רוחות רפאים

יום לפני המעבר לקחתי את הילדות להוריי. לחסוך מהן את מחזה הבית המתרוקן סופית מנוכחותנו, לחסוך לעצמנו את חלוקת הקשב בינן לבין תפעול יום המעבר.
פעוטת הבית נכנסה לחדרה, אמרה "תודה בית, שנתת לנו לישון פה" והשתרעה על המיטה שלה בזרועות פרושות רחב. אחרי שחזרתי, פירקנו את המיטות שלהן, והחדר, שבימים שקדמו לכך הלך והתמלא ארגזים שנערמו בפינתו, הופשט מהן סופית.

מבין כל השינויים שהכנסתי (ושבתי והכנסתי) וצבעתי בעצמי בדירה הקטנה ההיא, החדר ההוא היה בבת עיני. תכננתי אותו לקראת הצטרפותה של הפעוטה אליו לפרטי פרטים. כמו בת הקבלן שאני, שבילדותה הכין לה אביה מקרטון ביצוע דגם מדויק של הבית ההולך ונבנה סביבם בעודם גרים בו והיא לא הפסיקה להתהפנט ממנו, ככה הכנתי תרשים מדוקדק של מידותיו ואז גם של הרהיטים שאמורים להיכנס אליו, והתחלתי לשחק – עד שבא אבא שלי, כמובן, ופתר את הקוביה ההונגרית: בואי נרים את המיטה שלה לגובה. מעל לכוורת. והוא תכנן עומסים ועיגונים לקירות העשויים מבלוק חולי מתפורר עם כל קידוח, והשתמש בעץ מהמיטה הישנה שלי, שקניתי כשעליתי לירושלים כסטודנטית לפני מיליון שנה (או עשרים), ובאמת הרמנו אותה, לגובה בלתי תקני בעליל, ואת הסולם צבענו יחד בחצר שלהם, עם א', שאת השלבים סידרה לפי צבעי הקשת, כשקלטה שהם שישה. את הפרקט בחדר ההוא הנחתי יחד עם אחי, את התמונות ליקטתי אחת-אחת מיוצרות שונות, הוא הכיל המון ובכל זאת הצליח לא להיראות דחוס, והכול היה מונח בו בדיוק במקום והיה בדיוק אנחנו, וביום-יום הוא גם היה מבולגן בדיוק כמו שחדר ילדות אמור להיות – וכל העת, במימד מקביל, הוסיף לעמוד בפינתו לול העץ שבו ישנתי שנים קודם, כשהחדר היה חדר השינה של סבא וסבתא, ואני הייתי בו פעוטה בעצמי.

לפני שנים, כרכזת המערכת של "זמנים", הייתי אמונה בין השאר על איתור הדיומיים החזותיים שילוו את המאמרים השונים בו, לרבות המלצות או הצעות לתמונת הכריכה. לקראת כל גיליון הייתי מגיעה לנירה, הגרפיקאית הנחבאת אל הכלים אבל הדעתנית והנהדרת בהוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה בקמפוס ממש פה, לא רחוק, ויום שלם יושבת איתה על העימוד המתוכנן. בשלב מסוים היינו מדברות על הכריכה. אחת הכריכות הראשונות שהייתי מעורבת ביצירתן הייתה עיבוד של שתי תמונות, מזמנים שונים, של רחוב אחד בשנגחאי. יש לי חיבה משונה לז'אנר תמונות ה"רפאים", שמניחות תמונת עבר על תמונה עדכנית באותה זווית, ומנכיחות את העבר בהווה, כמו בפרויקטים של ההיסטוריונית ההולנדית יוֹ הדוויח טאוויסה (Jo Hedwig Teeuwisse; תודה, מורן!), בעיקר כשהתמונות המקוריות הן פרוזאיות-משהו, ולא מז'אנר תמונות המלחמה המובהקות. חביבה עליי הפרספקטיבה שהן יוצקות במתבונן, האפשרות שהכול מוסיף ומתקיים בו זמנית, מימדים מקבילים שזורמים באותה נקודה במרחב, בלי לחדול, בלי להיעלם.
(כבר הרבה שנים שאינני חלק מ'זמנים' עוד, ונירה היקרה, שכל הזמן ההוא הייתה חולה, מתה עוד קודם.)

ככה חייתי בדירה הזאת, עם הנקודה המדויקת במסדרון שבה נראות בתמונה אני וסבתא שרועות על הרצפה, אני עם דפים וצבעים, היא רוכנת לידי, שתינו מרימות מבט למצלמה; הנקודה המדויקת שבה עמדנו אחי ואני עם נרות חנוכה מבריסטולים סביב ראשינו; המקום שבו עמד שולחן האוכל שלה, וריח הדגים מאיזו ארוחה של יום-החג באיזה ראש שנה עודנו באפי. המראה שלה צועדת בשביל אלינו, לחנייה שהייתה אז רק מגרש עפר חצצי, מעבר לגדר, שאז הוסתרה בפחות שיחים. דבר לא נפסק, דבר לא אובד, הכול גלוי ונאלם.

*

שלשום בבוקר ספק הצעתי לא'-ספק הכרחתי אותה לבוא איתי לסיבוב קטן פה. הייתי צריכה כמה דברים מטמבוריה, החלטתי על הדרך לתקן את האופניים שזנחתי מתחת לבניין חודשים ארוכים, וחשבתי שיהיה טוב שתתלווה אליי כדי לתקן על הדרך גם את האופניים שלה ובעיקר כדי לשבור את שגרת המסך-לגו-מסך-ברביות ולצאת קצת מהבית, להכיר את סביבתה החדשה. אלה האופניים שכבר שלוש שנים ברשותה ומעולם לא למדה לרכוב עליהם, כמעט תמיד סירבה לעלות עליהם בכלל, מפחד שתיפול.

בעודנו מחכות מחוץ לחנות האופניים בעיר החדשה הזאת, הגיעו שני רוכבים צעירים, מבוגרים ממנה רק במעט, אדומים ממאמץ ומהחום הכבד. היא בלעה אותם במבטים אכולי קנאה על העצמאות הזו שלהם, על תחושת הביטחון שהפגינו. כשיצאנו משם, אמרה שהיא רוצה לנסות. התרחקנו לרחבה סמוכה ודי ריקה מאדם, ושעה וחצי היא לא ירדה מהאופניים והתעקשה להמשיך ולנסות ולא לעזוב עד שתצליח. בסוף עזבנו לפני שהצליחה לגמרי, כי החום באמת הפך בלתי נסבל, אבל בעודנו דוחפות את האופניים בדרך חזרה, אמרה לי: "אני חושבת שעוד שבועיים בערך נוכל לצאת לטיול משפחתי על אופניים. אני אצליח. יותר נעים לי לנסות פה. המדרכות יותר גדולות, ולא משתוללים עליהן."

*

את שני הפוסטים הקודמים כתבתי בבת אחת. רגע חשבתי עליהם, רגע כבר זרמו אל המקלדת. על הפוסט הזה אני חושבת כבר שבוע. מאז המעבר אני שותקת. כלומר, לא פיזית, אבל שותקת. לא דיברתי עם אף אחד מלבד בני משפחה, לא נכנסתי לאינטרנטים. אתמול התחלתי בקטנה. לא רק בגלל שכל השבוע הזה כאילו לא עצרנו ולא נחנו כמעט בכלל. בעיקר כי פשוט לא רציתי לומר שום דבר לאף אחד, רק שיתנו לי לעבור ממשימה למשימה שאני חייבת לבצע, כי אם אעצור אולי אפול. מתישהו במהלכו הבנתי, שבעצם אני מזהה את התחושה: אחרי שא' נולדה רציתי הביתה, כל הזמן הרגשתי שאני רק רוצה ללכת הביתה, ושאי אפשר. שהבית ההוא איננו עוד, ואני אנוסה להמשיך לצעוד קדימה, כי אין שום אפשרות אחרת. ככה אני מרגישה גם עכשיו: אני רק רוצה הביתה, והבית שהיה איננו, ואין מה לעשות, מלבד להמשיך לצעוד קדימה. מתישהו המקום הנוכחי אולי יהיה בית גם. סביר שכן. זה פשוט עלול לקחת לא מעט זמן.

*

כשהכנו את א' למעבר הפיזי, לשלב האריזה, הסברנו לה שהתהליך הזה, של שבוע ומשהו של אריזה, הוא בעצם חכם נורא. בהדרגה, המקום מתפשט מכל סממניו המוכרים, וחדל להיראות כמו בית, להיות מוחש ככזה. וכשמגיע הרגע ממש לקום וללכת, את כבר בשלה לקראתו. ככה זה היה לי בעבר, וככה חשבתי שזה יהיה הפעם. ולא היא.

דבר אחד בכל זאת נהדר כן היה בתהליך הזה: ההתנקות מאינסוף חפצים ופריטים שכבר אינם באמת חלק מאיתנו. כך מצאתי את עצמי מול ערמת דפים הזויה בנפחה, של טקסטים שכתבתי לאורך שנים, לפעמים גרסאות שונות ושכתובים של אותו טקסט, חמושה בהכרה ברורה, חדה, מה אני רוצה – מה אני צריכה – לעשות איתם.

אם היה רגע אחד טוב-ממש כל השבוע הזה, הוא הגיע בסופו של יום פריקות וסידורים וניקיון הדירה ביפו. חזרתי לבית הוריי, שם ישנו עם הילדות במשך כמה ימים, התייצבתי מג'ויפת כולי בחצר, והעליתי את כל הכתבים ההם באש.

ועכשיו, נתחיל משהו חדש.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: