אנטרופיה

פתאום אתמול נסעתי על האיילון באחת עשרה בלילה ושיחקתי את המשחק הזה שיש לי כבר איזה זמן, הזרה. זה כשאני מנסה לנשום כאילו אני לא קרובה, מנסה להביט במקום כאילו אני לא מכירה אותו שנים ולהסתכל על אדם כאילו אני לא רואה אותו לפני ולפנים ולהתבונן, כאילו מהצד, בפעם הראשונה, כאילו. האיילון הוא אולי אחד המקומות המוצלחים בשביל ההזרה הזאת שלי, אז אני עוצמת חצי עין כדי לא לראות את העברית בכול מקום ובשנייה מסתכלת בו ככה, לא ממוקדת וסלקטיבית, כדי לתפוס רק את האורות ואת הפסים המקווקווים שעל האספלט ואת הבטון מכול עבר – אורות ואספלט וקווקווים ובטון נראים אותו הדבר בכול מקום, בכול מקום – ותיפח נפשי אם פתאום הוא לא באמת נראה כמו איזו אוטוסטרדה גנרית כלשהי, ואני כולי נסערת, כי המקום חדש ולא מוכר והכול אפשרי עוד. וגם אם לא מצליח לי עד כדי מקום חדש ולא מוכר, כי בכול זאת, איילון, לפחות אני מדמיינת תיירים גנריים כלשהם נוסעים לידי ברכב השכור שלהם, והכול נראה להם זר ולא מובן, אבל הפרבר הגוש-דני שממנו יצאתי – "עיר", מי ישמע – ורחובות הפרבר שאליו הגעתי בטח נראים להם בדיוק אותו הדבר, והם חושבים לעצמם שבכול הפרברים בכול העולם אנשים נראים, בעצם, די אותו הדבר, ומתנהגים ונוהגים די אותו הדבר, וגם זה אז קצת מספיק בשביל לנשום.

פעם זאת הייתה מכונית לבנה די קטנה מרובעת עפה כמו שד כי קלה ורוח וכי לחצתי חזק חזק חזק על הגז והסיבובים היו חדים, אבל רק כמעט, והפניות מהירות, אבל בשליטה ממש לגמרי. פעם נסענו אני והיא לחתונה ושתיתי ושתיתי ושתיתי, לא כי היה רע ולא כדי לשכוח או לברוח, רק כדי לתווך, לשכך. אפשר להיטלטל משמחה וששמחה תתערבב בך עד קצות העצב, עד ערבות כאב, עד שאי אפשר יהיה להכיל שום דבר מכול זה ואפשר שצריך יהיה משהו כדי להרחיק קצת את כל הגודש ולא מכול דבר צריך לעשות דרמה, אבל האנשים הטובים כבר ידאגו לך למודעות ושתאהב את עצמך והם יסתכלו עליך במבט חודרשיפוטימרוצהמעצמו ויגידו משהו, מין משהו כל כך מיותר, "גם הקריסות שלך הן לגמרי בשליטה" ואם קודם לא רצית – אז עכשיו תרצה למות, ועוד איך. אבל זאת הייתה רק הפעם ההיא. בסך הכול באמת היינו די בשליטה. הכול בסדר, הכול בסדר, סתם יוצאות לסיבוב. קטן, גדול, באר שבע, תל חי, הר בנטל, חיפה, נהריה, מבצר צלבני, עוד אחד, מטולה, מודיעין, ירושלים, ירושלים, ירושלים. כמה שכחתי? וכמה פעמים קרה שנסענו רק כדי להגיע ואז להסתובב ולחזור? מה זה משנה, בסך הכול רציתי שנייה לנשום פה ורק איתה יכולתי. והיום? למי בכלל יש זמן לנסוע רחוק, לנשום שעות, לנסוע רק כדי לנסוע, ולחזור. ומי בכלל מסוגלת לנסוע שעות בלי מטרה ומטורפים הכבישים ומטורפים הנהגים שעליהם, ולמה להסתכן בלא לחזור – בשביל לנשום? יש לך ילדה, גיברת. זה לא משחק פה, גיברת, לא צחוק. תבדקי בפייסבוק תחפשי בגוגל תיכנסי לצומת ספרים תבדקי במדף הסלף הלפ: "איך גונבים נשימות בבורגנות?". בטוח מישהו כתב על זה כבר משהו, לא לדאוג. את תמצאי, לא לדאוג. כולן מוצאות. למה שלא תצאי לרוץ קצת, בינתיים. לפחות זה בריא.

בחוץ חושך וסביבך גנריה מדומיינת והמוזיקה הנכונה גוררת אותך למדיטציה בתוך חזרתיות קצבית רודפת ואת מגבירה את הווליום עוד ומתכנסת עוד וכול הסוסים דוהרים לך בדם אז את פותחת את החלונות כל הארבעה ובא לך לצעוק או שלא בא לך לצעוק ומספיק רק שהרוח תצליף את השיער על הפנים ואת מגבירה את המהירות, עוד, עוד, עוד שנייה תמריאי. בעיקולים את נוטה קצת במושב, מחליקה ימינה, שמאלה, כאילו בכלל הייתן לגוף אחד, ואי אפשר לומר שאת על טייס אוטומטי של ממש, כי שום דבר לא נעלם ממך, ואם אפשר להיות במודעות גמורה ובבועה מושלמת בו זמנית, אז כן, זה אז, ואלוהים, זה כל כך קצר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: