אנטרופיה שנייה

 

החוק השני של התרמודינמיקה: האנטרופיה של מערכת מבודדת תרמית אינה יכולה לקטון, והיא תישאר קבועה רק אם כל התהליכים הינם הפיכים. אנטרופיה הינה מדד לאי-סדר.
(מתוך: אתר מכון דוידסון)

[אנטרופיה ראשונה]

 

 

שוב נסיעה באיילון, באמצע הצהריים הפעם; הפעם משחקת משחק אחר: לא עוצמת חצי עין ובכל זאת סומאת. ברמקול בלוטות אדום קטן השמיים רצים, רצים, רצים, במראה האחורית כל מיני דברים נעשים יותר ויותר רחוקים. נוריות אזהרה דולקות באדום בלוח המחוונים. האם את יודעת כמה רגעים? עוצרת בשוליים שמאליים, נדחקת לגדר, צמודה לבטון, חשופה לרכבים דוהרים.

ובכן, אלה תנאי הפתיחה. (או שמא, זו התוצאה.)
שמרי נפשך. שיהיה בהצלחה.

***

שעה ויותר תחת שמש אכזרית. איציק צוחק פתאום, משום מקום, ואז מסביר: מדברים עלייך במוקד. מתלהבים מהכובע. נתנאל מהסיור אומר, תיכנסי לאחת המכוניות שלנו, הן מונעות, ממוזגות. איציק הזמין אותי בסך הכול כבר איזה ארבע פעמים, אני עונה לו. אני כבר יודעת שאיציק כבר תכנן ללכת לים, אבל אז אני באתי, ונתנאל לא מפסיק לדבר על זה שאנחנו עדיין בסכנה, כל הזמן. סכנות עושות את האנשים ידידותיים (?)

נהגים עוצרים צופרים מקטרים מקללים, אתם לא יודעים מה עשיתם פה, אתם לא מבינים. אני בין הפח והבטון עכשיו, אם אפשר בכל זאת מעט צל לאצבעות הרגליים הנצלות לאיטן, אף שאין עוררין, שמגיע לי להיענש. אסור לי להיכנס לאחד הרכבים הממוזגים שלהם ואסור לי לנוח. אני יודעת היטב מה עשיתי. ניידות סיור משני צדדיי, קונוסים ואנשים בתפקיד מלפניי, מסילות רכבת מאחוריי. הר הגעש כאן, שם ובכל מקום. הוא תמיד עובד.

בסוף מגיע שוטר תנועה. אי אפשר שאשאר שם, מסכנת את עצמי ואת כולם. מזמין חילוץ, שאחרי חצי שעה מגיע. תכניסי לניוטרל, ההגה ילך קשה, אבל תנסי להישאר בדיוק אחרי. תהיי מוכנה עם רגל על הברקס, שלא תיכנסי בי.

נוסעים.
שוטר התנועה עוצר אותה. במראה האחורית חמישה נתיבים עמוסים על קו הזינוק. אם כבר אפוקליפסה, לפחות שתהיה סוריאליסטית. אני עם רגל על הברקס מראש, כל הזמן, יפה שנזכרתי, נמשכת לחוף מבטחים או למצער למפרץ חירום. איציק מוביל, נתנאל מלווה מאחור.
מגיעים.

בשיחה עם מוקד הגרירה כדי לעדכן על מיקומי החדש, אני מבקשת הערכת זמן ריאלית, לא פורמלית. יהלי בודקת וחוזרת אליי מתנצלת, שלצערה עליה לעדכן שעה נוספת על השעה וחצי הרשמיות שעוד יש לי לחכות. מנתקת, מחסלת את שארית המים, סופסוף בוכה.

החלונות פתוחים. השמיים האלה לא רצים לשום מקום, לכל היותר הם עומדים כשאינם נמסים בעודי מנסה להיזכר באיזו טמפרטורה נקבו בכל הכתבות על תינוקות לכודים מתים; מאליה עולה בראשי הַתִּינוֹקֶת הַשְּׁקוּפָה, תָּמִיד/ אוֹתָהּ אַחַת, זַעֲרוּרִית, שֶׁלֹּא אַתְּ/ שָׁכַחְתְּ וְלֹא אַתְּ הִרְעַבְתְּ וְרַק אַתְּ/ יְכוֹלָה לְהַצִּיל.[1] יוצאת מהמכונית, מנסה לתפוס מונית, אף אחת לא עוצרת. אם אצעד ברגל למחלף הקרוב, ואפילו צמוד-צמוד לקיר, סיכוי סביר שאמרח עליו. מה עשו מטומטמות לפני היות הסמרטפונים האינטרנט הגט טקסי, שלושה נהגים שמוותרים עלייך ואחד שהבין לא נכון איפה את וכשהתקשר להציע שתחצי את הכביש נמלא תחושת שליחות אבירית לחלץ את הבחורה, רק חכי איתי על הקו, שלא אגיע ואגלה שבכלל את לא שם, כן?
מה עשו מטומטמות כמוני קודם.

ורוח אַין. גם בערב שרב אֵין הרוח עבה, קל וחומר בצהריו. לא השארתי שום אוויר פה, הרוח גוועה. גם "במקום שבו היית נפער בור בעולם, ואני סובבת אותו ביום, נופלת לתוכו בלילה" הוא טבעת שקופה.

***

פרקי ידיים מתכווצים, אות לנהרות דם נסוגים שנים לאחור מבשרים בוורידים את בוא הנחשול. כשהַלַּיְלָה מָלֵא עֲזִיבוֹת עַתִּיקוֹת[2] כל הסוסות שועטות משולחות נפשות, רוטטות נחיריים, מורחבות אישונים. חיות. חיות פרא. קשוחות עורף, פרומות רעמה. דבוקת פרשי קיצין מְרֻבָּהאַתְּ, לא מאולפת נשברת מתעייפת נשמרת לא. דוהרת. ומוחי משתרך מאחור. הוא ממתין: לשקיעת האבק, לתמונת החורבן. גם בשלוש לפנות בוקר שום תשישות לא תכריע, בזריחה האחרת אֲנִי רוֹאָה צוּרוֹת מְיֹאָשׁוֹת שֶׁל שְׁתִיקָה גְּדֵלוֹת עַד עֵינַי./ אֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת סְמִיכִים, אֲפֹרִים, בַּמָקוֹם הָעַתִּיק שֶׁל הַלֵּב//[3]: את לא תלמדי לעולם. סוסים שבורים אי אפשר לאלף אף פעם. אף לוחש לא יופיע, לא יתעקש בחיבוק, לא יכפיל את הפִּראוּת.[4] בגן של ליאופרדי שרפה הלַבָּה גם אֶת פריחת המטאטא וגם אַת, הכול את הורגת.

__________

[1] טל ניצן, "[את כבר יודעת את הדרך]", להביט באותו ענן פעמיים
[2] טל ניצן, "אפור", להביט באותו ענן פעמיים
[3] אלחנדרה פיסארניק, "בזריחה האחרת", בלילה הזה, ביום הזה
[4] אלחנדרה פיסארניק, "תחינות": "הִתְעַקֵּשׁ בַּחִבּוּק,/ הַכְפֵּל אֶת הַפִּרְאוּת,/ … ", בלילה הזה, ביום הזה

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: