על נִלְהָבוּת: פרידה אישית מאוד מבעז נוימן

באחד מאוגדני הקרטון שיושבים על המדף מעל לשולחן העבודה שלי אני שומרת כמה עבודות שכתבתי במהלך שנותיי כסטודנטית. רובן המוחלט נכתבו במסגרת חובות השמיעה בתואר השני ורלוונטיות לי עדיין בצורה כזו או אחרת לתזה הבלתי נגמרת, ולכן הן שם, על תקן רפרנס זמין. אחת מהן לא קשורה לכלום, ובעצם קשורה להכול, ביותר מרובד אחד; היא נכתבה כעבודה מסכמת בקורס "מבוא למאה העשרים", אחד משני קורסים יחידים שלקחתי אצל בעז נוימן.

אין לי שום קשר, כסטודנטית הנצחית שאני, למאה העשרים. ככל שאני זוכרת, בעז רצה שנכתוב עבודה שבעיקרה היא מתודולוגית בכלל, של השוואה בין מקור ראשוני לבין מקור משני, רק שבמקרה המקורות האלה אמורים היו להיות קשורים במאה העשרים, ולא, נגיד, במאה השש-עשרה. שלחתי לו מייל וביקשתי לכתוב עבודה קצת שונה, שמתייחסת לאותו מקור פעם כראשוני ופעם כמשני. הוא השיב שהוא מעריך את הרצון להסתבך קצת, ואין בעיה, רק שאשמור על מסגרת המרחב והזמן. כתבתי על הטקסט של גרטרוד שטיין, פריז, צרפת (רסלינג , 2004) ובדיעבד אני מבינה ויודעת, שבעבודה ההיא בבלי דעת התחלתי למצוא את הקול שלי כסטודנטית בכלל וכאדם שחושב היסטורית, בפרט (אם לנסות כמיטב יכולתי שלא לכנות את עצמי "היסטוריונית". נראה לי קצת מופרז למישהי שאפילו לא הגישה עדיין את התזה שלה למ"א). היא שם גם כי אני נהנית לקרוא אותה מדי פעם ובמובן מסוים לחזור לאיזה בסיס מחשבתי ואינטלקטואלי, שאני יודעת שהוא שלי. אבל, היא שם גם כתזכורת למה שבעז חשב על הכתיבה האינטלקטואלית שלי כשאפילו פרח היסטוריונים מתלמד עוד לא הייתי, כשעוד לא ידעתי מה אני בכלל – במיוחד בסמסטר הנוראי ההוא לא ידעתי מה אני ומה איתי – אבל את הידיים הרועדות בדפדוף לסוף העבודה כבר ביציאה מהמזכירות, את הברכיים הכושלות מהתרגשות לאורך המסדרון עד שמצאתי מקום לרגע לשבת, ואת תחושת הבועה, הניתוק משעת ההפסקה הרועשת וההומה שרחשה סביבי במסדרון הרחב בקומה השלישית של גילמן – את כל אלה אני זוכרת באמת כאילו רק הרגע התרחשו. ואת הדמעות: דמעות הקלה ואסירוּת תודה והתרגשות גדולה. את המחשבה, מילה במילה כפי שזמזמה אצלי אז בראש, אני נושאת אתי עד היום, למרות ששנים התכחשתי לה והתנערתי ממנה ובעטתי והלכתי וחזרתי: "אם יום אחד תהיה לי קריירה אקדמית, זה הרגע שבו היא התחילה, זה הרגע שבו האמנתי שאני יכולה." במידה לא מבוטלת, בוודאי לאדם רגשן וסנטימנטלי, בעבודה הצנומה הזו בעז נוימן העניק לי את עצמי כפי שביקשתי להיות, פעמיים: פעם אחת, כשאפשר לי להסתבך קצת ולחפש – ולמצוא – על מה אני רוצה לכתוב, גם אם זה לא בדיוק מתאים לדרישות התרגיל שביקש. ופעם שניה, כשבהערות שלו הוא אפשר לי להאמין, שיש בי איזה גרעין בסיסי, להיות הדבר שביקשתי; שזו לא סתם משאלת לב מנותקת מהמציאות שבה התחלתי והפסקתי והתחלתי והפסקתי את התואר הראשון בערך שלוש פעמים, אם לא ארבע, וגם כשכבר התחלתי והמשכתי – התקדמתי בזהירות-בזהירות, עקב בצד אגודל, רק מעט קורסים בכל פעם, כדי לא ליפול שוב.

אבל, זה היה בשנת 2006. מאז עברו כמה שנים. כל ההספדים עליו, בכתב ובע"פ, הזכירו את מה שהוגדר "המהפך האידיאולוגי" שעבר. כל ההספדים דיברו על הספרים פורצי הדרך שלו, ועל העיסוק בהיידגר וברעיון ה"היות-בעולם". הייתה, ויש לי עדיין, ביקורת רבה על שני ההיבטים האלה, שגם נראים (לי) קשורים זה בזה. אני לא רואה טעם להיכנס לעובי הקורה של דעותיי בעניין, אבל רק משום שהדברים נראים לי ארוכים ומפותלים ואולי גם מעט מייגעים, לא משום שהם נראים לי לא ראויים לומר על אדם אחרי מותו. במובנים מסוימים הייתי חלוקה עליו מאוד, דווקא משום שמצאתי הרבה ברעיון של היידגר וגם בסוג המחקר או הכתיבה ההיסטורית שבעז גזר ממנו. בדיעבד הבנתי שיש איזה יסוד משותף בין החשיבה של היידגר ומה שבעז עשה איתה, לבין העבודה ההיא על שטיין, ונעים לי היום לחשוב, שאולי כתב לי שהוא "רץ לקרוא את שטיין!" כי גם הוא זיהה את היסוד הזה, ושאולי נתתי לו גם אני משהו, ולא רק ההפך. ועדיין הייתה לי גם ביקורת רבה, והיא עדיין קיימת. אין בכלל שום טעם או סיבה להכחיש.

ככל שביקרתי אותו יותר, כך התרחקתי מהדברים שכתב, ומהתוקף שהיה להם עבורי. הוא הלך וחדל להיות בעיניי המרצה המבריק, ילד הפלא, שאם כתב לי הערות כאלה – אולי באמת מותר לי להתבונן בעצמי ובעתיד דרך עיניו לרגע, ולהאמין. יותר ויותר ראיתי בו רדידות, התחמקות, וכפועל יוצא – גם הדברים שכתב לי נראו לי התלהבות מופרזת שאין לייחס לה יותר מדי חשיבות. מן הסתם, זה לא היה בלתי-מנותק מהתהליכים שעברתי בעצמי, בלי שום קשר ענייני לדברים שכתב ואמר: בהתחלה הצורך הטבעי של הגדרה עצמית למול עמדות מתודולוגיות אחרות, כחלק מבירור וגיבוש עמדותיי-שלי, כתלמידת מחקר; אחר כך, להבדיל, ההתרחקות האיטית אך יציבה שלי מהעולם האקדמי – תרגיל מתמשך בהתנתקות, שאפשר שבמסגרתו היחס לבעז היה, בעת ובעונה אחת, גם ביקורת עניינית לגופם של הדברים שאמר וכתב ממש, וגם חלק מתהליך שבמסגרתו הוא סימן לי דבר מה שבכלל לא היה קשור ממש בו-עצמו.

ואז, יומיים לפני שנפטר, הייתה לי פגישה מעולה עם המנחה שלי – הפגישה היחידה עד כה שהגדרנו רשמית כפגישה לענייני תזה, שתכליתה עדכון איפה אני עומדת ומה מצבי. קרה בה הדבר המוזר, שכשנאלצתי לדבר בעל פה על מצבו של המחקר שלי – פתאום גיליתי שאני דווקא לחלוטין יודעת במה עוסקת התזה שלי – יודעת במובן של ממש יודעת מה אני מבקשת לומר בה, למרות שעד רגע קודם כל מה שידעתי לומר זה רק מה היא לא. יותר מזה: פתאום התאהבתי בה מחדש, ונמלאתי רצון ותשוקה לשוב ולעסוק בה באינטנסיביות הנדרשת ולכתוב, באמת לכתוב אותה.

למחרת הפגישה התחלתי לכתוב ראשי פרקים – דבר שקודם לא הייתי מסוגלת לעשות. תוך כדי מצאתי את עצמי חושבת על עצה שהשיא לנו בעז בסמינר מסטרנטים לפני כמה שנים, שהרגיזה אותי בזמנו, אבל עובדה גם שלא שכחתי מאז, וביני לבין עצמי התעסקתי בה לא מעט: קראו את המקורות שלכם, חשבו עליהם, תמסגרו בקצת ספרות מחקר, תכתבו." כשהוא אמר את זה אז, זה נשמע לי רדוד. מה פירוש "למסגר קצת"? והלוא אני אמורה להכיר עוד ועוד דברים שנכתבו לפניי, כדי שאדע למקם את עצמי, כדי שלא אחזור לחינם על דברים שנאמרו כבר, כדי להיבנות מהם הלאה, אפילו כדי לשמור על מידה של צניעות. אז "למסגר"?? "קצת"?! אבל כשחשבתי על זה שוב באותו בוקר הייתי מוכנה להודות, שקראתי כל כך הרבה ספרות מחקר בשנים האחרונות גם כדי לברוח מהכתיבה, כי ככל שאת קוראת יותר, נדמה שאין יותר מה להוסיף; שישנה איזו נקודה ארכימדית, שמעבר לה הקריאה משתקת וגורעת, ולא מפרה או מוסיפה; שממילא לעולם אי אפשר להקיף ולקרוא הכול; שבסופו של דבר, זה בסך הכול תהליך מבלבל של הבשלה, עד שאת מוכנה להעז ולנסח מה את חושבת. פתאום הבנתי, שכל ההבדל בינינו, הוא שאני פשוט הייתי נמנעת מהמילה "קצת", אבל שבסופו של יום, על המהות אני מסכימה אתו, זה באמת צריך להיות "למסגר". עד שהייתי מסוגלת ליישם, לא יכולתי אלא להתנגד לו בכל כוחי.

זו רק דוגמה אחת לרפלקסיביות פנימית שהתחילה אצלי במשהו שבעז אמר. יש עוד. הוא קומם אותי בדיוק כפי שעורר אצלי מחשבה, וכנראה באותם אתרים ממש. ביקרתי אותו מאוד, אלא שזו פשוט לא חזות הכול. אולי מדויק יותר לומר, שכמעט בכל הקשר שבו התמודדתי עם רעיונות שביטא, הוא הוציא אותי מאזור הנוחות שלי, ושגם על זה אני אסירת תודה לו.

זה לא דבר של מה בכך, כשאדם משפיע על אופן החשיבה שלך פעם ופעם נוספת. זה עוד פחות עניין של מה בכך, שהוא נוסך בך תחושה שאת יכולה. משהו בך זוכר לו את זה לתמיד כבר, גם אם לכאורה הרווחת אותו בזכות ולכאורה אין פה שום חסד. אבל, הבחירה לומר מילים טובות ונדיבות היא תמיד, תמיד, מעשה של חסד, ונדיבות היא בכלל מהדברים שמעטים האנשים שמסוגלים לו באמת: להעניק מעצמך בשפע וללא סייגים, בלב חפץ, אפילו באיזו השתוקקות. בעז נוימן היה מאותם נדירים. זה ניכר בכל תו בכתב הגדול, התזזיתי, בהערות ששירבט בשולי דפיה של העבודה ההיא, בסימני הקריאה שפיזר בלי סייג, במילים הברורות שכתב; זה ניכר בנלהבות שאפיינה אותו כשדיבר בכלל, ובמיוחד כשהרצה; וזה ניכר גם בלוויה, שהייתה לי כנראה המטלטלת ביותר שבה נכחתי של אדם שלא היה קרוב אליי בשום צורה, בטח לא בשום צורה מקובלת. כמה ימים אחר כך אמר לי ידיד, שנשמע שהיא הייתה מטלטלת לחיוב, לא לשלילה. כן, לחיוב, ולא רק מהסיבה המובנת מאליה, הבנאלית כמעט, של עצם ההתחככות במוות, שיש בה משהו המעורר לרגע יצר חיים. יש משהו שטחי בהתחככות כזו, וככזו, היא גם לא מותירה את רשמיה יותר מכמה שעות, או לכל היותר ימים בודדים. נדמה לי שהיה בלוויה הזו  משהו מטלטל בגללו עצמו, בגלל דמותו של בעז, כפי שעלתה מאופיו של הטקס, ממספרם הרב של הנוכחים ושל ההספדים ומההספדים עצמם, שברגעים רבים-רבים באמת התעלו לדרגת חגיגת חייו של האיש שאיננו, ולא רק לצער וכאב על עצם אבדנו. ואולי צריך לומר רוחו של בעז, ששרתה על הטקס, על הנוכחים, על הדברים שנאמרו ועל מחשבות שנחשבו. יותר משזו הייתה לוויה שאמרה מוות, היא אמרה חיים, ואולי גם יותר מזה: תשוקה לחיים. ופרופ' שולה וולקוב, שהייתה לו מורה וחברה, ניסחה את זה בלוויה כך: "הכול היה לו חשוב, הכול היה לו כל כך, כל כך חשוב", ולא הייתה לי שום תחושה, שזו אמירה מסוג "אחרי מות קדושים אמור"; ברור לי לחלוטין, שזה אכן היה פשוט כך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: