גלות שלנו

הציונות, תנועת השחרור של העם היהודי, הולידה את המדינה ומוסדותיה, את צבא ההגנה, את שלטון המשפט, את מוסדות ההשכלה, ואת היכולת להישיר מבט בפני כל אדם.

הפחד מפני כל אלה הוליד את מאיר מרטין כהנא. בעצם הוא מסמל, יותר מכל, את הפחד מפני הממלכתיות.

במדינה ריבונית יש אזרחים. אנשים שווי-זכויות. אבל לדידו אין שוויון בין הבריות. יש רק עליונים ותחתונים, מדכאים או מדוכאים, רוצחים ונרצחים. צורה אחרת של יחסי אנוש בעולם לא למד. או שהגויים עליונים וישראל תחתונים, או להיפך. זו תמציתה של גלות.

מאיר כהנא למד בנעוריו שמגוי צריך לפחד, נקודה. מעתה לא תושבי הגדה, חסרי המגן, נטולי הנשק, הזכויות והאזרחות הם המסכנים, אלא הישראלים, אזרחי המדינה החזקה, בעלת השלטון היציב, במערכת המשפטית המעולה, העיתונות החופשית, ויש אומרים גם הנשק הגרעיני לשעת חירום. כל ילד ערבי שמרים אבן חזק ממנו. למה? כי הוא גוי. וגוי זה דבר מפחיד. לכן, מי שירה טיל באוטובוס של חסרי מגן, הוא "יהודי אמיץ": הביטו, הביטו, הוא הרים יד על גוי.

במדינה עצמאית אנשים נושאים בגופם בעול המלחמות. הם-הם, כל אחד ואחד אישית, אחראים להגנתם ולקיום בטחונם. מאיר מרטין כהנא, איש בור ופחדן, לא בא להשתתף באף אחת ממלחמות ישראל. "הייתי צעיר," הוא מנסה להתנצל. איזה צעיר? בן כמה היה מאיר כהנא במלחמת יום הכיפורים, למשל? בששת הימים? בהתשה? ואנחנו לא היינו צעירים כולנו? יהודי צעיר צריך לחכות עד שיהיה זקן כדי לבוא לארץ, שאז הוא פטור משירות קרבי? ולכן הוא לא בא לעמוד פנים-אל-פנים, יחידה מול יחידה, נשק מול נשק. זה לא בסכימה הנפשית שלו. הוא הגיע רק כשיכול היה, בחסות כל עוצמת צה"ל, לנפנף ברובה ברמאללה המפורזת, הפרוקה מנשק. אין הוא מסוגל לעמוד פנים אל פנים מול כפר ערבי. הוא מודיע מראש על בורו, בבחינת "החזיקו אותי. אני הולך!" – כדי שכל משטרת ישראל תיבטל ממלאכתה ותעמוד להגן עליו. תמיד מישהו אחר צריך להגן עליו. אם לא המשטרה, אז הבריונים שלו. האחריות על חייו לעולם איננה שלו. וזה היפוכה הקוטבי של ממלכתיות. זו הגלות.

לדידו, נועד החוק שיעקפו אותו, או שישתמשו בו. אם השלטון כזה טיפש שהוא דווקא רוצה להיות דמוקרטי, למה לא להשתמש בדמוקרטיה ולעקוף את השלטון? אם השלטון כזה טיפש שהוא מקיים את מה שאומר בג"ץ, למה לא להשתמש בבג"ץ כשזה מועיל? למה לא להשתמש בכנסת בתור במה, אם השלטון כזה טיפש שהוא נותן לו במה, ואפילו מידה של חסינות? לא בגלל כבוד לחוק במדינת ישראל. לא בגלל כבודה של כנסת. שני אלה, לדידו, לא נועדו אלא למניפולציה. וזה בדיוק במסורת של אלפיים שנות חוסר עצמאות. זה שיעבוד מלכויות בהתגלמותו.

בעצם, מעולם לא יצא מן השכונה הניו-יורקית שלו. שם באמת היה רצוי שיהודים יצטופפו יחד, בגיטו אחד קטן שבו כולם יהודים, ומשדלים בכסף כל גוי הגר שם שייצא. מה שבטוח, בטוח. ואז הוא מגיע לארץ, ונתקל במציאות שבה יהודים וערבים גרים בצוותא, תחת אותם השמים, והוא נחרד: לגור עם גויי הארץ? חס וחלילה, גוואלד, יהודים, תהיה טמיעה, שהרי אין אנו חזקים דיינו לעמוד בפניה. אין אמון בעם ישראל, בתרבותו, בכוחו, בלשונו ובאוצרותיה, בחינוכו, בעבודה שישראל מצויה השנה בראש קוראי הספרים בעולם, יחסית לאוכלוסיה. בכלל אין לו הרבה אמון בעם ישראל. אנחנו חלשים, אנחנו קטנים, כצל עובר. מה הבעיה? שבנות ישראל תיטמענה ח"ו. ולכן נטש מאיר מרטין כהנא את המערכה וערק מן המקום היחיד שבו בעיית הנישואים המעורבים באמת קיימת, באמת חריפה, כלומר ארצות הברית, מפני שלא היה מסוגל להתמודד אתה שם, כשם שאינו מסוגל להתמודד עם שום דבר רציני, וברח ממנה לארץ, שבה הבעיה בטלה בשישים ריבוא.

בחיל-ורעדה המתמדת שהוא שרוי בה, והיא כנראה מקור האנרגיה החולנית שלו, צריך כל אדם מישראל להפיל חתיתו ולהפחיד את כל סביבתו, אחרת צפויה לו הכחדה אישית. באותה גולה דווייה מתמדת שהוא שרוי בה גם בביתו בארץ, לא שמעו עדיין על הרתעה מדינית וצבאית של מדינה ומוסדותיה. מציאות גיאו-פוליטית? אין. אינטרסים ערביים? אין. יחסים מתוקנים עם העולם? אין. דיפלומטיה? אין. הכול "גוואלד" אחד גדול.

הישראליות, זו החופשית, שאינה פוחדת מכל צל על הקיר, אינה מובנת לו, כינויי הלעג "יוסי" ו"שולה'לה" הם, כמובן, כינויים של קנאה. קנאה בישראלים. קנאה בביטחון העצמי של אנשים המסוגלים להגן על עצמם, היודעים מה שייך להם ומה אינו שייך להם. לפני שנים נקנס מאיר מרטין כהנא על ניסיון להדביק מזוזה בשער שכם דווקא. אין חייו חיים בלי מזוזה בשער. בית-המשפט, בשלוות-נפש, פסק שמאיר מרטין כהנא לא הוכיח את בעלותו על שער שכם. אותה שלווה היא המוציאה אותו מדעתו. איך יכול יהודי, באמת, להתארח אצל ידיד-רופא בעזה, או ידיד מנהל בית-ספר בירושלים המזרחית, או ידיד חוקר-שירה בשכם, ולשוחח כבני תרבות? מאיר כהנא הוא איש חסר תרבות, שלא היה מחזיק מעמד בשיחה בבית ערבי משכיל אף שתי דקות בלי להתבזות. לכן, ליתר ביטחון, הערבים לדידו הם כלבים.

כבר אמרו בעלי-תריסין שהיהדות שלו היא ביב השופכין של היהדות. מדבר על "אל נקמות ה'". ולא למד שמדובר בה' ולא בבני אדם, ואילו בבני אדם נאמר "לא תיקום", ונאמר "דפרע קיניה מחריב ביתיה", ועוד כהנה וכהנה. אבל לא הבורות שלו בהלכה היא העיקר. העיקר שאינו מבין, עד עצם היום הזה, את ההבדל בין מדינה לבין גולה. בגולה עוסקים בנקמה. מדינה עוסקת במשפט.

ואולי רק המערכת המשפטית שלנו, שעד כה גילתה כלפיו אורך רוח מדהים, תסביר לו סוף-סוף, ותסביר עם זאת לכולנו, את ההבדל בין חולשתה של גולה לבין כוחה של עצמאות. פסק-הדין שיוצא יום אחד נגד מאיר כהנא יהיה, כנראה, פסק-דין היסטורי, שיילמד בכל בתי הספר שלנו. נתאזר בסבלנות: הוא יבוא. ואז האיש הזה, המבולבל והדכאוני, הנראה מאושר רק בתנוחה האורגיאסטית האהובה עליו: על גבו של נער מתומכיו, כשהוא מתפתל ומלהיב ומסית ומדיח, יישאר כאחד הזכרונות האפיזודיים הפחות-נעימים ופחות-מובנים שלנו, ובעוד כמה שנים כבר לא יידע איש מי היה מרטין מאיר כהנא, שארית אחרונה של שעבוד-מלכויות במדינת ישראל.

ידיעות אחרונות, 6.11.1984

שולמית הראבן, "פחדיו של מרטין כהנא", משיח או כנסת, דביר 1987. עמ' 260-263.

—

אולי באמת בג"צ יעצור את החוק הזה; אולי באמת תוביל אותנו ההקצנה הזו לעברי פי-פחת ברורים, תסלק את העמימות ותיאלץ לבחור אחת ולתמיד בין התנחלויות ובין קיום שפוי; אולי זה באמת תעלול של נתניהו, מן מס מוקדם שכזה. אני לא יודעת. כרגע, זה גם לא מאוד משנה. פניתי אל מילותיה של שולמית הראבן וחיפשתי בהן נחמה או תקווה, אבל האמונה הנאיבית שלה שברה את לבי.

קירחת

התרגלת לזכור אותו במונחים חיוביים: 'שובב'; 'עולץ'. 'חיוניות', למען האמת, היא המילה שבה יותר מכל את מקפידה לתאר את שחשת אז, אל מול המבט ההוא, בעודך מתעמקת במשך כמה רגעים בעינייך הצוחקות, שנשקפו אלייך מהמראה מולה השתהית. יופי של מילה, 'חיוניות', אבל האמת היא שכשלוקחים בחשבון את התוצאה הסופית, בעיקר אפשר לומר שהמבט שהיה לך בעיניים היה מטורף.

לא היית בדרכך לאף מקום שהצריך התארגנות, וגם אי אפשר לומר, שהיית נערה גנדרנית. ובכל זאת נעמדת שם, מול המראה, התלויה בניצב לחלון עליית הגג שלך. את הראש הטית מעט שמאלה, ובעשותך כך – אפשרת לאור השמש להפוך את שיערך לזהוב ממש; זהוב כל כך, עד שהיה בו משהו מלכותי, כמו התיאור ב'הקיץ גווע' של ביאליק, שבדיוק למדנו לבגרות. והמבט ההוא: כחול וצוחק, מתואם עם השפתיים, הנמתחות לחיוך מנצח. לרגע, הבהבת בעיני עצמך כתמונה מושלמת. תחושת החיוניות הייתה נדירה – בעצם היותה אבל גם בעוצמתה – ואת, לחלוטין מודעת להיותה בת-חלוף, חווית את הרגע כולו כנגוע באיזה קסם. כך שאולי ביקשתי לנסות ולאחוז ברגע, את אומרת. אולי.

ואולי ההסבר האמיתי רומנטי הרבה פחות. הוא מוכרח להיות רומנטי פחות, שכן לא היו כל קסם, או אפילו חיוניות, בפעולות שבאו אחר כך. מתישהו צריך שגם אמת תיאמר פה, והאמת היא שפשוט השתעממת. לא. אני יכולה, אני צריכה, לומר לך את זה מדויק, מזוקק יותר: הדרמה הזו שלך, אני לא יודעת ממתי לתארך את ההשתעבדות החולנית שלך אליה, אבל את מכורה לה. את מכורה לה, וכמו מכורה אמיתית, שפשוט לא יכולה בלי, את מזמנת אותה, גם כשהכול איכשהו בסדר. ואולי דווקא אז, בעצם, כי מה את תעשי עם "בסדר", תגידי לי? מה תעשי?

אני לא יכולה שלא לחשוב, שאילו היית צריכה להוליך את עצמך עד למספרה, אולי היה הדחף מספיק להתנדף ממך, אבל קרה שהיה זה אותו היום בשבוע שכל בתי העסק בעיר סגורים, ואת הולכת את עצמך לחדר האמבטיה. נעלת מאחוריך את הדלת, והתחלת – לעשות מה, בדיוק? איך לומר, איך לתאר, כך שיהיה מזעזע ומחליא כפי שהיה, ולא כפי שלימדת את עצמך – כפי שאת בוחרת – לזכור? 'קיצרת'? 'גזרת'? 'חתכת'? כן, עשית את כל אלה, אבל לא הם המהות. המהות היא שגילחת.

גילחת. גילחת. גילחת. אני אמשיך ואדקלם את המילה הזו עד שתיזכרי; עד שתקיאי; עד שתתמוטטי. עד שתביני, שאת חולה. גילחת. גילחת. גילחת, ולא מבחירה. לא, לא משום בחירה: לא כי קרחת נראתה לך פתאום פשוט תספורת כייפית ונהדרת; וודאי לא מתוך איזה צורך חיוני, חלילה; ובעיקר לא כסמל – זה לא ג'י. איי. ג'יין אולטרא-פמיניסטית פה. גילחת כי שוב עלה בך הדגדוג ההוא, לעשות משהו, שיצעק: הוא התחיל מהבטן, טיפס אל הראש, ובדחפים חשמליים, לגמרי לא רצוניים, נזרק לך הלאה – אל קצות האצבעות, ולכל תא ואיבר בגוף. את כל כולך הוא ניגֵעַ, ואת, מתוך העווית הזו, את, זו שמעולם לא למדה איך להתמודד עם הפרכוסים האלה – את נכנעת. וזו התמונה: ילדה בת שש-עשרה מגלחת לעצמה את הראש; מגלחת בסכין, לא במכונה. ואין בתמונה הזו שום דבר יפה, עוצמתי, או אפילו סתם חיובי. ישנן תחושות החרטה והגועל, שעלו בך מיד עם הופעת פס הקרקפת הראשון וישנה העליבות שבהכרה, שאין שום דרך חזרה עכשיו, ושעלייך לשאת בתוצאות, וגם את ראשך לשאת – לחשוף ולהציג לעולם את קרחתך וטירופך, ללוות אותם בחיוך עיקש ופתטי, ובמבט שמנסה, מנסה כל כך, לשדר שובבות וחיוניות, ואין צורך אפילו להיות חד-אבחנה במיוחד כדי להבין שגם את יודעת, שיותר מכולם את יודעת, שהוא מטורף, ושבעיקר הוא אבוד.

צריך לזוז

שתי שמיכות ישנות – לים, לפיקניק, לטיול.

טלפון ישן, שני אהילי נייר ישנים של איקאה מקופלים. מצהיבים, מוכתמים.

קלסרי טבעת שנתנו לחניכים; מבחני מתכונת, המון עותקים עודפים; זוג רמקולים למחשב, ששימשו אותי לפרק במתכונת שבו קטע האזנה.

קרטון ובו ספרים שכנראה התכוונתי למסור. שני העליונים נושאים כתמי שמן מנוע קטנים אך דביקים, ואבק ולכלוך שנדבקו אליהם. האחרים שרדו במצב תקין.

אינספור קבלות דהויות על תשלום בחניונים. רישיונות לרכב. הזמנה: טקס הענקת דרגות בבסיס חיל האוויר, תשס"ב. פנקס. פתק ובו כמה מילים בכתב עגול. קלטות.

עשר שנים של מקומות שבהם הייתי ודברים שעשיתי.

לאחרונה החלטתי שאני לא רוצה יותר את האוטו. זה לא רק קלקול אחד יותר מכפי שהייתי מוכנה לתקן, שממילא היה די באשמתי: חיכיתי שמשהו שיקרה, והיה לי ברור שכשיקרה – לא אתקן, ודי. סתם כך לא הצלחתי פשוט לוותר עליו. שנים הוא היה לי החופש שהייתי צריכה, ולכן דבקתי בו, גם במחיר ויתורים אחרים; הוא אפשר לי לקום ולנסוע באחת לקריית שמונה, לירושלים, לבאר שבע. לנסוע, לחשוב, לנשום. ואז להסתובב ולחזור. אבל כבר זמן רב שאני מרגישה שהוא כבד לי, לא אקונומי במובן עמוק בהרבה מהכלכלי. גם מנַוון, אולי. מנתק. ואני צריכה שמשהו יזוז פה.

***

קודם היה האשפוז, ואז אוטו אחד התקלקל, ואז השני. דברים כאלה קורים בשלשות, אמרו לי, ועכשיו אמורים לקרות דברים טובים. שבוע עבר, ועוד קצת. בתוך שבועיים זכיתי בפרס בתחרות לתרגום סיפור קצר, בפרס על הצטיינות בלימודי התואר השני, ובפנייה שעד עכשיו אני לא מאמינה שקיבלתי, להכין דוגמת תרגום להוצאת ספרים נחשבת. אמרתי לאמי: כמעט מפחיד לחשוב מה יבוא אחרי רצף מדהים כזה; איך תראה הנפילה.

זה מה שאת רוצה לעשות, לתרגם? שאלה המנחה שלי. אני מבינה את ההנאה שכרוכה בזה, הבהירה, גם אני נהנית לתרגם מדי פעם, אבל.. אולי זו קצת בריחה?

זה לא היה זלזול מתנשא. זו הייתה שאלה כנה, אולי קצת מודאגת. כבר תשעה חודשים שלא באמת נגעתי בלימודים שלי, לא בצורה רצינית. הסיבות ידועות ולגיטימיות, ובכל זאת.

שתקתי לרגע. כן, עניתי. כבר קרה שחשבתי, איך יצא שאני מתווכת אחרים, ולא כותבת בעצמי. אבל אני לא יודעת אם אי פעם אחזור לכתוב. ואני רוצה לעשות דוקטורט, ברור לי שאעשה, אבל לא סומכת על האפשרות להתפרנס ממנו. והתרגום הוא מקצוע, ולפחות הוא כזה שאני אוהבת ונהנית ממנו. הוא מאתגר אותי, לפעמים גם מרתק ומשמח.

ובכל זאת, אמרה לי האישה הנדיבה הזו, יש מה לעשות בתחום, גם אם היה ולא מקבלים תקן. יש לך הרבה יותר להציע לעולם מאשר את המילים והרעיונות של אחרים.

אני לא יודעת. פעם התבוננתי סביבי, התבוננתי לתוך עצמי; ראיתי, והיו לי מילים לתאר את שאני רואה. גם בלי להתאמץ, גם מבעד לחלונות המכונית הדוהרת שלי. דהרתי כדי להוליך את הסערות לאיזה מקום, לתת להן פורקן; מחשבות ואסוציאציות התפוצצו בתוך ראשי, ומשהו בער. משהו בער בי, ולא הבנתי אז כמה זה נפלא. לא הבנתי שזה בכל מקרה מופלא, גם אם אני בוערת וכמעט כלה אתו. רציתי רק להפסיק לכלות, להתחיל לחיות, להיות קלה.

הוא לא דרמטי, המשהו הרע שממנו חששתי שיגיע בסוף הרצף, אבל הוא קצת עצוב: עצוב לגלות את תחושת הריקנות הזו, כשהיש מנכיח כל כך את האין.

יומן תל השומר

כמעט אחת לפנות בוקר. בדרך מהמיון למעליות של בניין האשפוז אנחנו עוברות ליד חדרי הניתוח וליד חדרי ההמתנה הצמודים אליהם. אני חושבת על המייל שקיבלתי לפני יותר משנה מחברה שהכרתי רק זמן קצר קודם. היה יום שני, והיינו אמורות להיפגש לקפה ביום שלאחר מכן. את המייל כתבה בשתיים לפנות בוקר, בעודה יושבת בחדר ההמתנה מחוץ לחדרי הניתוח בתל השומר. אחותה היחידה נפגעה מוקדם יותר באותו יום בתאונה וספגה פגיעת ראש קשה. אחרי יום לא ברור, אחרי ששלחה את הוריה המבוגרים לישון בבית, הודיעו לחברתי שמוציאים את אחותה לניתוח, והיא עשתה את הלילה בחדר ההמתנה וחיכתה שמישהו יצא להסביר לה מה קורה. כמעט אחת לפנות בוקר, אנחנו עוברות ליד חדר ההמתנה והוא שומם. אני מציצה לחדר הריק, ולרגע רואה את החברה ההיא שלי יושבת שם לבדה, מחכה לבשורות טובות. חודשים אחר כך, עקב בצד אגודל, אחותה השתקמה באורח מעורר השתאות. נס.

כמעט אחת לפנות בוקר; אנחנו כאן משבע בערב. מכל הימים להתאשפז בהם – כל זה נפל על יום של שביתה דווקא. בחמש אחר הצהריים עוד ישבתי בשיעור, חיכיתי לשמוע מה תאמר לה הרופאה המומחית שאליה הלכה בגלל בעיה שהציקה לה שבועיים. כשיצאה, שלחה הודעה קצרה, שניסתה לא להדאיג: צריך להתאשפז, אבל זה רק כדי לבצע כמה בדיקות שאלמלא האשפוז – ייקח המון זמן לקבוע, והרופאה מנסה לחסוך את זה. אז היא כתבה הפניה דחופה למיון, ואף יצרה קשר עם התורן ועדכנה אותו במתרחש, כדי לוודא שתיקלט לאשפוז.

כשהייתי בצבא סבלתי מכאב לא ברור בחניכיים. בביקור אצל רופאת השיניים האזרחית שלי נראה היה שבאזור מסוים ישנה דלקת חריפה ולא לגמרי מוסברת. זו הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת, אבל הרופאה הרימה כמה טלפונים לעמית שלה במכון הפה והלסת בתל השומר ווידאה שיקבל אותי כבר למחרת היום לביופסיה דחופה, בלי שאצטרך להתחיל להסתבך עם הפניות מרופא תורן ושאר ביורוקרטיות צבאיות שכאלה. בבוקר המחרת נהגתי לבסיס לבדי, עדכנתי את המפקדת שלי במתרחש ויצאתי לבית החולים. כמה שעות אחר כך חזרתי בכוחות עצמי הביתה, וכעבור איזה זמן התקבלה התשובה השלילית. הכול בסדר, הביופסיה תקינה ושפירה. "כמה שמחנו כולנו לשמוע שהכול בסדר!" אמרה המזכירה של רופאת השיניים לאמי שבועות אחר כך, כשהגיעה בעצמה לטיפול. רק אז הבינה שבעצם, הם כולם ידעו למה הביופסיה דחופה כל כך וממה חוששת הרופאה הנחמדה ההיא; היא לא האמינה שככה נתנה לי לנהוג לשם ולעבור את זה לבד כאילו זו סתם איזו בדיקה שגרתית. אבל האסימון פשוט לא נפל, לא לה ולא לאף אחד מאיתנו. זה היה בעיני כמו מחסום דרכים מאולתר בנתיב המהיר של הדרמה: חוסר הפנמה זמני של מה שהוא עדיין רק אופציה מאיימת או מטרידה; כשיהיה צורך להילחץ באמת – נעשה זאת, תודה.

גם עכשיו הנפש הגיבה כמו שהיא יודעת, כמו שהיא רגילה, ולא הפנימה. אני מקבלת את ההודעה בחמש, ובטוחה שהאשפוז הוא לטובת כמה בדיקות ואז הביתה. "לא, לא.. צריך יהיה להישאר שם כמה ימים", היא עונה לי, אבל מוסיפה: "לא לדאוג!". אז אני לא דואגת. אני נשארת בשיעור עד תומו, היא בינתיים מארגנת תיק בבית. אני מגיעה ואנחנו יוצאות לדרך. בשבע אנחנו מגיעות למיון, בשבע וחצי נכנסות לאחות הממיינת. משם לכמה בדיקות מקדימות ולהמתנה בת חמש שעות לרופא התורן המסוים. בחצות אנחנו סופסוף נכנסות לחדר הבדיקה. למרות השעה המאוחרת, למרות מי-יודע-כמה השעות שהוא במשמרת, הוא חוזר על בדיקות במשך דקות ארוכות, חושב קצת ואז מבצע עוד כמה; הוא כותב לאט וביסודיות מעוררת הערכה את האבחנות שלו, את הדיווחים שלה, ואז מפנה לאשפוז במחלקה. כל המטרה היא בדיקה אחת שדחופה במיוחד, ואף אחד לא יודע אם בעצם נספיק להגיע אליה עוד במהלך הלילה. האחות במחלקה נשמעת סקפטית: זה תלוי ברופא התורן, היא אומרת; תלוי אם יצליח לשכנע את מי שצריך בדחיפות הבדיקה שלה. אני מתכוונת לצאת הביתה, אבל ממש אז האחות מקבלת טלפון ומודיעה בקול נרגש שביקשו שתרד כבר עכשיו לבדיקה. "לא האמנתי שזה יהיה מהיר כל כך!" היא מוסיפה. כנראה שמי שצריך שוכנע בדחיפות. מסיבה לא ברורה, שלושתנו שמחות.

רופאים לא עושים דברים כאלה סתם. אף אחד לא מרים טלפונים וטורח ומוודא כך, ואף אחד לא שולח אף אחד לביופסיה מהיום למחר או לאשפוז דחוף סתם כדי להיות נחמדים או אולטרא יעילים, אף אחד לא מתעדף גבוה יותר מטופל אחד על פני אחר, אלא אם יש סיבה. ומי שלא יבין באותו רגע, יבין אחר כך שכל זה לא נעשה לשם שמיים ולא בגלל עיניה הכחולות.

החלטתי להישאר, כדי שלא תעבור את הבדיקה לבד. לא שאני יכולה להיכנס אתה, אבל כשאנחנו טועות ותועות באמצע הלילה במסדרונות הריקים מאדם, מחפשות אחר המקום שבו מבוצעת הבדיקה, בית החולים נראה נטוש ומבהיל, המסדרון הראשי הארוך שלו מזכיר לי סרטי מדע בדיוני ואת המסדרונות הארוכים והמתעקלים בחלליות ענק, אולי באנטרפרייז; משהו בתאורת הפלורוסנט והחלונות הנוטים פנימה בצדו האחד, מצרים את חלל המעבר ומשווים לו מראה כאילו עתידני, לא סטנדרטי. באותו רגע אני מתחילה להבין שהשהות בבית חולים היא כמו שהות בכוכב אחר, מקביל. בימים שלאחר מכן אבין את זה עוד יותר, אני אתנתק מהמציאות היומיומית כמעט לגמרי, בוודאי מחדשות ואקטואליה, ותחושת המשימתיות תנהל אותי לגמרי; ברגעים מסוימים אסתכל על עצמי מהצד הולכת שוב ושוב במסדרון הארוך ההוא, מתרשתת על מסדרונות אחרים, מה נמצא איפה, מה מוביל לאן – וארגיש קצת כמו בחוויה חוץ גופית. גם את התחושה הזו אני מכירה מתל השומר, אבל לא מבית החולים, אלא מהבקו"ם הסמוך. יום הגיוס שלי ושרשרת החיול כולה זכורים לי היטב, בחדות, כסרט נע שבתוכו התנהלתי כשאני לגמרי מחוץ לעצמי, לגמרי מנותקת. זו הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי דבר כזה בעוצמה שכזו, ולמרות בהמשך עוד קרה שהרגשתי כך – עוצמת החוויה מעולם לא חזרה על עצמה.

גם הפעם לא. איפושהו בתודעה משהו ריחף: איזו דאגה, כל מיני שאלות, גם אם הנחתי להן עד שאפשר יהיה לעסוק בהן. למחרת ליל האשפוז שלחו אותה לבדיקה נוספת. הצצתי בטופס ההפניה והתפעלתי מכתב היד הקריא להפליא של הרופאה. גם את מטרת הבדיקה והבירור אפשר היה לקרוא בקלות. אמרתי שאגגל, אבל איכשהו לא עשיתי זאת. כל מה שעניין אותנו היה הבעיה הנקודתית, הסימפטומים שמהם סבלה: שימצאו מה גורם להם, יטפלו וישחררו. מי בכלל חשב שזו יכולה להיות אינדיקציה למשהו חמור ולא נקודתי? היא בכלל לא נראתה חולה, וגם לא ממש התנהגה כך. אף אחד לא אילץ אותה ללבוש פיג'מת בית חולים, למשל, וכך הסתובבנו לנו במסדרונות וישבנו על הספסלים ועל הדשא, ואלמלא האינפוזיה עם התרופה, שטפטפה לה לווריד במשך שעות בכל יום, אף אחד לא היה מנחש שהיא בעצם מאושפזת. מטופלת בג'ינס.

רק כמה ימים אחר כך התחלתי בחיפושים. אני אפילו לא זוכרת מה היה הזרז, אבל איכשהו לקחתי את הטלפון ליד והתחלתי לחפש ולקרוא, להבין מה אולי קורה פה ובעיקר להבין עד כמה אי אפשר יהיה באמת לדעת בינתיים, ואולי גם עוד תקופה ארוכה. לא אמרתי לה דבר. איכשהו הצלחתי לשמור על פני פוקר לא אופייניים בעליל. יום אחר כך גם לה נפל האסימון, ובהדרגה בימים הבאים דיברנו על זה: בכל פעם קצת, כל הזמן בסייגים – "אם וכאשר…", "במידה ו….", "רק אם…" – אבל בכל פעם נוגעות מעט יותר. לאט לאט שתפנו את הסביבה. הצורך לעדן ולסייג עבד היטב, וגם חלק מהסביבה לא באמת הבין, אלא מעט אחר כך. רק בשיחה עם המזכירה של הרופאה המומחית, שהיא המזכירה גם של רופאת המשפחה, הבינה אמה שבעצם, שם ידעו מלכתחילה למה הבדיקות דחופות, ומה החשש. הם תמיד יודעים; הם רק לא תמיד אומרים הכול. חלקית, אולי זה נכון ומוצדק; אולי לפחות לאורך איזה פרק זמן ראשוני.

אבל הראשוניות הזו כבר מאחרינו, ואתה גם החסד הזמני הזה. זה יכול בדיעבד להתגלות כהתפרצות ראשונה של מחלה באותה מידה שבה זה יכול להיות אירוע חד פעמי ומבודד. רק ימים יגידו, ויגיד גם המעקב שבו תצטרך להיות. אנחנו נחזור לתל השומר כבר בעוד חודש כדי להתחיל בו, אבל בדרך החוצה תפס בניין היולדות את מבטי. נראה לי שכשזה יהיה רלוונטי, אמרתי, נבוא ללדת כאן, ולו כדי לשייך את המקום הזה גם לחוויות טובות יותר.

מתוקפת, מתוקפת, מתוקפת

אז לפני שבועיים התחתנתי. זאת אומרת, כמעט, כי כמו שאמרה חברה: "איך אתן יכולות להתחתן, אם אין חתן?"

לא יכולות – פחות בגלל החתן, ויותר בגלל כל מיני דברים שמגבילים גם זוגות שבהם יש לא חתן אחד, כי אם שניים – ולכן, הסדרנו את חיינו המשותפים בהסכם. חודשיים של אושר צרוף שבמהלכם, בין שאר ענייני דיומא, מצאנו את עצמנו מתכתבות עם עורכת הדין, עוברות על טיוטות, מעירות הערות, ובעיקר – חושבות מה נרצה שיקרה במידה ואחת מאיתנו תמות או אם נחליט להיפרד. "מה נרצה שיקרה" ביחס לרכוש וביחס לילדים, הכוונה (במידה ואחד משני המצבים המלבבים האלה יתרגש עלינו בטרם נספיק להשלים תהליך אימוץ). זה לא רק נשמע לא-רומנטי בעליל – זה אכן כך. ומאחר ובהיותי אני – אין לי צורך בתמריצים חיצוניים כדי להימלט מאימת הרומנטיקה – כל הסיטואציה הזו ישבה עליי בול. "מה יש לחגוג בזה שאנחנו מתכננות מה יקרה אם נמות או ניפרד?" הייתי סונטת בזוגתי, שמצדה הייתה מזכירה לי שהיא עדיין לא חתמה על שום מסמך מחייב.

הסיטואציה בבית המשפט, שאליו הגענו כדי לתקף את ההסכם ולקבל הכרה מהמדינה בהיותנו הידועות בציבור זו של זו, הייתה עוד פחות רומנטית. בשמונה וקצת בבוקר התייצבנו בבניין המרופט שבפאתי כפר סבא. בכניסה המתינו לא מעט אנשים, חלקם עם עורכי הדין שלהם, והאוויר היה מלא בזמזום שהמילים "צוואה" ו"תביעה" נשמעו בו תדיר. גם הטונים לא היו מי-יודע-מה. עמדנו יפה בתור כדי שיבדקו שאין עלינו כלי נשק, כי כמו שציין השלט בכניסה: "אין להכניס לבית המשפט כלי נשק פוגעניים" (כאילו שישנם כלי נשק שאינם פוגעניים), ונכנסנו. העו"דית החביבה עלינו חיכתה לנו קומה אחת למעלה, במסדרון צר וישן-ישן, בקצה שורת כסאות מתכת, שמאחריהם ארונות קיר שפורמייקת הטורקיז (טורקיז! בבית משפט!) שלהם ראתה ימים יפים בהרבה (וגם אלה חלפו-עברו מזמן). שלושת-רבעי השעה הבאים עתידים היו לעבור עלינו בשיחות סרק, שבהן אני מוצלחת בערך כמו ברומנטיקה, בעיקר בשמונה וחצי בבוקר.

בתשע ומשהו התבקשנו להיכנס לאולם בית המשפט של השופטת המכובדת. את מותר ה"אולם" על מסדרון-ארונות-הטורקיז אני משאירה אתכם לדמיין לבד (רמז: אין מותר). ההליך היה אמור להיות פשוט וקצר – השופטת הייתה אמורה לעיין בהסכם, לומר כמה מילים, אולי לשאול כמה שאלות כדי לוודא שהבנו על מה חתמנו, להתריע בפנינו שאין דרך חזרה מהצעד הזה, בטח בכל האמור לילדים, ואז לאשר. וכך היה, כמעט. "כמעט", בגלל שהשופטת החליטה להתעכב על הסעיף המלבב, שבו אנחנו מצהירות, שבמידה ואחת מאיתנו תהיה במצב שבו לא תוכל לקבל החלטות בכוחות עצמה – בת הזוג היא המוסמכת ובעלת הזכות לקבל החלטות בעניינה, גם אם תוך התייעצות עם ההורים.

"האם ההורים שלכן מעודכנים בעניין?" שאלה השופטת ולקח איזה רגע עד שקלטנו, שהיא מדברת אלינו – פשוט בגלל שעד לאותו רגע הדיאלוג המועט שכבר היה התנהל במתכונת "גבירתי עורכת הדין" ו"גבירתי/ כבוד השופטת". כשהתעשתתי, עניתי שאת ההורים שלי עדכנתי ברוח ההסכם, גם אם לא בכל פרטי הפרטים שלו, וכנראה שזה סיפק אותה, יחסית, כי את המשך הדיון בעניין היא המשיכה לנהל עם עורכת הדין, שלה המליצה לציין להבא בהסכמים מסוג זה שהדברים הובאו לידיעת ההורים, ושהם מסכימים לעניין, כי דיוני אפוטרופסות הם מהדיונים הקשים ביותר שישנם, ובית המשפט מתקשה מאוד להכריע במצבים האלה. שזה טוב ויפה, אני מבינה את הצורך של בית המשפט לכסות כמה שיותר בסיסים מראש, אבל, עם כל הכבוד – מה זה בכלל עניינו מי יודע ומי מעודכן ועל דעת מי זה ומי מתנגד, כשאני, אדם בוגר, צלול ואחראי למעשיו, מחליטה בידי מי אני רוצה להפקיד את ההחלטה הזו, עם כל האחריות שנלווית אליה? למה בית המשפט צריך להתייחס אליי כאל ילדה קטנה, שצריכה את אישור ההורים שלה לעניין? האם בני זוג סטרייטים שמתחתנים לא הופכים, אוטומטית, לאפוטרופוסים החוקיים זו של זה? בוודאי שכן. האם בית המשפט יוצא מנקודת הנחה שכל ההורים לכל הזוגות הסטרייטים תומכים בכל חתונה ומקובל עליהם, על כולם, שהחתן או הכלה הטריים יקבלו החלטות במקומם על הצאצא היקר שהביאו עד הלום? ברור שלא.

חוץ מתרחיש-הקומה היא דווקא הייתה ממש בסדר, השופטת. בסוף, אחרי שהכתיבה לפקידה את הפרוטוקול והחתימה את עורכת הדין הוסיפה גם ש"חבל שכל הזוגות הסטרייטים לא נותנים מבעוד מועד את דעתם על כל מה שמצויין בהסכם כזה" ואיחלה לנו בהצלחה, או אולי אפילו מזל טוב.

וזהו, אבוד לה – חתמה. לא הבטחתי לה גן של ורדים, אבל נדמה לי שזה בסדר; אני די בטוחה שאת מה שחשוב – היא יודעת.

ואם בענייני נישואים עסקינן, הנה קטע קצר שבו נתקלתי לפני מספר לילות, והוא מילא אותי חמימות, אולי בעיקר בגלל זהותה של הכותבת, ובשל המורכבות של חייה, של אישיותה, ונדמה לי שגם של רגשותיה והשקפתה באשר לאהבה וזוגיות:

"…שמחתי לבוא הביתה ולהרגיש שחיי האמיתיים חוזרים אלי – אני מתכוונת לחיי עם ל'. כשל' איננו כאן כדי לתחום את כל הוויברציות שלי, אישיותי מהדהדת כביכול בחלל. אין זה ניסוח בהיר ביותר, אבל ההרגשה עצמה מוזרה – כאילו הנישואים הם השלמת הכלי, והצליל של כלי אחד לבדו חודר כאילו היה כינור שנגזלו ממנו התזמורת או הפסנתר שלו".

וירג'יניה וולף, חירות של רגע – פרקי יומן, תרגמה: אלינוער ברגר (כתר, 2010), עמ' 37-38.