בין ספרות להיסטוריה

לעיתים, כשאנו בנות מזל במיוחד, קורה שפרויקט בעבודה נופל לך – לגמרי במקרה – על מחשבות שמלוות אותך מפה לשם שנים כבר, באות והולכות, לפרקים דועכות, פעמים גוברות ביתר שאת.
זרם תודעה קליל הביא אותי לעלעל שוב במטלה מסכמת קצרה שכתבתי בשנת 2006 – מזמן, מזמן כל כך – בקורס 'מבוא למאה העשרים' שלימד בעז נוימן המנוח. הייתי אז סטודנטית מהוססת שהתחילה והפסיקה והתחילה והפסיקה את התואר ובפעם הראשונה הצליחה להתמיד, במנות קטנות ומדודות, והביטחון העצמי שלי היה בהתאם – פריך מאוד. הג'ימייל שזוכר הכול מתעד יפה איך כתבתי לבעז וביקשתי לנתח טקסט שלא ענה על שום דבר מהגדרות המטלה שלו, איך נימקתי, איך אמרתי כבר אז שפשוט מעניין אותי הקשר בין ספרות להיסטוריה ואיך הגיב כמו המורה שהיה, ושאל: "האם אני יכול לסרב אחרי אי-מייל כזה? כמובן שלא." ובזיכרון המחורר-מאוד שלי צרוב היטב איך אספתי מהמזכירות את העבודה עם הציון המושלם שהתנוסס עליה, איך צעדתי כושלת מהתרגשות במסדרון, עד שמצאתי מקום לשבת ולקרוא את ההערות שלו – מצחיקות ונלהבות ונדיבות כל כך – וזכור יפה-יפה גם מסך הדמעות שעיוור אותי כמעט מייד, כי הן היו כל מה שהייתי זקוקה לשמוע אז, כדי לבחור מה להיות, וכדי להאמין. אני אוהבת לחזור למטלה הקטנה והטריוויאלית הזאת, למרות שזו לא התקופה שעניינה אותי אחר כך, וגם לא התמות שעניינו אותי בדיוק. אני אוהבת לחזור אליה כי גם היום, כמעט 14 שנים מאוחר יותר, אני עדיין מנסה לפענח את הקשר המוזר הזה בין ספרות להיסטוריה מבחינתי, מה הוא אומר, איך לדייק לי אותו, במה לבחור, האם אמנם הכרחי לבחור ביניהן.

ספרות היא היסטוריה היא ספרות היא היסטוריה: 'פריז צרפת' לגרטרוד שטיין כטקסט היסטורי

מבוא

… אם כך בגלל חלק אם לא בגלל כל הסיבות הללו, פריז הייתה המקום שהמאה העשרים הייתה בו.

חשוב היה גם שפריז הייתה המקום שנוצרו בו האופנות… בפריז נוצרו האופנות, ותמיד ברגעים הגדולים כאשר הכול משתנה האופנות חשובות, מפני שבזכותן משהו מתרומם לאוויר או יורד או מסתובב שאין לו שום קשר לשום דבר.

אופנה היא הדבר הממשי בהפשטה. הדבר היחיד שאין לו שום צד מעשי ולכן מובן מאליו שפריז שמאז ומתמיד יצרה אופנות הייתה המקום שכולם פנו אליו ב-1900. הם היו זקוקים לרקע של המסורת של האמונה המושרשת שגברים ונשים וילדים אינם משתנים, שמדע הוא מעניין אבל אינו משנה דבר, שדמוקרטיה היא ממשית אבל שממשלות אלא אם כן הן מפריזות בהטלת מסים או אחראיות לתבוסה מידי אויבים הן נטולות חשיבות, זה הרקע שהכול היו זקוקים לו ב – 1900."
(שטיין, 'פריז צרפת', עמ' 19–20)

 

את פריז צרפת (Paris France) כתבה גרטרוד שטיין בין השנים 1939–1940, על סף התבוסה הצרפתית לגרמנים במאי-יוני 1940 וכינון משטר וישי. על אף היותה אישה אמריקאית מבוגרת, יהודיה ולסבית, לא עזבה שטיין את צרפת, אלא את פריז בלבד – לטובת חבל כפרי מרוחק-יחסית (Diedrich 1990, 90). בשהותה בכפר חיברה מספר טקסטים שבחייה, כמו גם לאורך תקופה ארוכה אחרי מותה בשנת 1946, עתידים היו לזכות בזלזול ואף בהתעלמות בוטים (Lesinska 2002, 21-23). חיבורים אלה נודעו בשם "אוטוביוגרפיות המלחמה של גרטרוד שטיין". פריז צרפת, הדן במגוון רחב של נושאים תוך שימוש בטכניקות כתיבה נסיוניות, היה הראשון מביניהם.

חלקם הגדול של הנושאים עליהם כותבת שטיין לאורך הטקסט נדמה חסר כל חשיבות משמעותית. כובעים, כלבים צרפתים, בישול, הרבעים של פריז, טבעם של הצרפתים ומספר האנשים שלוקח "לסלול כביש שלם או להעמיד שלושה עמודי טלגרף או לבנות יריד או לכרות עץ אחד" (שטיין, 21) הם רק מדגם קטן של רכיבי הפסיפס היומיומי והטריוויאלי שהיא יוצרת בטקסט.

ואולם, לא רק מנהגיהם של הצרפתים ויחסי בנים ואמותיהם זוכים להתייחסותה של שטיין, אלא גם המלחמה: המלחמה המתחילה, המלחמה הנמשכת; המלחמה שהיא "אולי רק תרגיל לכיבוי אש" וש"דומה יותר לרומן מאשר לחיים אמיתיים"; המלחמה שלפניה "היו צוחקים בעליצות, ומאז לא צוחקים למראית עין נהנים אבל לא צוחקים"; "המלחמה הלא הגיונית" (שטיין, 37-47). המלחמה מרחפת מעל תמיד, ושטיין הולכת ממנה וחוזרת אליה, במעגליות שאינה פוסקת, לאורך כל הטקסט כולו. המלחמה היא המציבה באור חדש ושונה את עצם החיים ואת מהותה של התקופה.

האם אלה הם רק פטפוטים חסרי ערך כיון שאינם מתעדים באופן אובייקטיבי ומלומד מהלכי קרבות, מערכי שיקולי דעת, מדיניות ואסטרטגיה, סיבות ותוצרים "ממשיים" של המלחמה? או שמא ישנו ערך לתיעוד הנאמן של הלכי הרוח בקרב ציבור רחב, שהוא אולי פסיבי, אולי מובל – אבל לחלוטין אינו דומם? האם לא ניתן לכנות את שטיין היסטוריונית, או את התוצר המוגמר שלה "טקסט היסטוריוגרפי"? ובמידה וכן ניתן להגדיר את פריז צרפת כטקסט כהיסטורי – איזה מין טקסט הוא: ראשוני, המתאר את התקופה ממקור ראשון, או שמא משני, המנתח את האירועים והתקופה ככלל, במבט רחב?

כדי לנסות לענות על שאלות אלה, אתייחס לשני מחקרים שבוצעו בהתייחס לטקסטים של שטיין מתקופת המלחמה. יש לסייג ולומר, כי ברובם, המחקרים אינם מתמקדים בטקסט הספציפי אותו ביקשתי לבדוק, אלא מנתחים את כתביה השונים של שטיין בתקופת המלחמה. אך על בסיס הקרבה בממדי המרחב והזמן המשותפים לכתיבת כל הטקסטים הללו, אעשה בהם שימוש על מנת לענות על השאלות שהעליתי בעניינו של הטקסט "פריז צרפת".

תיעוד היסטורי או HERstory?

מחקר מקיף על יצירותיהן של ארבע סופרות בזמן מלחמת העולם השנייה (Lesinska, 2002) עוסק, בין השאר, בשלוש יצירות יחסית לא מוכרות של שטיין: פריז צרפת, שנכתב, כאמור, בטרם כבשה גרמניה את צרפת (הספר פורסם בארה"ב ימים ספורים לאחר פלישת גרמניה לצרפת); “The Winner Loses”, מאמר שפורסם בנובמבר 1940 במטרה להסביר את שביתת הנשק בין צרפת וגרמניה; והחיבור Wars I've Seen שראה אור בפברואר 1945 ותיאר את עליית האופוזיציה למשטר וישי. לסינסקה מכנה יצירות אלה "אוטוביוגרפיות", ומייחסת להן חשיבות הן מבחינת ההישג היצירתי שלהן והן כתיעוד היסטורי.

מבקריה של שטיין, לעומת זאת, התייחסו ליצירות הללו בביטול ותפשו אותן כמשוקעות בעצמן ושטחיות. ההתעלמות מהקולות העולים מכתיבתה של שטיין והטענה, כי היא מתעדת אך ורק את היום-יום שלה-עצמה, לא היו מקריים: הם שימשו להעלמת אינדיקציות לגבי היקפו הממשי של שיתוף הפעולה של הצרפתים עם הנאצים בזמן משטר וישי, לצורך שימור מיתוס ההתנגדות הצרפתית (Lesinska 2002, 23-24).

דחייתו של האופן בו הציגה שטיין את המלחמה נבע גם מהעובדה שהוא אתגר תפישות רווחות, שהבינו את המלחמה במונחים דיכוטומיים של מאבק טוטאלי בין גרמניה הנאצית לדמוקרטיות המערביות (Lesinska, 21). שטיין לא כתבה על "גרמניה" או על "צרפת" אלא על גרמנים, על צרפתים ועל איטלקים:

[…] האם תהיה מלחמה אמרתי. לא, הוא אמר […] זה לא הגיוני מדמואזל שאני בגיל ארבעים וחמש שנלחמתי במלחמה, יחד עם בן בגיל שבע-עשרה, נאמין במלחמה כלל-אירופית […] אם הייתי בן שישים והנכד שלי בן שבע-עשרה, שנינו היינו מאמינים במלחמה כלל-אירופית וייתכן שהייתה מלחמה, אבל אני בגיל ארבעים וחמש והבן שלי בן שבע-עשרה, לא מדמואזל. זה לא הגיוני. אבל, אמרתי, זה בסדר בשבילכם, הצרפתים הם אנשים הגיוניים, אבל הגרמנים והאיטלקים. מדמואזל, הוא אמר, הם מדברים אחרת אבל הם חושבים אותו דבר".
(שטיין, 'פריז צרפת', עמ' 46)

כתיבתה של שטיין, הן בהיבט הסגנוני והן מבחינה תכנית, שימשה אמצעי לתפישת הלכי רוח אותנטיים לתקופה, ושיקוף המציאות: המציאות האפורה, האמביוולנטית, ובעיקר מבועתת. הסגנון האגבי, היומיומי, נועד לשקף את האסקפיזם הפוליטי שאפיין את הצרפתים בזמן כתיבת הספר, על ספהּ של המלחמה, ולהמחיש את "אשליית הנורמליות ותחושת הביטחון המזויפת" שבסופו של דבר תרמו לתבוסה הצרפתית לגרמנים בקיץ 1940 (Lesinska, 34). גם לכתיבה בסגנון של "הווה מתמשך" היה תפקיד – לתפוש את יחסם של האנשים להתרחשויות, בטרם יהפכו לעבר (Lesinska, 29). ואף ששטיין אכן הרבתה לדבר על עצמה ולתאר את היום-יום שלה-עצמה, הרי שעל פי רוב הדבר נעשה כמייצג את הכלל (Lesinska, 33). הדגשת דואליות זו היא גם המטרה באזכורים התכופים בפריז צרפת את היותה זרה, חיצונית ונבדלת מהצרפתים הסובבים אותה (Lesinska, 29-30).

תיעוד הסובבים אותה, גורסת לסינסקה, הוא תיעוד היסטורי של ממש, המשקף את מורכבות הסיטואציה הפוליטית בצרפת על סף המלחמה. "בניגוד להיסטוריון קונבנציונלי", היא כותבת – וכך, על דרך השלילה, מגדירה את שטיין כהיסטוריונית – "היא אינה מנסה להסביר את ההיסטוריה במונחים של סיבה ותוצאה: על הקורא לשאוב מסקנות באופן עצמאי" (Lesinska, 35).

בראייה כזו הופכת כתיבת ההיסטוריה אצל שטיין, שמבקריה ראו בה יסודות של נאיביות ואף תלישות, לתיעוד ולשיקוף של האווירה בצרפת ערב המלחמה, תוך התמקדות ב"חוויה האזרחית" בצרפת בשנות המלחמה (Lesinska, 167): בחירותיהם הפוליטיות של "האנשים הפשוטים", שהשתקפו בדבריהם ולמעשה הכתיבו את ההיסטוריה של צרפת במלחמה (Lesinska, 48) – מושא מחקרו של ההיסטוריון ה"קונבנציונלי".

כמו לסינסקה, גם מריה דידריך (Diedrich) מנתחת את כוונותיה של שטיין באמצעות הבנת סגנון הכתיבה שלה כאמצעי לשיקוף ולהבעת תחושות ואווירה. המחקר שביצעה ב – 1990 ניתח שתיים מיצירות המלחמה של שטיין: הספר Wars I’ve Seen, שהוזכר קודם, והרומן Mrs. Reynolds, שפורסם אחרי מותה של שטיין וככל הנראה נכתב בין השנים 1940–1943. דידריך טוענת, כי מוטיב החזרה (על מילים, על משפטים ואף על פסקאות) הוא אסטרטגיה רטורית, שנועדה להביע תודעה אנושית מבועתת-תמידית משבריריות, מקיטוע אישי ומחוסר המשכיות. גם אמצעים כגון שימוש בהומור ולעג כמו-ילדותי, לא רציני, מתפקדים למעשה כאמצעים המתעדים את המלחמה, במובן של השפעתה המנתצת על נפש האדם (Diedrich, 93). במובן זה, של ההתייחסות לאמצעים הסגנוניים ששימשו את שטיין כממחישים את האסקפיזם ששרר בחברה הצרפתית ככלל, במקום רק לדווח עליו – ישנו דמיון בין דבריהן של לסינסקה ושל דידריך.

ואולם, לסינסקה מייחסת לשטיין את התובנה, כי יש חשיבות לתיעוד ותפישת הלכי הרוח ששררו בציבור הרחב, שכן פעולותיו ובחירותיו של זה האחרון, קטנות ויומיומיות ככל שהיו, הן שהכתיבו את התנהלותה – ואף את גורלה, כפי שצויין – של המדינה צרפת במהלך המלחמה. לעומתה, טוענת דידריך, כי התמקדותה של שטיין ברמה האישית של ההיסטוריה נבעה מאמונתה של זו, לפיה בני האדם, בהיותם שקועים בחיי היומיום שלהם, כלל אינם מסוגלים להתמודד עם אירועים היסטוריים ועם זוועות המלחמה – אלא אם אלה מצויים בטווח חוויותיהם האישיות (Diedrich 1990, 95). טיעונה זה של דידריך מעמיד את תיעודם של הטריוויאלי והפשוט, של רמת המיקרו, כנחותים ביחס לתיעודים היסטוריים "קונבנציונליים".

הנמכה נוספת של דידריך אפשר לזהות גם באמירתה, כאילו שטיין לא התיימרה למלא תפקיד של היסטוריון, השואף לספק ניתוח אובייקטיבי של המלחמה. תחת זאת, בהסתמך על כותרת ספרה של שטיין Wars I’ve Seen, היא טוענת, שכוונתה היחידה של שטיין הייתה "שכתוב המלחמה כפי שהיא, האינדיבידואל, האישה המבוגרת גרטרוד שטיין, חוותה אותה. היא חתרה להחליף את ההיסטוריה האוניברסלית (HIStory) בגרסה אישית ואינדיבידואלית יותר של היסטוריה 'שלה' (HERstory)" (Diedrich, 92). מעבר לפשטנות שלדעתי מייחסת אמירה כזו לשטיין, היא אף עושה לה עוול של ממש, משתי סיבות: הספר Wars I’ve Seen אינו יומן אישי של שטיין, אלא אמירה רחבה, כוללת, על מהותו של הזיכרון ההיסטורי, כפי שמדגימה זאת לסינסקה בניתוחה את הספר; גם השימוש בגוף יחיד של המספר, והתיאור הפשטני-לכאורה של חיי היומיום של שטיין במהלך המלחמה, היו כלי להמחשת המציאות (Lesinska, 40-42). מעבר לכך, כפי שדידריך עצמה מצטטת את שטיין, זו האחרונה גרסה כי

"ספרות היא הדבר שמתרחש לאורך כל הזמן, והיסטוריה היא הדבר שמתרחש מעת לעת" (Diedrich, 100).

בהרצאה האחרונה שנשאה באוניברסיטת שיקגו ציינה גרטרוד שטיין את רצונה לעיתים להיות היסטוריונית

"כדי אולי לעשות משהו";

באותה הרצאה היא אף מביעה את דעתה כי

"על ההיסטוריה באמת להיהפך לספרות".

במאמר בנושא טוענת פיבי שטיין-דייויס (Stein-Davis), שבספריה Wars I’ve Seen ו-Mrs. Rynolds אכן הופכת שטיין, כהיסטוריונית, את ההיסטוריה לספרות (Stein-Davis 1998, 574-575).

על אף הביקורת כלפי גישתה של דידריך לטקסטים של שטיין כהיסטוריים, ראוי לציין את האופן שבו תפשה את מהות האוריינטציה ההיסטורית אצל שטיין. "שטיין מגדירה את מלחמת העולם השנייה כמלחמה המשחררת את המאה ה – 20 מהמאה ה – 19", כותבת דידריך. "המלחמה עבורה היא השער דרכו פוסעת האנושות לחדשנות שמבטאת שחרור מאמונות המאה ה – 19 ביחס לקדמה, סדר, מדע, מכל תחושה של ממשות, ובסופו של דבר שבריריות וחוסר-אוריינטציה שהם ממאפייניו של העידן החדש" (Diedrich, 97). יש בכך ביטוי להתייחסות לכתיבה ההיסטורית כבעלת פרספקטיבה פילוסופית ומהותית – התייחסות שנעדרת מניתוחה של לסינסקה, אשר בסופו של דבר, מגדיר את הטקסטים של שטיין כהיסטוריוגרפיים אך ורק על בסיס פעולת התיעוד המבוצעת בהם. התיעוד, חשוב והיסטורי ככל שיהיה, נעדר את הפואטיות שבהרכבת הפסיפס ההיסטורי – מלאכה שאותה מיטיבה שטיין לבצע. דידריך מתייחסת גם לאופן שבו ממריאה שטיין אל מעבר לכאן ועכשיו של תקופתה, נעה קדימה ואחורנית בזמן, קושרת את המלחמה הקודמת עם זו הנוכחית, וכמו ממעוף ציפור, משרטטת ומספרת לקורא את מהותה של המאה העשרים.

סיכום

"ועכשיו שוב אוגוסט וספטמבר," כתבה שטיין, "ושוב מתחולל משבר ושוב האיכרים, האיכרים העדינים, משוחחים על החיים כמות שהם" (שטיין, 34). לפי לסינסקה, תיעדה שטיין את הדיאלוגים של הסובבים אותה, ועל ידי כך – כמו גם בסגנון הכתיבה הייחודי שבו בחרה – נתנה במה לתחושות ולאווירת התקופה. זהו ניתוח התומך בתפישה את שטיין כהיסטוריונית, ועל פיו ניתן לנתח את פריז צרפת כמקור היסטורי ראשוני.

ניתוחה של דידריך אמנם מאפשר להגדיר את שטיין כהיסטוריונית אבל בו-בזמן מייחס לה "סוג" של כתיבת היסטוריה, שמראש נתפש בעיניה כ"פחות היסטורי". עבורה, היסטוריה שאינה התיעוד האובייקטיבי הרשמי, הרווח והמוכר לנו כ"היסטוריה" – תיעוד שהוא גם "גברי", על פי דידריך – אינה "היסטוריה" של ממש; היסטוריה יומיומית וטריוויאלית, הנתפשת לרוב כחסרת חשיבות – והיא גם היסטוריה "נשית". גם אם כוונתה המקורית של דידריך בתיוגה את שטיין כמשכתבת ההיסטוריה ל – HERstory היא שונה בתכלית, הרי שעצם השימוש באותן קטגוריות, לדעתי, מפיל את דידריך באותה מלכודת מגדרית, ממנה היא מנסה לחלץ את שטיין וכתיבתה. באופן שאינו שונה מהותית מדעותיהם של מבקריה של שטיין, אותן מציינת לסינסקה במאמרה – היא למעשה ממעיטה מערכה של ההיסטוריה שכותבת שטיין.

יחד עם זאת, את אבחנתה של דידריך ביחס לקיומו של אספקט רחב יותר בכתיבתה של שטיין, אני מוצאת נכונה במיוחד בטקסט פריז צרפת. זאת, על אף שדידריך עצמה אינה מתייחסת אליו בניתוח שהיא מבצעת. מכיוון שכך, אפשר לומר במובן זה, ששטיין לא רק תיעדה את השפעותיה של המלחמה והעידה עליהן (בין אם רישומיהן עליה-עצמה, ובין אם על הסובבים אותה) – ובכך ייצרה טקסט היסטורי ראשוני. אפשר כעת להרחיב ולומר, לדעתי, כי שטיין בו-זמנית הציבה עצמה מחוץ להתרחשויות והעמידה ניתוח – ניתוח היסטורי ופילוסופי כאחד – של ההיסטוריה כפי שהכירה אותה: ניתוח ההתרחשויות סביבה, האווירה והלכי הרוח, לא רק אלה הקונקרטיים לשנת 1939/40 אלא גם בפרספקטיבה של זמן. כך יצרה שטיין פרספקטיבה היסטורית ומכיוון שכך – אפשר לדעתי להגדיר את פריז צרפת לא רק טקסט היסטורי, ולא רק כמקור ראשוני, אלא אף כמקור משני, ה"מדבר על.." ו"מנתח את…".

שטיין לא הסתפקה בתיעוד זמנה-שלה, את האיכרים המשוחחים כאשר ברקע משבר נוסף. היא ארחה וסיפרה לנו מהי המאה העשרים, את מהלכה ואת העתיד הצפוי לה; במילותיה, כמו גם בסגנונה, לכדה שטיין את רוח הזמן עצמה:

מאה היא מאה שנים […] כל מאה היא כמו חייו של כל אדם, חייו של כל עם, כלומר היא מתחילה כלומר יש לה ילדות יש לה נעורים יש לה חיי בגרות, יש לה גיל העמידה, חיי זקנה ואז היא מסתיימת. המאה התשע-עשרה עברה את כל אלה, המאה העשרים עוברת […] היא החלה באי-ודאות, היא התהלכה מתוך קושי, נכון יותר שהיא הזדחלה לאיטה. ואז אט אט היא עברה את נעוריה ואז הגיעה מלחמת העולם, ובגינה ידעו כולם שזאת איננה המאה התשע-עשרה אלא המאה העשרים […] זאת הייתה תקופת המלחמה הראשונה, תקופה של אופנה נטולת סגנון, של מערכות נתונות באי-סדר, של תיקון הזולת שמשמעו רדיפה, ושל אלימות ללא תקווה […] ועכשיו צרפת ואנגליה מקוות לעשות את הדבר הזה עכשיו היא כמעט בת ארבעים המאה והגיע הזמן שהיא תיעשה מתורבתת זמן שהיא תתחיל להיות מבוגרת, זמן להתבסס לגיל העמידה ולחיים נעימים ולהנאה מחיים רגילים […] ספר זה מוקדש לצרפת ולאנגלייה העומדות לעשות את הדבר הנחוץ, הן עומדות לתרבת את המאה העשרים ולהפוך אותה לתקופה שבה הכול יהיו חופשיים, חופשיים להיות תרבותיים ולהיות" (שטיין, 'פריז צרפת', עמ' 105–108).

לא ניתן לתמצת זאת באופן מוצלח יותר מאשר הטקסט על כריכת הספר בעברית:

זהו טקסט על סף מלחמה, על עת-מלחמה, לאחר מלחמה גדולה אחת ולפני הידיעה כי השנייה עוד תפתיע את כולנו; זהו טקסט של יומיום פרוזאי […] זהו טקסט פילוסופי הדן במהלכה של מאה, באופי התבגרותה, בתזזיתה […] זהו ביתו של העולם, של התרבות, של המלחמה, של תיעובה וכינונה. זהו הרקע למאה העשרים, וכל זה טבעי למדי, כפי שכותבת שטיין.

גרטרוד שטיין מאת אנדי וורהול (1980)

ביבליוגרפיה

שטיין, גרטרוד, פריז צרפת, תל אביב: רסלינג 2004.

Diedrich, Maria. “A Book in Translation about Eggs and Butter: Gertrude Stein's World War II,” in omen and War: The Changing Status of American Women from the 1930s to the 1950s. Diedrich Maria and Dorothea Fischer-Hornung (Eds.) Oxford: Berg Publishers Inc. 1990. pp 87-106.

Lesinska, Zofia P. Perspectives of Four Women Writers on the Second World War. New York: Peter Lang Publishing, 2002. pp 21-50, 165-170.

Stein-Davis, Phoebe. “Even Cake Gets to Have Another Meaning": History, Narrative, and ‘Daily Living’ in Gertrude Stein's World War II Writings” in Modern Fiction Studies 44.3 (1998). pp 568-607. Also available Online: http://muse.jhu.edu/journals/modern_fiction_studies/v044/44.3davis.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: