העובדות אינן שוות, או: מסע תימתי בחודש האחרון

העבר, כפי שאכן היה*

*מבלי לומר אף מילה על ענייני דיומא.

היה היה פעם אדם בשם ליאופולד פון ראנקה (Leopold von Ranke), אשר נחשב, עד היום, לאבי ההיסטוריה כמקצוע אקדמי. פתיחת "היה היה" שכזו, שמקומה באגדות ילדים, כלל איננה מתאימה בבואנו לדבר על מי שבשנת 1810 ייסד את הקתדרה הראשונה בעולם להיסטוריה, וטבע מספר נורמות יסוד שעל פיהן היה אמור ההיסטוריון לבצע את מחקרו, אשר מוכרות עד היום בשם "הגישה המדעית", כיאה למאה התשע-עשרה, שבה התפתחו.

ההסתמכות על מקורות כתובים הינה החשובה שבנורמות המקצועיות שהציב ראנקה. מסמכים כתובים בלבד כגון זיכרונות אישיים, מכתבים חסויים, יומנים, דיווחים של עדי ראיה ושגרירים – רק אלה היו קבילים בעיניו. כפרוטסטנטי אדוק, הייתה לטקסט הכתוב חשיבות עליונה בעיניו, וכפרוסי בכל רמ"ח אבריו, הייתה לו אמונה יוקדת בביורוקרטיה ובאובייקטיביות שלה – זהו המעמד היחיד שבו ניתן לתת אמון, טען, כיוון שהוא היחיד שאיננו נגוע באינטרסים משל עצמו. בנוסף, ראנקה האמין שטקסט המפורסם לעיני כל הוא במידה מרובה מעין הצגה, ואין בו כדי להעיד באופן מהימן על הווייתם של הדברים; הוא חיפש אחר אמת אובייקטיבית. ראנקה סבר שעל ההיסטוריון מוטלת החובה, להראות את אירועי העבר "כפי שאכן היו", אם להשתמש בציטטה הידועה ביותר שלו.

פה ושם היו מי שערערו על התזה המדעית שלו, והיו גם מי שהעזו לעסוק בהיסטוריה לא-פוליטית, לא לאומית, אלא תרבותית (יעקב בורקהרדט, מחבר תרבות הרנסאנס באיטליה, תלמידו של ראנקה, ויוהאן הויזינחה, מחבר סתיו ימי הביניים, הם שני הבולטים שבהם). אף על פי כן, הרעיונות של ראנקה שלטו בכיפה ביד רמה עד לשנות העשרים של המאה הקודמת. אולם, המלחמה הגדולה טרפה את כל הקלפים, ובהם גם את המשקפות שדרכן הביטו היסטוריונים על ההיסטוריה, ובמקומות רבים שבהם היה קודם ביטחון גדול לא הייתה עוד אלא ספקנות. גם הרעיון האידיאלי של כתיבת ההיסטוריה כהצגתו האובייקטיבית של העבר "כפי שאכן היה" הלך והתערער.

בשנת 1932, בנאומו כנשיא החברה ההיסטורית האמריקאית, ניסה קרל בקר (Carl L. Becker) לפרק את מושג ההיסטוריה לרכיביו הבסיסיים ביותר, ועל-ידי כך לבחון מהי היסטוריה וכיצד יש לעסוק בה. ההגדרה הפשוטה ביותר – "ההיסטוריה היא זכר הדברים שנאמרו ונעשו" ("History is the memory of things said and done") – הובילה אותו לתובנה שגם האדם הפשוט (המכונה בפיו "כל איש", Everyman), הוא למעשה היסטוריון, מכיוון שגם הוא נושא עמו זכר דברים שנאמרו ונעשו. מכאן והלאה, באמצעות סיפור פשוט ויומיומי על אודות יום בחייו של אותו "כל איש", על האופן בו משמשים בו ביחד  הקשרים בין עבר, הווה ועתיד, והשפעתם על מה שהוא מכנה "היסטוריה חיה" ("Living history") עמד בקר על נקודות הדמיון והשוני שקיימות בכל זאת בין אותו "כל איש" ובין ההיסטוריון המקצועי, והוביל למסקנה בדבר ההכרח שזה האחרון יישאר רלוונטי לאותו "כל איש". הנאום, שפורסם גם בכתובים כמאמר, אכן נקרא "Everyman His Own Historian" (ואת הטקסט המלא שלו ניתן לקרוא כאן).

בין הנקודות המשמעותיות ביותר בנאום/מאמר שלו, מצויה קריאתו של בקר להיסטוריון להיות שימושי לתקופתו, לא מנותק ממנה – קריאה שיש בה גם הבנה ברורה שההיסטוריון עצמו הוא יציר התקופה בה הוא חי, והוא נתון להשפעות והטיות שונות, החל ממין ומגדר, עבור בדת וכלה בהתנסויות אישיות. מכיוון שכך, כל ניסיון לקיים "אובייקטיביות" נדון מראש לכישלון; אפילו הפעולה הבסיסית והפשוטה ביותר בעבודת ההיסטוריון – אפילו היא "נגועה" ברבדים סובייקטיביים, שמובנים בחוקר, שהוא לפני הכול אדם. כוחו של ההיסטוריון, שליחותו, אפילו, היא בזיהוי דפוסים בעבר, ולא העבר "כפי שאכן היה". או במילותיו שלו:


"Left to themselves, the facts do not speak; left to themselves they do not exist, not really, since for all practical purposes there is no fact until some one affirms it. The least the historian can do with any fact is to select and affirm it. T select and affirm even the simplest complex of facts is to give them a certain place in a certain pattern of ideas, and this alone is sufficient to give them a special meaning."

וגם:

"…the form and significance of remembered events, like the extension and velocity of physical objects, will vary with the time and place of the observer."

 

שנתיים מאוחר יותר נשא נשיאה הבא של החברה ההיסטורית האמריקאית, ההיסטוריון הכלכלי צ'ארלס א. בירד (Charles A. Beard), נאום נוסף, וגם הוא דיבר בשבחי הסובייקטיביות. דבריו לא נשאו חן בעיני אחד מעמיתיו, תיאודור קלארק סמית' (Theodore Clarke Smith), וזה התייצב בפגישה שלאחר מכן מעל דוכן הנואמים ונשא דברים בתגובה. "חלומו הנאצל" של ההיסטוריון, "That Noble Dream", מצוי בסכנה, אמר. ישנם היסטוריונים אשר הולכים בדרך הראויה שהתווה ראנקה, ומייצרים עבודות מחקר מלומדות ומבוססות כהלכה, בעוד שאחרים אינם שואפים לאובייקטיביות – לא של המקורות ולא שלהם עצמם – ולדידם כל תזה שיעמיד ההיסטוריון היא בהכרח חלקית ונתונה לפרשנויות. מחקריהם של אלה האחרונים, היו, מבחינתו, בלתי-מבוססים, נחותים ובלתי-מהימנים ועל כן, התריע, יש בהם כדי להכתים ואף להרוס את האידיאל שעליו מושתתת האגודה, זה של הצגת ההיסטוריה באופן נקי וחסר פניות, כפי שהייתה באמת. בנאום התשובה שלו, ששמו שאול מן הביטוי שטבע סמית' בנאומו, פירק בירד את התזה של ראנקה לגורמיה, הדגים כיצד אפילו ראנקה עצמו לא היה, לא יכול היה להיות, כל ששאף, וכיצד, למעשה, דווקא ההיסטוריה המתיימרת להיות "אובייקטיבית" היא מסוכנת בהרבה מזו שמודה מראש בהיותה פרשנות אפשרית אחת, מוגבלת ביודעין, להתרחשות שלעולם לא נוכל לעמוד בשלמות על טיבן המלא: העבר תמיד מתווך לנו, באמצעות מקורות שלעד יהיו חלקיים; המקורות עצמם אינם מייצגים נאמנה את כלל האוכלוסייה, וקולות רבים-רבים מודרים מהם ואין אנו יודעים עליהם דבר; גם מי שכן כתבו והשאירו אחריהם עדות היו תוצר אתי ואסתטי של תקופה מסוימת, ואין לנו היכולת או הכלים לחדור לתודעתם ולהבין לאשורו את האופן בו חשבו והתנהלו. מעל לכול, טען בירד, ההנחה ש"עובדות" ו"אמת אובייקטיבית" חד הן – אינה אלא אשליה בלבד. מכיוון שכך, בצד החתירה להשגת מידע מקיף ומהימן ככל האפשר, יש מקום לאפשר קיומו של מרחב פרשני ואת הצגתן של תזות המזהות דפוסים, תזות שלעולם לא יספרו לנו את העבר כמו שהיה באמת, אלא רק כיצד ראינו אותו אנחנו, בזמן נתון, בהתאם לכלים ולאמצעים שעמדו לרשותנו באותו הזמן, מבעד למשקפיים מסוימות ואנושיות לגמרי, כהשתקפויות של הזמן והמקום שלנו-אנו.

העובדות אינן שוות

בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי עוסקת בשאלות של הקרבה שבין היסטוריה ותרגום, שני התחומים בהם אני הולכת ומשקיעה עצמי יותר ויותר, הן באופן מעשי והן בלימודים פורמאליים. כשהתחלתי ללמוד תרגום בצורה מסודרת, לפני כמה שבועות, מצאתי את עצמי מסתובבת כמה ימים בתחושה שבעצם, את אחד משני השיעורים החשובים ביותר – "הקונטקסט הוא מלך" – אני בעצם כבר מכירה, כי הרי גם בהיסטוריה זה ככה. הקונטקסט הוא הכול. אחרי תחושת הדכדוך הראשונית, על שהלימודים לא יחדשו לי ולא יסעירו אותי כפי שקיוויתי, בכל זאת מצאתי סיבות לשמוח בהם. מעבר להתנסויות המעשיות בתרגום, שהן לכשעצמן כיף גדול, יש לי בכל זאת אפשרות להוסיף עוד מימד תיאורטי להכשרה שלי כהיסטוריונית (אולי, אולי יום אחד). הנה, תראו, למשל, כמה יפה משתלב המשפט הבא עם הסקירה ההיסטוריוגרפית הקצרה שהובאה לעיל:

 

"העובדות אינן שוות לגבי דוברים שהרקע הלשוני שלהם מכשיר אותם לניסוח שונה שלהן"

— בנג'מין לי וורף (Benjamin Lee Whorf)

 

אנשים ששפתם שונה, ששפתם מאפשרת נטיות פעלים וצורות מורפולוגיות ותחביריות שונות, ממשיגים את העולם בשונה מאלה ששפתם אחרת. והעולם הוא אחר עבורם. אין עובדות, לא כאלה שהינן שוות, בכל אופן; ישנה הפרשנות שלנו אותן, מגוון השמות שבהם אנו מכנים תופעות שונות. ישנם נרטיבים שונים.

מות המשורר

והכתיבה. איכשהו הכול גם קשור בכתיבה. החל משאלות שקשורות בענייני פרספקטיבה והקשר, ועד לשאלה למה ואיך בכלל אני מוצאת את עצמי עוסקת בתרגום במקום בכתיבה. אולי בכלל אני בורחת אליו: לכתוב, אבל על-יד; לברוא משהו, אבל לא משלי.

לפני כמה שבועות שאלה כאן רוני "למה אתה כותב? למה את כותבת?" וזרקה אותי לסחרור של שאלות. זה לא היה הרבה אחרי שבכלל התחלתי לכתוב כאן, והכול היה – והוא עדיין – טרי ומתגבש ומתנסח לעצמו. באותו ערב הלכנו לראות את "התחלה" (Inception), בלי שום ציפייה משמעותית (בכל זאת, סרט אקשן/ מדע בדיוני. ועם חובבי הז'אנר הסליחה).

 

 

במקרה, או שלא במקרה, יצא שהסרט, שעוסק במניפולציה על חלומות ולכן גם בחלומות בכלל, נגע לי בדיוק באותה נקודה. "למה אתה חולם?" נשאל ליאונרדו די-קפריו בסרט, ועונה את מה שהוא עונה: תשובה צפויה, שמערבבת זיכרון, חרטה, כאב וניסיון חסר תוחלת להפיח חיים בדבר מה שאינו.

למה אתה חולם? למה אני כותבת?

בשבועות האחרונים פרסמתי כאן כמה וכמה קטעים שכתבתי בעבר. הם ערבבו מציאות ודמיון במינונים שונים, אבל לכולם היה גרעין זהה, והוא שורה של חוויות, לאורך תקופה ארוכה, עם אדם שאהבתי אהבת נפש. הרבה זמן חשבתי, שיום אחד אני עוד אכתוב את הסיפור שלי איתה, כולו. שיום אחד יהיו לי המרחק והפרספקטיבה, ואני אבין מה קרה כאן, שאז אוכל לספר את הסיפור הזה, להוליך אותו מההתחלה, דרך כל הפרטים והניואנסים, ועד הסוף – ואז יהיה לי סוף סוף שקט ממנו. הוא יהיה אז ברור ולא יטריד אותי יותר; הוא יהיה ספר על מדף.

אחר כך עבר הרצון הזה לכתוב עוד גלגולים. רציתי לכתוב רק כדי לפרט לה את כל מה שאמרה וכל איך שאמרה, את כל מה שעשתה, לחבר את הקווים בין הנקודות, בין העובדות של מה שהיה, וכדי לשרטט את דמותה של אמת אובייקטיבית, או לפחות של האמת שלי, כמו שאני זוכרת, כמו שחוויתי אותה אני. הסיפור הלך והפך מספר על מדף לכתב אישום.

רציתי לכתוב על הכול, על כל מה שקרה לנו ועל מי שהיינו זו לזו; רציתי לכתוב עבור אדם אחד בעולם כולו, עבור קוראת אחת בלבד, ואולי בכלל קיוויתי שדרך המילים תכושף לנו מציאות חילופית, והסיפורים השונים שלנו – העובדות שלנו, שאינן שוות ומי יודע אם אי פעם היו שוות – יהיו לסיפור אחד.

ואז הפסקתי לכתוב והפסקתי להיות בטוחה שבכלל יום אחד אכתוב אותו כבר. הצורך לכתוב הלך ודעך וגם הסיפור עצמו, על פרטיו, התרחק.

 

ואולי הפעם

"אלק אומר לעיתים לא קרובות: 'נזכרתי בך…' או 'ואז חשבתי עלייך, מה את היית אומרת…', אני לא יכולה לסמן רגעים שכאלה. מי שזוכר איננו 'נזכר'" (מתוך שאהבה נפשי, גיל הראבן).

והיום, גם היום זה נשאר. זה יישאר איתי תמיד, אני יודעת. אבל פעם זכרתי, ומתוך הזכירה המתמדת ההיא רציתי לכתוב את הכול. היום אני נזכרת. לפעמים. והיום אני רוצה לכתוב דברים אחרים.

3 תגובות בנושא “העובדות אינן שוות, או: מסע תימתי בחודש האחרון

  1. תודה רבה, רועי, נעים מאוד לקבל תגובה כזו.

    וכן, אתה צודק: השיחה שלנו בטוויטר אמנם לא הייתה קשורה ישירות לזה, אבל העיסוק שלי בשאלות פילוסופיות של תרגום ושפה, והקשר בין צורה ותוכן, בהחלט עמדו ברקע הדברים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: