חסד פתאומי

בבית הקפה הזה בפינת הרחוב ישבתי לפני שנה עם חברה שהייתה אז חדשה. היא נחלצה להיות לידי ברגעים קשים ומבלבלים, חיזקה אותי מול מערכת, שבהיותה מערכת עלולה לנטות לכוחנות ולאטימות, ובאופן כללי נתנה לי הרגשה שאני לא לבד. נפגשנו כאן בבוקר, כשהציעה מתוך ספק ניחוש-ספק קריאה רגישה של מצבי באותו רגע. הגעתי רגעים לפניה, ראיתי אותה חוצה את הכביש לעברי, ובידה משהו מתוק בשבילי ובובה צבעונית, בובת-עיניים-גדולות, שקנתה לבתה הקטנה אבל הושיטה לי להשאלה ולנחמה.

דיברנו הרבה בבוקר ההוא. כנראה הרבה מדי, קרוב מדי, כי יותר זה לא קרה. משהו, שאני לא יודעת להניח עליו את האצבע השתבש שם, אף שאפילו בפרידה המחובקת והקרובה, לא הרגשתי אותו אורב מעבר לפינה. הרגשתי לא-לבד באופן שבו אפשר להרגיש לא-לבד אולי רק כשמישהו שאיננו החשודים המיידיים שכבר אוהבים אותך הרבה זמן – הורים, אחים, בני זוג – בוחר פתאום לראות אותך. הרגשתי מנוחשת, מנוחמת, מחוזקת, מוחזקת. חסד פתאומי.

 

*

בבית הקפה הזה (לא ההוא, אחד אחר) אני יושבת וחושבת על סוגי החברות השונים שיש לי, שהיו לי, שהייתי רוצה (עדיין, לעזאזל). קרובות, כמעט-קרובות, ארוכות יותר, קצרות, עמידות, פריכות, יציבות, סוערות, עוברי חברויות שלא התפתחו, שנפלו, שהפלתי אני, שהפילו הן. איך גם כשהפילו הן אני בכל זאת בטוחה שזו אני, שזו תמיד אני. והפרידות. אני חושבת, איך פרידה מחברה היא פרידה-פרידה, לפעמים אולי גרועה מפרידות רומנטיות. אני חושבת על חברוּת עוף החול, שהצליחה לחזור מהמקום שאליו הולכות חברויות כשמשהו בהן נשבר. כמה שמחתי. חסד פתאומי.

 

*

בבית הקפה הזה (אותו אחד, אני עדיין כאן) אני יושבת וחושבת על חברויות, על איך כבר כל כך הרבה זמן, שנים, בעצם, אני רוצה לכתוב עליהן וככל שהזמן עובר אני מוצאת שיש לי פחות ופחות מילים, ויותר ויותר צער, ויותר חשש. ותחושת בושה, וצורך להסתיר עוד ועוד כישלונות שלא תמיד אני מבינה בכלל.

אז במקום לכתוב אני מקשיבה. טקסטים על חברות בין נשים תופסים אותי מייד, כאילו איזה רדאר סמוי בפנים מחפש אחריהם תמיד. כמו הפרק הזה ב"The Guilty Feminist", והמונולוג של ג'סיקה פוסטקיו. בפעם הראשונה שהקשבתי לו הרגשתי אסירת תודה כל כך, שסוף סוף מישהי מדברת על החברויות האלה במונחים הראויים להן, ואיך סוף סוף הרגשתי נורמלית, כי כשכתבתי על זה שנים קודם לכן הרגשתי כל כך חריגה, כל כך לא מתאימה לעולם, כל כך יותר מדי. אני יושבת וחושבת, כמה זה חשוב למצוא פתאום הד לא צפוי לסודי הסודות של עצמך בעולם. כמה חשוב להרגיש שאת לא לבד. חסד פתאומי.

 

 

הנה החלק ההוא במונולוג שלה (מדקה 24:20). לא מתרגמת אותו, כי אני כל כך אוהבת אותו במקור, שלא יכולה להעלות על הדעת להעביר אותו לעברית, מתנצלת.

Female friendships are really tricky to write one-liners about. I think they're really tricky, full stop, actually. I think they're tactile, full of love and humor and wonder and inspiration, but also jealousy, risk, offense, pain and drama. But I think they're worth it. I think they're amazing… I  think they're invaluable, and I would argue that my female friendships are stronger than any other of my types of relationships – which is very bold, considering I'm a parent… No, that relationship's also pretty fierce… as a kid I don't think I really appreciated female friendship, and when I say "kid" I mean, under thirty. I had to sort of grow into it… I was a lone ranger for years, and I found female friendship groups at school impenetrable, I sort of stood looking at them longingly, wanting in, like a hungry person with a tin of beans but no opener, just a spoon… just tapping the spoon against the tin…

…I'm frequently brought to tears by the kindness and creativity and support of my absolute closest friends …

… I think it takes more work, because you give and you care and you feel almost as much in these relationships, I think, as you do in romantic love ones, and I fell out with one of my best friends, and it felt as bad as a breakup from a romantic relationship, it felt like grief, the intensity of that loss, but unlike, I think, that can happen when a romantic relationship dissolves to that point of complete… goneness… it rose back up, like a phoenix – or a Kate Bush – from the flames… and through a lot of mutual forgiveness and empathy and awe it's been reborn and reset – probably slightly differently, well, because, life's changed so drastically each of us through that sort of process. but it's back and it's more brilliant than ever and I love my brilliant friend so much and I think I'd be nothing without them.

תכף אסיים כאן. אנתק את הלפטופ מהשקע, אכניס לתיק, אלך למקום שאליו אני אמורה להגיע בעוד שעה קלה. אבל כרגע אני יושבת כאן, וחושבת על כולן, אחת-אחת, שמחה במי שאפשר לשמוח בה, מתגעגעת למי שכבר לא כאן (גם אם צריכה לכעוס, גם אם אכן כועסת). איך הן כולן מוחשות לי, אחת-אחת בדרכה, כמו חסד פתאומי.

[באופן טבעי, כמעט בחרתי שיר אחר של אריתה, Amazing Grace. אבל אז נפלאות האלגוריתם של יוטיוב גלגלו אליי את הביצוע הזה, ומה אומר – הוא הולם לא פחות, אולי אפילו יותר. והתגובות של קרול קינג במהלכו – גם הן, גם הן.]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: