נאנורוני

מדי שנה בשלהי אוקטובר בשנים האחרונות, ניכרת תכונה בקרב אנשים שכותבים: "אני הולך לעשות נאנו השנה", "את עושה נאנו?", "מי עושה נאנו?". "נאנו", למי שלא מכיר, זה קיצור של "נאנורימו", ובמקור: NANOWRIMO: National Novel Writing Month, ונראה לי שהוא נותן לכותבים דבר אחד חשוב מאין כמוהו: מסגרת. והוא נותן להם עוד עניין חשוב, אתגר מוגדר וממוקד:  במהלך נובמבר המשתתפים כותבים רומן בן 50,000 מילה.

שלא יהיה ספק, מאז ששמעתי על זה – כבר שלוש-ארבע שנים – מעולם לא השתתפתי בנאנו. שזה מוזר קצת כי

פעם-פעם, מזמן-מזמן, ישבתי מול אישה שהערכתי עד מאוד. אני הייתי בקושי בת עשרים ואחת, והיא הייתה מבוגרת ממני בעשור בערך; הייתי חניכה בקורס תובעני, בעבודה הראשונה שלי באזרחות, והיא עמדה בראש מערך ההדרכה, ובמקרה גם ריכזה את הקורס שלנו. היינו שבועיים לתוך הקורס, משהו כזה, ואני רציתי לעזוב. בסוף היום ביקשתי לדבר אתה, והיא, עייפה, עם שני קלסרים ענקיים בידיה, התלוצצה: "את לא מתכננת לומר לי שגם את רוצה לעזוב, נכון?". שתקתי. חצי שתקתי, זאת אומרת. נדמה לי שמלמלתי משהו אירוני, והיא נתנה בי מבט, מהסוג שאבא שלי צוחק עליי מאז שהייתי ילדה, "אילו מבט רק יכול היה להרוג, מיכל!", ואמרה: "שבי, שבי, מה קרה?"

בסוף עזבתי, אבל זה לקח ארבע שנים וחצי. בסוף השיחה ההיא, האישה ההיא הביטה בי בחיוך, ואמרה: "אז זהו, את נשארת. ובעוד שנה את יוצאת לקורס חונכים". ואחרי שתיקה קצרה הוסיפה: "את צריכה שיזרקו לך אתגרים. בסדר, אתגרים אני אזרוק לך". שתקתי, אבל חייכתי. גם כי היא צדקה, אבל גם כי מה בכלל אומרים לאדם שקורא אותך כמו ספר פתוח ומדייק בכל מיני ניואנסים, שמאיפה בכלל הוא יודע עליך? או שמתנגדים בכל הכוח, או שמתמסרים עם כל הלב. לאורך השנים שהכרתי אותה, ניסיתי חליפות לעשות את שניהם, ולפעמים את שניהם יחד, אבל באותו רגע הייתי מופתעת, ומאחר ולא ידעתי איך להגיב – לא ממש הגבתי. אבל, זה כבר מסיפור אחר בכלל. ובכל מקרה, זו ממילא רק מין אנקדוטה חצי אילוסטרטיבית שכזו.

כי הנה, לא כל כך מזמן, לפני כמה שעות, אישה אחרת שאני מאוד מעריכה, רוני גלבפיש, שיגרה לחלל האינטרנטים הזמנה לכתיבה לחודש אפריל, נימקה למה בכלל היא עצמה זקוקה למסגרת כזו, ופירטה את הכללים:

1. כתבו 500 מילים ביום, כל יום.

2. אפשר לכתוב יותר, אם אתם רוצים, אבל 500 מילים הן המינימום.

3. אם לא כתבתם באחד מהימים, פשוט המשיכו למחרת. אל תשלימו את הימים החסרים.

4. אל תערכו ואל תמחקו. אל תבקרו את עצמכם. פשוט כתבו 500 מילה ביום.

5. כל כתיבה נחשבת. אישית, אוטוביוגרפית, בלוגית, ספרותית. העיקר שתכתבו 500 מילה.

6. אני אשמח אם תכתבו לי כאן בתגובות שהצטרפתם. או בפייסבוק. או במייל. אם אתם כותבים בבלוג, צרפו לינק.

והאמת היא, שמיד היה לי ברור שאני נענית לאתגר. ויותר מזה: שאני הולכת לסנדל את עצמי קבל עם ועולם, ולהכריז שאת 500 המילים היומיות שלי, אפרסם כאן בבלוג.

ואז עצרתי, וקצת חשבתי. ודפ? מה קורה כאן? מי אני, עדי קול, אישה נאמנה לגורו שלה? אולי כדאי שאחשוב על זה קצת. אולי כדאי שאחשוב עד הסוף על כמה זה אפשרי בכלל, והאם ועד כמה אני באמת רוצה לעשות את זה. קצת אני כבר מכירה את מה שקורה בכתיבה אינטואיטיבית מהסוג שרוני מקדמת פה, ושאת תמציתה הגניבה יפה-יפה באמצע, בסעיף מספר שלוש: לא לערוך, לא למחוק, לא לבקר את עצמי. מה שכתבתי זה מה שכתבתי. והעניין הוא, שזה בדיוק כמו שזה נשמע: לא תמיד זה ראוי לפרסום; כמעט תמיד זה גולמי ומביך ממש. אולי באמת כדאי שאחשוב על זה.

אבל, זה העניין: אם אחשוב על זה – שם זה ייתקע. אני לא אעשה את זה; אני אקבל את ההחלטה הרציונלית והשקולה, שזה לא במקום, שזה עלול להיות חושפני מדי, שזה עלול סתם להביך, שזה עלול לתסבך, שאני יכולה להתחרט על זה מאוד; שפוסט מדי יום בבלוג שקוראיו הורגלו לפוסט בחודשיים עלול להכניס אותם להלם; שחמש-מאות מילה באינטרנטים זה ארוך מדי, כסטנדרט. ובכלל, למי יש כוח לקרוא טקסטים לא אפויים ולא מגובשים דיים, ומה הערך של כל זה בכלל.

אבל, כל אלה תירוצים והם נובעים כולם מפחד. אני צריכה ורוצה את האתגר המסוים הזה, ואני צריכה ורוצה אותו בעת המסוימת הזאת. אני אפילו מוצאת בזה ערך ופוטנציאל ויופי, ואולי אכתוב (גם) על זה איזו רשומה בקרוב. ולכן, במהלך חודש אפריל בכוונתי לפרסם מדי יום פוסט בן 500 מילה לפחות. אני לא יודעת על מה אכתוב, ואין לי מושג מה יצא מכל זה. אני יודעת שיש לי כל כוונה לשבת מדי יום במשך שעה, לא יותר, עם עט ומחברת, ואת מה שיצא – אתחייב להקליד אחר כך ולהעלות לבלוג. אפילו שם כבר יש לי לפרויקט המופרע הזה: “April’s Fool”, והוא משעשע אותי מאוד בכפל המשמעות שלו. אז זהו, עכשיו זה כבר כמו הבדיחה על הבחורים האירים, שמשליכים את כובעם אל מעבר לחומה, כדי שלא תהיה להם ברירה, אלא לטפס עליה ולעבור אותה: נאנורוני, הנה אני באה.

[759 מילים; נכתב לאורך שעה וקצת, לא ברציפות]

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“נאנורוני

  1. נהדרת שאת! לא יכולה לחכות.

  2. ננורוני! האגו שלי עשה סלטה.
    ולעניינינו, זאת תגובת החלומות שלי. תודה.
    (ביום שאת תעשי משהו כמו עדי קול היקום יקרוס. יש גבול.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s