"אֵיךְ לֹא תִּגְאֲלוּ וְנִגְאַלְתֶּם"

בשנת 1347 נולדה בסיינה שבאיטליה קתרינה בנינקאסה (Benincasa), שלימים נודעה בשם קתרינה מסיינה – תיאולוגית ומיסטיקנית, שהוכרזה כקדושה עוד במאה החמש-עשרה ובשנת 1970 אף היתה לאחת משתי הנשים הראשונות שזכו לתואר "דוקטור של הכנסייה" (מורי הכנסייה הקתולית). מילדות התנסתה קתרינה בחוויות מיסטיות יוצאות דופן, שהגיעו לשיאן כשהיתה בת עשרים ואחת בצורת "נישואין מיסטיים" עם ישוע. מיד לאחר מכן חדלה להסתגר בבית הוריה ולעסוק באופן בלעדי בצומות ובתפילות, והחלה לפעול בציבור: תחילה בפעילות מסורתית למען העניים והחולים, ומאוחר יותר גם בהוראת פרשנות לכתבי הקודש ובדיונים תיאולוגיים עם חסידיה, שהלכו ורבו. אחרי חוויה מיסטית נוספת וחריגה בעוצמתה בשנת 1370 התעצם עוד גם המוניטין שלו זכתה, ומאז ועד מותה בשנת 1380 התרחבה פעילותה גם לענייניהן הפוליטיים הבוערים של איטליה ושל הכנסייה באותה עת.

לצד חיבורים המגוללים את מסכת חייה ונכתבו בידי אחרים, קתרינה עצמה השאירה אחריה אוסף מכתבים ודרשות מהשנים 1374–1380, בעיקר, שחושפים, בין השאר, את התעצבותן של התמות הגדולות של ה'דיאלוג' – חיבורה הידוע שנחשב לגולת הכותרת של כתביה ונכתב ככל הנראה בין השנים 1377–1378. חלקו השני של 'הדיאלוג' עוסק בשאלה "מה צריך לעשות האדם המבקש לגאול את נפשו?" ולאורכו יוצרת קתרינה קשר בל-יינתק בין יחסו של האדם לזולתו ובין פוטנציאל הגאולה שלו: האל ינהג במבקש להיוושע בהתאם למה שזה האחרון יעניק מעצמו. לא מספיק לרצות להיוושע ולעשות לטובת עצמך – יש לעשות לטובת האחר. הזולת והיחס אליו הם המביאים לידי ביטוי את כל תכונותיו של האדם – יהיו אלה מעלות או מגרעות, והאדם מחויב לאהוב את זולתו כפי שהוא אוהב את עצמו – כלומר, לסייע לזולתו בצרכיו הרוחניים והחומריים. זו איננה "אהבת האנושות" ערטילאית, אלא הירתמות בפועל לעזרת מי שזקוק לה, במגוון רחב יחסית של מתודות: ללמד באמצעות המילה או באמצעות הדוגמה האישית, לייעץ לזולת, לדאוג לרווחתו, לטפח אותו ולשפר את חייו. אהבתו של המאמין לזולת היא אמצעי עבורו לשמור על חוקות האל המצוות עליו: "הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: 'וְאָהַבְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. זֹאת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה. הַשְּׁנִיָּה דּוֹמָה לָהּ: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. בִּשְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה תְּלוּיָה כָּל הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים.'" (מתי כב, 37–40; מתי, כמובן, מחבר בדבריו שני ציוויים מהברית הישנה: הציווי לאהוב את האל, המופיע בספר דברים, והציווי לאהוב את הזולת, המופיע בספר ויקרא. על "ואהבת לרעך כמוך" אמר, כידוע, רבי עקיבא שהוא "כלל גדול בתורה"בא, והוא גם מעיקרי הנצרות כפי שניסח אותה פאולוס.)

אבל הפעילות למען הזולת, הגואלת את נפשו של המאמין, היא צד אחד של המטבע; על צדו השני טובע האל בדבריו אל קתרינה ב'דיאלוג' את ההדדיות, הקושרת את כל הנשמות זו בזו, ומאפשרת להן להשלים אלו את אלו, לתרום כל אחת את מידתה הטובה העיקרית ולהיתרם מאלו העיקריות של האחרות. חלוקה זו נעשתה במכוון, נאמר ב'דיאלוג', כדי לתת לבני האדם סיבה והכרח לקיים את האהבה ההדדית לזולת, להפוך אותם תלויים זה בזה, ערבים זה לזה, כך שכל אדם יוכל להיות בעמדה בה הוא מחלק את החסד והמתנות שקיבל מהאל. על המאמין להשתתף בעולם ולא לפרוש ממנו, כדי שתהיה לו השפעה על האחר ובכך יבטא את אהבתו כלפיו, שהיא ביטוי לאהבתו כלפי האל עצמו. אין האדם רשאי שלא לעשות: אם לא יעשה טוב, בהכרח הוא עושה רע; אם לא יאהב את זולתו במעשיו – כאילו אינו אוהב את האל. שירות הזולת מוכיח את האהבה לאל וכלל מידותיו הטובות של המאמין נבחנות באמצעות הזולת ובזולת הן נולדות.

את האהבה לזולת מציבה קתרינה למול החתירה להישגים חומריים, למעמד, להתמקדות בתועלת האישית ושל האדם בעצמו. כל אלה הם חשכה ומן החשכה, בעוד שאהבה לא-אנוכית מובילה את המאמין אל האור – וכמו האהבה לזולת, גם החיפוש אחר האור הופך בדבריה של קתרינה לציווי "עשה", לדחיפה לפעולה אקטיבית. האהבה שהיא מטיפה לה היא מעגלית: אהבתה לזולתה נובעת מאהבת הזולת של האל כלפיה – אהבה שבלעדיה, היתה קתרינה נכנעת ל"אינספור רעות וחטאים". אהבה זו של האל נכנסת במאמין, מאירה את נפשו והפועלת מתוכו כשם שהוא פועל מתוכה, על-ידי שהוא פועל מתוכה, ונכרכת סביבו כאדרת, כשריון אור. כי האהבה, כבר אמר לנו פאולוס, "תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל." (הראשונה אל הקורינתים יג, 7).

אהבת האל ואהבת הזולת, הכרוכות זו בזו ובהתמסרות לאל, נקשרות גם בתמה חשובה נוספת אצל קתרינה – ידיעת העצמי. זו איננה היכרות מדוקדקת של האדם את עצמו ואת נבכי נפשו, שמאליהן כרוכות בהתמקדות של היחיד בעצמו; נהפוך הוא: ידיעת העצמי אליה מכוונת קתרינה מסמלת דווקא התגברות על שלוש תכונות – שלושה חטאים, שלוש מכשלות עיקריות –  הכרוכים בהתמקדות של האדם בעצמו: אנוכיות, יוהרה וגאוותנות. ולהבדיל משלוש אלה, ידיעת העצמי שאליה שואפת קתרינה מושגת כאשר האדם פונה החוצה מתוך עצמו. אבל קתרינה – מיסטיקנית, כזכור – מפצירה במאמין לא רק לפנות החוצה מתוך עצמו, אלא אף להתרוקן מעצמו. כזו היא ידיעת העצמי אליה מכוונת קתרינה, שבלעדיה לא יוכל האדם לרחוש אהבה מושלמת כפי שראוי לה, לאהבת האל, שתהיה: הכרה באפסותו של האדם, בקיומו מתוקף חסד, שניתן לו באהבה שאין לה סוף. כך, האהבה לא רק תכסה על הכול, תאמין בכל, תְּקַוֶּה לכל ותסבול את הכול – האהבה היא-היא הכול, משום שהיא האל עצמו. אבל ההרפיה, הוויתור, שנובעים מההכרה באפסות האדם אינם פוטרים את המאמין מהעולם, לא מנתקים או מרחיקים אותו ממנו, אלא דווקא משלחים אותו חזרה אליו, כסוכן של אהבת האל כלפי הזולת.

חשיבותה של קתרינה מסיינה מיוחסת פעמים רבות לאותה מעורבות פוליטית בענייני מדינה וכנסייה. תפישה אחרת מדגישה את המוניטין שלה כמיסטיקנית וכקדושה סגפנית. ואולם, שתי המגמות הללו מציירות כל אחת דיוקן חלקי בלבד של קתרינה ובכך מחמיצות היבט משמעותי ברוחניות שלה, שהוא למעשה סינתזה בין שני העולמות הללו, המנוגדים-לכאורה – משאלתה להתאחד עם האל ורצונה לשרת את הכנסייה ואת החברה שבה חיה. גם רעיון ידיעת העצמי של קתרינה טומן בחובו דואליות וסינתזה. מחד גיסא, במובנים רבים ידיעת העצמי, שהיא ידיעת אהבתו של האל את האדם, היא תפילה, במובן זה שתפילה היא אמצעי בידי המאמין להיטיב להבין את עצם היותו ואת האל. מאידך גיסא ובה-בעת, ידיעת העצמי היא גם ציווי אתי, במובן זה שנובעת ממנה ההכרה, שעל המאמין לאהוב את זולתו כפי שהוא עצמו נאהב. התפילה, המייצגת את הקוטב הקונטמפלטיבי, ואהבת הזולת, המייצגת את הקוטב האקטיבי, כרוכות זו בזו באופן שאין להתיר: אם תבחר בהתבודדות קונטמפלטיבית תשלול קתרינה את זולתה מנוכחותה ומאהבתה ולפיכך תפגע בו – מכאן, שזו איננה בחירה אפשרית ועל כן עליה לצאת את חדרה המבודד והמסוגר, ולהעניק עצמה לעולם סביבה. אותה טענה, כי הרוחניות שמציעה קתרינה היא למעשה סינתזה של שני היבטים לכאורה-מנוגדים בחייה, גם מגדירה את קתרינה כ"שליחה" (apostola).

גם כשההיסטוריה זוכרת אותו כדמות קנונית, חייו של השליח רצופים התמודדות עם גורמים מתחרים, ערעור על מעמדו, ביקורת ואף רדיפה. קתרינה, שפעילותה בסיינה מחוץ למרחבים מסוגרים ופרטיים – ברחובות, בבתי זרים, בכנסיות – עוררה ספקנות, אי-הבנה, עוינות וביקורת. מקטרגיה טענו נגדה שהיא רודפת פופולריות, מבקשת לעצמה חשיבות-עצמית ומעמד ושואפת להיתפש כ"ייחודית". היא הואשמה בצביעות ובגאוותנות ונתקלה בניסיונות פיזיים ואף אלימים להרחיקה מכנסייה בה הטיפה. גם האשמות, שחזיונותיה מן השטן הם ולא מהאל, לא נחסכו ממנה. נדודיה ברחבי איטליה ואף מעבר לה עוררו עוינות גדולה אף יותר, ונלוו לה ספקות באשר לתומתה ולשמה הטוב של בתולה הנודדת כך בדרכים. סגנונה האישי, שהיה ככל הנראה נינוח ונעים לבריות, הפך אותה פגיעה וחשופה יותר לביקורת ולרכילות מסוג זה. אבל בדבריו אליה מעודד אלוהים את קתרינה, שהכאב שהוא מנת חלקה במסעותיה יהיה דרכה להשתתף בסבלו הגואל של ישוע. קתרינה השיתה על עצמה סגפנות פיזית קיצונית, במה שהוגדר במקום אחד במחקר במילים "סֵבֶל היה שירות", אבל יש המציעים להרחיב את מנעד הסבל שהיתה קתרינה נכונה לשאת על מנת לשרת, ולראות גם בקשיים שנכרכו בשליחותה נתיב סגפני נוסף.

הבשורה שביקשה קתרינה להעביר לעולם – שליחותה – היא בשורת האהבה לזולת, שהיא עבורה אמצעי עליון לאהוב את האל הכרוכה בחיפוש מתמיד אחר ידיעה עצמית והכרה עצמית בהן זוכה המאמין – חיפוש רווי אלמנטים דואליים של אור וחושך, של אהבה אנוכית ולא-אנוכית, פרדוקסלי לפרקים ומעגלי – רק כאשר הוא נכון לאבד את נפשו ולוותר עליה לטובת התמסרות לאל – אך לא רק במובן המיסטי. למעשה, במכתביה, קתרינה לא מזכירה את נישואיה המיסטיים למשיח, את הסטיגמטה שקיבלה, נבואות שפקדו אותה ומעשי נסים שחוללה. היא לא השתמשה באף אחד מאלה כדי לייצר לעצמה לגיטימציה, והדבר בולט במיוחד לאור העובדה שכל אלה הם חלק מרכזי באופן שבו הבנה הכומר המוודה שלה, ריימונד מקפואה, את דמותה בחיבור על מסכת חייה ואלה האמצעים ששימשו אותו כדי להקנות לה לגיטימציה. היא הקפידה שלא לבדל עצמה מהכלל וראתה וגם הציגה עצמה כאישה רגילה, שמתפללת באופן שבו אמורים ויכולים הכל להתפלל. כך, מתנותיה המיסטיות אינן עולות על מתנות אחרות שבהן ניחן זולתה, ורעיונותיה בדבר אהבת הזולת, אהבת האל וידיעת העצמי חוברים יחד ליותר ממיסטיקה: הם מתעלים לדרגת אתיקה של ממש לכל המאמינים, ולא ליחידי סגולה – "אתיקה גואלת", הפודה לא רק את מושאיה של האהבה כלפי הזולת, אלא גם את האוהבת הקתרינית: בהושטת היד החוצה, מעניקה האוהבת ומחוללת את הדבר שאותו היא מבקשת גם עבור עצמה.

—-
שם הרשימה לקוח מהמחזור "אפור" של טל ניצן (להביט באותו ענן פעמיים [קשב לשירה, 2012])

—–

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: