גרעין עיקש

 

הנוסעת האחרונה, רומן שני פרי עטה של טל ניצן, מציב גיבורה צעירה, פצועת חוויה רגשית מבית. היא חיה בתל אביב בגפה, זאבה בודדה המתניידת על אופניים ומתפרנסת משליחויות, שמגלגלות אותה בתורן לפרנסה מפוקפקת יותר. בעיצומו של המאבק להתגבר על צלקות הנטישה הרגשית של הוריה, להיגמל מהדהירה מטה של נעוריה "הסוערים", נתקלת נינה בצעירה אחרת, אֵנָנָה, אתיופית מחוננת בת גילה, ממשפחה בעייתית משלה, שבניסיונה לחצוב לעצמה חיים שבהם תוכל לממש את יכולותיה נפלה קורבן לאכזריות אלימה, וכשנינה נתקלת בה היא משוטטת בודדה ורדופה. "הלוואי שהייתה מוצאת לה גואל מוצלח ממני", היא חושבת כשהן נתקלות בשנית. אבל זו מביטה בה "כאילו אני הנס היחיד שיכול לקרות לה", והיא כמו אנוסה לנסות.

בתיקה, קרוב אליה תמיד, נושאת איתה נינה עותק של הספר חיים כרותים, יומניה של אתי הִילֶסוֹם, צעירה הולנדית מתוחכמת וגלויית לב, שבצד ההתנסויות הרגשיות והמיניות שהיא מגוללת, בהדרגה – ככל שהשואה קרבה אליה ומשחירה את עולמה – מנסחת ומחדדת אתיקה רוחנית מעוררת השראה, שעיקרה אהבת הזולת ושירותו. "הייתי רוצה להיות רטייה לפצעים רבים," היא כותבת, במילים האחרונות ביומניה – ציטוט שמוצא את דרכו גם אל הנוסעת האחרונה לצד נוספים, כי גם בעיניים עצומות מסוגלת נינה ללחוש את שורותיו.

מרכזיותם הן של העיר הן של הדואליות בספר מתבשרים לקוראת כבר בטקסט על גבו, ולאורך הקריאה מצאתי את עצמי חושבת, במילותיה של ניצן, שהספר הוא תנועה "מֵחֶצְיָהּ הֶחָשׁוּךְ שֶׁל הָעִיר אֶל חֶצְיָהּ הַנֵּעוֹר". הקריאה באתי הילסום מסמנת את ראשיתו של התהליך, במסגרתו תיוושע נינה. היא קוראת בו דרוכה, משוכנעת שיש לו משהו חשוב לומר לה. הציטוטים ממנו מאפשרים לניצן לנסח לנינה תובנות, למסגר התרחשויות, אבל כמוהם גם כפירורים ביער, שמובילים לרובד נוסף, בעצם היותם מנכיחים עוד מישהי: מאחורי אתי הילסום – המוארת, המאירה, המעירה את נינה לחיים בריאים – מסתתר קול אחר: זה של אלחנדרה פיסארניק.

הנוסעת שבי

פיסארניק, משוררת ארגנטינית-יהודייה, זכתה בחייה להכרה מצומצמת ואחרי התאבדותה, בגיל 36, נסקה למעלות פולחן. בגוף היצירה הפואטי שלה, הגדוש עיסוק בהעדר, תחושת זרות ובדידות, השמיעה פיסארניק את "קולותיה האחרים" מבעד למגוון רחב של דימויים וכינויים, שאחד החוזרים בהם הוא זה של "הנוסעת".
"מפחיד לשכון בתוכי," כתבה פיסארניק ביומנה, "להיות – כמה מוזר – האורחת שלי, הנוסעת שבי, מקום גלותי." גלות, תעייה, מסע חיפוש או צליינות נפשי וגם דימוי הרוח – כולם בה פניה של אותה תמה, שאומרת שוּליוּת וגם צורך או כורח להלך על חבל דק באזורי ספר או על קו גבול, מבלי להשתייך באופן מלא לאף טריטוריה.

בספרה הראשון, דומסטיקה, כללה ניצן סדרה של עשרה שירים חריגים, הכתובים אמנם בגוף ראשון יחיד אך בלשון זכר. הדובר בהם מכונה "הנוסע". ספריה המאוחרים יותר לא כללו עוד שירי "הנוסע" נוספים, אבל בחלקם הופיעו מה שמוחשים כגלגולי אותה דמות: כך בפואמה "קפה השמש הכחולה" (אבן חושן, 2007), בפרגמנטים בשער "תועֶה" בלשכוח ראשונה ובאלה הכתובים בפרוזה במחזור הקרקסי "בעיר נ'" בלהביט באותו ענן פעמיים. הדובר בשירים הללו מצטייר כתייר, נווד או משוטט – אפילו צליין, כשלא פעם דימויים בשפתו רומזים למאפיינים נוצרים-קתולים. חרף הבדלים סגנוניים, בכולם תמות של אי התאמה או חוסר שייכות, של כמיהה ושל גלמודיות. פעמים התיאורים הם מאזורי סף, של מעבר ממקום אחד למשנהו: באמצע גשר, בפתח מנהרה. שוב ושוב משקיפות דמויות הנוסע השונות מהצד או ממעל, או שהוא בודד בהמון, מבטו משווע "לְעַיִן אַחַת רוֹאָה בְּקֶרֶב מַבָּטִים סוּמִים". לעולם הוא גולה – מסביבתו, מזולתו, אך תמיד הוא מתבונן בהן ארוכות, "רֶגַע בְּעֶדְנָה/ רֶגַע בְּטִינָה//", בעיניים שמוחשות בוערות.

שירי "הנוסע" בדומסטיקה הם, לכאורה, שירי אהבה, אבל, במילותיה של אלחנדרה, "הַמִּלִּים לֹא עוֹשׂוֹת אַהֲבָה/ הֵן עוֹשׂוֹת חֶסֶר". ככל שמעמיקים בקריאה בשירי "הנוסע" – בוודאי בשירי ה"נוסעים" המאוחרים יותר בשירת ניצן – גוברת התחושה כי "לֹא בָּזֶה מְדֻבָּר/ אַף פַּעַם לֹא בָּזֶה מְדֻבָּר." המדובר בסיכוי להינצל – או, שמא, בהעדרו, ובמובן זה אלה מהשירים הקשים ביותר בגוף היצירה של ניצן, כי "הנוסע" ושאר ה"נוסעים" אינם נושעים.

הדי התמות של אלחנדרה, שחלחלו גם לשירתה של ניצן לאורך השנים, ניכרים גם בנינה. אבל אולי, לא בכדי היא הנוסעת האחרונה.

מי שנולדה ללא שפת אם

"מִישֶׁהוּ נִכְנָס לַשְּׁתִיקָה וְנוֹטֵשׁ אוֹתִי," כתבה פיסארניק, וניצן הרחיבה: "באין מילים, באין חיים, משתררת שתיקה, מושג שהוא אחד הסמלים הטעונים ביותר בשירי פיסארניק. […] השתיקה פירושה גם העדר אהבה, היפוכו של הדיבור (המגע)."

הוריה של נינה שותקים: "לרוב לא צרחנו, להפך, עברנו לדיבור ההכרחי בלבד, איים חטופים של דיבור בתוך שתיקה מתפשטת." [ואלחנדרה כתבה, אחרי מות אביה: "שְׂפַת הַשְּׁתִיקָה מוֹלִידָה אֵשׁ. הַשְּׁתִיקָה מִתְפַּשֶׁטֶת, הַשְּׁתִיקָה הִיא אֵשׁ."] נינה תוהה: "איך להצליח לשחרר כשההפקרה עוד נמשכת, כשהיא מתחדשת יום-יום?" [ואלחנדרה ניסחה: "נְטִישָׁה תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת"]. "מאז שעזבתי את הבית," היא מספרת, "הטלפונים של אימא, הנייח והנייד, מופיעים תחת 'מיכל'. אין 'אימא', אין 'בית'…". [ואלחנדרה, מילולית ממש: "מִתְרַחֶקֶת מֵהַשֵׁמוֹת/ הַטּוֹוִים אֶת שְׁתִיקַת הַדְּבָרִים".]

נטישת האם חמורה מזו של האב, ופוצעת את נינה יותר. עוד החלל הרגשי שהשאיר האב מומחש דרך שיחת טלפון קשה של נער זר בתחנת אוטובוס עם אביו, זה שהותירה האם נמסר ישירות על ידי זיכרון של נינה עצמה: בבואה לשאול את אמה על החתול שהעלים בן הזוג החדש של זו, מתנגנת ברקע, כמו תמיד, נינה סימון – האהובה על אימה, מקור שמותיה הראשון והשני של נינה עצמה. היא שרה: "נֶה מֶה קיטֶה פָּה" – "אל תעזבי אותי", אך אמה של נינה שוב מכזיבה. האב הוא "זה שהסתלק" אבל האם היא "זו שסילקה" ולכן, איתה נינה מתנצחת בתוך ראשה כשלחץ האירועים סוגר עליה והיא לא יודעת לאן לפנות ובמי להיעזר. אותה היא גם מאשימה: "אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, אֶת הילדה הכי רעה ועקומה צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש." וגם: "מי שלא יְקרָה לאימא שלה, אף פעם אין לה קרקע של ממש מתחת לרגליים."

"מִי שֶׁנוֹלְדָה לְלֹא שְׂפַת אֵם/ תִּפְסַע כָּל יָמֶיהָ/ בְּשֹׁבֶל עַצְמָהּ//" כתבה ניצן, אבל במקום אחר בכל זאת אמרה "וּבְכָל זֹאת הוֹלַכְתְּ עַצְמֵךְ בְּיָדֵךְ […] וְתִתְעִי בַּחֲדָרִים אַחַר הַבֶּכִי/ הֶחָלוּשׁ אוֹ הַשְׁתִיקָה דַּוְקָא/ שֶׁל הַתִּינוֹקֶת הַשְּׁקוּפָה, תָּמִיד/ אוֹתָהּ אַחַת, זַעֲרוּרִית, שֶׁלֹּא אַתְּ/ שָׁכַחְתְּ וְלֹא אַתְּ הִרְעַבְתְּ וְרַק אַתְּ/ יְכוֹלָה לְהַצִּיל.//". [ואלחנדרה: "הֵקַמְתְּ אֶת בֵּיתֵךְ/ הִצְמַחְתְּ נוֹצוֹת לְצִיפֳּרַיִךְ/ הָלַמְתְּ בָּרוּחַ/ בְּמוֹ עַצְמוֹתַיִךְ.// סִיַּמְתְּ לְבַדֵּךְ/ אֶת מַה שֶּׁאִישׁ לֹא הִתְחִיל.//"] ואת נינה – נינה מהעיר, נינה מהיער ("את כמו גור שהשאירו אותו לבד ביער", אומר לה נדב),  מה כבר ההבדל כשהוא רק שיכול אותיות קל? – בראה ניצן לא רק זאבה בודדה [ואלחנדרה: "לֹא הָיִיתִי אֶלָּא תְּעִיָּה/ שֶׁל זְאֵבָה בַּיַּעַר/ בְּלֵיל הַגּוּפִים."] היא העניקה לה אחות ואח צעירים, תאומים, מנישואיה השניים של האם. התיאור את יחסם לנינה מינקות אינו משתמע לשתי פנים: "את הצחוק הראשון הם העניקו לי, שניהם. המילה הראשונה של עידן הייתה 'מימה', והוא לא התכוון לאימא אלא אליי. זו של ענבר הייתה חד וחלק 'נינה', ומהר מאוד הפכתי ל'ניני'. הם לא התעייפו מלצייץ את השם שנתנו לי, ואני לא התעייפתי מלשמוע, ולענות." וכך, נינה היא גם הזאבה הקפיטולינית, מזינת התאומים, שבזכות מעשה ההצלה שלה ייסדו לימים עיר חדשה: "אני ידעתי שלא אוותר," אומרת נינה, "וידעתי שגם הם יילחמו עליי, שכבר נטעתי בהם גרעין עיקש, אהבה."

[ואלחנדרה כתבה: "הַמֶּרֶד פֵּרוּשׁוֹ לְהַבִּיט בְּוֶרֶד/ עַד שֶׁתִּשָּׁחֵקְנָה הָעֵינַיִם.//" ניצן מצייתת לעיקרון הזה באופן הרדיקלי ביותר: אפשרות האהבה היא-היא הדבר שהצילה משירתה של מי שכתבה "כְּדֵי לֹא לְהִסָמֵּךְ שׁוּב לְעוֹלָם עַל אַהֲבָה". אבל גם במרד, נשמר הציות לדקדוק של אלחנדרה: ההצלה אפשרית, אבל כרוכה באיון העצמי הפגוע: "מוּזָר לְהִגָּמֵל/ מִשְּׁעַת לֵדָתִי./ מוּזָר לֹא עוֹד לִהְיוֹת/ מִי שֶׁבָּאָה זֶה עַתָּה//; תמיד היא "לֹא כָּאן, אֶלָּא שָׁם"; ותיקון "הפצע הראשוני" עובר במוות.]

והנשימה ציפור

במאבקה להוושע בכוחות עצמה, נתקלת נינה בשלוש נפשות שמציבות תחת רגליה קרקע חליפית לזו שלא ידעה מבית. אפרת, בעלת המסעדה שבה עבדה, שמטפלת בה באוכל; ציפורה לוין, המכונה בפי נינה "ציפור", ניצולת שואה בשנות השמונים לחייה, שמכוננת עבור נינה "מקום של נדיבות" ומכניסה לעולמה שלווה שלא ידעה – שלווה המאפשרת קשב עמוק; ונדב, שאוהב אותה.

נדב, עורך דין "מהטובים אבל", נכנס ערב אחד לגינת כושר בה נינה מתאמנת – הוא פשוט "חייב לבדוק אם היא אמיתית" ואז הוא פשוט אוהב אותה. אין שם משחקים. לא הייתה שום אפשרות שיהיו, כי ניצן כבר כתבה: "לֹא סְמוֹל טוֹק לֹא צֶ'ט לֹא הַארְד טוּ גֵּט/ לֹא אֶסֶמֶס לֹא יֵשׁ מַצָּב אוֹ אַיִן –". לא, רק "שִׂימִינִי כַּחוֹתָם עַל לִבֵּךְ כִּי נִלְאֵיתִי כָּל כָּךְ לְחַכּוֹת/ הַכְנִיסֵנִי תַּחַת כְּנָפְךָ כְּמֹשֶה טוֹבֵעַ מִמַּיִם." רק "תִּגְאֲלוּ וְנִגְאַלְתֶּם."

לציפורה-ציפור הקטנה והנמרצת מתוודעת נינה כשהיא מתנדבת עם קשישים במסגרת שירות לאומי, וזו מרעיפה עליה עניין כן וחום לא-מוכרים. באחד הרגעים המשמעותיים לתהליך ריפויה של נינה – רגע נוסף, לצד הקריאה ההיא, הראשונה, באתי הילסום, שבו היא אומרת לבחור ביופי שיש לחיים להציע – ציפור מכירה לה אפשרות שלפנים לא ידעה על קיומה: רק לשבת ולהאזין ברוב קשב לסונטה (של שוברט), במודעות מלאה, במעמד שאומר כולו דיוק ולב חף.

שירתה של טל ניצן מלאה ציפורים: יונים, עורבים, תוכים, אנקורים לרוב, וגם ציפורים "סתם". באחד העוצמתיים בהם היא כותבת:

מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּם שֶׁל בִּנְיָנִים כְּבֵדִים
עַקְשָׁן עַל תִּלּוֹ, בִּיתַן זְכוּכִית
וּבֵין כְּתָלָיו הַדַּקִּיקִים
צְהֹב הָאוֹר נִבְלָם וְנֶהְפָּךְ לְנֹגַהּ
וְהַנְשִׁימָה צִפּוֹר
וּגְדוֹלִים נִישָּׁאִים עַל כַּפַּיִם כְּמוֹ קְטַנִּים
וְהַלֵּילוֹת לְאִטָּם כְּמוֹ צוּף אוֹ דִבְשָׁה
וְדַי בְּשִׂמְחָה חֲרִישִׁית שֶׁלֹּא תִּוָּדַע בַּחוּץ
שָׁם מֵי רַעַל כְּבָר נוֹגְסִים
בְּשׁוּלֵי הַיָּבָּשָׁה.

הציפור – סמל אוניברסלי הנושא גם הוא משמעויות של תנועה וסיפּיוּת – הופכת כאן ביטוי להקלה הפיזית ממש, שחשים בני המזל בעיר מקלט. פתאום, אפשר לנשום. ואמנם, ציפור עתידה לסייע באופן פעיל וגורלי בהצלתה של אננה מרודפיה: "בַּנָמוּךְ/ וּבֶעָצוּב/ יֵשׁ בָּתִים קְטַנִּים/ שֶׁאִישׁ לֹא רוֹאֶה/ בָּתֵּי עֵץ לַחִים/ טוֹבְעִים כָּאֳנִיּוֹת". תמונת הסיום של הספר היא זיכרון-סרטון בו מונצחות הזקנה, "שהייתה כולה לב", והנערה כשהן "רוקדות ורוקדות". [ואלחנדרה כתבה: "הַמָּוֶת וְהַנַעֲּרָה/ חֲבוּקִים בַּיַּעַר/ טוֹרְפִים אֶת לֵב הַמּוּזִיקָה/ בְּלֵב הַאֵין־פֵּשֶׁר".] נינה כבר הבינה, שהסכנה לאבד לא תיעלם, היא תהיה משהו שתצטרך ללמד את עצמה לחיות איתו; וניצן הלוא כבר אמרה לקוראיה, שאף על פי כן, יש בכל זה ערך: "כָּךְ צָרִיךְ לִשְׁמוֹר עַל הָאַהֲבָה/ כִּי כְּמוֹ כּוֹכָב הִיא אוֹסֶפֶת אוֹתָנוּ בַּלֵּילוֹת/ גַּם אַחֲרֵי מוֹתָהּ.//"

 

* * *

אם לשאול מתכתובתם של פאול צלאן ונלי זק"ש, בין אלחנדרה לאתי עובר מרידיאן הכאב והנחמה. "אהבתי לחשוב שיום אחד גם אני אעביר אותו למישהו שיהיה זקוק לו," אומרת נינה על ספרה של אתי הילסום. טל ניצן, שאולי גם בראשה חלפה אי-פעם מחשבה כזאת, שבה ומניחה עצמה בין שני הקטבים הללו, מותחת את גוף היצירה שלה כגשר בין האחת לשנייה, ואכן מצליחה "להיות רטייה לפצעים רבים". שוב ושוב, בכל קולותיה, אומרת ניצן שהכאב והנחמה חבוקים זה בזה, הפצע והארוכה תלויים זה בזה, והסיכוי להחלים מטראומות שגרם הזולת עובר בזולת גם הוא. אין נס אחר.

מקורו של שם משפחתה של נינה, בנבנישתי (Benvenisti), בספרדית (bien viniste), וגם הוא נושא משמעות: בלשון הדיבור פירושו "ברוכה הבאה" אבל מילולית משמעותו מי שהגיע בטוב, בשלום. [ואלחנדרה קבלה: "לְהַסְבִּיר בְּמִילִים מִן הָעוֹלָם הַזֶּה/ שֶׁהִפְלִיגָה מִמֶנִּי סְפִינָה הַנּוֹשֵׂאת אוֹתִי".] וכך,  נינה סימון בנבנישתי, הנוסעת האחרונה, ברוכה את בבואך. כמה מנחם, שהספינה שהפליגה ממך כשהיא נושאת אותך, הגיעה לנמל מבטחים.

​