לעזוב את יפו

ההכרה עטה באחת בחמש לפנות בוקר, כשפטפוטיהן המצווחים של הדררות בחלון המטבח גוררים אותי מהשינה, אל דלת חדר הילדות, לסגור, פן תתעוררנה בשעה שכוחת אל כזאת, אל ערנות קהת חושים, אל ערפילי מחשבות הולכים ומתבהרים, מתמקדים כמו תמונה שמחפשת פוקוס, יוצאת ממנו, מתחדדת שוב: הגירה. זה מה שזה. הגירה-זוטא, נכון, ועדיין.

אין שקט ביפו. יש דררות חצופות בחלון המטבח. יש אינסוף ציפורים משוגעות בגינה. יש אגזוזים מתפוצצים בתאוצה בכביש של חצי קילומטר, יש אופנועים שקורעים את האספלט (באותו כביש, באותו אורך). יש אופנועים בגינה מתחת לבית, ובשביל, ולרוכביהם לרוב לא אכפת שהם בגינה, או בשביל. יש יללות סירנות בכל שעות היום והלילה, יש קולות ילדים שעולים בצעקות מהגינה בשעות הגדֵלות של הלילה ודועכים כשהן מתחילות לקטון שוב. יש תופים ושירה קצובה שמלווים כלה היוצאת מבית הוריה בצהריים, ואז יש זיקוקים. גם בערב יש זיקוקים. בערבים אחרים יש יריות (יש בבודדת, יש בצרור). יש להבדיל מה זה מה. קרה שבבת אחת הזדקפת במיטה באימה. ישנו הנקר שאולי רק אני שומעת, אני הכי קרובה אליו בקו אווירי: אני בשולחן העבודה שלי, הוא מנקב את הדקל, שנשתל בגינה כשאמא שלי הייתה ילדה קטנה וכיום מתחרה בראש הבניין, מאוושש ברוח ומחקה קולות של גלים או של גשם. גם אחרי תשע שנים, לפעמים הוא עוד מצליח לשטות בי, זה. יש קולות מואזין, כמובן, מהמסגד ליד הים, מערסלים כמותו, נותנים סימנים ביום ובלילה. ישנן דרשות יום השישי, שנשמעות בעיקר כשהן זועמות. יש קולות מצעדי הצופים המוסלמים ביפת בעיד, יש רכב הסובב וכורז ברחובות בתחילת הרמדאן. בהתפרצות השנייה בעיר הסתובב כאן רכב והפציר בשתי שפות בתושבים החייבים בבידוד שלא להפר אותו. יש קללות שעולות מהגינה לפעמים עסיסיות, לפעמים חוזרות על עצמן, רועמות לכל עבר, עד שתנוכי האוזניים מאדימים והראש מודה, על כך שהילדות בדיוק לא בבית. כל כמה זמן יש מהומות, ומסוקים באוויר, פצצות תאורה. יש כעס, יש כעס, יש כעס. אבל כעס הוא רגש משני: יש יאוש, יש חוסר אונים, יש סוגים רבים כל כך של כאב.
יפו היא שכונת מצוקה עם מובלעות ג'נטריפיקציה חיצונית בינוניות וכיסי מוביליות כלכלית פנימית קטנים. קולותיה זועקים בהתאם.

 

2020-06-23 19.20.58

 

כפר סבא איננה שכונת מצוקה, ואת השובע והנחת שלה אני מדמיינת שוקטים בהתאם.
מה לי ולה.

השמיים יהיו אותם שמיים, האור יהיה אותו אור (הים לא באמת יהיה אותו ים, ולא רק מפאת המרחק מהבית). המרחב לא יהיה אותו מרחב. והקולות לא יהיו אותם קולות. באחת פתאום התחוור לי, שזה פשוט יהיה עולם חדש, שונה באיזה אופן מהותי שאין לגשר עליו, שאל ספו אני מגיעה כדי לחצוב לילדות שלי חיים קלים יותר מאלה שנראה שיפו יכולה להעניק להן, אם לשפוט לפי ההשפעה שלה על הבכורה שבהן בשנתיים האחרונות ("אבל ילדים צומחים גם מדברים כאלה, לא?" שאלתי כשעוד לא הייתי מסוגלת להכיר בכך שבאמת צריך ללכת. "כן," נעניתי, "אבל צריך לשאול: למה שבכלל ייאלצו לצמוח מהם, אם אפשר שלא?"), אולי גם כדי שיהיה לי עצמי קצת שקט יותר. אני אלמד את הקודים שלו כמיטב יכולתי, אלמד לעשות את כל התנועות הנכונות, אני לא באמת דואגת. אבל אני מתקשה להעלות על דעתי, שהן יוחשו לי טבעיות. אני מגיעה אליו כגולה, כפליטה שפשוט מצוידת במספיק כלים כדי לצלוח את מלאכת ההתחזות; כאורחת באיזה אופן יסודי ועמוק, שספק אם יש לו תקנה. כמי שזה איננו ולא יוכל באמת להיות ביתה.

ה', נפש נדיבה שכמותה, אמרה לי השבוע, שהיא מקווה שתמיד ארגיש שיפו היא עדיין הבית שלנו. עניתי, שאני חושבת (וגם חוששת, הוספתי) שזה אכן יהיה כך.
זה מעבר להיוולדות במקום מסוים, להתבגרות בו, מעבר להיכרות צפופה עם תוואי שטח ובקיאות בקיים ובנעלם. זו ההתרחבות, ההתרככות, שמוחשות כשאדם שב ונכנס לביתו מהחוץ. וביפו היא הייתה מההתחלה, באופן שלא קרה בשום מקום אחר שגרתי בו. וגם כשאני חוזרת היום לחולון, שבה נולדתי ובה גדלתי, התחושה הזאת היא שכלתנית יותר, עוברת דרך סף הזיכרון. אני לא מבינה את השייכות שלי אליה בגוף, בנשימה.
זה כי יפו עצמה איננה כמו שום מקום אחר. היא עיר לכל דבר שבכלל היא גם כפר, לטוב ולרע. ועוד יותר מזה היא אם: "אום אל ע'ריב", "אם הזר". היא נכנסת מתחת לעור, לוורידים. ואחרי שנפלת בה, לכי תצאי מזה עכשיו, גם אם לרגעים ארוכים את באמת ובכנות, ממש-ממש, רוצה להיגמל.

וכך, בעודי כועסת – על הדררות, על השינה שנחמסה, על החשש שהילדות תתעוררנה  מהשאון הזה ואנה אני באה אז, בקושי מחשבות קוהרנטיות יש לי בשעות כאלה, לא כל שכן יכולת להכיל את ניסור האמאאמאאמא – אני נזכרת, שכעס הוא רגש משני, מחדדת את המבט, ומבינה: כואב לי, על שאני לא מסוגלת לשאת את המקום הזה יותר, על שהוא לא יכול להתאים לי; ואני מפחדת. כי אני מבינה: הגירה. מעבר ממקום שאת מרגישה בו – גם כשתקופה ארוכה את מרגישה בו מצוקה: כעס, וייאוש וחוסר אונים, וסוגים רבים כל כך של כאב עד שאת בטוחה שאת כבר לא חלק מהמקום הזה, שאת כבר בכלל לא רוצה להיות חלק ממנו – למקום שאיננו שלך עד קהות. מקום שהייאוש בו יהיה יותר נוח, בעיקר הרבה פחות מורגש. זו מוחשת לי כהגירה כי פעם הלוא דיברתי על הרעיון להגר בדיוק כך: מקום שיהיה כל כך לא שלי, עד שלא יכאיב לי.

אלא שעכשיו, כשזה ממש קורה עוד רגע, את רק רוצה, שאפשר היה שהנסיבות היו מאפשרות לך כן להישאר. בגוף את מרגישה, שזה הדבר שבעצם רצית כל הזמן. (זה לא משנה את הידיעה העמוקה, הנוקבת, שאי אפשר. שבאמת צריך ללכת. זה רק דן אותך ללימבו הצער על אי האפשר.)

 

***

אולי לא מפליא, שימים אחר כך, כשמרסדס סוסה בקעה מתוך הרדיו עת התנעתי את האוטו העמוס ארגזים לאריזה, ידעתי באחת, שאני צריכה לתרגם את השיר הזה, שכבר המון-המון שנים אני אוהבת, על שתי גרסאותיו: זו ההמנונית, העוצמתית והמדבקת של לה נגרה, וזו המקורית, העזה בדרכה הכואבת, של הגולה הצ'יליאני חוליו נומחאוסר. הבנתי שאני צריכה לתרגם אותו, כי זה מה שעושות מתרגמות כדי שטקסט יהיה גם קצת שלהן. כשהתלבטתי איזו מבין שתי הגרסאות לצרף, גיליתי גרסת כיסוי מרגשת בדרכה הפוליפונית, של הרכב צעיר בהרבה. נאמנה לנטייתי לפסוח על כל הסעיפים בכל מקום שרק אפשר, פשוט הבאתי את כולן.

[מילה על התרגום: הבחירה החד-משמעית שלי הייתה התאמה ללחן, גם על חשבון נאמנות למקור, גם על חשבון חריזה במקומות שבהם הגם וגם וגם באמת היה למעלה מיכולותיי להשיג. נדמה לי שזה עובד לא רע, בסך הכול.]

 

הכול משתנה
מילים ולחן: חוליו נומחאוסר

פני השטח משתנים
גם זרמי מעמקים
משתנה החשיבה
משתנה תבל כולה

אקלים משתנה עם השנים
משתנים עדרי רועים
כשמשתנה הכול סביבי
כלום מפליא שגם אני

גם הנוצץ הוא מתעמעם
בעוברו מיד ליד
האנקור מחליף קנו
האוהב הופך לבו

ההלך משנה נתיב
גם אם יצא מכך נפסד
כשמשתנה הכול סביבי
כלום מפליא שגם אני

משתנה,
הכול משתנה,
משתנה,
הכול משתנה

השמש בנתיבי מרום
משתנה עם קרוב הליל
וצמחים עוטים ירוק
משתנים עם בוא אביב

החיה מחליפה פרווה
הזקן מאבד שיער
כשמשתנה הכול סביבי,
כלום מפליא שגם אני

אך אהבתי לא משתנה
אף שאני כה רחוקה
לא זכרם לא מכאובם
של אלה מהם באתי

כל שהשתנה בעבר
ישוב וישתנה מחר
כמותי המשתנה
כאן בארץ כה זרה.​

 

Todo cambia

Cambia lo superficial
Cambia también lo profundo
Cambia el modo de pensar
Cambia todo en este mundo

Cambia el clima con los años
Cambia el pastor su rebaño
Y así como todo cambia
Que yo cambie no es extraño

Cambia el mas fino brillante
De mano en mano su brillo
Cambia el nido el pajarillo
Cambia el sentir un amante

Cambia el rumbo el caminante
Aúnque esto le cause daño
Y así como todo cambia
Que yo cambie no es extraño

Cambia todo cambia
Cambia todo cambia
Cambia todo cambia
Cambia todo cambia

Cambia el sol en su carrera
Cuando la noche subsiste
Cambia la planta y se viste
De verde en la primavera

Cambia el pelaje la fiera
Cambia el cabello el anciano
Y así como todo cambia
Que yo cambie no es extraño

Pero no cambia mi amor
Por mas lejo que me encuentre
Ni el recuerdo ni el dolor
De mi pueblo y de mi gente

Lo que cambió ayer
Tendrá que cambiar mañana
Así como cambio yo
En esta tierra lejana

גרסת סוסה:

 

גרסת נומחאוסר:


גרסת דה בארו (Debarro):

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: