זו כן מס' 42

גדלתי בחבר'ה. החבר'ה של ההורים שלי שהלכו איתם מביה"ס היסודי ואז לתיכון ואז לגרעין, ואנשים שהצטרפו לגרעין ובני זוגם. בהמשך הצטרפו פה ושם גם אנשים מבחוץ, ממקומות עבודה. ממקומות העבודה של ההורים שלי, הכוונה. שלא לדבר על זה שמקום העבודה של אבא שלי, החברה שהקים, הפכה למקום עבודה של כמה וכמה מאנשי החבורה ההיא לתקופה לא מבוטלת. גדלתי בחבורה, אבל לא רק זה: גדלתי בבית שהיה הכוח המארגן שלה וגם מוקד התכנסות מרכזי, כמעט בלעדי.

זו לא אני.
אין לי חבר'ה. בניסיון להפוך להיות משהו לכאורה רצוי יותר שלא ניחנתי בו צירפתי את עצמי פה ושם לחבורות, קבוצות, קהילות. בלימודים, בארגון התנדבות, בקהילות וירטואליות, ובשנים האחרונות לקהילות חינוכיות. זה לא טבעי לי, ואני מוצאת את עצמי נוכחת נפקדת ללא תקנה. במפגש שנכחתי בו לא מזמן אמרה מישהי שהיא לא אדם של חבורות וקבוצות, אין לה או לבן זוגה "חבר'ה" או קבוצת חברים משמעותית, אבל היא לא רוצה שהילדים שלה יגדלו ככה, היא רוצה משהו אחר בשבילם, אז היא מנסה. עוד משתתפים בשיחה הביעו תחושות דומות. הקשבתי להם ולעצמי, וחשבתי, שמתחת לכל הרציונליות והוויתור וה"בשביל הילדים", אנחנו עצמנו חבורת ילדים, רק עייפים וחבוטים ולמודי אכזבות מכדי להודות, שבנו-עצמנו עוד קיים הזיק הזה, שממאן להינגף: התקווה להשתייך.
זיק זה דבר עדין. תקווה היא דבר רך.

לפני הרבה-הרבה שנים כתבתי, "אני הילדה שנראית לכולכם מתנשאת, עומדת מהצד בעיניים בוערות".


זו תמיד תהיה גם-אני, אבל אינני הילדה עוד.
הילדה-שבאמת מדברת על חברות. בדמעות היא אומרת שתסתפק בחברה אחת, רק אחת, שתהיה כמו יומן, שתוכל לספר לה הכול, לסמוך עליה, לדעת שתהיה איתה בכל מקום.
ביום ההורים אני מספרת על האמירה הזאת שלה למחנכות, בתוך שיחה רחבה על עניינים של הקשר חברתי.
אחת מהן אומרת, בקול גבוה, תקיף אבל מזדעק: "תגידי לה, שאחרי שלושים וחמש שנים אני אומרת לה: אין דבר כזה! אין!"
כמה מאיתנו למדו להסכין עם האין? כמה מאיתנו בלב פנימה עדיין בנות שמונה? ומה לעשות עם תחושת האשמה, שמכל הדברים להוריש לבתך, אז דווקא את הכמיהה הזאת, הסולידית כגוש ממאיר?
ואיך בכלל ירשה את זה? מתי ראתה אותי עם חברות, כמה מעט שמעה על החברויות שלי. איך זה שזה עובר?


עמוק בלילה, מול הים בין הרצליה לתל אביב, שואגות מצחוק על כסאות חוף בחושך, י' אומרת לי על הבת שלה, "אבל מאיפה היא לקחה את זה? איך זה שזה עובר?" על התנהגות שהיא לגמרי היא, לגמרי היא שהייתה. אני יודעת שזו לגמרי היא שהייתה, כי הייתי שם, עדה לילדה-נערה שהייתה, ואני זוכרת.


בדרך אל הים, בירידה אל החוף, היא אומרת, "נראה לי שלא הייתי כאן מאז הצבא"
"אני הייתי לפני שנה," אני אומרת. "קצת פחות. איזה ערב טראומטי."
"את עדיין מייצרת טראומות???" היא צועקת עליי ונקרעת מצחוק.

חברה שאת יכולה לסמוך עליה, שתהיה איתך בכל מקום, זה לא תמיד עניין של זמן ומרחב, אני רוצה ללמד את א'.

זו האפשרות שהיא תיקרע ממך מצחוק שלגמרי צוחק ממך ולא צוחק עלייך בכלל, זו האפשרות שתוכלי להגיב לצחוק הזה בצחוק משלך, "פפפ, וואו, כל כך. מה לעשות שלא חסרים אנשים לייצר איתם טראומות?!" ואז להתפוצץ מצחוק כי מי כותב את התסריט המופרך הזה, שבדיוק רגע אחרי עולה מולכן מהים טראומה ישנה בשר ודם.
זו האפשרות להשלים פערים, גם על המנגנון שמזמן את הטראומות להשתחזר, כאילו מאליו.
זו האפשרות לצלול משומקום של שנתיים לשיחה שאין בה רגע זר, שבסופה תעלו מהים שתיכן בתחושה שמשהו בבית החזה התרחב והתרווח.
זו האפשרות שגם את זה תהיו מסוגלות להגיד זו לזו בקול, ככה, קל.
נוכחות זה חשוב, אני רוצה להגיד לבת השמונה שלי, אבל טיב הדבר שנוכח חשוב יותר. הלוואי שלא תצטרכי לאבד כל כך הרבה – זמן ולא רק זמן – עד שתוכלי להרפות, להתמסר לאינספור הדרכים להיות נוכחת ואינספור הדרכים לאפשר לאחרות להיות נוכחות עבורך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: