עד מחר

בבוקר זה לא באמת ברור. השמש מדרום-מזרח בוהקת כל כך, נותנת קדימות לשאלות קריטיות כמו מידת הסטת הווילון בחלון מאחורי, כמה לכסות, כמה להשאיר כך שאפשר יהיה להמשיך לקרוא את האותיות שעל המסך. והציפורים, הציפורים הארורות האלה והשיח העירני שלהן בדקל הגבוה ובצמרות המקיפות את הגינה. בדיוק בגלל הציפורים האלה, כשמדי פעם מישהו מתקשר אליי בשעות העבודה, תמיד אני נשאלת איפה אני, בעצם. ותמיד-תמיד ישנה הפליאה הזאת, לשמוע שאני בבית.

למזלי, אני בבית. פה ושם אני עובדת בבתי קפה, כשהצורך ברעש לבן גובר על מה שכל פסקול באוזניות יכול לייצר. אבל בדרך כלל מתרגמים עובדים בשקט, עם עצמם. ימים שלמים יכולים לעבור בלי שאחליף מילה עם אף אדם בין שמונה בבוקר לשלוש וחצי אחר הצהריים.
ברובו המוחלט של הזמן, אני מברכת על מזלי הטוב, שאפשר לי להתנתב למקצוע שמצריך ממני חיכוך מועט כל כך עם העולם האלים שבחוץ.

בשלוש ורבע לפני כך וכך ימים אספתי את א' מביה"ס. "חנקו אותי," אמרה לי וגוללה באוזניי איך ילד מהכיתה שלה – פספוס בכיתה א', כמוה – הצמיד אותה לקיר, לחץ בידו על הגרון שלה לרוחבו, איך לא יכלה לנשום ולא יכלה לדבר ולא ידעה איך להפסיק את זה ומתי זה ייגמר.

זה תיאור נוראי לשמוע מילד. מכל ילד, לא כל שכן מילד שלך. באיזה סרט שראיתי פעם, מזמן-מזמן, מתארת דמות של גבר אונס קבוצתי שעברו אמו, אחיו ואחותו. הוא מתאר את המבט של אחיו, ואומר, "הוא לא ידע שמשהו כזה יכול לקרות לילד." יומיים לא רצתה ללכת לביה"ס. ביום הראשון מאוד לא רצתה, ביום השני קצת פחות, אבל עדיין לא. כשדיברנו לקראת החזרה לשם, אמרה שהיא פוחדת. לא רק מהילד עצמו ומעוד אלימות מצידו, אלא פוחדת בכלל. "בגלל שראיתי שזה קרה לי, אני מפחדת שזה יכול לקרות עוד פעם."

כשנגמר, היא רצה בבכי לכיתה. ביה"ס טיפל בזה במהירות יחסית ובנחישות חד-משמעית, וגם אם על כשלי התקשורת שלו איתנו כהורים לאורך רוב הסיפור הזה היתה לנו ביקורת עמוקה – לפחות הדיון הוא על התקשורת ולא על הטיפול.
אבל א' היא לא היחידה שדברים קורים לה. דברים קורים בביה"ס הזה לעוד ילדים. אנחנו לא באמת יודעים אם קורים יותר מבבתי ספר אחרים או באותה מידה, בעצם. לפעמים נדמה שזה לא משנה, שזה לא באמת העניין. כשאני מניחה את היד על הלב אני לא יכולה שלא להודות בפני עצמי, שהעיסוק המוטרד שלי באלימות בביה"ס וגם התחושה שהאלימות אצלנו היא מרובה יותר או חמורה יותר – העיסוק והתחושה האלה אולי בעצם מכסים על דברים אחרים, שלא פשוט להודות בהם לגבי הניסוי הזה בחיים משותפים. הניסוי הזה, שרוב הזמן מוחש לי יותר כצו שעה קיומי וגם כהתנגדות, כמרי אזרחי. אבל ישנו איזה שקט נכסף – שברור לי שיש בו לא מעט מן השקר – בצמצום העולם החברתי וגם התרבותי לקווי דמיון רבים ככל האפשר, ולעזאזל הידיעה עמוק בפנים, שהם מדומיינים. זה נוסך שלווה? אז אולי אני רוצה את זה. אולי בכל זאת זה מה שאני רוצה. אולי זה מה שאני חייבת לילדות שלי. בשבילי זה צו שעה והתנגדות, אבל בשבילן זו הילדות שלהן וגם הפוטנציאל של מי ומה שהן עשויות להיות או לא להיות. יש משהו רומנטי מדי בדיבור על סגולותיה של הגדילה מחוץ לבועה.

כדי להוסיף על קשיי התהייה המכרסמת של פנינו לאן ומקומנו היכן, ישנם רגעים כאלה, שבהם א' משתלטת לי על הטלפון ומוצאת את השיר הזה, שלמדה בשנה שעברה בגן לקראת ארוחת אפטאר הרמדאן הקהילתית.

היא שרה אותו בקול, מטעימה את המילים, טוענת שמבינה את כולן גם כשברור שלא, מכריזה "כמה אני אוהבת את השיר הזה" ואז שבה ומשמיעה אותו. הוא מזכיר לה את הגננות שלה מהשנה שעברה, ואת הגן שהשאירה מאחור. לכולנו הוא מזכיר. כשלמדו אותו אז, צפינו בו יחד, והיא שאלה על המפתח שבו מנופף הזקן בסרטון. ונענתה. עכשיו כשהיא שרה, אני מסבה את תשומת לבה לשמותיהן של עג'מי, מנשייה, ג'בלייה, כדי לחבר לה את הסמל עם המציאות שהיא חלקית קצת מכירה. ולרגע, רק לרגע, הכול ברור.