ישר בעיניים – ומבטה אומר קרבה גדולה. כשהן כבר מצליחות לתאם מפגש והן ישובות בסלון ביתה היא מתשאלת את איה, דולה עוד ועוד פרטים: אלו ספרים היא קוראת, ולאיזו מוסיקה מאזינה; שואלת על התיכון, על הצבא, ועל מקום העבודה הזה, הטרי, בו נפגשו; מבררת על חברים ועל משפחה; וגם בכלל, שואלת, כמה זמן לוקח לה, לאיה, "לכבות את המוח" בלילה, לפני שהיא נרדמת? וכשאיה עונה שהרבה זמן – אפילו שעות, לפעמים – היא מהנהנת בידענות, כמסמנת שבעצם, התשובה כבר הייתה לה ברורה.

איה לא תשאלה, כשישבו כך, במפגש הראשון ההוא, אבל מעיין כמו דיווחה על עצמה, מבטה בוהה בלובן הקיר שמאחרי ראשה של איה, וקולה משתהה וכבד. ואיה ידעה: היא לא באמת כאן, לא כשהיא יושבת מולי כך, ומונה בפניי את חוסר הביטחון שלה, חוסר האמון הבסיסי, ואת המרחק שעליו היא שומרת מאנשים, גם מחברים קרובים; לא כשהיא מספרת על הגבולות, הגבולות המטורפים האלה שלה, שהיא אומרת שהכול יודעים שאין לנסות ולחצות, כי מעבר להם היא לבדה, נשמרת לעצמה; לא, היא לא באמת כאן כשהיא נואמת  כך על ארבעת הקירות שלה, שהם לה מקלט, והם שלה, רק שלה, וכמה שהיא לא מכניסה לשם זרים, במיוחד לא כאלה שעובדים איתה, ושבכלל – היא מאוד משתדלת שלא לערבב את העבודה עם החיים האישיים שלה. "אני עושה את המוות למי שמנסה להתקרב אליי, אבל כשאני נכנעת אני ממש 'פוסיקאט'", מעיין אומרת לה, מחייכת – אולי במבוכה, ואולי בהתנצלות. ואני?, תהתה איה, חסרת קול, מתכווצת על הספה למול רשימת הלאווים שמעיין פורשת בפניה, נושמת מהר ושטוח, מנסה לנשום עמוק, להירגע ולומר לעצמה, שזה שום דבר, שום דבר, אלה רק המגננות האוטומטיות שמעיין מרימה, כמו חתולת-הרחוב המנוסה שחשוב לה להיות משום-מה, ובסוף היא תימס ותיכנע. היא הרי אמרה, הרי העידה על עצמה, שהיא נכנעת בסוף ומתמסרת, לא? רק לתת לאבק לשקוע, וכשהוא ישקע הכול יהיה לה ברור יותר, מרתיע פחות, זה הכול. זה הכול. אבל למרות שניסתה – לא הצליחה למנוע מהשאלות לגאות, ולגדול ולתפוח בה: ואני? מה אני עושה כאן – ילדה, וזרה, ועד לפני חודשיים גם חניכה שלך בעבודה? איך יתכן שאת מזמינה אותי לכאן, אל בינות ארבעת הקירות המקודשים האלה שלך – ועוד להישאר ולישון? למה את מזהירה אותי כל כך, למה את מכינה אותי ולמה בכלל יש צורך ש"תיכנעי" בפני, כאילו שמשהו בי מאיים עלייך?

את זו שלימדה אותי סבירויות, מעיין, תטען למולה באינספור תוכחות דוממות ונואשות בתוך ראשה – תוכחות שתשארנה איתה עוד הרבה אחרי שדבר פרט לשתיקה לא יישאר ביניהן – גם לא מבט, אפילו לא קצר, אפילו לא מהיר ומתגנב, לא משתהה לרגע, מחפש להתריס מכאב, ללחוש בהכנעה: "את הרי יודעת – כן, אני יודעת – שהיה; את הרי יודעת – כן אני יודעת – שמשהו מכל זה נשאר בשתינו;  לא יתכן אחרת". את היא זו שלימדה אותי סבירויות, מעיין, תטען ותלחש ותתריס – בקול, במבט ובדיו – אבל את עצמך לא היית לי סבירה. וניסיתי, בכל כוחי ניסיתי, ילדה בת עשרים, להישאר יציבה וחזקה – למעני; ולהחזיק את עצמי, להחזיק מעמד עוד רגע – סבלנות, איה, אל תתייאשי ממנה, עדיין לא – למענך. כי היית כל כולך בקשה. ולא יכולתי. הייתי רק ילדה ולא היו בי הכוחות.

כשנפגשו, בערב שאחרי שיחת הטלפון, נסעו לסופר, לקניות. איה עזרה עם המלפפונים, והשתדלה לבחור אותם היטב, אחד-אחד, בזמן שמעיין בחרה עגבניות, התלבטה ארוכות בין "נביעות" ו"מי-עדן", והוסיפה שלוש שקיות "במבה" קטנות לעגלה. קניות של רווקה, חשבה איה, מחייכת, וכשמעיין שאלה מה מצחיק – לא ענתה, ורק חייכה אליה בחיבה. כשהגיעו אל הקופה, לא יכלה איה שלא לתהות: מה משערת לגבינו הקופאית? הרי רואים עלינו את עשר השנים שבינינו, ואנחנו אפילו לא מזכירות זו את זו במראה, ממש לא נראות אחיות – ומה אנחנו? חברות?

מהסופר נסעו לביתה של מעיין, וכשיצאו מהרכב לקחה איה את המים המינרלים, ועוד איזו שקית או שתיים. מעיין אמרה: "בדרך כלל אני עושה את זה לבד", כמו מצהירה שהיא יכולה, שהיא רגילה, שהיא עצמאית וחזקה – ואיה, שחשבה לענות לה, שיופי, אבל שהערב היא לא לבד, רק עלתה במדרגות בשתיקה. את המארז של שישיית הבקבוקים הניחה, מיד כשנכנסו אל הדירה, מתחת לכוננית הקטנה שבמטבח, זו שעליה מונח המיקרוגל, ומעליו תמונת הכלבה של הוריה של מעיין. פעם הן דיברו על הורים, ומעיין דיברה על אביה, על איך שממש כמו זה של איה, גם הוא איש לא קל, ועל איך שאמהּ, למרות שהיא אישה חכמה ועצמאית, משתתקת למולו, ואיך את הכלבה הזו הוא אוהב יותר מאת שלושת ילדיו, והוסיפה: "אני צוחקת..", בטון שהיה שקט מדי. איה הניחה את הבקבוקים מתחת לכוננית ההיא, ומעיין קפאה לרגע, הביטה בה ורק מלמלה כמו לעצמה, ספק בהתרגשות–ספק באי-נוחות: "היא כבר יודעת איפה לשים את המים".

ארוחת ערב לא הכינו בסופו של דבר. מעיין שאלה אם איה רעבה, וזו ענתה, שלא. הן ישבו ודיברו, ומעיין שוב שאלה מה בעצם קרה לאיה בערב הקודם, כשהתקשרה. הפעם סיפרה לה איה הכול: את קורות הערב, הרקע וההקשרים; האסוציאציות והפחדים; את הסיפור שלה עם אביהּ. הכול-הכול סיפרה, באופן הפשוט, הישיר ביותר; באיזו הכנעה. ברגע מסוים מעיין קמה והלכה אל המטבח, אבל בפתח החדר השתהתה לרגע, הסתובבה והביטה באיה. בלי לומר דבר חזרה על עקבותיה, ניגשה אליה, וכך, כשאיה יושבת והיא עומדת מולה, אימצה אותה אליה.

הכול עצר אז, והעולם סביב נמוג. איה לא חשה בדבר: לא בבטנה של מעיין, כנגד לחיה השמאלית, ולא בכובד שדיה מעל לראשה; אף לא בידיה של מעיין, שליטפו את שיערה. מאז, ולתמיד כבר, היא תקפא כשמעיין תיגע בה: כשתמשוך אותה לחיבוק אוהד; כשתרכון אליה לנשק לה על מצחה; כשתשחק עם שיערה הארוך ותלטף את עורפה באגביות, כמו היו ילדות בית-ספר תמימות. מאז, ולתמיד כבר, איה תתבלבל, והמבוכה תאבן אותה, ותצבע את פניה אודם חזק; היא תסובב את ראשה בכיוון ההפוך, בבלי דעת מגישה למעיין את עורפה, לא מרגישה ולא מנחשת אותה, המבקשת לנשק לה על לחיה; או שתיסוג לאחור, מוכנית ומגושמת, נרתעת מן המגע, כאילו ניסתה להתכחש למגעהּ של מעיין בנפשהּ.

כאילו הכרת אותי כבר, תאמר לה איה באותם הדיאלוגים האילמים שתנהל איתה עוד זמן רב אחרי שהכול יגמר; כאילו הכרת אותי, כך זה היה. והייתי נכלמת ונבוכה, אבל עוד הרבה יותר מכך – נדהמת. כמו צופה חסרת-אונים מהצד ראיתי איך את ממיסה אותי; איך אני מתמכרת לתחושה של להיות מוכרת כל כך, מובנת וידועה. ולא רציתי, ורציתי יותר מדי. על כל המגננות שלי פשוט ויתרתי – מגננות שאפילו לא ידעתי שהיו בי, כי עד אז לא היה בהן צורך. כשהן הנצו בי – בחוש ידעתי שעלי לדבוק בהן, שהן ישמרו עליי, למרות שלא ידעתי מפני מה. אבל לא יכולתי: ויתרתי; התמסרתי לך, ילדה תמימה שכמותי. ילדה  שהרגלת אלייך, שהתרגלה אלייך, מהר מדי, יותר מדי. והסערה החלה מתערבלת בי, והרגשתי – חששתי כל כך – שלפעמים אני אוהבת אותך, אולי, יותר ממה שבריא וטוב; יותר משסביר. לפעמים, רק לפעמים, הייתי אומרת לעצמי, אבל עמוק בתוכי לא מצליחה לברוח מהשאלה המבעבעת, שאולי דווקא ה"לפעמים" הללו – אולי דווקא הן האמת.

מאוחר יותר באותו הערב נכנסו זוג שכנים של מעיין, ואתם כלבה, ופתאום ראתה אותה איה אחרת, שברירית יותר. אולי פשוט הייתה רגילה כל כך לראות אותה בעבודה: תמיד חדה; תמיד זו שבשליטה, זו שמכתיבה לכולם סביבה קצב, גבולות וסטנדרטים; תמיד ביץ'… "לה ביץ'", העידה על עצמה פעם מעיין, אבל זה בסדר, כי מישהו חייב להיות "הרע" במקום הזה, אז תהיה היא "הרעה", זה בסדר, ואיה לא האמינה לה – בגלל החיוך שחייכה, שנראה היה מעט מריר ומעושה, ובגלל אישוניה, שלרגע התרחבו, כמו נודדים למחוזות אחרים, ובגלל הטון, שלחלקיק שנייה טיפס אוקטבה, משווה לעצמו עליצות שהייתה בה איזו צרימה. היא לא האמינה לה, אבל גם אז לא אמרה דבר.

איה הופתעה. במשחקה עם הכלבה, בשיחתה עם השכנים, נראתה לה לרגע מעיין אחרת – מעורערת ופגיעה פתאום, נטולת השריון הכבד שבו רגילה הייתה לראותה ביומיום, בעבודה. היא תהתה האם בין האנשים האלה, מעיין פתאום לא מצליחה להסתיר איזה חוסר ביטחון שבעצם תמיד מצוי בה, או שבין חברים היא פשוט מוותרת על הדמות הזו שבנתה לעצמה ויודעת, שאפשר בלי. אבל הרגע נגמר כשנשאלה לעצה בנוגע לתנורי אפיה, ובמקום לענות בפשטות – פצחה מעיין במיני-הרצאה: על סוגי תנורים, על פונקציות, שימושים ומטרות. באחת גלשה חזרה להיות "מעיין המדריכה", ושוב הייתה מוכרת כל כך: בגוף, שכמו קיבל איזה נפח, בבת אחת, והחזיק עצמו נוקשה יותר, בשפתו נראה מודע לעצמו בכל רגע, כמו מציג על בימה; בטון ה"מורתי", שלא מדבר לאדם קרוב, אלא לקהל. איה רצתה לומר לה: תירגעי, מעיין, תירגעי; לנער אותה, או ללטף את רעמת התלתלים השחורים, וללחוש לה, שאין בכל זה כל צורך, אבל רק שתקה שוב.

בעיקר שתקה. כשלא היו לבדן, רק שתיהן, הרגישה לא-שייכת – וזה היה הדבר המובן והסביר ביותר שיכולה הייתה להעלות על דעתה. משהו בה ידע, באיזה חוש, שהחיבור המפתיע בינה ובין מעיין יכול להתקיים רק כשהן כמו מנותקות מהעולם ומחייהן, ולכן בנוכחות אחרים – כמו אוטומטית לקחה צעד אחורה, יודעת שאין לה שם מקום. אבל מיד כשעזבו השכנים והן נותרו שוב רק שתיהן התבוננה בה מעיין במבט שואל ואמרה, מוטרדת, שהיא לא רגילה לראות אותה ככה: "למה את משתתקת ליד זרים?", שאלה אותה.

ואיה ענתה. אל"ף, אמרה, שיחות בורגניות על תנורי-אפיה פשוט לגמרי לא קשורות אליה – היא רק בת עשרים ובכלל גרה אצל ההורים עדיין, מה לה ולתנורים? ובי"ת, הוסיפה, ברגעים מסוימים, גם היא לא הייתה בדיוק אותה המעיין שהיא מכירה. אז, בבת אחת, מעיין התפרצה: "את בכלל לא מכירה אותי", הטיחה בה, "ואת לא באמת רואה אותי, אלא דמות. דמות! ואפילו לא דמות כמו זו שראית במהלך הקורס, זו של 'מעיין הרכזת'", את צמד המילים האחרון הגתה בלעג, יורקת אותן במין טינה, כמו היה לה התואר "רכזת" איזו גיבנת. "לא דמות כזו", אמרה, "אלא פשוט אדם לא שלם. כי לאהוב מישהו זה בפרטים הקטנים: באיך שהוא מדבר עם אנשים, איזה מין אנשים יש בעולם שלו, איך הוא מתבטא, איזה מין דעות יש לו; זה לראות אותו ברגעים הפשוטים: בקניות בסופר, בשיחה על כוס קפה, בשטויות הקטנות. ואת בכלל לא כאן," המשיכה. "את אומרת, שאת לא מבינה איך כל החיים שלך את מוצאת את עצמך מתקשרת עם נשים מבוגרות ממך, אבל מה שאת באמת לא מבינה, זה שאת לא באמת מתקשרת איתן! את לא באמת מתקשרת איתי, ואת לא מכירה את הפרטים הקטנים שלי, ולא מכירה אותי! אז את גם לא אוהבת אותי. לא באמת, לא אותי", הדגישה. כמה שניות של שקט חלפו, ועוד לפני שהספיקה איה להגיב  הוסיפה ושאלה, כמו מהססת: "את רוצה להכיר אותי?..", קולה משתרך אחרי המילים, נעמד לו שם, תקוע, בין פניה הנבוכות של איה למבטה המתוח של מעיין, שלא סר מאיה אף לא לרגע, בוחן אותה, דרוך לתשובה – ואולי לא לתשובה המילולית עצמה, אפילו, אלא לתגובה כולה: לטון, למבט, להבעת הפנים ושפת הגוף, ואולי גם למשך הזמן, שייקח לה להגיב; הזמן שיעיד, שהשאלה שלה חלחלה בה.

הרגעים שבאו אחר כך התארכו, ונדמו לאיה כנצח. רגעים ארוכים עוד נדמה היה לה שהיא יכולה ממש להרגיש את האוויר, ההולך ומתחדד סביבן, מכיל עדיין את הקול, שהיה איטי, נמוך ומתוח; וכשזה דעך סופית, יכולה הייתה ממש לשמוע את השקט. והיא אמרה את האמת, באופן השגוי ביותר: אמרה מהר, אינסטינקטיבית ומאכזבת, שכן; בוודאי שכן.

מעיין הביטה בה, שותקת. כמה אכזבה ניבטה אז מעינייך, כתבה לה איה שנים אחר כך, במכתב שלא שלחה אליה מעולם. הערב ההוא, רק עכשיו, כשאני יושבת ומשחזרת, כי אני לא מסוגלת שלא לשאוף להבין מה קרה בינינו – רק עכשיו אני מבינה שכבר בערב ההוא משהו נגמר. עד אז התרגשת ממני – אני לא יודעת למה, אף פעם לא ידעתי למה – אבל באותו ערב הבהרתי לך, בלי להתכוון, גם בלי להבין שזה מה שאני עושה, שאני אאכזב אותך, ושאני לא שונה מאנשים רבים אחרים שאכזבו אותך, ואת חזרת צעד, או שניים, או חמישה צעדים לאחור, התקפלת חזרה אל תוך הבועה שלך, ואז זה התחיל להיגמר. אלה לא היו המכתבים, ואלה לא היו השיחות, וגם לא וידוי ההתאהבות שלי, מתישהו. זו הייתי אני.

עד סוף הערב כבר בעיקר שתקו הרבה, שתיקה מעיקה, שהופרעה רק על ידי הערות אקראיות. באחת השעות הקטנות איה פיהקה ואמרה, שהיא גמורה מעייפות, ומעיין שאלה, אם היא רוצה להתקשר לבטל את המשמרת. "לא, מה פתאום," ירתה איה מיד, לא מעזה להתעכב ולחשוב לפני שענתה, ומיד קמה, לקחה את התיק ונכנסה לחדר השני כדי להחליף בגדים. כשגילתה שחולצת המדים, זו שגיהצה מוקדם יותר בבית, בכל זאת התקמטה לחלוטין בתוך התיק, יצאה חזרה אל הסלון, מציגה למעיין את החולצה במבוכה, מחייכת, ושאלה אם במקרה יש לה מגהץ. מעיין צחקה, קמה מהספה, וכשחלפה לידה, לוקחת ממנה את החולצה, אמרה שבטח, ברור, ושנראה לה, שעדיף שתגהץ היא.

וכך הן עמדו שם, בשתיים לפנות בוקר: מעיין מגהצת, ואיה עומדת מולה, ובשתיקה שביניהן סוקרת את החדר: הכורסה, שתאמה את הספות שניצבו בסלון; שולחן הכתיבה הנטוש; הארון המצופה פורמייקה דמוית-עץ; וכוננית הקש, עם הספרים שעליה, ואלבומי התמונות על מדפה התחתון, שאיה קיוותה שעוד תראה מתישהו, וידעה שכבר לא תראה אף פעם. ברגע  הבינה  פתאום שבעצם חיפשה דבר מה, ורק אז תהתה לעצמה: איפה הייתי אמורה לישון, בעצם? המיטה היחידה בכל הדירה הזו הייתה המיטה שלה – גדולה, זוגית, אבל שלה. היא התכוונה שאישן אצלה במיטה? ומה היא הייתה אמורה לעשות אז – להישאר ערה, או ללכת לישון גם? והיינו אמורות לישון באותה המיטה? יחד?

היא יצאה לכיוון העבודה, ומעיין ביקשה שתתקשר כשהיא מגיעה, כדי שתדע שהכול בסדר, אמרה שממילא ייקח לה זמן להירדם. איה השיבה שבשום אופן היא לא מתקשרת אליה בשתיים וחצי בבוקר, אבל כשהגיעה לחניה פשוט התקשרה, וברכות איחלו זו לזו לילה טוב ומשמרת נעימה. כל הלילה הסתובבה איה עם מין-חיוך-שכזה, באיזה אושר. בבוקר, בסוף המשמרת שלה, ראתה אותה פתאום. הן לא אמרו דבר – אולי כיוון שאיה לא הייתה לבד, כי הייתה איתה עוד חניכה-לשעבר של מעיין, ואולי מאיזו מבוכה – אלא רק חייכו זו אל זו, והמשיכו כל אחת בדרכה.

גברת עם אישור חניה

המסדרון באוניברסיטה באותה קומה עליונה היה כמעט ריק לחלוטין אתמול סביב השעה שתים-עשרה בצהריים. "טקס לרבין" קוראים לזה, כאילו באמת זה בשבילו וראוי לכבודו כל ה"שרים-בכיכר-ומעל-כל-במה" הזה, והאוניברסיטה, כיאה וכראוי, שבתה מכול מלאכתה ופינתה את השעה שבין חצות היום לאחת בצהריים על מנת לאפשר לכול דכפין להשתתף. זאת אומרת, לעמוד בחום היוקד של שעת הצהריים ולשאול נפשם להצטרף לרבין, כי הכיסאות הם למכובדים ומוזמנים ולאנשי הסגל, בעיקר (אולי לא רשמית, אבל בכל ימיי בטקסים באוניברסיטה לא ראיתי יותר מכמה תלמידים בודדים – וחסרי מושג באשר למקומם בשרשרת המזון, כנראה – שמתיישבים על כסאות ה"כתר-פלסטיק" שברחבה המוצלת).

אני כבר לא הולכת לטקסים, בטח לא לכאלה מהסוג הממלכתי והחלול שבהם אנו יוצאים ידי חובתנו אגב זמרור רפה וכרכום הפנים בהבעה רבת משמעות. וזה דווקא לא כי אני צינית, אלא להיפך. מה גם שבמקרה הזה גם התאריך, בעיני, הוא אדיוטי. האם ישנו מישהו שרצח רבין באמת קשור לו בתאריך העברי, ולא בארבעה בנובמבר? או, כדי שלא אואשם במחנאות לסוגיה השונים או בניכוס או השד-יודע-מה, האם לרוב האנשים אומר התאריך העברי משהו במקרה הזה, או שלזה הלועזי ישנה משמעות גדולה יותר?

בכל אופן, כמוני, מסתבר, רוב רובה של האוניברסיטה לא ממש לוקחת חלק בטקס. ומילא הסטודנטים, שרובם המכריע היה אז בן חמש עד עשר. אולי הם לא ראו באותו לילה, אולי בפעם הראשונה בחייהם, את אביהם הגיבור והמאופק בוכה בכי מר, ולא הבינו שדבר איום קרה; אולי הזמן שעבר טשטש והרחיק; אולי, במידה ויש להם השקפת עולם פוליטית מגובשת וסדורה יחסית, כזו שהם  יודעים להתחקות אחר מקורותיה, אולי אין ללילה ההוא משמעות מיוחדת עבורם, וגם לא לשבוע ההוא, כי אולי הכיכר לא נדמתה להם כחור שחור ושואב, שאי אפשר שלא להתקרב אליו, לחוג סביבו, בין פיזית ובין במרכז התודעה. מילא. אבל מלבד הסטודנטים שבבועה, הלוא בכול זאת מסתובבים שם עוד כמה אנשים. ובכן, מה שקרה הוא שדלתות של משרדים נסגרו כיאות, ולחלקן אף הוצמדו שלטים שכללו ואריאציות שונות על הנוסח "סגור בין 12-13 לרגל טקס לרבין", אבל מאחריהן ישבו לא מעט אנשי מנהל וחברי סגל, שניצלו את השהיית השיעורים ואת ההפסקה-באישור הזו לעניינים אחרים, שאינם קבלת קהל והוראה, וויתרו על מקומם המכובד בגוש כסאות הפלסטיק המוצל. במו עיני ראיתי מזכירה גבוהה ואלגנטית מצמידה שלט שכזה בנעץ או שניים, ואז נכנסת חזרה אל המשרד וסוגרת את הדלת. וראיתי גם כמה וכמה אנשים שחשבו לנצל את שיעורינו-יופסקו-לרגל-הטקס כדי להסדיר אי-אלו ענינים מנהליים באותה מזכירות, ולא הבינו, הכיצד זה יתכן שהיא סגורה, פפפ, נו, באמת.

כמה עשרות אלפי אנשים הסתובבו אתמול באוניברסיטה, ומיעוטם המוחלט הגיע לטקס. רוב רובם, ואני ביניהם, מסיבותיהם שלהם החליטו לוותר עליו. אולי היו להם דברים חשובים יותר לעשות, או לי לא ממש עניין אותם או נגע להם, ואולי קצו בטקסים שונים, שאותם אנחנו מקיימים כי כך ראוי, וכי אי אפשר שלא, אבל הם ריקים מתוכן וממשמעות של ממש.

כך קרה שמצאתי עצמי ממתינה סביב השעה שתים-עשרה למזכירת התוכנית שבה אני לומדת, אישה חסודה וצדקת גמורה, שלא רק שלא סגרה את הדלת והסתגרה מאחריה כי "כך היא אמורה לעשות", אלא אף קיבלה קהל וענתה לשאלות (על אף שאם לשפוט על פי חולצתה הלבנה החגיגית-משהו – יכול להיות שהיו לה כוונות אחרות, וכשראתה שזקוקים לה [אחרים, וגם אני] – נמלכה בדעתה. אולי). וכך גם קרה שעמדתי במסדרון ולתומי המתנתי לה, כאשר פתאום התרגשה עליי התובנה, שכנראה שכבר אינני ילדה, וגם לא בדיוק בחורה, ואני חווה את העולם שסביבי מזווית שההסתגלות אליה לפעמים מעט משונה לי.

עמדנו שם שתיים, אני ועוד אישה נוספת, מבוגרת ממני באי-אלו שנים, כשבמסדרון עברה חלפה לה עננת רעש ופוזה בדמות בחורה צעירה, לבושה בתחכום מעודכן עם קריצות לונדוניות בדמות מגבעת ועליה כמספר כפתורים, כול כולה בגווני אפור וורוד זועק, מאופרת, מתוקתקת וכל-כולה אומרת: "תראו אותי" בלחן קספרי קופצני ונואש. אין מה לומר, תו התקן של הסטודנטית המעודכנת ממש. אבל גולת הכותרת הייתה האוזנייה שהשתלשלה מאוזנה האחת לכיוון טלפון נייד שאותו החזיקה בידה, בזמן שניהלה שיחה בקול רם, ובטונים של חשיבות עצמית, שלא יכולתי שלא לתהות האם נובעים מתחושה עצמית אותנטית שכזו, או ממודעות לקהל.

גם לי יש אוזנייה, שאותה רכשתי לא מזמן אחרי שהבנתי שעם כל המיאוס שלי מהטלפון הנייד ככלל, המכשיר המתועב בעולם, הרבה יותר מאוסה בעיני חוויית השיחה תוך שימוש ברמקול המובנה במכשיר, בזמן נהיגה. אז קניתי אוזנייה, שתלויה לי על האוזן ככה, נטולת חוטים, וגורמת לי להרגיש כמו חייזר שהוכלא עם נציגת שירות לקוחות טלפוני. לא שילוב מרנין גם ככה, ומביך, מביך מאוד. את האוזנייה אני מקפידה לכבות כשאני יוצאת מהאוטו, כי להסתובב עם המכשיר הקטן הזה צמוד לאוזן ולדבר אל החלל שמולי נראה לי א-סוציאלי ברמות קשות. נראה שהבחורה מהמסדרון באוניברסיטה ואני לא חולקות דעות דומות בעניין.

היופי האמיתי בכל ההתרחשות הזו, בכל אופן, בכלל לא היה קשור בגברת הצעירה עצמה; היא הייתה רק מין סוכן שכזה. מה שקרה חלקיק שנייה אחרי שחלפה על פנינו, רועשת ומלאה בעצמה (או אולי רועשת ורועדת מחוסר ביטחון אי שם בתוך-תוכה; אולי סביר יותר), היה שחייכתי לעצמי חיוך קטן, קצת מתנשא אבל בעיקר סלחני, והגברת שניצבה לא רחוק ממני חייכה גם היא, ואז שאלה: "אנחנו מחייכות את אותו החיוך?"

מכאן והלאה התחלנו לדבר קצת. הסתבר שכל אחת מאיתנו חייכה מסיבה מעט שונה, אבל בבסיס, שתינו תפשנו את ההתנהגות כמגוחכת, וממרום שנותינו (אולי שנותיה, אני מרגישה קצת מטופשת לכתוב דבר כזה עדיין, ועדיין זה נכון) הייתה לנו ההתנהגות ההיא שקופה. אני ראיתי דרכה את המגושמות וחוסר הידיעה איך להתנהל בעולם, ולכן להקצין ולהיות סופר-מתוחכמת ולשדר ביטחון עצמי שהוא על גבול האדישות המוחלטת לסביבה, ובת שיחתי ראתה באישה הצעירה ההיא סמל לתחלואי החברה שלנו, לחוסר הכבוד למרחב הפרטי האישי של הדוברת, שכל המסדרון שותף בענייניה הפרטיים, וכל המסדרון יודע את מי היא מכירה, והיא זורקת שמות בטון שברור ממנו שאמור להרשים את הנמען(ים) של השיחה, וגם חוסר כבוד למרחב הציבורי – לעובדה שאף אחד מאיתנו לא רוצה להקשיב לה ולשיחתה הפרטית.

והברית הזו, ביני ובינה, ההבנה ששתינו מחייכות מאותו מקום, למול אותה תופעה, גם אם עם ניואנסים אישיים שונים – היא הייתה לי קצת כמו הסיפורים על נשים צעירות ששמעתי מדי פעם כשהייתי צעירה יותר – נשים שבעומדן על שפת מדרכה, מתוך כוונה לחצות כביש, פתאום מרגישות משיכה קלה בידן או בשולי הבגד, משיכה של ילד או ילדה המבקשים: "גברת, את יכולה להעביר אותי את הכביש?" וה"גברת" התמים הזה ממלא אותן הכרה שכך תופש אותן העולם עכשיו, "ואני לא תופשת את עצמי כאישה", אמרה לי פעם מי שנדמתה בעיני כאישה האולטימטיבית, פאם-פאטאל שיודעת את רזי העולם וכלפי חוץ הפגינה הפנמה מוחלטת של התפקיד שהפילו עליה, "אני לא מרגישה אישה. אולי בחורה. בכלל בעיני עצמי אני עדיין ילדה עם 'מקרה אף'".

פתאום נהייתי גם אני מן "גברת" או סתם "אישה", ולא רק כזו שהסביבה שלה תופשת אותה ככזו, אלא קצת מרגישה כך בעצמה כבר, לפעמים. כי הסתכלתי על הבחורה הזו, ובלבי חשבתי: "זה בסדר, את תראי שעם הזמן זה יתעדן לך, ולא תצטרכי את הווליום הזה יותר". מצד שני, מי אני שאומר בכלל מה הוא "ווליום". האם הבלוג הזה הוא לא סוג של "ווליום", רק אולי קצת (רק קצת) מתוחכם יותר?

 

A Simply Elegant Lady

 

 

Maybe Not Quite As Simple

 

המעניין הוא, שכל ההתרחשות הזו הגיעה בצהרי היום, אחרי שבבוקר, באוטו, בדרך לפגישה באוניברסיטה אחרת, התנגנו להם, בזה אחר זה השיר הזה:

 

ואז זה:

 

ובדרך חזרה, מיד כאשר נכנסתי לאוטו והדלקתי שוב את הרדיו:

 

את האחרון שמעתי ברמזור, ממש לפני שהגעתי לאוניברסיטה "שלי", "הביתה". ניסיתי להבין למה בבת אחת בתוך שעתיים וחצי אני שומעת רצף אקראי של שירים שכל אחד מהם זורק אותי לאותה תקופה, לאותו אדם, ולעצמי בת עשרים וקצת ואבודה, אבודה כל כך. "לעזאזל," חשבתי לעצמי בעודי מגששת אחר הארנק במעמקי התיק, ואחר הכרטיס הקשיח, המנוילן שבתוכו "יש לי פאקינג אישור כניסה לחנייה באוניברסיטה! אם זו לא אינדיקציה להתבגרות, להתקדמות בעולם, לשינוי סטטוסים – מה כן?"

 

מארון לארון

לפני כשבוע עשינו סדר בארון. אחרי חודשים ארוכים של איומים (אני) והבטחות (היא), הרגע סופסוף הגיע. זה לא היה מקרי. לא, לא. הגענו הביתה אחרי ארוחה משפחתית מהסוג שמרגיש כאילו מטרונום כללי יצא קצת מאיפוס, כינוס שלא ממש התיישב לאף אחד מהנוכחים, ואיכשהו צלחנו אותו בשלום, אך הותשנו. זה בסדר, יש ימים כאלה. אבל כשהגענו הביתה, היה ברור שצריך יהיה לעשות משהו כדי להרגיש טוב יותר. יש אנשים שהיו יושבים לשתות משהו בפאב הקרוב, יוצאים לסרט או סתם לריצה בפארק. אני הייתי זקוקה לעשיית סדר כדי להתאזן שוב, וחדר הארונות היה הקורבן המובן מאליו. ארבע שעות מאוחר יותר, עם חמישה שקים מלאים בבגדים שלא לבשנו/ לא נלבש עוד לעולם, עם מדפים נקיים למשעי, ערמות בגדים ממוינות לפי סוגים, עונות וגוונים, מקופלות כמו בחנות וניצבות כמו חיילים פרוסים, עלתה בראשי הפרסומת של איגי (ארגון הנוער הגאה), ולא עזבה. שאר הקהילה בעולם חוגגת גאווה בחודש יוני, כאקט של זיכרון למאורעות סטונוול, אבל אצלי, כך נראה, זהו דווקא אוקטובר שראוי לתואר חודש ה"סדר בארון" הפרטי שלי, בין אם באופן מילולי ובין שבהשאלה.

באוקטובר 2003 יצאתי מהארון בפני ההורים שלי. הייתי בת 24, והייתה לי חברה במשך ארבעה חודשים. הם הכירו אותה, אבל לא את טיב הקשר. פחות או יותר במקביל לתחילת הקשר עזבתי את הבית, עברתי לגור עם שותף שהיה חבר קרוב, בצעד שדיברנו עליו עוד לפני שאותה בת זוג ראשונה פרצה לחיי. לא עזבתי כדי שאוכל לחיות חיים אחרים, רחוק מן העין, מן השאלות ומן הצורך לספק תשובות, אבל רצה הגורל וכך קרה. התחלנו לצאת, במין רומן-מקום-עבודה שהתגלגל במהירות והיה מקסים, מפתיע ומרגש. לא באמת חשבתי על זה לפניה, לא באמת רציתי, וזה התחיל כ"התנסות", חקירה, בדיקה, והיה פשוט, וטוב, ולא רציתי להפסיק. אז המשכתי.

מהר מאוד רציתי לספר להורים, ואחי הצעיר, היחיד שידע, עצר בעדי. "אל תייצרי מהומות במקום שבו אולי אין בזה בכלל צורך", אמר. "הרי את בעצמך עוד לא יודעת מה את רוצה ולאן את הולכת עם זה, ואת יודעת שאבא לא יקבל את זה טוב – אז מה הטעם?". הוא, אחי הצעיר והחכם, תמיד היה רציונלי, מיושב ומחושב, בניגוד לרוח הסערה שתמיד הייתי אני. בחרתי להקשיב לו. החלטתי שהוא צודק, ושהדרמה-קווין שבי יכולה וצריכה להמתין.

זה החזיק מעמד ארבעה חודשים. סוף סוף, אחרי תקופה ארוכה, הרגשתי טוב. הייתי בת 24 ובפעם הראשונה לא רציתי לברוח מהקשר שבו הייתי, לא הרגשתי חנוקה, משועממת, מרוחקת. לא ניסיתי להתאים את המציאות לאיזו "תמונה מושלמת" שהנדסתי לעצמי, ולא אמדתי אותה למול סטנדרטים בלתי אפשריים של פנטזיה לא קיימת. הייתי. פשוט הייתי, והייתי פשוטה, שמחה, קלה לעצמי. מאוהבת. חשבתי על תמר מספרו של דוד גרוסמן מישהו לרוץ אתו, ועל "החלק של הלגו בנפש", שאמור לחבר אדם לאדם אחר, ושכמוה, הייתי בטוחה שפשוט אין לי. בתחילת שנות העשרים שלי הייתי בטוחה שישנם אנשים שנועדו להיות לבד, שזוגיות לא מתאימה להם, ושגם אני אחת מהאנשים האלה. ופתאום היה. הייתי בת 24 ובפעם הראשונה הרגשתי פשוט נורמאלית, ולא עניין אותי שכל זה קורה לי בתוך קשר "לא נורמלי", בקשר עם אישה. עניין אותי ולא עניין אותי בו זמנית האם כל זה אומר שאני אוהבת נשים ככלל, או שאולי זו האישה המסוימת הזו, ופחדתי והייתי שלווה בעת ובעונה אחת. וכאב לי שההורים שלי לא יודעים שהנה, אני שם ולא רוצה לברוח, שמשהו טוב קורה.

כך קרה שבאוקטובר פשוט הגעתי אליהם באחד מערבי השבוע, בשעה יחסית מאוחרת, סביב עשר בלילה, התיישבתי בסלון – והתחלתי לבכות. בכי קטן, מתחבא, כזה שמבקש שיגלו אותו, כי גם כך לקח לו זמן עד שהביא את עצמו למעמד הזה, הרי. בכי קטן, שכשמבחינים בו מתעצם, מכפיל ומשלש עצמו במהירות ובעוצמות מבהילות, נבהלות, והכול-הכול-הכול יוצא אז החוצה.

בסלון הוריי ישב באותו ערב רק אבי, לבד. אמי כבר עלתה לישון, והוא התרגז לו התרגזות שגרתית למדי למול איזה "פוליטיקה" או "ניסים משעל" ששודרו אז. ובתוך זה, פתאום הוא מבחין שהילדה שלו מפתחת תאוצה לקראת איזו דרמה שכזו. וזה הלך בערך ככה:

אבא (מתיישב מול הילדה, אוחז לה את היד בעדינות-אין-קץ): "למה את בוכה?"

ילדה (מתנשמת, משתנקת, בולעת מילים ואוויר ורוק ודמעות): "כי זה לא הוגן"

אבא: "מה לא הוגן?"

ילדה: "שהוא (כאן היא מתייחסת לאחיה הצעיר) מביא את החברה שלו לארוחת ערב, ואני אפילו לא מסוגלת לספר לכם"

אבא (נושם עמוק, מתעכב לרגע, רק לרגע ארוך): "לספר לנו מה?"

ילדה (הייתי רוצה לכתוב 'מישירה אליו עיניים דומעות', מן הסתם זה יכול היה להיות מרשים יותר, שלא לומר דרמטי יותר, אבל בפועל העיניים שלי, אמנם דומעות, רק המשיכו לשוטט על פני החדר בחוסר מיקוד): "שליאת היא לא סתם חברה שלי".

שקט

אחרי שנגמר השקט דיברנו הרבה. אמי, ששמעה אותנו משוחחים, וקלטה שברי משפטים, ירדה למטה. הרבה ממה שנאמר אני לא ממש זוכרת, רק יודעת שסיפרתי להם שזה כבר ארבעה חודשים כמעט, ושלא יכולתי לנשום יותר בגלל ההסתרה הזו מהם. שאני לא מסוגלת שלא לשתף אותם במשהו כל כך מהותי שקורה לי, באדם שכך קורה לי.

ההקלה שחשתי בסוף הערב הייתה עצומה. שמעתי מהם שכל אחד מהם, בדרכו, מסיבותיו שלו, כבר שאל את עצמו שאלות שלא רצה לשאול. הם חיכו לי. הרגשתי חשופה באופן שהטריד והרתיע אותי, אבל בה בעת משוחררת. המחיר על הסוד, ידעתי, עתיד היה להיות גבוה בהרבה מהמחיר הצפוי של החשיפה, ולמרות הכול ליוותה אותי בעיקר תחושת הקלה גדולה. אולי אפילו אושר. יצאתי מביתם בתחושה שהכול בסדר, שהעולם הוא כפי שהוא אמור להיות: משהו קורה לי, וההורים שלי יודעים, אני לא מסתירה מהם דבר.

זה לא נשאר פשוט ומבטיח לאורך זמן – מעט אחר כך הדברים פנו לכיוונים אחרים ולכולנו לקח זמן רב להשלים, לקבל, לסיים להתאבל על הפער בין הרצוי והמצוי שנגלה לנו זה בזה במלוא עוצמתו, ואז למצוא את דרכנו חזרה, או את דרכנו החדשה-ישנה יחד. אבל השביל הזה התחיל שם.

***

אחר כך באו עוד המון יציאות מן הארון. בעבודה, כשאנשים ניסו לברר, במין אגביות מתחבאת, מה טיב הקשר בינה וביני; מול בני משפחה; בלימודים. החברים. בין היציאות שיותר זכורות לי: במקום עבודה שהיה חדש אז, לא הרבה אחרי שהגעתי אליו, בחתונה של אהוב נעורים מהתיכון (ואחריו), בפני המנחה שלי. עשרות יציאות מן הארון, רובן ככולן כמו-אגביות וכאילו-קלילות, בכולן אני לא נראית לחוצה או מתרגשת, ודאי שלא מודאגת מההשלכות. סירבתי, כמעט תמיד, להילחץ, להפנים חרדה, להתייחס לעצמי כאל בעיה, למעט כשעבדתי עם בני נוער שלא ידעתי לאמוד איך יגיבו, ולא רציתי שלא יגיעו ויקבלו את הכלים שנתנו להם, רק כי המדריכה לסבית, או ביסקסואלית או מה. וגם שם, בסופו של דבר, לחלקם סיפרתי. ובכל זאת, בכל אחת ואחת מהיציאות האלה, רק אני יודעת ומרגישה בנשימה העמוקה המנטלית שאני לוקחת בחלקיק השנייה שלפני. זה אף פעם לא נעלם.

הפעם האחרונה הייתה לפני כשבועיים. הייתי אמורה להגיע לריאיון קבלה לתוכנית לימודים באוניברסיטה, כששלושת-רבעי השעה לפני השעה היעודה, גיליתי שצרור המפתחות שלי ועליו מפתחות הבית והרכב, לא ברשותי, אלא נשאר בטעות בתיקה של זוגתי. מיד התקשרתי להודיע על תקלה, עיכוב, וביקשתי לנסות ולהגיע מעט מאוחר יותר. איכשהו הסתדרתי עם הבית, הגעתי לאוטובוס, וכעבור שעה הגעתי לאוניברסיטה.

כשהגעתי, גיליתי שלריאיון המתוכנן עם ראש התוכנית הצטרפה גם אחת המרצות שבצוות, ושתיהן ישובות היו מאחרי שולחן משרדי צר, בחדר שהיה צר גם הוא. נכנסתי, ועוד בטרם הספקתי להתיישב ממש, שאלו אותי שתיהן בחביבות, האם הסתדרתי עם הרכב התקוע. "האמת היא שלא באמת היה תקוע," עניתי "פשוט לא רציתי להלאות את המזכירה עם פרטים מיותרים. האמת היא שכשעמדתי לצאת מהבית גיליתי שבעצם, צרור המפתחות שלי לא אצלי". ראש התוכנית, אישה מבוגרת יחסית, הביטה בי במבט מלא אמפתיה, הנהנה וספק שאלה-ספק קבעה: "בעלך לקח את המפתחות.." ואני מצאתי עצמי בצומת. לא באמת בצומת, כי דילמה של ממש לא הייתה, ובכל זאת – ריאיון קבלה, מה אני יודעת מי הן ומה דעותיהן, הלוא גם באוניברסיטה, מעוז הליברליזם בעיני עצמו, ישנן מספיק תופעות של שמרנות ואטימות, ובכלל – בקושי דקה לתוך מה שאמור להיות ריאיון, ומה עם מעט ענייניות פה, לא בהכרח מתחשק לי לפרוש כאן ועכשיו את חיי – כל פן מחיי הפרטיים – בפניהן. למה אני צריכה את זה עכשיו, בדיוק בשנייה הזו? אי אפשר היה להמתין רק רגע עם כל זה? לא, אי אפשר היה. פשוט כי בת הזוג שלי היא לא "בעלי", ואם לא אתקן אותה עכשיו, ארגיש נרמסת על-ידי הסיטואציה, על-ידי הנחות היסוד המושרשות האלה, מאוחר יותר. ולא, אני לא רוצה.

ההתקוממות הפנימית שלי על מי שמכוון את הדברים מאי-שם נמשכה בדיוק חלקיק השנייה הרגיל, ובסופו כבר שמעתי את עצמי עונה-מתקנת: "בת הזוג שלי לקחה אותם". ועוד חלקיק שניה עבר, חלקיק שתמיד אני מזהה היטב, זה שלפני התגובה: השתהות קלה כהרף עין, כמעט בלתי מורגשת, אבל שם. בסופם, היא מחייכת חיוך רחב, נכון שכזה, מודע, מושיטה לי את היד מעברו השני של השולחן ללחיצה, וכמוה עושה גם המרצה הצעירה יותר, ואז הן פוצחות במסכת עצות משועשעת, ולרגע, כך נדמה, אנחנו מייסדות שם את אחוות הנשים שמפתחותיהן נלקחים מהן על-ידי הסיגניפיקנט את'רז שלהן.

בשבת שלאחר מכן אני מספרת לגיסתי על הריאיון, והיא מתפוצצת מצחוק, מרוצה, מתעקשת שזה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי בריאיון הזה. אולי, אני חושבת, ואולי גם לא. כך או כך, זה הרי רק עוד רגע שכמוהו כבר היו לי הרבה, וכמוהו עוד יהיו לי כל החיים. זה אף פעם לא נגמר, ולפעמים, האמת, יש בזה משהו מתיש.

***

ובכל זאת, אני חושבת, הרי אין ברירה אחרת. ממש במקביל לכל זה פרסם שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע את הפסיקה הזו בעניין מחלוקת עזבונו של איש אקדמיה שהלך לעולמו, אחרי שחי עם בן זוג לאורך כעשרים שנה ולא יצא מן הארון, מחשש למעמדו. בצוואה הפקיד את העיזבון בידיה של אחותו, ובן הזוג יצא לקרב משפטי. השופט דחה את טענותיו של התובע תוך שהוא מפרש את החוק מתוך תפישת עולמו הפרטית, תוך דחיית פרשנות מקובלת של בית המשפט המחוזי בנצרת ושל בית המשפט העליון להגדרה "איש ואישה" בחוק, ואגב הפלגה בדימויים יצירתיים שנועדו להמחיש עד כמה בלתי נתפש הוא בעיניו כל קשר שאינו בין גבר לאישה.

הפייסבוק שלי רעש, אנשים שיתפו שוב ושוב בלינק לידיעה. בתוך הקהילה העניין זכה לתהודה מסוימת, והיטיבה לכתוב עליו בת עמי. ובתוך זה נשארתי אני עם כל מחשבות ולקחי הארון שלי, בעיקר. שופטים מוטים-אידיאולוגית אינם מחזה נדיר במקומותינו, וזו לא הפעם הראשונה שאני שומעת על פסיקה של שופט בערכאה נמוכה, שאינו מוכן להעניק "גושפנקא" ל"דבר הזה" באולם בית הדין שלו, על אף שברור לו שבערעור עתידה הערכאה הגבוהה יותר להפוך את פסק הדין שלו, על בסיס תקדימי עבר דומים. בעייתית ככל שתהיה התופעה הזו של שופטים דעתניים – כאלה שדעותיהם לרוחי וכאלה שלא – אותי הכעיס בעיקר המנוח, שחשש כל כך למעמדו באקדמיה, עד שהסתיר את בן זוגו ובכך מנע פרשנות של "ידועים בציבור" למערכת היחסים ביניהם – בדיוק מסוג המצבים המעורפלים שמאפשרים לשופטים מעין אלה לעשות בחייהם של אנשים כבשלהם, ולהפוך אותם לשופר להשקפת עולמם הפרטית.

חשבתי על הכוח שצריך לגייס כדי להכריז פעם אחר פעם "אני שונה", גם במקומות שבהם אין לי בכלל כוח להיות שונה, ולא בא לי להתבלט כאחרת.

חשבתי על הארווי מילק שאת הביוגרפיה שלו, The Mayor of Castro Street,  הביא לי אחי ששב לפני כמה חודשים מביקור בסן פרנסיסקו בלי שבכלל ביקשתי, והיא כתובה, לפחות בחלקה, כסיפורם של ההומואים בארה"ב; אבולוציה אישית שלו, שלהם. וכמה שהתרגשתי, תוך כדי הקריאה, להיות חלק מהתנועה הזו, מהקהילה הזו, על אף שאני לא גבר, לא הומו ולא אמריקאית. ובכל זאת, היו שם חוויות אוניברסליות, שאיתן יכולתי להזדהות. אבולוציה שלנו.

(ועוד אחד, בגלל המילים. נאום של מילק, בקליפ לגיוס תמיכה להתנגדות ל"הצעה 8" בקליפורניה ודומותיה, המבקשות לעגן בחוק את האיסור להחלת מוסד הנישואים על בני זוג מאותו המגדר)

חשבתי גם על מלאכים באמריקה, ועל התחושה שהציפה אותי במהלך הצפייה לפני שנים, שאני חלק מ"עם" ייחודי ונרדף, שעבר הרבה ועובר עדיין, ובכל זאת ישנם בו הכוח והאופטימיות והתקווה לעמוד ולתבוע שוויון.

וחשבתי על הגאווה, קטנה וגדולה, על כך שהיא התשובה היחידה, התקווה היחידה, ועל כך שאין לנו כל דרך מלבד החוצה מן הארון.

הו, וואו, בסוף יצא קצת מניפסטי. אם צלחתם עד כאן – אתם הגיבורים שלי.

%d בלוגרים אהבו את זה: