צער העולם

חזון

ברשימה הקצרה "ואלו כותרות העיתון 'אל-ארץ'" מאת תאופיק דעאדלה, שהתפרסמה לאחרונה ב"הארץ" ומתארת קיום עתידי מעורבב של עבריות וערביות, אין לעבריות כל נוכחות ממשית. פה ושם ישנו איזה שם עברי. אבל הרשימה ספוגה בתרבות ערבית, ותרבות עברית, למשל, אין בה. הנוכחות התרבותית היחידה שאיננה ערבית במקורה היא אזכור של מיסטיקה יהודית. ישנו גם אזכור של מלומדים יהודים בימי הביניים, אבל זה בתוך הקשר של השפעות שספגו ממלומד ערבי. להבדיל, את התרבות הערבית מייצג מחמוד דרוויש, שמודעה בעיתון מזמינה לערב הקראת שירה שלו. קרוב יותר לימינו, וכמובן בעל משקל סגולי לאומי וזהותי טעון ועוצמתי יותר מאשר איזה זרם יהודי די נידח ומלומדים מימי הביניים. אבל הקבלה אחת בכל זאת ישנה בין הישן לחדש: את ערב הקריאה בדרוויש מכבד בנוכחותו "זקן המשוררים" – היחיד ברשימה שנושא שם עברי לגמרי (לא ערבוביה של עברי וערבי). הרמז לא דק בכלל: כמו המלומדים שהושפעו ממלומד ערבי אי אז, גם זקן המשוררים – שבשמו נועד לשמש נציג יחידי לעבריות שעומדת לחלוף מן העולם – מרכין את ראשו בפני דרוויש.

אז התרבות העברית נעדרת מהרשימה כמעט כאילו לא היתה, היא פינתה את מקומה. או, ליתר דיוק: הוחלפה, כי העבריות כולה ברשימה הזו אין היא אלא קולוניזציה, ועל כן שומה עליה לסגת, לפנות את מקומה על במת ההיסטוריה. זה גורלה. זה ברור שזה גורלה, כי ברשימה שנפתחת בציטוט של פאנון "הדקולוניזציה היא בפשטות החלפת 'זן' אחד של אנשים ב'זן' אחר של אנשים" לא יכול להיות אחרת. ברשימה הזאת ברור כשמש כוכבו של איזה 'זן' כאן דורך, וכוכבו של איזה דועך.
הדה-קולוניזציה, אומר פאנון, היא תמיד תופעה אלימה, יהיו הכותרות אשר יהיו. עברו לא מעט שנים מאז שקראתי אותו, אבל גם על סמך הציטוט שמביא דעאדלה אפשר להבין היטב: אין אפור. העור שחור, המסכות לבנות, ומסכות נועדו להיקרע.

 

يافا شيتي | יפו "שלי"

אם את יפואית ומסתובבת במעגלים הדו-לשוניים, יש רשימה כמעט יחידה שבה נראה מתבקש שתתמכי בבחירות המוניציפליות הקרובות: "يافا شيتي". ובתעתיק: "יאפא שֶׁתִי". לפעמים אנשי הרשימה גם מוסיפים בעברית "יפו שלי", אבל זה לא מופיע לא בלוגו שלהם, לא על גבי השלטים ולא בשום מקום. ככל שאני יודעת, "שתי" זה לא "שלי", וככל שאני מבינה וניסיתי לבדוק – גם אין לזה משמעות בעברית. נראה שה"יפו שלי" משמש בגלל הקרבה המצלולית בין "שתי" ו"שלי". זו מחווה לבוחר היהודי הפוטנציאלי, אבל לי היא מוחשת כמחווה ריקה, וכסמלית למדי ליחסה בכלל של הרשימה ליהודים ביפו (ומן הסתם ליהודים בכלל, כי הרשימה איננה מנותקת ממפלגה פוליטית קיימת).
הרשימה מתיימרת להיות רשימה משותפת של יהודים וערבים ולקדם חיים משותפים בכבוד הדדי ובשוויון, אבל הטקסטים שלהם נכתבים כמעט לחלוטין בערבית, נאומו באירוע השקת הרשימה של מי שעומד בראשה נמסר אך ורק בערבית, ובאופן דומה גם רובו המכריע של נאומה של המתמודדת השנייה ברשימה. פה ושם אמרה כמה משפטים בעברית. האם ככה נוהגים בבוחרים פוטנציאליים? ומה שחשוב יותר: האם ככה נראה כבוד הדדי?
לא, זה נראה כמו משהו אחר.

זאת גישה מוכרת: השפה היא דגל שמניפים אותו, לא רק אמצעי למסור תוכן ודברים שאת רוצה שהמאזין לך ישמע ויבין. לפעמים, נראה שעניין התוכן הוא אפילו שולי ונסוג מפני איזו הצהרה של הנכחה מתקנת. לפני שנה, למשל, ישבתי בקבוצה קטנה של נשים. זכורה לי היטב פעילות, שבה אחת המשתתפות הפלסטיניות הבודדות שלקחו חלק בקבוצה, אמרה את הדברים שאמרה בערבית, במשך דקות ארוכות ובסופן מסרה בעברית רק את תמצית הדברים. היא גם אמרה, "שתשמעו קצת ערבית". הרוב המוחלט לא הבין כמעט מילה שאמרה, ואף אחת לא אמרה מילה ולא הרימה אף גבה. במקרה הטוב, כיבדנו את הרצון לומר דברים אישיים מאוד – לא לאומיים, לא אידיאולוגיים בשום צורה – בשפת אמה. במקרה הרע, רגשות האשם השמאלנים שלנו גרמו לנו להתבטל. כי היו אחרות בקבוצה הזאת, שלא עברית ולא ערבית הן שפת אימן. להן היה חשוב שחברות הקבוצה יבינו מה הן אומרות, והן שברו שיניים באנגלית. הן לא הפכו דיאלוג אינטימי למיצג פוליטי על חשבונן של מי שאמורות להיות בעלות ברית, שכן, מה לעשות, לא יודעות ערבית מספיק טוב. זה מעאפן. מאוד. אבל הסיבות לזה מורכבות ופרוזאיות, אף אחת מהן לא דווקאית ומתריסה.

המועמד הראשון ברשימה, עבד אבו שחאדה, הוא פעיל פוליטי וחברתי מוכר ביפו. ישבתי פעם בשיחה שאליה הוזמן. גם הוא הרבה לצטט את פאנון. עמדותיו מנוסחות לעילא במאמריו הרבים באתר "העוקץ". אבל הוא פחות מעניין אותי מהמועמדת השנייה ברשימה, ליסה חנניא, בעיקר בגלל שהיא בשר מבשרה של קהילת "יד ביד" היפואית, וכפי שקורות החיים שלה בכל הפרסומים מספרים, סייעה להקים את ביה"ס הדו-לשוני.
בשמחת תורה פרסמה חנניא פוסט פייסבוק בקבוצה שאותה היא מנהלת, ובו הלינה על האופן שבו הורסים חג כל כך יפה עם קיצוניות: "מתנחלים מסתובבים ביפו עם אבטחה ברחובות כדי להתסיס את האווירה עוד יותר." לתלונות שעלו בשרשור על הפוסט הזה – ובמיוחד ביקורת מדמות יפואית מוכרת שאי אפשר בשום אופן לחשוד בה בגזענות – היא אפילו לא טרחה להשיב. שרשור שלם שפתחה מתמודדת ברשימה פוליטית, שנועד לקדם את האג'נדה של הרשימה שבה היא חברה – "אנחנו ברשימת יאפא מאמינים שיפו צריכה ויכולה להיות מודל לכבוד הדדי" – שבמהלכו לא טרחה להגיב לביקורת שנמתחה עליה ולקחת חלק בדיאלוג. יאיר לפיד לא היה עושה את זה טוב יותר. בעמוד האישי שלה היא דווקא כן הגיבה בתגובות, ושם כתבה שהיא מאוד מכבדת ומתרגשת כשאנשים חוגגים את הדת שלהם. כל כך מכבדת, וכל כך מתיימרת להיות מודל לכבוד הדדי, שביום כיפור פרסמה פוסט צוהל: "חג אופניים שמח! יוצאת לסיבוב ביפת, בואו להגיד שלום." "חג האופניים" הוא הגרסה היפואית של יום כיפור. כמועמדת שמתיימרת לייצג את יפו בצורה מכבדת, על מורכבויותיה, אפשר היה לצפות שתתייחס לחג גם אבל לא רק באופן שבו הוא נחגג בקרב הערבים בעיר, אלא גם לאופן שבו הוא (עדיין) נחשב בעיני חלק מתושביה היהודים ושתפנה בצורה שווה לשתי האוכלוסיות. לא נורא, בשביל יום כיפור היה פוסט "גמר חתימה טובה" מטעם הרשימה – כללי, תמציתי ואנונימי ובגלל כל אלה: בעיקר יוצא ידי חובה. עוד מחווה ריקה.

 

בעניין ה"חבל שהורסים עם קיצוניות"

המתנחלים מהפוסט האמור הם אנשי הגרעין התורני של יפו ותלמידי ישיבת "שירת הים" שממוקמת, מכל המקומות, בלב שכונת ג'בלייה. הגרעין הגיע ליפו במסגרת היומרה המקוממת "להתנחל בלבבות" – שם קוד לניסיון בעיקר לשמש טריז להתרועעות של נערות יהודיות כשרות עם צעירים ערבים, רחמנא ליצלן. לא אהבתי אותם, לשון המעטה, ואני לא אוהבת אותם גם היום. זו תחושה משונה מאוד, להיות בצד שמגנה את הצד שמגנה מתנחלים. אבל החיים מורכבים, והפוסט ההוא בפייסבוק היה מקומם.

בסרטון שצירפה לפוסט בסך הכול נראים כמה עשרות גברים יהודים, צועדים ושרים. אף אחד מהם לא נושא נשק – טענה חוזרת ביפו נגד אנשי הישיבה. את הטענה "למה צריך אבטחה?" אפשר להפנות באותה מידה כלפי תהלוכות ומצעדים של הצופים המוסלמים, למשל, בעיד אל אדחא. סביר, אגב, שהתשובה היא בעיקר פרוזאית: מדובר בקבוצה של כמה עשרות אנשים – ייתכן שיותר מ-50, קשה לדעת לפי הסרטון וגם סביר שנערכו למספר כזה לפחות – שמקיימת תהלוכה תחת כיפת השמיים. זה דורש רישוי מהמשטרה, וסביר שהמשטרה הורתה להם לדאוג לסידורי אבטחה או איבטחה בעצמה. אבל, הי, פרוזאיות לא מתרגמים לפתקים בקלפי. לעולם.
בפוסט היא גם קשרה את זה להופעה של עמיר בניון, שתוכננה לאותו ערב בגן מרכזי ביפו, לרגל חגיגת שמחת תורה. אבל זה לא היה העניין המרכזי בפוסט הזה, אולי בגלל שעל זה היה כמעט קונצנזוס, שמדובר בטעות חמורה של העירייה, שהזמינה גזען מובהק, שכתב שיר על בוגדנותם של הערבים, להופיע דווקא ביפו. יותר מכול, נראה שמה שהפריע לחנניא הוא ההתהלכות ברחבי העיר ומשיכת תשומת הלב אליהם. זה נראה מתריס ואדנותי – לא בגלל מה שבפועל עשו, גם לא בגלל שיש להם איזו נוכחות גדולה בציבוריות וביום יום ביפו: כבר אין להם נוכחות כזו משמעותית; הרושם הוא שהגרעין די דועך ונובל. לתחושתי הוא הרבה פחות מורגש מכפי שהיה לפני שנתיים-שלוש. הבעיה שלה איתם היא מי שהם, גם כשהם בעצם עירומים מכל סממן שמזהה אותם כ"מתנחלים" למעט היותם דתיים. בסרטון הזה הם היו רק יהודים דתיים ביום חגם, וגם ככאלה הם היו בעיניה לצנינים. 

בתחילת אפריל, כשגדר הגבול בעזה דיממה, התארגנה ביפו משמרת מחאה מתמשכת. המארגנת היתה אישה צעירה ולוחמנית, שאת הרוב המוחלט של הפוסטים שלה בנושא, שפורסמו בקבוצה שאותה מנהלת המתמודדת, פרסמה בערבית בלבד, בלי אף משפט מידע – ולו קצר – בעברית, לטובת היהודי הנבוך שרוצה להצטרף ולהפגין גם, ולתמוך. בלט במיוחד פוסט שבחרה מראש לפרסם באנגלית. מישהו תלה דגל פלסטין על בניין במיקום מרכזי בעיר. היא צירפה תמונה, כתבה שזה מסר באהבה מיפו לעזה, ואז הוסיפה: Settlers, get the hell out of Jaffa. מישהו טרח לשאול אותה בתגובות – באנגלית – למה היא מתכוונת במשפט הזה. היא בחרה להשיב בגיף מתחכם עם המילה EXACTLY, כנראה כאומרת "המבין יבין". הבנתי.

לפני כמה ערבים צעדתי על מדרכה בשדרות ירושלים. הייתי בדרכי לעוד מפגש היגוי שעוסק בחיים משותפים של ערבים ויהודים כאן. רוכב אופניים חשמליים חלף לידי במהירות, בעודו מרכיב ללא כיסא מתאים פעוטה כבת שנתיים, וכמעט התחכך בי. קראתי אחריו, "כל הכבוד!", כיאה לאשכנזיה שאני, והמשכתי ללכת. לא עברה דקה, ושמעתי מאחורי קול: "מה אמרת לי? 'כל הכבוד'?". הוא הגיח משמאלי, עקף אותי ועצר מולי באלכסון לרוחב המדרכה. עקפתי אותו ותוך כדי הטחתי בו שכמעט התנגש בי. או אז התחילו הקללות. לא סתם קללות. גידופים נמרצים, שהסיבה היחידה שבעייתי להגדיר אותם כ"אנטישמיים" זה שהוא בעצמו כזה, אבל בואו נגיד שהם היו עד כדי כך בוטים, שלרגע תהיתי אם לא קוראים לי סורוס. וזה מצחיק קצת, שרק כשאמר "יהודים", הבנתי שהוא-עצמו לא.
אמרתי לו שיש לו בעיה קשה, הוא המשיך לגדף, איחל מיתות שונות ומגוונות לי ולילדיי, שאותם, לדבריו, הבאתי לעולם כדי שיביאו לי כסף וכדי להתעלל בפלסטין.
המשכתי ללכת לכיוון שאליו היו מועדות פניי ופניתי לרחוב קטן יותר וחשוך. רק אז עצרתי, והתחלתי לבכות. מעצבים, מההלם. מהאלימות הזאת, שמשומקום יכולה פשוט להתנפל עלייך.

אבל מילא הוא. כשהגעתי למפגש, התיישבה לידי מכרה, שאיתה אני מיודדת. סיפרתי לה מה קרה בדרך, ולתדהמתי התגובה שלה היתה "הבנאדם כועס. היית צריכה לתת לו להוציא את הכעס." ביני לביני אני מנסה ללמד עליה זכות ורוצה להאמין שדיברה ברמה העקרונית, על חוסר התוחלת שבבכלל לענות לאדם במצב כזה, שעדיף לתת לו להוציא את מה שיש לו להוציא וזהו. אבל משהו בנימת הדברים שלה, בעיתוי המסוים של המשפט בשיחה, העובדה שהוא הגיע בדיוק אחרי שאמרתי לה שאמר שאני מתעללת בפלסטין, בכל זאת יצר בבירור גם את הרושם, שהיא אומרת לי שאיפושהו הייתי צריכה להכיל את הדבר הזה, כי עצם הכעס שלו מוצדק. עם המילה "פלסטין" התפשטה על פניה הבעת "אה, אז תגידי ככה" סלחנית, שאי אפשר היה לטעות בה. באותו רגע כל מה שהצלחתי לענות לה היה "ממש לא" נחרץ. בחוכמת הבדיעבד חשבתי, שהייתי צריכה לשאול אותה, אם סביר בעיניה שאצפה ממנה להכיל התפרצות של יהודי כלפיה ורפש גזעני שיטיח בה, כי הוא כועס (נגיד, אחרי פיגוע). אבל הרי גם עכשיו, אחרי שהשאלה כבר עלתה בראשי, לא אשאל.

 

יפו שלי

אני גרה ביפו כבר שבע שנים. זה לא מעט זמן. שתי ילדות נולדו לי פה בזמן הזה, הבכורה שבהן התחילה השנה ללמוד בכיתה א' בביה"ס הדו-לשוני, "כולנא יחד", שכרזה שנתלתה בו מעטרת את רשימתו של דעאדלה. "כולנא יחד" הוא החטיבה היסודית של מה שמכונה היום "קריית חינוך" ובעבר היה מוכר בשם "עירוני ז'". שני הוריי הם בוגרי עירוני ז'. לכאן הגיעו הסבים והסבתות שלי כשעזבו את אירופה אחרי המלחמה. ההורים שלי נולדו ביפו וגדלו בה. אני רק נולדתי בה וביקרתי בה כל ילדותי. הבית שאני גרה בו הוא הבית שבו גדלה אמי. במובנים רבים, אני מכאן.
האמת היא שכשבאתי לגור ביפו לא ידעתי שאשתקע בה, אבל מהר מאוד התחוור לי שלחזור אחורה יהיה כמעט בלתי אפשרי. היום כבר קשה לי לראות את עצמי חיה בסביבה סגרגטיבית, מופרדת מערבים. קשה לי עוד יותר לדמיין את הילדות מתחנכות במוסדות חינוך סגרגטיביים.

א' מתחנכת במסגרות הדו-לאומיות והדו-לשוניות של "יד ביד" ביפו זו השנה השלישית.
התלבטתי איך לנסח את זה, כשהאפשרות הראשונה שעלתה לי בראש היתה: "אני חלק מקהילת 'יד ביד' היפואית זו השנה השלישית". זו לכאורה האפשרות המתבקשת כאן, אבל האם אני באמת חלק מהקהילה הזאת? אני לא יודעת. רוב הזמן נראה לי שלא ממש. אני משתתפת באירועים, פעילה ברמה מסוימת במוסדות קהילתיים, אבל כל הזמן חוששת, שבאיזשהו מובן יסודי, זה לא באמת המקום שלי. היחס לרשימת "יאפא שתי", למשל, מוחש לי כנייר לקמוס; התמיכה בה בקהילה נדמית בלתי מסויגת. התחושה היא שהחברות בקהילה כרוכה בציפייה לא מדוברת לסט עמדות, שברור לי שלא בכולן אני בהכרח מחזיקה, או שלגבי חלקן יש לי יותר תהיות מאשר סימני קריאה.
אבל
אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, ולא באמת מקיימים דיאלוג לאומי. אומרים לי שפעם כן עשו את זה בקהילה הזאת, ושזה היה קשה ומפרק אבל גם בונה. בשנותיי כאן השתתפתי במפגש אחד ויחיד כזה. זה לא שממפגשים אחרים הדרתי את רגליי; פשוט לא היו כאלה. רוב ההורים היהודים נדמים לי כמי שהתפרקו מרגש לאומי. אני לא כותבת את זה לגנותם. רוב הזמן אני מקנאה בהם, אפילו מאוד, אבל אני לא שם. אני לא מצליחה להיות שם. ככל שהייתי רוצה לפעמים להגר מפה, עם כל הדיבורים שלי על דרכון זר, אני לא באמת יכולה לשכוח למה הסבים שלי קמו ועזבו הכול, מה הם הבינו וראו וחוו – גם בלי לחוות את השואה על זוועותיה באופן אישי, אף אחד מהם – שגרם להם לעזוב חיים נוחים, בחלקם גם אמידים למדי, ולבוא דווקא לכאן, להתחיל מכמעט כלום. אני לא באמת יכולה להתעלם מניאו נאצים שצועדים ברחובות ברלין ומצהירים שאין להם על מה להתנצל. למה רק ברלין? מה לגבי אחותנו הגדולה שבמערב? הנה, בזה, למשל, נתקלתי ממש תוך כדי כתיבת השורות הללו [כאן]:

 

יהודים, יהודים בכל מקום

גם כשאני יודעת עד כמה מדינת ישראל מתדלקת בהתנהלותה את שמן המדורה האנטישמית ברחבי העולם, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה, שהמציאות שבה ומוכיחה, שהמדורה הזאת שרירה וקיימת היטב גם במנותק ממנה. לא מעניינים אותי סמלים כמו דגל או המנון; נראה לי מתבקש להחליף או לעדכן אותם כך שגם אזרחים שאינם יהודים יוכלו להרגיש כלפיהם זיקה. אבל אני לא באמת חושבת שזה יספיק. בשביל להיחשב מוסרית וצודקת ובסדר, אני צריכה להסכים, שעצם הרעיון של מדינה שמשמשת בית ליהודים ומקלט מפני פורענות אפשרית – עצם הרעיון של מדינה שמאפשרת את יכולת ההגדרה העצמית של הלאום היהודי ועל כן, בהגדרה, לא מאפשרת בשטחה הגדרה לאומית פלסטינית – הוא תועבה מוסרית מפלה ומדירה, שאין לה זכות קיום.

פאנון כנראה היה אומר עליי שחרף כל נוצותיי המתקדמות שבהן אני מנופפת או מתנאה, עמוק בפנים בעצם אני משתייכת לאותו "זן" של אנשים, שמנהל מלחמת מאסף חסרת תוחלת, ממאן להינגף בפני הכוח הבלתי נמנע, הבלתי-ניתן לעצירה, של החלפתו ב"זן" אחר של אנשים והפוסט הזה אינו אלא עוד ביטוי לשירת הברבור – שלא לומר קינה – של עידן הפריוויליגיות היהודיות פה. וכן, מה לעשות, תמיד זה תהליך אלים. ההכרה באלימותו של התהליך היא ליבת הציטוט של פאנון שבו פותח דעאדלה את הרשימה שלו: "שחרור לאומי, תחייה לאומית, השבת האומה לעם, חבר עמים — יהיו הכותרות שבהן ייעשה שימוש או הנוסחאות החדשות שיותוו אשר יהיו, הדקולוניזציה היא תמיד תופעה אלימה, בכל רמה שנחקור אותה: במפגשים בין אישיים, בכינויים חדשים למועדוני ספורט, בהרכב אנושי של מסיבות קוקטייל, משטרה, מועצת מנהלים של בנקים לאומיים או פרטיים […]"

המצטטים אותו כנראה מסכימים, מן הסתם. יהיו אשר יהיו המילים היפות שבהן הם עושים שימוש – "עתיד", "תקווה", "קיום", "שיח" – נראה שהכוונה מאחריהן היא שהתקווה היא, שבעתיד השיח יגרום לכך שאנשים כמוני לא יתקיימו. אנחנו נעבור מן העולם, נפנה את מקומנו ל"זן" אחר, מתקדם יותר כנראה. ואז מה אם עצם העובדה, שזו האופציה היחידה שמונחת על השולחן, היא אלימה. ככה זה. פאנון אמר.
הפאנונים לא שמעו, שלא מתקנים עוול באמצעות עוול אחר ושאת השנוא עליך אל תעשה לחברך.

מילת היום

לפני כמה ימים היתה מילת היום של מילון מריאם-ובסטר weltschmerz. ולטשמרץ. הלחם גרמני של 'עולם' ו'כאב'. הם מפרשים שם את המונח כך: [פירוש 1] דיכאון מנטלי או תחושת אפאתיות, שמקורם בהשוואה בין מצב ממשי למצב אידיאלי. [פירוש 2] מצב רוח שמאופיין בעצב סנטימנטלי. בוויקיפדיה העברית מתורגם המונח כ"צער העולם" ומוגדר כמונח פילוסופי המייצג את "תחושתו המלנכולית של מי שמבין בצער כי הממשות הפיזית לא תוכל לעמוד לעולם בדרישותיה של הרוח, או את מגבלותיו שלו עצמו."
רוב הזמן אני חושבת שאני מבינה, שיפו ואני כבר לא באמת נהיה זו של זו לעולם.

 

بكرا | מחר

ואף על פי כן:
"[…] אל לך לעזוב […] את המדינה ולנטוש את הספינה בשעת סערה רק משום שאינך יכול לעצור את הרוח. […] עליך לנסות להתאמץ ולהתמודד עם כל סוגיה בנועם ובדרכי עקיפין, ואם אינך יכול לשנות דבר מה לטובה, נסה לפחות לעשותו גרוע פחות."
(תומס מור, אוטופיה מלטינית: איילת אבן-עזרא, עריכה מדעית: רז חן מוריס [רסלינג, 2008], עמ' 85)

מה כבר אפשר עוד לעשות, מלבד להוסיף לחתור הלאה.

כרזה כולנא יחד

כרזה מביה"ס 'כולנא-יחד' ביפו. התמונה ליוותה את מאמרו של דעדלה, שהוזכר בתחילת הפוסט. צילום: מוטי מילרוד.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: