הרעוּת

ביומיים בלעתי את מה שאבד בזמן, ספרה של נורית גרץ שמתעד את עשרות שנות החברות בינה לבין עמוס עוז. נתקלתי פה ושם בשמו של הספר, וכותרת המשנה שלו – "ביוגרפיה של ידידות" – במיוחד ישבה לי אי שם בירכתי התודעה, ואף על פי כן לא דירבנה אותי מספיק בשביל לעשות עם זה משהו. הספר נכנסהמשך לקרוא "הרעוּת"

לעזוב את יפו

ההכרה עטה באחת בחמש לפנות בוקר, כשפטפוטיהן המצווחים של הדררות בחלון המטבח גוררים אותי מהשינה, אל דלת חדר הילדות, לסגור, פן תתעוררנה בשעה שכוחת אל כזאת, אל ערנות קהת חושים, אל ערפילי מחשבות הולכים ומתבהרים, מתמקדים כמו תמונה שמחפשת פוקוס, יוצאת ממנו, מתחדדת שוב: הגירה. זה מה שזה. הגירה-זוטא, נכון, ועדיין. אין שקט ביפו. ישהמשך לקרוא "לעזוב את יפו"

בלי "אבל"

לפני שלושה שבועות, אחרי התגרויות הדדיות בינה לבין ילד בגילה של א' (6), מהכיתה שלה (הוא כיבה את להן את האור בשירותי הבנות, הבנות הגיבו בהקנטה של שינוי שמו לשם של בת), הוא הדף אותה אל הקיר שליד חדרי השירותים, הצמיד אותה אליו וחנק אותה. היא לא יודעת כמה זמן זה נמשך, כמובן. היא רקהמשך לקרוא "בלי "אבל""

עד מחר

בבוקר זה לא באמת ברור. השמש מדרום-מזרח בוהקת כל כך, נותנת קדימות לשאלות קריטיות כמו מידת הסטת הווילון בחלון מאחורי, כמה לכסות, כמה להשאיר כך שאפשר יהיה להמשיך לקרוא את האותיות שעל המסך. והציפורים, הציפורים הארורות האלה והשיח העירני שלהן בדקל הגבוה ובצמרות המקיפות את הגינה. בדיוק בגלל הציפורים האלה, כשמדי פעם מישהו מתקשר אלייהמשך לקרוא "עד מחר"

כלובים

  היה נהדר בכנס הפנקס. באמת, שהיה נהדר. כמו בכל שנה, בעצם. אבל בזמן שהמתרגמת והמול"ית גילי בר הלל סמו אמרה דברים נכונים-לכשעצמם, על זה שהכול יחסי, ושהעובדה שילדים לא קוראים באותה צורה שאנחנו קראנו לא אומרת שהם לא קוראים בכלל, ושבכלל האחריות היא שלנו וגם היללה את הפוטנציאל – היצירתי, האנליטי, החברתי – שבכלהמשך לקרוא "כלובים"