איבוד על איבוד

 

בין ההתלבשות לצחצוח, לסירוק, לאיסוף הקוקו, א' מתאבנת. אני חוזרת וקוראת לה והיא לא עונה. בפעם הרביעית אני כבר אומרת שההתעלמות הזאת מכעיסה, שתכף צריך כבר לצאת, שתבוא לשבת לידי ולהסתרק. היא מתיישבת בחבטה על הספה, מסובבת אליי את הראש, ונשברת: "אמא, גיזי מתה". ובכי ובכי ובכי.

***

בארוחת הבוקר היא מציצה מהחלון, מפטירה בכעס: "דווקא יש הרבה עננים לבנים, ואני לא רואה אפילו ענן לבן אחד!"
"מה את רואה?"
"רק אפורים!"
"למה?"
"כי גיזי מתה!"

***

מ' יוצאת לעבודה. שתי דקות אחר כך, א' צועקת אחריה: "אמא!!!"
אני שואלת מה קרה. היא רוצה אותה כדי להזכיר לה להסתכל על השמיים ולחפש ענן בצורת גיזון.
דקותיים אחר כך: "אני לא מסוגלת שילדים בגן ישאלו אותי למה לא באתי אתמול! אני לא יכולה להגיד להם למה! אני כל הזמן אבכה!"

***

ובין לבין היא חמה ועדינה ומתחשבת הרבה יותר מהרגיל בבוקר אצלה.

***

אני יודעת שטיפלנו בזה נכון אתמול איתה, בהתכנסות הזו פנימה אל תוך הבית, רק אנחנו, עם עצמנו ועם גיזי. בזה שלא שלחנו אותה לגן. בזה שמ' נשארה בבית למרות שהתור לווטרינר נקבע רק לאחר הצהריים. ישבנו והובלנו אותה, בדיאלוג סוקרטי ככל שאפשר היה, להבין שגיזי חולה מאוד, שהיא לא תחלים, שהיא הולכת ומאבדת את כל מי שהיא, שכבר עכשיו, כמעט בן רגע, היא כבר כל כך, כל כך לא מי שהיא, אבל שאנחנו יכולות לעזור לה. ולמרות שהיא מבינה מה זה מוות, בכל זאת שאלה: "ואחרי שנעזור לה לנוח לתמיד, היא תחזור?"

הפנים שלה, כשאמרנו שהיא לא תחזור אלינו יותר אף פעם. ההילוך האיטי של ההכרה כשהיא הולכת וסודקת אותן.

***

אני יודעת שעשינו את הדבר הנכון גם בשביל גיזי, חרף הפתאומיות. עשינו נכון שקיבלנו החלטה מהירה, מפוכחת. כמעט מיד אחרי קבלת האבחנה אצל וטרינר החירום בשבת בערב. עשינו נכון שלקחנו אותה אתמול בכל זאת גם לווטרינר הישן שלנו, מרחובות, זה שאין עוד כמותו. ידענו שכנראה נשמע את אותו הדבר, אבל ליתר ביטחון. ואם כבר, אז רק אצלו, רק בידיים שלו.
הוא לרגע לא כיוון לשום החלטה. פירט אפשרויות להרוויח עוד כמה ימים, שלח את מ' עם כל המידע הנוסף שלו לדבר איתי שוב ולוודא שאנחנו שלמות עם הצעד הזה, אבל אחרי שהכול נגמר, אמר לה שעשינו את הדבר הנכון עבורה. בהיותו אדם דתי, גם חיבק את מ' בדרך היחידה שיכל: אמר בחום "חיבוק."

***

אחרי שעות הסתגלות ספורדיות בשבועיים האחרונים יחד איתי, התחילה הבוקר ט' ללכת לגן. שלוש שעות ראשונות בלעדיי. ביציאה מהגן, אבא יוצא מגן סמוך, סוגר את השער, ברקע יבבות של פעוט, ממלמל "אל תבכה, בבקשה אל תבכה."

ואני נכנסתי לאוטו ובכיתי ובכיתי.

***

כל הבוקר הזה כולו

"[…], אִבּוּד
עַל אִבּוּד."
(טל ניצן)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: