מארון לארון

לפני כשבוע עשינו סדר בארון. אחרי חודשים ארוכים של איומים (אני) והבטחות (היא), הרגע סופסוף הגיע. זה לא היה מקרי. לא, לא. הגענו הביתה אחרי ארוחה משפחתית מהסוג שמרגיש כאילו מטרונום כללי יצא קצת מאיפוס, כינוס שלא ממש התיישב לאף אחד מהנוכחים, ואיכשהו צלחנו אותו בשלום, אך הותשנו. זה בסדר, יש ימים כאלה. אבל כשהגענו הביתה, היה ברור שצריך יהיה לעשות משהו כדי להרגיש טוב יותר. יש אנשים שהיו יושבים לשתות משהו בפאב הקרוב, יוצאים לסרט או סתם לריצה בפארק. אני הייתי זקוקה לעשיית סדר כדי להתאזן שוב, וחדר הארונות היה הקורבן המובן מאליו. ארבע שעות מאוחר יותר, עם חמישה שקים מלאים בבגדים שלא לבשנו/ לא נלבש עוד לעולם, עם מדפים נקיים למשעי, ערמות בגדים ממוינות לפי סוגים, עונות וגוונים, מקופלות כמו בחנות וניצבות כמו חיילים פרוסים, עלתה בראשי הפרסומת של איגי (ארגון הנוער הגאה), ולא עזבה. שאר הקהילה בעולם חוגגת גאווה בחודש יוני, כאקט של זיכרון למאורעות סטונוול, אבל אצלי, כך נראה, זהו דווקא אוקטובר שראוי לתואר חודש ה"סדר בארון" הפרטי שלי, בין אם באופן מילולי ובין שבהשאלה.

באוקטובר 2003 יצאתי מהארון בפני ההורים שלי. הייתי בת 24, והייתה לי חברה במשך ארבעה חודשים. הם הכירו אותה, אבל לא את טיב הקשר. פחות או יותר במקביל לתחילת הקשר עזבתי את הבית, עברתי לגור עם שותף שהיה חבר קרוב, בצעד שדיברנו עליו עוד לפני שאותה בת זוג ראשונה פרצה לחיי. לא עזבתי כדי שאוכל לחיות חיים אחרים, רחוק מן העין, מן השאלות ומן הצורך לספק תשובות, אבל רצה הגורל וכך קרה. התחלנו לצאת, במין רומן-מקום-עבודה שהתגלגל במהירות והיה מקסים, מפתיע ומרגש. לא באמת חשבתי על זה לפניה, לא באמת רציתי, וזה התחיל כ"התנסות", חקירה, בדיקה, והיה פשוט, וטוב, ולא רציתי להפסיק. אז המשכתי.

מהר מאוד רציתי לספר להורים, ואחי הצעיר, היחיד שידע, עצר בעדי. "אל תייצרי מהומות במקום שבו אולי אין בזה בכלל צורך", אמר. "הרי את בעצמך עוד לא יודעת מה את רוצה ולאן את הולכת עם זה, ואת יודעת שאבא לא יקבל את זה טוב – אז מה הטעם?". הוא, אחי הצעיר והחכם, תמיד היה רציונלי, מיושב ומחושב, בניגוד לרוח הסערה שתמיד הייתי אני. בחרתי להקשיב לו. החלטתי שהוא צודק, ושהדרמה-קווין שבי יכולה וצריכה להמתין.

זה החזיק מעמד ארבעה חודשים. סוף סוף, אחרי תקופה ארוכה, הרגשתי טוב. הייתי בת 24 ובפעם הראשונה לא רציתי לברוח מהקשר שבו הייתי, לא הרגשתי חנוקה, משועממת, מרוחקת. לא ניסיתי להתאים את המציאות לאיזו "תמונה מושלמת" שהנדסתי לעצמי, ולא אמדתי אותה למול סטנדרטים בלתי אפשריים של פנטזיה לא קיימת. הייתי. פשוט הייתי, והייתי פשוטה, שמחה, קלה לעצמי. מאוהבת. חשבתי על תמר מספרו של דוד גרוסמן מישהו לרוץ אתו, ועל "החלק של הלגו בנפש", שאמור לחבר אדם לאדם אחר, ושכמוה, הייתי בטוחה שפשוט אין לי. בתחילת שנות העשרים שלי הייתי בטוחה שישנם אנשים שנועדו להיות לבד, שזוגיות לא מתאימה להם, ושגם אני אחת מהאנשים האלה. ופתאום היה. הייתי בת 24 ובפעם הראשונה הרגשתי פשוט נורמאלית, ולא עניין אותי שכל זה קורה לי בתוך קשר "לא נורמלי", בקשר עם אישה. עניין אותי ולא עניין אותי בו זמנית האם כל זה אומר שאני אוהבת נשים ככלל, או שאולי זו האישה המסוימת הזו, ופחדתי והייתי שלווה בעת ובעונה אחת. וכאב לי שההורים שלי לא יודעים שהנה, אני שם ולא רוצה לברוח, שמשהו טוב קורה.

כך קרה שבאוקטובר פשוט הגעתי אליהם באחד מערבי השבוע, בשעה יחסית מאוחרת, סביב עשר בלילה, התיישבתי בסלון – והתחלתי לבכות. בכי קטן, מתחבא, כזה שמבקש שיגלו אותו, כי גם כך לקח לו זמן עד שהביא את עצמו למעמד הזה, הרי. בכי קטן, שכשמבחינים בו מתעצם, מכפיל ומשלש עצמו במהירות ובעוצמות מבהילות, נבהלות, והכול-הכול-הכול יוצא אז החוצה.

בסלון הוריי ישב באותו ערב רק אבי, לבד. אמי כבר עלתה לישון, והוא התרגז לו התרגזות שגרתית למדי למול איזה "פוליטיקה" או "ניסים משעל" ששודרו אז. ובתוך זה, פתאום הוא מבחין שהילדה שלו מפתחת תאוצה לקראת איזו דרמה שכזו. וזה הלך בערך ככה:

אבא (מתיישב מול הילדה, אוחז לה את היד בעדינות-אין-קץ): "למה את בוכה?"

ילדה (מתנשמת, משתנקת, בולעת מילים ואוויר ורוק ודמעות): "כי זה לא הוגן"

אבא: "מה לא הוגן?"

ילדה: "שהוא (כאן היא מתייחסת לאחיה הצעיר) מביא את החברה שלו לארוחת ערב, ואני אפילו לא מסוגלת לספר לכם"

אבא (נושם עמוק, מתעכב לרגע, רק לרגע ארוך): "לספר לנו מה?"

ילדה (הייתי רוצה לכתוב 'מישירה אליו עיניים דומעות', מן הסתם זה יכול היה להיות מרשים יותר, שלא לומר דרמטי יותר, אבל בפועל העיניים שלי, אמנם דומעות, רק המשיכו לשוטט על פני החדר בחוסר מיקוד): "שליאת היא לא סתם חברה שלי".

שקט

אחרי שנגמר השקט דיברנו הרבה. אמי, ששמעה אותנו משוחחים, וקלטה שברי משפטים, ירדה למטה. הרבה ממה שנאמר אני לא ממש זוכרת, רק יודעת שסיפרתי להם שזה כבר ארבעה חודשים כמעט, ושלא יכולתי לנשום יותר בגלל ההסתרה הזו מהם. שאני לא מסוגלת שלא לשתף אותם במשהו כל כך מהותי שקורה לי, באדם שכך קורה לי.

ההקלה שחשתי בסוף הערב הייתה עצומה. שמעתי מהם שכל אחד מהם, בדרכו, מסיבותיו שלו, כבר שאל את עצמו שאלות שלא רצה לשאול. הם חיכו לי. הרגשתי חשופה באופן שהטריד והרתיע אותי, אבל בה בעת משוחררת. המחיר על הסוד, ידעתי, עתיד היה להיות גבוה בהרבה מהמחיר הצפוי של החשיפה, ולמרות הכול ליוותה אותי בעיקר תחושת הקלה גדולה. אולי אפילו אושר. יצאתי מביתם בתחושה שהכול בסדר, שהעולם הוא כפי שהוא אמור להיות: משהו קורה לי, וההורים שלי יודעים, אני לא מסתירה מהם דבר.

זה לא נשאר פשוט ומבטיח לאורך זמן – מעט אחר כך הדברים פנו לכיוונים אחרים ולכולנו לקח זמן רב להשלים, לקבל, לסיים להתאבל על הפער בין הרצוי והמצוי שנגלה לנו זה בזה במלוא עוצמתו, ואז למצוא את דרכנו חזרה, או את דרכנו החדשה-ישנה יחד. אבל השביל הזה התחיל שם.

***

אחר כך באו עוד המון יציאות מן הארון. בעבודה, כשאנשים ניסו לברר, במין אגביות מתחבאת, מה טיב הקשר בינה וביני; מול בני משפחה; בלימודים. החברים. בין היציאות שיותר זכורות לי: במקום עבודה שהיה חדש אז, לא הרבה אחרי שהגעתי אליו, בחתונה של אהוב נעורים מהתיכון (ואחריו), בפני המנחה שלי. עשרות יציאות מן הארון, רובן ככולן כמו-אגביות וכאילו-קלילות, בכולן אני לא נראית לחוצה או מתרגשת, ודאי שלא מודאגת מההשלכות. סירבתי, כמעט תמיד, להילחץ, להפנים חרדה, להתייחס לעצמי כאל בעיה, למעט כשעבדתי עם בני נוער שלא ידעתי לאמוד איך יגיבו, ולא רציתי שלא יגיעו ויקבלו את הכלים שנתנו להם, רק כי המדריכה לסבית, או ביסקסואלית או מה. וגם שם, בסופו של דבר, לחלקם סיפרתי. ובכל זאת, בכל אחת ואחת מהיציאות האלה, רק אני יודעת ומרגישה בנשימה העמוקה המנטלית שאני לוקחת בחלקיק השנייה שלפני. זה אף פעם לא נעלם.

הפעם האחרונה הייתה לפני כשבועיים. הייתי אמורה להגיע לריאיון קבלה לתוכנית לימודים באוניברסיטה, כששלושת-רבעי השעה לפני השעה היעודה, גיליתי שצרור המפתחות שלי ועליו מפתחות הבית והרכב, לא ברשותי, אלא נשאר בטעות בתיקה של זוגתי. מיד התקשרתי להודיע על תקלה, עיכוב, וביקשתי לנסות ולהגיע מעט מאוחר יותר. איכשהו הסתדרתי עם הבית, הגעתי לאוטובוס, וכעבור שעה הגעתי לאוניברסיטה.

כשהגעתי, גיליתי שלריאיון המתוכנן עם ראש התוכנית הצטרפה גם אחת המרצות שבצוות, ושתיהן ישובות היו מאחרי שולחן משרדי צר, בחדר שהיה צר גם הוא. נכנסתי, ועוד בטרם הספקתי להתיישב ממש, שאלו אותי שתיהן בחביבות, האם הסתדרתי עם הרכב התקוע. "האמת היא שלא באמת היה תקוע," עניתי "פשוט לא רציתי להלאות את המזכירה עם פרטים מיותרים. האמת היא שכשעמדתי לצאת מהבית גיליתי שבעצם, צרור המפתחות שלי לא אצלי". ראש התוכנית, אישה מבוגרת יחסית, הביטה בי במבט מלא אמפתיה, הנהנה וספק שאלה-ספק קבעה: "בעלך לקח את המפתחות.." ואני מצאתי עצמי בצומת. לא באמת בצומת, כי דילמה של ממש לא הייתה, ובכל זאת – ריאיון קבלה, מה אני יודעת מי הן ומה דעותיהן, הלוא גם באוניברסיטה, מעוז הליברליזם בעיני עצמו, ישנן מספיק תופעות של שמרנות ואטימות, ובכלל – בקושי דקה לתוך מה שאמור להיות ריאיון, ומה עם מעט ענייניות פה, לא בהכרח מתחשק לי לפרוש כאן ועכשיו את חיי – כל פן מחיי הפרטיים – בפניהן. למה אני צריכה את זה עכשיו, בדיוק בשנייה הזו? אי אפשר היה להמתין רק רגע עם כל זה? לא, אי אפשר היה. פשוט כי בת הזוג שלי היא לא "בעלי", ואם לא אתקן אותה עכשיו, ארגיש נרמסת על-ידי הסיטואציה, על-ידי הנחות היסוד המושרשות האלה, מאוחר יותר. ולא, אני לא רוצה.

ההתקוממות הפנימית שלי על מי שמכוון את הדברים מאי-שם נמשכה בדיוק חלקיק השנייה הרגיל, ובסופו כבר שמעתי את עצמי עונה-מתקנת: "בת הזוג שלי לקחה אותם". ועוד חלקיק שניה עבר, חלקיק שתמיד אני מזהה היטב, זה שלפני התגובה: השתהות קלה כהרף עין, כמעט בלתי מורגשת, אבל שם. בסופם, היא מחייכת חיוך רחב, נכון שכזה, מודע, מושיטה לי את היד מעברו השני של השולחן ללחיצה, וכמוה עושה גם המרצה הצעירה יותר, ואז הן פוצחות במסכת עצות משועשעת, ולרגע, כך נדמה, אנחנו מייסדות שם את אחוות הנשים שמפתחותיהן נלקחים מהן על-ידי הסיגניפיקנט את'רז שלהן.

בשבת שלאחר מכן אני מספרת לגיסתי על הריאיון, והיא מתפוצצת מצחוק, מרוצה, מתעקשת שזה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי בריאיון הזה. אולי, אני חושבת, ואולי גם לא. כך או כך, זה הרי רק עוד רגע שכמוהו כבר היו לי הרבה, וכמוהו עוד יהיו לי כל החיים. זה אף פעם לא נגמר, ולפעמים, האמת, יש בזה משהו מתיש.

***

ובכל זאת, אני חושבת, הרי אין ברירה אחרת. ממש במקביל לכל זה פרסם שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע את הפסיקה הזו בעניין מחלוקת עזבונו של איש אקדמיה שהלך לעולמו, אחרי שחי עם בן זוג לאורך כעשרים שנה ולא יצא מן הארון, מחשש למעמדו. בצוואה הפקיד את העיזבון בידיה של אחותו, ובן הזוג יצא לקרב משפטי. השופט דחה את טענותיו של התובע תוך שהוא מפרש את החוק מתוך תפישת עולמו הפרטית, תוך דחיית פרשנות מקובלת של בית המשפט המחוזי בנצרת ושל בית המשפט העליון להגדרה "איש ואישה" בחוק, ואגב הפלגה בדימויים יצירתיים שנועדו להמחיש עד כמה בלתי נתפש הוא בעיניו כל קשר שאינו בין גבר לאישה.

הפייסבוק שלי רעש, אנשים שיתפו שוב ושוב בלינק לידיעה. בתוך הקהילה העניין זכה לתהודה מסוימת, והיטיבה לכתוב עליו בת עמי. ובתוך זה נשארתי אני עם כל מחשבות ולקחי הארון שלי, בעיקר. שופטים מוטים-אידיאולוגית אינם מחזה נדיר במקומותינו, וזו לא הפעם הראשונה שאני שומעת על פסיקה של שופט בערכאה נמוכה, שאינו מוכן להעניק "גושפנקא" ל"דבר הזה" באולם בית הדין שלו, על אף שברור לו שבערעור עתידה הערכאה הגבוהה יותר להפוך את פסק הדין שלו, על בסיס תקדימי עבר דומים. בעייתית ככל שתהיה התופעה הזו של שופטים דעתניים – כאלה שדעותיהם לרוחי וכאלה שלא – אותי הכעיס בעיקר המנוח, שחשש כל כך למעמדו באקדמיה, עד שהסתיר את בן זוגו ובכך מנע פרשנות של "ידועים בציבור" למערכת היחסים ביניהם – בדיוק מסוג המצבים המעורפלים שמאפשרים לשופטים מעין אלה לעשות בחייהם של אנשים כבשלהם, ולהפוך אותם לשופר להשקפת עולמם הפרטית.

חשבתי על הכוח שצריך לגייס כדי להכריז פעם אחר פעם "אני שונה", גם במקומות שבהם אין לי בכלל כוח להיות שונה, ולא בא לי להתבלט כאחרת.

חשבתי על הארווי מילק שאת הביוגרפיה שלו, The Mayor of Castro Street,  הביא לי אחי ששב לפני כמה חודשים מביקור בסן פרנסיסקו בלי שבכלל ביקשתי, והיא כתובה, לפחות בחלקה, כסיפורם של ההומואים בארה"ב; אבולוציה אישית שלו, שלהם. וכמה שהתרגשתי, תוך כדי הקריאה, להיות חלק מהתנועה הזו, מהקהילה הזו, על אף שאני לא גבר, לא הומו ולא אמריקאית. ובכל זאת, היו שם חוויות אוניברסליות, שאיתן יכולתי להזדהות. אבולוציה שלנו.

(ועוד אחד, בגלל המילים. נאום של מילק, בקליפ לגיוס תמיכה להתנגדות ל"הצעה 8" בקליפורניה ודומותיה, המבקשות לעגן בחוק את האיסור להחלת מוסד הנישואים על בני זוג מאותו המגדר)

חשבתי גם על מלאכים באמריקה, ועל התחושה שהציפה אותי במהלך הצפייה לפני שנים, שאני חלק מ"עם" ייחודי ונרדף, שעבר הרבה ועובר עדיין, ובכל זאת ישנם בו הכוח והאופטימיות והתקווה לעמוד ולתבוע שוויון.

וחשבתי על הגאווה, קטנה וגדולה, על כך שהיא התשובה היחידה, התקווה היחידה, ועל כך שאין לנו כל דרך מלבד החוצה מן הארון.

הו, וואו, בסוף יצא קצת מניפסטי. אם צלחתם עד כאן – אתם הגיבורים שלי.