מה נעשה

מטפלת יהודיה מתחילה לעבוד בגן מעורב ביפו. יום-יומיים, מתחילה לעשות קולות "קשה לי לבוא לפה". כעבור יומיים מצטרפת מטפלת נוספת, מוסלמית. היהודיה רואה אותה ונשתלת במקום. למחרת מתקשרת ומודיעה שיותר לא תגיע.
מועמדת אחרת מתקשרת במענה למודעת "דרושים". מציגה את עצמה ומיד מוסיפה: "אני ערביה". מה שבטוח – בטוח.

ס' מספרת לי את כל זה על הבוקר, במטבח של הגן, ושוב נמלאת צער על קורות יום אתמול. "כבר כשקצת דיברנו פה בינינו על העניין עם היולדות בבתי חולים, הייתה לי הרגשה לא טובה מהתגובות שלה. מה אעשה אם לא תהיה לי פינת השפיות שלי פה בגן הזה? מה."

ואני: מחזיקה את ק', בתה התינוקת, שחוקרת בינתיים את הפנים שלי בסקרנות ובחיוך, בבורות מבורכת על העולם שאליו נולדה. הידיים שלי מתכסות בחמצמצות המתקתקה של ריח תינוקות ולא יכולה להניח אותה או להפסיק לחבק ולהצחיק;
מספרת לס' שבעקבות סיפורי פסח הקרב שהיא מספרת לילדים בגן, א' ממירה את משה באלזה, כי קסם שחוצה את הים לשניים; מסתפקת שלפחות זה מצחיק אותה;
ולא יודעת מה לומר על כל זה או מה להשיב לה. גם אני, מה אעשה כשלא תהיה לי יותר פינת השפיות של הגן הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: