הרעוּת

ביומיים בלעתי את מה שאבד בזמן, ספרה של נורית גרץ שמתעד את עשרות שנות החברות בינה לבין עמוס עוז. נתקלתי פה ושם בשמו של הספר, וכותרת המשנה שלו – "ביוגרפיה של ידידות" – במיוחד ישבה לי אי שם בירכתי התודעה, ואף על פי כן לא דירבנה אותי מספיק בשביל לעשות עם זה משהו. הספר נכנס לרשימת ה"מתישהו, כשיזדמן" הארוכה.

ואז קראתי את הכתבה על הספר, שהתפרסמה ב"הארץ" לפני איזה זמן. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת, על בשרי, מהו טריגר. בשבועות שחלפו מאז התחבטתי אם לקרוא את הספר או לא. אולי נכון יותר לומר, שבשבועות הללו אזרתי את האומץ, כי היה ברור שאני רוצה לקרוא, דווקא בגלל כל הטריגרים ופעמוני האזעקה שהתנפלו עליי מהמסך ורעשו בתוך ראשי כשקראתי אותה מספרת על הספר ועל עוז, והיה ברור גם שאקרא למרותם.

למי צלצלו [1]: פעמונים

אחד הרגעים היפים בספר, הוא רגע הצטלצלות הפעמונים. הוא לא רגע של עמוס עוז, אלא דווקא מין פתיחה אישית של גרץ לספר.

היא מספרת שם על בנותיה, שהעירו לה על פעמונים רבים מדי שנשמעים לאורך ספרה על דעת עצמו, אותו כתבה על בעלה, עמוס קינן, ואיך רק אחרי שמחקה עוד ועוד דנדונים מכתב היד, הבינה למה הם כל כך נוכחים שם: "כי בשנים שכתבתי עליהם היה באמת קול חגיגי שקרא לגיבורים שלי, עמוס, אבא שלו, חברים שלהם, ואמר להם שיש מקום שלם שאליו הם הולכים והקול החגיגי הזה היה, בין השאר, קול הפעמונים. […] בפרפרזה על שירו של ג'ון דון, הדורות שעליהם כתבתי בספר – בגדוד העבודה, בשומר הצעיר, במלחמת תש"ח, לא שאלו למי מצלצלים הפעמונים, הם ידעו – להם הם מצלצלים."
ולמרות שקול הפעמונים הכזיב, וחזון הגאולה המוסרי, הצודק – "אוניברסלי ולאומי, יהודי ואנושי כאחד" במילותיה של גרץ – התגלה בחדלונו ובקוצר ידו, "הצלצול ההוא כבר נצרב בזיכרון. זה היה זיכרון של משהו שהיה כה קרוב לקרות, ואילו קרה, כך לפחות גיבורי הספר ההוא מאמינים, הכול היה אחרת. הזיכרון הזה של מה שיכול היה לקרות, היה גם הזיכרון שלי […] אבל משם הוא הלך והתרחק והפך לזיכרון של מה שלא היה מעולם."

ויותר מכל, היא כותבת, מבטא את הדבר הזה הפעמון בספרו של עוז, עד מוות, ש"מצלצל גבוה ונואש מעל הגבעות, הנהר והיער, ואובד במרחקים", מלווה את הצלבנים בדרכם לירושלים כדי להיגאל בה.

"הפעמון הזה, שקרא פעם למאמינים לתפילה ועכשיו איבד את התכלית והמטרה שלו, והוא מצלצל מתחת לשמיים שותקים, הוא פעמון מטאפיזי, לא ציוני. בסיפור עד מוות הצלבנים הם העולים לירושלים, לא היהודים. ובכל זאת הוא נושא זיכרון של זמן ציוני שבו למעשים היו תוצאות, ואם הפעמון צלצל הוא צלצל משום שהיה לו משהו לומר.
"מה בדיוק? אני כבר לא יודעת, לא בטוחה. אולי אני כותבת את הספר הזה כדי להבין ואולי פשוט כדי לשמוע אותו שוב."

אפלה

"אתה כל כך מתגעגע. . . כתוב ספר. תעשה סרט. כתוב מחזה. חפש את מה שאבד לך בזמן , ולא במרחב."
— עמוס עוז

עמוס עוז התגעגע הביתה ואת מה שאבד לו – אמו, שהתאבדה כשהיה בן שתים-עשרה – הוא אכן חיפש בזיכרון. זהו הבור האפל שאותו מסמנת גרץ, הבור שאי אפשר היה למלא. עוז יצר דמויות על גבי דמויות שניסו להגיע אליה, שדרכן ניסה להבין אותה. "פרויד היה קורא למסע הזה לאחור 'חזרה אל הטראומה'," כותבת גרץ. "[…] עמוס עוז לא הגדיר כלום, רק תיאר. מין שער נעול שעליו כל הגיבורים מתדפקים. בהתחלה בזעם, בשנאה ובאלימות, כאילו זר אורב שם וחוסם את הדרך, 'דמות מאחורי וילון'. אחר כך, בסיפורים מאוחרים, השער מתחלף בחלון שמולו יושב עמוס יחד עם אמו, כדי להבין אותה ולסלוח."

אבל צריך לחדד. את הדבר עצמו שאבד – אמת, אותו יש לחפש בזמן. שום דבר אחר במרחב לא יהיה הוא-הוא יותר, ולגעגוע לא תהיה רפואה. אבל את המזור לקרעים שנקרעו בנו, את הרטייה הזאת אנחנו מחפשים במרחב. גם עמוס עוז חיפש אותה שם.

למי צלצלו [2]: טלפונים

"למעשה עוד לפני הפגישות בקיבוץ התחילו שיחות הטלפון הקבועות שלנו, על הקביעות הוא היה זה ששמר. כל כמה זמן טלפון. בדרך כלל בדיוק ביום ובשעה שחשבתי לעצמי: מה עם עמוס? היום הוא בטח יצלצל. 'שמת לב שיש בינינו מין טלפתיה כזאת?' שאלתי אותו יום אחד, הוא לא שם לב, אבל רק אחר כך הבנתי שלא היתה בינינו שום טלפתיה, פשוט כל שבוע, ביום קבוע — יום ראשון, בשעה קבועה, שמונה וחצי, הוא היה מצלצל. בחורף, בקיץ, בימי חול ובחגים, במשך שנים על שנים. בינתיים נולד דניאל, הבן שלו, נולדה גם רונה, הבת שלי, דברים השתנו, חברים התחלפו, נסעתי לשבתון וחזרתי, הוא נסע לברקלי ואחר כך לקולורדו וחזר, אבל הטלפון המשיך להגיע באופן קבוע בכל יום ראשון, בשעה שמונה וחצי. היו לו שיחות כאלה עם הרבה אנשים, לכל אחד יום קבוע ושעה קבועה ולא ברור איך הוא לא התבלבל. […] יום ראשון, שש ושלושים, עוזי ברעם. יום רביעי, שמעון פרס. ניבה לניר ביום שני בשמונה בבוקר, ובולי, שעה לפני כן, בשבע. […]
"ובמשך השנים הללו גם הבנתי, הוא לעולם לא יפסיק לצלצל, כי הוא לעולם לא ינתק קשר, לא חשוב עם מי, גבר, אישה, אפילו לא עם חתול. ואחרי שקראתי את כל הספרים שלו וגם כתבתי עליהם את עבודת הגמר שלי ואחרי שכתבתי עוד כמה מאמרים ולאחר שנים של היכרות, ידעתי שעמוק בקרקעית, מתחת לכל זה, נמצאת האמא, שקמה ועזבה והשאירה אותו לבד והוא לעולם לא יעשה את זה לשום אדם, לא יעזוב."

מהעבר השני [1]: מישהו שומע

אבל בצד השני של השיחה, בעברו השני של הקו, צריך הרי שמישהו ירים את הטלפון. צריך שמישהו, שכבר שם לב ליום הקבוע בשבוע, לשעה הקבועה, יפנה את עצמו לקבל את השיחה. יהיה בבית ליד הטלפון. ישעה עיסוקים אחרים, גם במלאות ובגודש החיים.
צריך היה שמישהו בצד השני יראה את ההתמדה, יביט בה בעיניים חומלות, יקשיב לבקשה האילמת הזאת בנפש חפצה, יבין מאלו מעמקי אפלה הם בוקעים – ויאפשר. יתמסר, יתחייב, יפנה מקום בלתי מותנה. כי הלוא הטלפון יכול היה גם לצלצל ולצלצל ולצלצל באין עונה.

אפלה

"תכתבי, תספרי שמאז שהבן אדם הזה היה ילד בן שתים־עשרה וחצי ואמא שלו הלכה, כל השנים עמוק בתוכו הוא מרגיש שהוא לא שווה כלום, לא משנה כמה העולם פינק אותו ולכמה שפות תרגמו אותו וכמה כתבות כתבו עליו וכמה עותקים מהספרים שלו נמכרו. כל הזמן הוא נלחם באיזו הרגשה שהוא לא שווה כלום, כל הזמן הוא מחפש מישהו שיגיד לו אתה שווה משהו, אתה שווה משהו. זה כבר לא חוסר באהבה , זה חוסר בהרגשת ערך, שום דבר לא יכול לסתום את הבור הזה. שום הצלחה ושום תהילה ושום פרסים. גם אתה לא שווה כלום בתור איש, גם בתור גבר אתה לא שווה כלום, כי האישה שהיתה הכי חשובה לך בעולם קמה וטרקה לך את הדלת והלכה. זהו, זה כל מה שרציתי להגיד."

וגם:

"אני תמיד הרגשתי אשם, אני גם עכשיו מרגיש אשם, שאם הייתי ילד טוב זה לא היה קורה, אם הייתי ראוי לאהבה זה לא היה קורה וזה לא היה יכול לקרות. שום אמא לא עושה דבר כזה לילד אלא אם כן היא לא אוהבת אותו.״

מהעבר השני [2]: הפעמון המטאפיזי

"זה מה שקורה בספר בין חברים, כשהוא חוזר אל הקיבוץ של העבר כדי לאתר שם את החלומות הישנים שגם הוא עצמו חלם ולייצר מתוכם בשורה חדשה. בשורה צנועה, שאין בה אור לגויים וגם לא אור לעם ישראל והיא אינה מנסה לאחד אנשים תחת איזשהו דגל דתי, לאומי או אתני, ואינה מתיימרת לשנות את העולם. במקום זה היא מחפשת חמלה, דאגה ואחריות בין בני אדם בודדים, שם במקום שבו התמוטטו התקוות הישנות בתוך נופי העבר, מחפש הספר הזה הבטחות קטנות, קשר אנושי, לא יותר.
'מה אתה אומר? אני צודקת?', אני שואלת אותו והוא, כדרכו, מתחבר למה שאמרתי ומשפץ ומשפר: 'מה שקורה שם זה מין נס, נס מינורי. אני קורא לזה ניסון קטן' .
'למה נס?'
'למה אני קורא לזה נס? כי זה כמעט סותר את טבע האדם, ההתחברויות האלו בין אדם לאדם, זה כמעט נס בעיני. זה קורה, אני יודע, זה קורה. זה קורה . . . לאנשים, אבל זה נס.'
'זה לא מעט מדי בשבילך?'
'אני לא בטוח שזה מעט מדי בשבילי עכשיו, לא בטוח. היה פעם, היום לא.'
'באמת?'
'היום זה כל מה שאני צריך, כן.'
'גם בלילה, בחלומות?'
'לא צריך יותר. חמלה, רוך, הקשבה, לפעמים איזה סיגנל של סולידריות. מה בן אדם צריך?'
'לפעמים קצת יותר.'
'כן , אני לא מכחיש. אני רק אומר שמתגלה אפשרות, בתוך החושך נדלק איזה אור. זה לא מספיק. הייתי שמח להביא גאולה לעולם, שכולם יהיו מאושרים וגמרנו ואף אחד לא יסבול ואף אחד לא יהיה בודד ואף אחד לא יהיה נטוש ואף אחד לא יהיה נפגע ושכולם יחיו באושר, אבל אני לא יכול לעשות את זה , נורית. גם אף פעם לא האמנתי בגאולה כזאת מתוקה, אף פעם לא האמנתי.'
'אבל אם לא האמנת, אז למה בכל זאת זה נמצא בחלומות של הגיבורים שלך?'
'כי מי לא חולם על גאולה? איזה אדם לא חולם על גאולה?'
'זו לא תשובה.'

השיחה הזאת, מספרת לנו גרץ, התקיימה אחרי שמחלתו של עוז התגלתה בפעם הראשונה, כשהם כולם עוד הניחו שיש עוד שנים רבות לפניו שבהן ימשיך לחפש כפי שחיפש בעבר, ולא יעצור ב"בבשורה הצנועה הזאת". אבל לא היו עוד שנים והפעמון המטאפיזי ההוא, שצלצל, שינה את צורתו ונשאר כך, משונה שכזה. הזמן הציוני שנשא המיר עצמו בזמן חמלה בינאישי, "ואנחנו נשארנו עם זה –" כך היא כותבת, "אהבה וחמלה וספרים, וזה מה שהוא השאיר באופן אישי גם לי. בכך החלה הידידות שלנו לפני ארבעים וחמש שנים ב'קפה פטר' ובכך היא גם הסתיימה." לא הייתה לה ברירה, זו התשובה היחידה שאיתה נותרה.

אבל האמת היא שגרץ שמעה את הפעמון שבו צלצל עוז, הרבה לפני שניסח את "הבשורה הצנועה" שלו, וגם תוך כדי הדחיפה שלה, לתשובות אחרות, אולי צנועות פחות. ובחוש היא הבינה היטב מה הוא אומר ואת הקריאה שהוא קורא לה. עוז ביקש שיישארו איתו, שיהיו איתו, שלא ילכו. הוא חיפש במרחב את הנוכחות והעקביות שיכליבו, ולו במעט שבמעט, את קרע התחושה שהוא לא שווה כלום. שמישהו, בעצם הישארותו, יבהיר לו שהוא אכן שווה משהו: הוא שווה שיישארו איתו.
יותר מזה אי אפשר, כי מפוסט טראומה לא מחלימים.
למרבה האירוניה, ה"פוסט" איננו מצב של "אחרי", שבא אחרי שהטראומה הסתיימה; הוא מצב מתמשך, שבמסגרתו, כך ניסחה גרץ יפה כל כך בכתבה ההיא ב'הארץ', אי אפשר "לחיות את העבר כעבר, אלא כדבר שאתה כל הזמן חוזר אליו."
מפוסט ישחרר רק המוות, אבל לשכך אפשר, לערסל אפשר, להניח יד רכה אפשר, להביט בעין רואה ולהקשיב ולהסכים להיות, להסכים להיות, להישאר – כל אלה אפשר. זה עוזר. זה עולם ומלואו.
גרץ שמעה את הפעמון, וכמוה שמעו כל שאר חבריו של עוז שפינו מזמנם ומחייהם הגדושים, לפחות לשיחה קבועה איתו. הם ענו לו לטלפון. הם נענו לו.

וחבר אחר שלו, דויד גרוסמן, כתב שיר, שעכשיו פתאום, שבועות אחרי שנתקלתי בו במקרה באינטרנטים, אני פתאום חושבת שאולי הקול שהוא ממלל בו הוא (גם) קולו של עוז עצמו, התדר הסודי שגרוסמן – בידידותו, בעומק הרעות שהתעלה להעניק – הצליח לשמוע, ולהשיב לו "אני כאן."

[והדורות שאחריהם –מה? אלה שאחרי עוז, וגם אחרי גרץ וגרוסמן. דומה שכיום מגונה לצפות ואפילו לייחל להיראות ולהישמע כך; ולבקש מפורשות ממילא מסוכן. את התדר הסודי אסוראסוראסור להסגיר לעולם. אף אחד לא רוצה ששום פעמונים יצלצלו דווקא לו, יפלו עליו באמצע חייו העמוסים, העסוקים, ימלאו אותו תחושות אשם על שאינו רוצה להיענות להם, על שאין בו הנכונות באמת להיענות: לא הפעמון הציוני (כן, גם הציוני הצודק והמוסרי) וגם לא פעמון הרעות החומל של אחריתו של עוז – ובעצם, גם הטלפונים ממילא כבר שנים אינם מצלצלים, ואם כן מצלצלים נחשבים פולשים, מפריעים, מפרים איזה קוד הסתייגות יסודי, בסיסי, תובעניים באורח שאיננו תרבותי עוד.]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: