מקום שמח

הנושא המארגן של גיליון החודש שעבר של כתב העת לילדים אדם צעיר היה 'הרפתקה'.
במרכז הגיליון עמד סיפור מקסים של רינת פרימו, על ילד בשם איתמר, שחברתו הטובה עוברת לגור בארה"ב. היא עצובה, והוא מנחם אותה שזו תהיה הרפתקה, ואז נעצב על עצמו, על חייו הצפויים ונטולי ההרפתקאות.
אז הוא מארגן לעצמו אחת כזאת, שמתחילה בחוסר הבנה חמוד לגבי איך עובדים (או איך לא עובדים) מספרי אוטובוסים: הוא מאחר לביה"ס, ומחכה לקו 55. כשזה ממאן להגיע, אחרי פעם או פעמיים שעובר קו 56 הוא עולה עליו, במחשבה התמימה שמקסימום הקו הזה ייקח אותו לתחנה קצת יותר רחוקה, והוא פשוט ילך ברגל בחזרה. משם זה מתגלגל, בסדרת צירופי מקרים, הנחות אוטומטיות וסתם הימנעות מלתקן אותן באופן פעיל ליום ממוזל במיוחד, בעיקר לילדה בשם עומר, שכל הכיתה שלה מחרימה אותה.

לפני חודש אחשלי ומשפחתו לקחו עצמם מפה, כדי לזוז שנה ברחבי העולם.
אנחנו צוחקים עליהם שגם כשהם בארץ, הם מהאלה שלא מסוגלים לא לזוז.
אז עכשיו הם זזים כל שבוע מאיירבנב אחד למשנהו, חודש היו במונטנגרו, עכשיו הם באיטליה, בהמשך – מי יודע. זה די טיול תלוי מגבלות פנדמיה.
אני ממש שמחה בשבילם. הם החליטו באומץ ובנחישות, חרף כל הרמזים שהיקום ניסה להעיף עליהם כדי להניא אותם מהרעיון – וזכו.
אבל הדבר הזה מבפנים אצלי, ששונא את הצעד הראשון אבל כל כך אוהב את התנועה האינרטית שאחרי, לדבר הזה מבפנים, זה לא כזה פשוט.

ואפילו לא הבנתי עד כמה אני רוצה לזוז, עד שמצאתי את עצמי בשעת בוקר מוקדמת מטיילת ברכבות.
תהיתי: כמה שנים לא נסעתי ברכבות? וחשבתי, שבא לי שזה יקרה יותר.
מאחר שכל מיומנויות השימוש בתחבורה ציבורית שלי מנוונות למדי, זו באמת הייתה קצת הרפתקה, שגולת הכותרת שלה הייתה, כמובן, החשש המכרסם שמא אולי עליתי על הרכבת הלא נכונה לתל אביב. כשהרכבת נעה מזרחה במקום מערבה כמו שההיגיון שלי חשב שהיא אמורה לעשות, חשבתי כמה מצער שאני בעצם צריכה להגיע בשעה ספציפית ולא באמת יכולה להתברבר כמו איתמר. אבל בחרתי לא להילחץ, אמרתי, "נראה", ואז עשיתי את הדבר החכם ביותר שעשיתי כבר הרבה זמן: הפעלתי את הפודקאסט Happy Place שאליו התגלגלתי כמה ימים קודם לכן.
Happy Place הוא פודקאסט בריטי בפורמט שיחה אחת-על-אחד של המנחה עם דמויות, מוכרות ופחות מוכרות, דמות אחת בכל פרק, על שלל נושאים של בריאות וחוסן נפשיים. אני לא חסידה גדולה של מיינדפולנס, מדיטציה, פודקאסטים, ספרי סלף הלפ וכך הלאה, מהטעם הפשוט שאני מתקשה להעניק לעצמי את האפשרות שהם מציעים לנוח. אבל יש משהו שמצאתי שקשה מאוד לעמוד בפניו בפורמט השיחה הפתוח, הכן, מלא ההומור והחומל-מאוד שפרן קוטון מחזיקה מול המרואיינים והמרואיינות שלה שם. ככול שהקשבתי ליותר פרקים הרגשתי שהאפקט הוא של ציפה רגועה במים. (או, לחלופין, של נסיעה נינוחה ונטולת דאגות ולחצים ברכבת.
מהפודקאסט, ומפרק שבו התארחה בו העיתונאית והכותבת הבריטית קייטלין מורן, התגלגלתי לספר שלה, More Than a Woman, שעוסק בחייהן של נשים בנות ארבעים ומשהו. הוא מצחיק למדי, וכמובן שופע יופמיזמים ציוריים, לשון המעטה ושנינה בריטיות. (מובן מאליו שאני מקשיבה לו/ קוראת אותו ובו-זמנית חושבת איך הייתי מתרגמת אותו לעברית, אילו הייתי נדרשת למשימה המאתגרת עד-מאוד הזאת.) אבל הוא בעיקר מספר סיפור שדי נדחק לקרן זווית בתרבות הפופולרית: סיפורם המשמים של מאחורי הקלעים של חיים ש"עובדים".

For we don’t write novels about long and happy marriages. We don’t have big blockbuster stories on how to raise children. We don’t show the endless, everyday business of domestica. We don’t show the house that becomes a refuge for relatives who are breaking, broken, or unwell. We don’t show how thirty turns into forty, turns into fifty; we don’t show towns as thousands of houses with thousands of silent marriages in them. We don’t show equal partners running a collaborative effort. We don’t show the adventure of keeping love alive until we die. We have no template for that.

Moran, Caitlin. More Than a Woman (p. 36). Harper Perennial. Kindle Edition.

ועל נשים בגיל מסוים (אני לא אכתוב בגיל העמידה. אני לא.) היא כותבת:

“You know how when you’re trying to get someone in customer service to e.g., mend your telly, for example, and they keep fobbing you off with some arse called Simon or Dev, who just fucks it up even more? And your husband always says—” “He always says, ‘You need to keep asking to be transferred until you get put through to a middle-aged Scottish woman called Janet—because she’s always the one who goes, Ach, what a pickle. I’ll sort this out in two minutes.’ And—she does!” “Yes. The Janet Theory.” “The Janet Theory.” “Yes. Well.” She points at me. “You’re Janet, now. You’re the Janet in everyone’s lives. If anything’s going to get sorted out, you’re the one who’s going to have to do it. No more messy nights out, or voyages of self-discovery. You are about to be required to hold the fabric of society together. For no pay. That’s what being a middle-aged woman is.”

Moran, Caitlin. More Than a Woman (p. 6). Harper Perennial. Kindle Edition.

בין לבין, מכיוון שנראה שברוחי היגרתי בשבועות האחרונים קומפלט ללונדון (הנה לנו מקום שמח), צפיתי גם בפרק מתוך הסדרה ‎I Am‎…‎ של הבמאי דומיניק סבאג' בערוץ All 4. הפרקים בסדרה אינם קשורים זה לזה עלילתית, כל אחד מהם עוסק בחייה של אישה אחרת, והם מצולמים באימפרוביזציה, לפי קווי תסריט כלליים.
הפרק שבו צפיתי, I Am Victoria, עוסק בהתמודדות של אישה בשם ויקטוריה עם חרדה, בהתקף שנבנה לאורך יומיים.
אבל האמת היא שצפיתי, ולא חשבתי שזה רק על חרדה, ספציפית. חשבתי שזה על אישה בגיל מסוים – בדיוק מהסוג שעליו כותבת מורן – שמנסה להחזיק הכול אבל לאורך הפרק פשוט מתפרקת, בלי שאפילו ברור למה. גם לה לא ברור למה – גם לוקח לה זמן להבין שזה מה שקורה – אבל קליידוסקופ שלם של ניואנסים בדיבור, בהתנהגות, בהבעות פנים מבהירים, שהיא לא מסוגלת יותר.
צפיתי בדמות של ויקטוריה ותהיתי כמה נשים שאני מכירה היו צופות בהופעה הזאת ולא מרגישות ברגעים מסוימים שזה כמו להסתכל בראי.
ההחזקה העצמית, ההכרח וגם הצורך לתפקד, לא להניח, לא להיפרם, לא לפספס; התחושה, לפעמים, שכל כך הרבה תלוי בנו כדי שיתבצע 'נכון' ו 'כמו שצריך'. חשבתי על מכרה מטוויטר, שצייצה פעם על ההבדל בין נשים וגברים כעל ההבדל בין מי שמחזיק – מחזיקה – בראש את הלו"ז והאחריות ומקבל – מקבלת – החלטות יומיומיות שקשורות לילדים והעומס המנטלי הגדול שנלווה לכל זה. וזה לא רק הבדל בין נשים לגברים. זו חלוקת עבודה שקיימת ברוב מערכות היחסים הזוגיות, לרבות בשוויוניות למדי או מאוד.
זו לא רק החרדה. זה העומס המתמיד, שאין לו הקלה ואין בו הפוגות, בטח לא בשנה וחצי של פנדמיה, והתחושות שהעומס הזה מביא איתו, ובראשן תחושת המחנק. הרצון לשבור הכול לפעמים, והדיסוננס בינו לבין ההכרח להחזיק ולהחזיק.
אבל אולי זה אפילו עוד יותר מזה, משהו קיומי יותר של נשים בגיל מסוים, גם ללא תלות ישירה בגורמים מסבירים כמו פנדמיה ואפילו לא של המבנה החדשני, בן שני דורות, של משפחה עם שני הורים עובדים, נשים קרייריסטיות ונשים שמנסות לקיים "הכול" בו-זמנית. כי צפיתי בוויקטוריה ודווקא חשבתי על קלריסה ווהן, הדמות שמשחקת מריל סטריפ בסרט 'השעות' שנעשה לפי הספר של מייקל קאנינגהם באותו שם. הרגע שהיא יושבת שם ושואלת Why is Everything WRONG?‎ וחשבתי גם על קלריסה דאלוויי עצמה, דמות מרומן בן מאה, ואיך אולי לא במקרה לא הייתי מסוגלת להתחבר לרומן הזה באמת כשהייתי בת עשרים ומשהו, ורק כשקראתי אותו שוב לא מזמן, הוא כמו 'התיישב'.

לונדון-לונדון, אבל בפועל, בגופי, אני עדיין בשרון הבורגני.
אז חזרתי לרוץ, כי אם כבר קלישאה של אישה בגיל מסוים, אז באמת שיהיה בתנועה.
אלא שבמקום ריצות הערב שגמרו לי את הערבים ואז את הלילות ואז את הבקרים שאחרי, אני מתעקשת עכשיו לרוץ בשעות הבוקר. אבל מאחר שאני בכל זאת אני, אני עדיין לא סובלת את אור היום, ולכן מאלפת את גופי, שאיננו מהסוג המשכים קום מטבעו, להתעורר בחמש, שלוש פעמים בשבוע ולסיים את האימון עם אורות ראשונים.

זה גם 'לזוז', וגם 'הרפתקה' [כי, בואו, זינוק נחשוני לעתיד של שנות הזיקנה, בצורת התעקשות לסגל לעצמך יקיצה מוקדמת בטרם עת – מה לא 'הרפתקה' בזה?] אבל בעיקר, זה פשוט מתאים לי ומיטיב איתי, והדבר שכנראה קורה בגיל מסוים הוא שגם את זה את מתחילה ללמוד. רופאה מעצבנת שאלה אותי השבוע למה אני רצה. "כי זה כיף," אמרתי לה. "גיליתי, שזה כיף לי."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: