טוני סופרנו בכפר סבא

בבוקר, בכניסה לבית ברל, אמרה הפעוטה, "אמא, תסתכלי על הדברים האלה שם, אפורים ושותקים." היא לא התכוונה לעננים, דווקא, והראש שלי מאליו הלך אל המילים של טל ניצן. (איזה מזל שיש טקסטים שהראש הולך לך אליהם, שנותנים יד בעולם.)

מתוך "באיזו ארץ", לשכוח ראשונה (עם עובד, 2009), עמ' 63

לקראת המעבר כתבתי, "באחת פתאום התחוור לי, שזה פשוט יהיה עולם חדש, שונה באיזה אופן מהותי שאין לגשר עליו, שאל ספו אני מגיעה כדי לחצוב לילדות שלי חיים קלים יותר מאלה שנראה שיפו יכולה להעניק להן, אם לשפוט לפי ההשפעה שלה על הבכורה שבהן בשנתיים האחרונות ("אבל ילדים צומחים גם מדברים כאלה, לא?" שאלתי כשעוד לא הייתי מסוגלת להכיר בכך שבאמת צריך ללכת. "כן," נעניתי, "אבל צריך לשאול: למה שבכלל ייאלצו לצמוח מהם, אם אפשר שלא?"), אולי גם כדי שיהיה לי עצמי קצת שקט יותר. אני אלמד את הקודים שלו כמיטב יכולתי, אלמד לעשות את כל התנועות הנכונות, אני לא באמת דואגת. אבל אני מתקשה להעלות על דעתי, שהן יוחשו לי טבעיות. אני מגיעה אליו כגולה, כפליטה שפשוט מצוידת במספיק כלים כדי לצלוח את מלאכת ההתחזות; כאורחת באיזה אופן יסודי ועמוק, שספק אם יש לו תקנה. כמי שזה איננו ולא יוכל באמת להיות ביתה."

צדקתי ולא צדקתי. זה באמת עולם חדש, זו באמת סוג של הגירה, אני לא יודעת אם ההשפעה של כפר סבא על הבכורה שבהן אכן מיטיבה-באמת, אני חוששת שלא ממש, לי עצמי לא שקט יותר, אני לא לומדת את הקודים ולא יודעת לעשות את התנועות הנכונות, אני כן דואגת כי לא טבעי לי. אני בהחלט גולה כאן ולא נראה שיש לי הכלים לצלוח את מלאכת ההתחזות. אני אכן אורחת, באופן שאין לו תקנה.

בשבועות האחרונים אני צופה באיחור אופנתי-לעילא ב'סופרנוס'. אני נגעלת מטוני סופרנו ונכמרת בגללו, הוא מבהיל אותי וצובט לי בלב בו-זמנית. באיזה פרק בעונה הראשונה, נדמה לי, הוא מנסה להשתלב במשחק גולף של שכנו הרופא ומכרים של השכן, ושוב ושוב מתחוור לו שהוא דב אקזוטי מרקד ומושך-מסקרן מחד אבל גם זר ואחר מאוד מאידך, אפילו דוחה; שהוא תמיד 'טוני סופרנו' ולא אחד משלהם; ושהגבול מסומן לו בגינוני-מלכי-אנגליה, כדרכה של הבורגנות.

אנשים פה אינם רעים, זו בכלל לא הכוונה. כיחידים, פה ושם, חלקם נעימים לי. חלקם היו נעימים וחדלו מאוד להיות כאלה. וגם "כפר סבא" היא בסופו של דבר סוג של פלייס הולדר, שקול לאתרים אחרים. באותה מידה אפשר לומר "גילמן", נגיד, או "טוויטר". גם אני, כמובן, לא נטולת אחריות לחוסר היכולת שלי להשתלב. בראש מסתובבים לי פכים ששרבטתי איזה יום, עוד ביפו, לפני שנים:

בגן, בבוקר, בשולחן סמוך, ע' אומר לג', בתדהמה, בייאוש: "אבל אתה היית אצלי בבית!"
את התשובה של ג' אני לא שומעת. היא נאמרת בטון שקט מדי בשביל שתגיע אליי. אבל אז, ע', בעלבון, בצעקה: "אז גם אני לא חבר שלך!"
___
בדרך הביתה, סווייד ברדיו: And maybe we're just kids who've grown.
___
בדירה ליד, צ'וקה מייללת ארוכות וחורכת את הקירות, את הדלתות, את כל מה שבינה לביני, מפרקת אותו לפרודות, מפוררת.
___
תמיד אותו הקיר.

אבל לצד קירות הלב שאנחנו סוחבים לכל מקום שאליו נלך, ישנו עוד עניין. קהילות הן המשך הילדים המקובלים של הכיתה באמצעים אחרים. למי שבפנים קל מאוד לא לראות את ציפוף השורות שניכר היטב מבחוץ, קל להביט בפליאה על התנהגויות שמפירות את הקודים המקובלים, שחלק ניכר מהן הוא בכלל עלבון של ילדים שנדחו, שרק עטוף בשכלול בטיעונים שכלתניים, כמו שלימדו אותנו שעלינו להיות בחברה (בורגנית) מתורבתת: רציונליות, ענייניות, לא אישיות ולא רגשיות. חלילה, רק לא אישיות ולא רגשיות. טוני סופרנו, נגיד, הוא הר געש רוחש ופעיל של שלל יצרים ורגשות אישיים לגמרי, שלעיתים כה קרובות הלוא רחוק מאוד מ-It's not personal, it's business שלכאורה מזוהה עם שכאלה. בגלל זה הוא כל כך לא מתאים – בעצם, לשום מקום.

אני משננת לעצמי שילדים צומחים גם מכאלה, גם ילדים שגדלו. את ה'כאלה' לא תמיד אפשר לחסוך.
אני מנסה להתנחם בכך שבגרסה של ניצן לאותו טקסט, בספר הילדים בארץ אחרת, שמבוסס על חוויות ההגירה שלה כילדת דיפלומטים, הניסוחים עדינים יותר, לא מקפלים בתוכם דחייה מכוונת או תוקפנות אלא יותר חוסר מודעות והרגל, והחוויה כולה מזמנת, בכל זאת, בעיקר השתוממות, וקצת פחות כאב:

מתוך בארץ אחרת (עם עובד, 2013). איורים: כנרת גילדר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: