החלום הנאצל ההוא

מחמישה יוצא אחד. זה שנשאר, ואלה שהולכים.
כל כך הרבה זמן אמרתי לעצמי, תזרקי את זה כבר, תזרקי כבר הכול. את כל הקלסרים, על הררי הדפים שבתוכם, עם ההערות הצפופות באלכסון בשוליים, תרגומים, דפים עם רעיונות, חיצים, כתב קדחתני, מהר מהר לתפוס את קצה הרעיון הזה בזנבו, שלא יברח ממני כל ההיגיון הפנימי שלו תוך כדי שרבוט האותיות על הדף.
הייתי אמורה להתחיל דוקטורט. זה לא קרה. זה לא קרה כי מורים לא תמיד יודעים להניח לרעיונות ההרמטיים שלהם על איך משהו אמור להיות ואיך את אמורה להיות ובאופן כללי לפעמים מתקשים להפריד בין מי שהם היו כתלמידים לבין איך שאנשים אחרים כתלמידים.

זה לא קרה, וטוב שכך.

השבוע נתקלתי במקרה בדברים שאמר המורה של מי שהיתה אמורה להיות המורה שלי. על תלמידי מחקר, על קבלה של מונחים לדוקטורט. הם היו מוכרים מדי, ברציונל, בנימה. באיחור של שנתיים, הבנתי: היא פשוט הייתה ונשארה תלמידה ממש-ממש טובה, של מורה אחד יהיר.

כתבתי פוסט על הגירה מיפו, על הכאב שמתלווה לשינוי היסודי הזה בזהות.
על ההגירה מהאקדמיה לא כתבתי אף פעם, אבל זה אותו הדבר, בעצם, רק סמוי יותר. זה כואב כבר שנתיים, מרגע שהדוקטורט הזה נפל. זה שלח אותי לחיפושים ולמסעות תגלית, להבין מי אני, בעצם, אם אני לא שם, אם העתיד שלי לא שם. כי זה תמיד היה בקלפים, זה תמיד היה חלק מהתוכנית, גם כשברחתי מזה והתכחשתי לזה – זה היה דבר שצריך היה ממש להתכחש לו.

במסגרת פולמוס רעיוני עמוק בחברה ההיסטורית האמריקאית, נשא בשנות השלושים של המאה הקודמת ההיסטוריון צ'רלס א' בירד נאום, ובו טען בתנופה אינטלקטואלית נלהבת, כיצד דווקא ההיסטוריה המתיימרת להיות "אובייקטיבית" היא מסוכנת בהרבה מזו שמודה מראש בהיותה פרשנות אפשרית אחת, מוגבלת ביודעין, להתרחשות שלעולם לא נוכל לעמוד בשלמות על טיבן המלא. מעל לכול, טען בירד, ההנחה ש"עובדות" ו"אמת אובייקטיבית" חד הן – אינה אלא אשליה. יש מקום לאפשר קיומו של מרחב פרשני ואת הצגתן של תזות המזהות דפוסים, תזות שלעולם לא יספרו לנו את העבר כמו שהיה באמת, אלא רק כיצד ראינו אותו אנחנו, בזמן נתון, בהתאם לכלים ולאמצעים שעמדו לרשותנו באותו הזמן, מבעד למשקפיים מסוימות ואנושיות לגמרי, כהשתקפויות של הזמן והמקום שלנו-אנו.

הרעיונות של בירד הם כבר מזמן לחם חוק במחקר ההיסטורי. חבל שהם לא מחלחלים עמוק יותר, ולא מחוללים פתיחות סובייקטיבית בקרב אלו שמתיימרים להיות מורים ומנחות.

אני ילדה מספיק גדולה בשביל לדעת, לא להגיד "לעולם לא". פתחתי את הקלסרים ומחלק ניכר מהדפים נפרדתי בצער. מחלק לא רציתי להיפרד. אבל אני לא באמת חושבת שזה כבר יקרה. אני לא חושבת שארצה להכפיף את עצמי למערכת הזאת, למורים כאלה. לפני הרבה-הרבה שנים, ישבתי בשיעור והקשבתי למרצה כלשהו. אני די בטוחה שהוא דיבר על העל-אדם של ניטשה, אבל יותר מכל נצרבו אז דברים שאמר על ההכרח להמציא את עצמנו מחדש, על העדר הברירה, כשאדם נוכח שהיבטים מהותיים שהגדירו את אישיותו ואת חייו אינם עוד או אינם ברי קיימא עוד, והוא צריך להתחיל מחדש. הוא צריך לחלום חלומות נאצלים חדשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: