כי מדי דברי בה

איזה דבר משונה זה, מוות. כמה משונה להתבשר עליו בדיעבד, אחרי זמן, במייל. אין שום דבר בשורת הכותרת שיכול להכין אותך לתוכן; אין שום דבר שיכול לסייע לתפוש, שאדם איננו כבר יותר מחצי שנה, ושדבר מותו הוצנע כל כך, כמעט הוסתר, והתגלה באקראי כל כך.

איזה דבר משונה זה, מוות של אדם שאהבת מאוד, ובכל זאת לא היה חלק ממשי מהיום-יום. כמה משונה עוצמת האבל והאובדן שמטלטלת אותך, שברגעים מסוימים כמעט וקורעת אותך מהיום-יום הטוב, המיטיב, האהוב והחי; כמעט קורעת, וגורפת אל עולמות שהיו ואינם, אל רגעים של עדיין, רגעי עוד, רגעים שרק נדמים ומוחשים כעכשיו – רגעים שבהם היא חיה – עדיין, עוד, עכשיו – ובהם נדמה שיש עוד זמן ויש עוד איך לשנות את הסוף הזה. ואני הופכת בהם ומחפשת ומדמיינת את הנקודה שבה יכולתי לעשות משהו שהיה משנה את הכול, וכל הזמן הזה יודעת שהנקודה הזו איננה, ושגם את אינך, ושלא תהיה לכל זה שום תקנה עוד לעולם. חריפות הכאב הזו אולי תדעך עם הזמן, אבל האין שלך יישאר, ואתו הבחירה שלך לא להיות יותר.

אני רוצה לכתוב עלייך, ולא באמת מסוגלת. כל הזיכרונות שלי ממך חיים, חיים לגמרי, אבל מרובם עולה לי דמותך בעיקר כואבת ומתאווה לבקשות שבהדרגה הלכו והצטמצמו, הלכו והפכו צנועות יותר: ביקשת גאולה, ואז נחמה, ואז חיפשת לפחות השלמה – את היכולת לחיות עם מה שאולי כבר לעולם לא יבוא, עם מה שחשבת שאולי לעולם לא תדעי לקחת ושאולי לא ידעת מעולם. ואז חום. וחיבוק. ואז משהו, כל משהו שיפיג קצת את הבדידות הקיומית שכפית על עצמך, כך כתבת לי פעם, הבדידות שהוליכה אותך במעגלי אינסוף של מחשבות חסרות תקווה, שביצרה אותך בשתיקה, והסתתרה תחת רבדים של "עסקים כרגיל". לפני שלוש שנים ישבנו בפאב ודיברנו, ואת ביקשת שאחזור אתך אלייך, שאשאר אתך בלילה, כי כל כך היית זקוקה לחיבוק. ולא יכולתי, היה ברור שאני לא יכולה, שיש במעשה הזה אינטימיות שאני כבר לא יכולה לחלוק אתך. ואת אמרת שאת מבינה, אבל כשנפרדנו בחיבוק לחשת לי "תזכרי שאת לא באה", ושברת את לבי, כי אשת הפאסון שהיית, ששבה וציטטה "אין לך גורל שאי-אפשר להתגבר עליו על-ידי הבוז" של קאמי, לעולם לא הייתה מניחה לעצמה להזדקק ולבקש כך. ואחרי זמן לא רב נעלמת לי שוב, והצטערתי כל כך וקיוויתי כל כך שיום אחד ניפגש שוב.

כשנכנסתי אל החלקה הצבאית בבית הקברות, עוד ניכרו בה כל הסממנים החגיגיים של יום הזיכרון. המוני זרים מתחת לכתובת "כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד" (ירמיה לא, יט), בכל קבר נעוץ עדיין במקום ייעודי, שנחצב בשיש מבעוד מועד, דגלון קטן עם סרט שחור. איש מבוגר שעבר בין השורות ואסף את הדגלונים, שיהיו לשנה הבאה, כנראה. וצעדתי לאורך השורות והתקדמתי עם השנים, וכשהגעתי לשורה הלפני אחרונה שאלתי אותך בשקט, באיזה ייאוש: "אבל איפה את?", ופתאום ראיתי, ובשום אופן אי אפשר היה לתפוש את מראה שמך החקוק באבן. עמדתי שם זמן רב. האיש המבוגר הניח לדגלון שלך, וגם לאלה שמימינך ומשמאלך, ואני דיברתי אתך ובכיתי ובשלב כלשהו עלה בי השיר הזה של מאיר בנאי, "שער הרחמים", והזיכרון, איך סיפרת לי לפני שנים שהוא מזכיר לך את התקופה שאחרי הצבא, כשרק התחלת לגשש ולהכיר את העולם הלסבי הזה, ואני זוכרת שדמיינתי אז את הנערה שהיית, שנסעה מפתח תקווה לתל אביב, וחיפשה, ומשהו בי נכמר אליה. מאז, השיר הזה תמיד מזכיר לי אותך. באתי לפתח תקווה כי הייתי צריכה לראות שזה אמיתי, לעמוד מול זה כדי שאפשר יהיה לתפוש שזו מציאות, אבל כששרתי לך אותו שם לא יכולתי להאמין, ואני לא יכולה להאמין עדיין, שזה הסוף.

רבים וטובים כתבו על התאבדויות, ואני מחפשת עכשיו אחרי המילים שלהם, כאילו כדי שיספרו ואולי יסבירו לי דברים שאני יודעת שכבר לא אבין, ובעצם כדי אולי לגעת בה דרכם. גם רוני כתבה, כתבה טוב ממני, והתגובה הזו לפוסט שלה, שברה את לבי בדיוק שבה:

"לזכרם של כל הקשרים והאנשים

שעזבו את העולם והותירו אחריהם

אנשים שתמיד יחושו בלבם, מלבד הגעגוע,

את מה שלא מוצה וכבר לא ימוצה".

שכנים, שכנים

[פוסט זה הוא מעין פוסט המשך לפוסט הזה של "שמש שמש"; כן, זממנו וקשרנו לכתוב בהמשכים]

בתיכון עשיתי כמעט הכול מלבד הדבר שלשמו נשלחתי אל בין כתלי המקום. בין השאר, אי שם בכיתה י"א הייתה איזו אפיזודה של מועצת תלמידים, שאליה התנדבתי. מילת מפתח, "התנדבתי", שכן לא נבחרתי לתפקיד, כפי שאפשר היה לצפות שיקרה. אף אחד מאיתנו לא נבחר. נקראנו "מועצה קרואה" והרגשנו רבי חשיבות וקדושים מטעם עצמנו ומטעם שתיים-שלוש מורות שנידבו אותנו, אבל בשום צורה לא היינו נציגים של ממש של ציבור התלמידים. לזכותי ייאמר שהבנתי את זה כבר אז, ואף הסברתי לשאר הקדושים שאנחנו לא יותר מחבורת שתלטנים מלאי כוונות טובות, ושאנחנו צריכים לערוך בחירות. זה לא עזר, אבל ממילא המועצה הקדושה שלנו התפרקה די מהר, בנסיבות שהיום אני אפילו לא זוכרת. הנקודה היא שדמוקרטיה זו לא הייתה, עם כל הכבוד לכוונותינו הטובות ולרוח ההתנדבות שלנו. רצון טוב לא הופך אותך למנהיג דמוקרטי, וגם לא העובדה שאתה עושה את מה שאתה עושה בהתנדבות.

נזכרתי בזה לאחרונה, עת ניהלתי עם נציגת ועד הבית סוג של שיחה, שבמרכזה הדרישה מטעם שתי דירות בבניין הלא-גדול שלנו, שתתקיים אסיפת דיירים בטרם תתקבל החלטה סופית על השיפוץ המתוכנן של חדר המדרגות והיקפו. הוד ועדותה אמרה "לא" במגוון וריאציות, כי אסיפה, לדבריה, כבר התקיימה לפני שנכנסנו לגור בבניין – ואין זה משנה שזו אסיפה שבה דיברו באופן כללי על כוונה לשפץ, אבל לא קבעו מסגרת תקציב או לוח זמנים, וודאי שלא ראו ולא השוו הצעות מחיר מבעלי מקצוע. לפני שבועיים היא התחילה בסבב טלפונים, כשבאמתחתה שתי הצעות לשיפוץ: יקרה-פחות ויקרה-יותר, וכעבור כמה ימים הופיעה הודעה שהדיירים מתבקשים להעביר תשלום ראשון מבין שלושה, שהעיד על כך שההצעה שהתקבלה היא הגבוהה מבין השתיים. לא התקיימה ישיבה של הדיירים, שבמסגרתה הוצגו ההצעות, לא הייתה הזדמנות להביא הצעות נוספות, למשל, והחמור ביותר – מפקד הקולות נעשה בשיטת "הפרד ומשול" קלאסית: טלפונית, אחד על אחד. איך קובעים במצב כזה מי הרוב? מי יודע כמה אנשים באמת רוצים, ולכמה לא נעים להתנגד למה שמוצג להם כ"רוב"?

לשיח רב משתתפים ישנה חשיבות. להצגת דעות מתחרות, הסתייגויות, ספקות, תהיות – לכל אלה ישנה חשיבות. אני חושדת שהמתנדבת שלנו בוועד הבית יודעת את זה לא פחות טוב, ובדיוק בגלל זה מתעקשת שלא תקיים אסיפה נוספת, ממוקדת מטרה. כמובן, זה לא הטיעון שהשמיעה נגד האסיפה הנוספת. בסוג-של-שיחה שניהלנו עלו ניסיונות יצירתיים לייצר דה לגיטימציה לעצם הבקשה לקיים אסיפה כזו, לרבות ירידה לפסים אישיים ומכוערים ביחס לשכן אחר בבניין: היא לא מוכנה, והיא הוועד; וחוץ מזה – היא מתנדבת בוועד; והיא אישה עובדת, ואין לה זמן (בניגוד לאותו שכן שמתנגד נחרצות לעניין, ולכן יש לו זמן לעשות סבב בבניין ולבדוק מה עמדתה של כל דירה, ובכלל, הוא איש לא נחמד בכלל); והייתה כבר אסיפה; וברור שכולם מסכימים, כי הנה, עובדה ששתיים כבר שילמו לה, ומה, היא הכניסה להן את היד לארנק?; ואם אני או השכן המשועמם רוצים – שנהיה אנחנו ועד הבית; והרוב קובע. אינספור, אינספור פעמים נשלף בשיחה הלא-ארוכה שלנו ה"הרוב קובע" הזה, שהוא מפלטו האחרון של הטירן הנאור.

ומה זה משנה בכלל, שאלמנט ההתנדבות כאן הוא מובן מאליו, ושמי שלוקח על עצמו התנדבות כזו – זה בדרך כלל כי יש לו נטייה "מארגנת", או שיש לו אינטרס, או שניהם – ושניהם לגיטימיים והם בסדר גמור, אבל לא האלטרואיזם ולא המינוי לוועד נותנים לו מין צ'ק פתוח, ועדיין על כל החלטה, בוודאי לא פעוטה, צריכים הדיירים לדון יחד. ומה זה חשוב בכלל, שהרוב צריך לתת את דעתו על המיעוט וצרכיו ורצונותיו, בעיקר כשכולם צריכים לחיות יחד. ומה זה משנה שמי יודע, יכול להיות שמהצעותיו של המיעוט יעלו רעיונות שבעצם יתאימו גם לרוב או לחלקו, אלו היו נותנים לו את השהות וההזדמנות להקשיב להן. ומה זה משנה שכמעט תמיד אפשר לגשר על מחלוקות על ידי הקשבה וניסיון אמיתי למצוא שביל אמצע. מה זה משנה, כל זה, כשנציגינו בוועד מקפידים היטב שלא נקשיב ולא נשמע זה את זה, אלא את קולם שלהם בלבד, שאומר לנו, שהם נבחרו, והם מייצגים את דעת הרוב, הם שאלו את הרוב אחד-אחד וזה מה שהוא אמר להם, וזה מה שהרוב רוצה, ומי שיתנגד – יינקטו נגדו ההליכים המתאימים או הסנקציות המתאימות.

מה שעצוב זה כמה שזה מזכיר ועד אחד, כאילו אחר, בירושלים. וזה הרי רחוק מלהיות מקרי. כי אין כאן תובנה עמוקה באשר לטיבה של דמוקרטיה – זה לא היה כשהייתי בתיכון, זה לא קיים בבניין שבו אני גרה, וזה לא קיים פה מסביבנו. יש סיסמאות, יש פשטנות, יש צעקות, יש תרבות דיון שאין בה תרבות ואין בה דיון, יש דורסנות, יש חוסר התחשבות עד כדי דה לגיטימציה של מי שמעז לחשוב אחרת, יש כאן מקום לדמוקרטיה אחת – זו שבה לאדם הכוחני ביותר יש "רוב".

וכל זה לא חדש, לא חדש בכלל. זה פשוט מדכא במיוחד כשזה קורה לא רק בין קבוצות גדולות, רחבות, שנעדרות מגע יומיומי זו עם זו, ולכן אולי אפשר להבין מאיפה הניכור והעיוורון שלהן זו לזו. זה מדכא במיוחד לגלות שזה קורה בדיוק כך, בזעיר אנפין, גם בין אנשים שצריכים לומר אחד לשני "שלום" כל בוקר במדרגות.

זיכרון חיים

עם שובי בערב, בחדר המדרגות אני פוגשת את השכנה מהדירה שממול. היא בת 95, צלולה לגמרי, נעה על רגליה, עולה ויורדת מהקומה השלישית ואליה באיטיות אבל בכוחות עצמה. "ברדיו יש שירים ביידיש", היא מדווחת לי בטרוניה. "מה פתאום ביידיש? בעברית. שישירו בעברית". אני מנסה לומר משהו על ערב יום השואה, על כך שיש משהו יפה בהשמעת ניגונים ושירים בשפת הקהילה היהודית שהייתה אולי חלק הארי של היהדות שהושמדה. זה לא עובר אותה. "לך זה לא מפריע", היא אומרת "ולי זה מפריע פעמיים. כאן זה מדינת ישראל, שישירו בעברית". לא התווכחתי. האור בדיוק כבה, ואני עליתי עוד גרם מדרגות כדי להדליק לה את האור, חיכיתי לראות שהיא עולה בשלום, ונפרדנו לשלום.

***

כמה דקות קודם עוד עשיתי את דרכי הביתה באוטו, והרדיו אכן ניגן יידיש וכינורות, ולא היה יפה ומדויק מזה מבחינתי. את השורות האלה אני כותבת כשברקע משדר מיוחד של בועז כהן ב – 88FM, "שפת אימי". שלוש שעות שידורים של אמנים ישראלים, ששרים בשפת אמם או סבתם: יוונית, יידיש, רוסית, צרפתית, ערבית, ספרדית. זיכרון חי מעולמות שאך מעט נשאר מהם, וכמה כבר יש לנו, לי, הסבלנות להקשיב להם בשטף היומיום? זה לא רק לא מפריע לי לא לשמוע היום, הערב, מוזיקה נוגה ושקטה בעברית – זה אפילו ראוי ונכון בעיני.

***

כשחזרנו מן המסע בפולין בכיתה י"א התבקשתי לשאת דברים בשם המשלחת בטקס יום הזיכרון לשואה בתיכון החולוני שבו למדתי, ואני הקראתי כמה מילים שכתבתי במהלך המסע. תיארתי את החוויה המשמעותית ביותר שלי מהנסיעה: בדרכנו מאנדרטה לאנדרטה חלפנו ליד בניינים מוזנחים, באזורים שבהם גרו בעבר יהודים. הבניינים היו ברובם מתקלפים וחשופי לבנים; פה ושם מהחלונות הציצו ראשי ילדים; בחצרות הפנימיות שיצרו חלק מהבניינים ניכרו סימני חיים פשוטים, דלים: פה דלי, שם זוג אופניים ישן, כסא. הרגשתי כאילו אני מתהלכת בתפאורת סרט שואה, ובקלות יכולתי להעלות בעיני רוחי דמויות רפאים שסבבו אותי מכל עבר. מחנות ההשמדה ובורות ההריגה בקרחות יער פסטורליות עוררו פלצות ואימה, בדיוק כפי שנועדו לעשות, אבל הם לא נגעו בי כמו הבניינים הוורשאיים ההם.

***

כבר כמה שנים שאת יום השואה מציינים אחי ואני בצום. אף אחד מאיתנו לא אדם דתי או מסורתי, אבל כשהוא בא יום אחד במהלך השירות הצבאי שלו עם הרעיון הזה, שאותו קיבל מחבר דתי ששירת אתו, זה נשמע היה הגיוני ופשוט. ביהדות, הצום הוא סמן טקסי של אבלות. יש דבר מה נכון בלזכור את האנשים האלה באמצעות ריטואל שכנראה היה מובן להם. אני צמה כי אני מרגישה שכך אני זוכרת אותם בשפה שגם הם היו מבינים, ושבמובן מסוים, מוגבל מאוד, קטן מאוד, אני זוכרת כך באופן פעיל משהו מהחיים שחיו.

במקום

בשעת בוקר מוקדמת, מוקדמת מדי, של יום ראשון ניגשתי אל ראש הצוות באולם, וקיבלתי תדריך כניסה למגזר. אני כבר לא זוכרת אם מלכתחילה ביקש ממני לעבוד על תור הנוסעים בעלי הדרכונים הזרים, ואם הנוסע ההוא חיכה שם, או שעבדתי על התור של בעלי הדרכון הישראלי, ונפלתי עליו במקרה. כך או כך, ברגע שפתחתי את הדרכון היה ברור שזה לא ייגמר בכמה שאלות שישראלים תמיד מוצאים מבדחות במיוחד. פרשנו לדלפק צדדי באולם ובדרך סימנתי לראש הצוות מה קורה. הוא הנהן כדי לסמן שהבין.

אחד הדברים המדהימים והנוראים שמתרחשים בלקונת הזמן-מרחב-תודעה הזו שהיא נתב"ג הוא היכולת הנרכשת, לעמוד על טיבם של אנשים ושל סיטואציות ברגעים בודדים. היינו מסתכלים על אדם ויודעים מהיכן הוא, מה מוצאו, אם לנו או לצרינו הוא. כמעט תמיד ניחשנו נכונה מה עשה כאן, וכמעט תמיד גם ידענו איך ייגמר המפגש שלנו אתו, משני עברי הדלפק – אם ישוחרר לדרכו בלי בדיקה נוספת, אם יעבור עוד בדיקה מינורית יחסית, או אם שלב השאלות הזה הוא בעיקר ניסיון למקם אותו על רצף הנוסעים הבעייתיים.

אבל אני הייתי אז בתפקיד שלושה חודשים, והחוש השישי הזה, המסוים, לא היה מפותח דיו עדיין. או שאולי זה היה עניין אחר: לא הבנתי עדיין איפה אני נמצאת, לא באמת. זה בסדר, עד סוף אותה משמרת כבר הבנתי היטב.

הוא היה סטודנט לתואר שני במשפטים באוניברסיטה בריטית כלשהי והיה בדרכו חזרה ללונדון, אחרי חודש שעשה בארץ, ובמהלכו ביקר את המשפחה שלו כאן. כשסיימתי, ניגשתי לראש הצוות והתגלע בינינו ויכוח: אני רציתי לשחרר את הנוסע לדרכו, והוא סבר שאי אפשר לשחרר אותו בלי בדיקה מקיפה. זועזעתי. זועזעתי, כי הסיבה היחידה לבדיקה הזו, הגם שלא נהגתה מפורשות בשום שלב, הייתה שהנוסע הוא צעיר ערבי, שהסיפור שלו לא מספק לנו נקודות אחיזה שיאפשרו לנו להניח במידה גדולה של ודאות, שהוא לא מחבל. חשוד עד שתוכח חפותו.

נשארתי שם עוד ארבע וחצי שנים, ובמהלכן הפכתי בעצמי לראש צוות. במידה מסוימת פיתחתי גם אני את המבט ההוא, שמסווג כהרף עין, יודע מה טווח האפשרויות במסגרת המציאות החלופית הזו. במחשבה שנייה, אולי לא הייתה זו מציאות חלופית; אולי זיקוק של כל הפחדים והרגשות הקמאיים ביותר, בכסות המחושבת, המהוגנת, יפת הבלורית וההגיונית להפליא, של מה שמכונה "הנחיית הגורמים המקצועיים".

בארבע וחצי שנים דיברתי עם המון נוסעים, ובדקתי המון נוסעים. בדקתי את הרופאה האמריקאית הצעירה והמרשימה, שלקחה פסק זמן של שנה כדי לצאת לטיול תרמילאים גדול במזרח התיכון, אחרי עשר שנות לימודים ומרוץ קריירה ורגע לפני שנכנסה למשרת הוראה באחת האוניברסיטאות הגדולות, וטיילה בכל רחבי הארץ והאזור, גם בגדה שלנו וגם בזו שגם כן. תוך כדי הבטנו מדי פעם זו בזו בשתיקה; היא לא מחתה ואני לא התנצלתי. לא היה טעם באף אחד מאלה.

היא, למשל, בטוח לא המשיכה ישירות לצ'ק אין. צילום: דן קינן

בדקתי גם את האישה הרוסייה המבוגרת, שהמכשיר התריע שבין חפציה, במזוודה העמוסה לעייפה, ישנו גוש חשוד. תקשרתי איתה בסימני ידיים, ולבסוף איתרתי שקית ניילון שבתוכה הייתה ארוזה, באופן כמעט הרמטי, שקית נוספת, בגודל ובנפח של אריזת קמח גדולה. ניסיתי להבין מה בשקית, והיא ניסתה להסביר. לא הבנתי. היא חיטטה בין שלל הניירות שלה, ולבסוף הושיטה לי דף מקופל, והצביעה על הדף ועל השקית חליפות, בסערת רגשות גוברת והולכת. לקח לי רגע לפענח את הדף, תעודת הפטירה של בנה, ולהבין שבשקית היה האפר שלו. החזרתי אותה למקומה כמעט מיד, אחרי בדיקה מינימלית; את הבושה שחשתי אי אפשר להכניס למילים.

בדקתי גם את הטכנאי הקוריאני, שהגיע לארץ במטרה להתקין חומרה כלשהי בחברה ישראלית, שבעליה, ערבי ישראלי, ליווה את האורח שלו לשדה והצהיר בגאווה שהוא היה אתו כל הזמן, שלא הסתובב פה לרגע לבד, וגם את מעט הטיולים שערך כאן – ערך בחברתו. הוא אירח אותו בביתו, וערב לכל תקופת שהותו הקצרה כאן. והוא גם עמד שם, הערבי, נבוך ונכלם, לנוכח הבדיקה שלנו את האורח שלו ולנוכח ערבותו, שנחשבה כקליפת השום.

ואלה רק המעטים שבהם אני מצליחה להיזכר.

רוב האנשים שהכרתי תפשו את העבודה, שאותה עשינו על בסיס הנחות היסוד והנהלים שהכתיבו גורמים מקצועיים, כרע הכרחי. זו הייתה המציאות, והתייפייפות נפש לא עמדה לשנות אותה. כשפרצה האינתיפאדה השנייה, גם זה נשחק בהדרגה, ועדיין, לא זכורים לי מקרים של התנכלות והשפלה מכוונות, שרירותיות, לשם ההשפלה ולשם ההתנכלות. אבל יהודים וכל מי שאינו יהודי וגם אינו בעל ברית מוצהר ונאמן – לא יכולים שלא להיות אויבים שם. במערכת נהלים שמתבססת על רמות החשדנות – הקבועה והמשתנה, המבוססת והפחות מבוססת – שאנחנו חשים כלפי אוכלוסיות שונות, הם כאלה מעצם הגדרתם. השדה הוא מקום מתעתע: הוא בועה לימינלית ואסקפיסטית, שבה הזמן והמקום כמו נשאבים ליקום מקביל, חסר כוח כבידה. אבל השדה הוא גם מיקרוקוסמוס של המציאות כפי שאנחנו רגילים להתבונן בה, והיא נתונה בו בסד קשיח. וזו בעיה, כשהמציאות הזו, המסוימת הזו, היא כמעט תמיד מחורבנת.

**

באותו עניין, ושווה קריאה במיוחד לאור זעקות השבר על הבידוק לו זכו נוסעים ישראלים באיסטנבול אתמול: ציפרלנד | הטוטם החדש

שינויים של אחרים

כבר שבועיים, קצת יותר, שאני בוחנת את המציאות מרחוק, דרך הווירטואליה, וממאנת לקחת חלק. שום דבר, הכול, פשוט לא התחבר לי: העובדה שכל המחאה הזו התחילה שלושה ימים אחרי "חוק החרם" ומיד בלעה את הכעס עליו וכל קמצוץ של מומנטום מחאה שיכול היה להתארגן בעקבותיו; הסירוב העקרוני של אנשי האוהלים להכיר בעובדה שהמחאה הזו – בהתחלה על הדיור ואז על כל השאר – היא פוליטית, סירוב שלמרות שהבנתי את הרציונל שלו, עדיין הכעיס אותי. בסדר, חשבתי לעצמי, כל הא-פוליטיות הזו תחזיק מעמד כמה ימים, ובסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, יהיו חייבים להתחיל לדבר כאן על סדרי עדיפויות, על כך שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, שמשהו תמיד בא על חשבון משהו. כשזה יקרה, חשבתי, כשהם יתחילו לדבר על הדברים הקשים, על עקרונות, על אידיאולוגיה – יהיה לי למה להצטרף, בינתיים זה פסטיבל קונצזואלי של "בואו נרגיש טוב עם עצמנו יחד" ובכזה אין לי צורך.

כן, זו נראתה לי מחאה מפונקת. מפונקת ולא סולידרית בעליל. לא מפונקת בשל הרצון לגור בתל אביב, אלא בגלל הסירוב שלה לומר דברים קשים. אין ספק שלא קל לקחת אוהל ולעבור לגור בשדרה. אין בי כל זלזול באנשים שעשו את זה; אני יודעת שאני לא בנויה לזה, למשל. אבל גלי אהדה ממסכים גם קושי פיזי או טכני כזה. קשה יותר לומר דברים קשים, דברים שלא יובילו 87% מהעם להתייצב מאחוריך אינסטינקטיבית. "לא סולידרית" בגלל שבמידה רבה אני מסכימה עם דבריו של הרב יובל שרלו, שסבור ש"מחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט באה כאשר אנשים נאבקים על זכויותיהם של אחרים, ולא כאשר הם נאבקים על רצונם בפתרון בעיותיהם". כשקראתי אותו, זה היה כבר אחרי שהגבתי באותה רוח על סטטוס של חבר בפייסבוק; קראתי, ולא יכולתי להפסיק להנהן.

במקביל, לאורך כל הזמן הזה, הפייסבוק ובעיקר טוויטר רגשו וגעשו, ואני התבוננתי בפיד בהשתאות. אנשים צייצו וכתבו בהתרגשות גדולה, לעתים בפאתוס, ונראה היה שהם עוברים חוויה דתית-משהו, נולדים מחדש זכים ונקיים ופתוחים יותר לעולם. "לא מחאה, מהפכה," התעקשו, ומהצד זה נראה לפעמים כאילו לא פחות משהדברים מכוונים למהפכה ב"שיטה", לשינוי סדרי עולם במדינה, הם מכוונים למהפכה אישית לגמרי, להפיכת לב. התעוררות. מהר מאוד סקפטיות וביקורת היו למילות גנאי; ציניות לסיבה לרחמים: "הם עוד יבינו, הם עוד יצטרפו אלינו", קראתי. וגם: "אם אתם לא עושים – תשתקו". היה בזה משהו מתנשא, כמעט אלים. הצטנפתי לי בשריון שלי עוד סנטימטר פנימה.

ואז, בשבת, ישבתי אחרי ארוחת הצהריים עם גיסתי והיא שאלה אם קראתי את החדש של אשכול נבו. התוודיתי, שלא קראתי אף ספר שלו. קצת רפרפתי בשניים מהקודמים, שאותם מצאתי על מדפים של חברים, אבל שום דבר שם לא תפס אותי. היא הסתכלה עליי לא מופתעת ואז שאלה: "הוא קצת בקונצנזוס לך מדי, נכון?". ובגלל שלא היו בשאלה שלה אף לא שמץ של ציניות או שיפוטיות, רק בגלל זה, שתקתי לרגע וחשבתי, ואז הודיתי, שכנראה שכן.

אני לא איזו מהפכנית רדיקלית, רחוק מזה. אבל אם אני מתבוננת בכנות בחיי, אני מגלה שבדרך כלל התגובה שלי לקונצנזוס – כל קונצנזוס, בכל תחום ובכל אתר – היא כמעט פבלובית: בלי לחשוב על זה בכלל, בלי לבחור – איזה סמן בתוכי ממקם עצמו בחוץ, בצד, לפעמים ממש מנגד. בימים האחרונים אני מתחילה להבין, ביני ובין עצמי, שמעבר לדברים שבהם אני באמת מאמינה, כל אותן סיבות רציונליות לביקורת שלי על היבטים מסוימים של המחאה הזו, בנוסף להן, הרבה מעבר להן, אי שם בבסיס, אני פשוט לא יודעת איך לבוא ולקחת חלק בדבר כזה. איך פשוט להיות. וזה, כנראה, מהותי בהרבה.

כי השתתפות אין פירושה עדריות, בהכרח, או הסכמה עיוורת על כל ניואנס וניואנס. השתתפות היא הבעת תמיכה עקרונית. והתנגדות לשם ההתנגדות היא ריקנית, ועצובה. עצם בניין הכוח, החינוך דרך הרגליים לאזרחות פעילה, הוא בעל ערך משלו – והוא אולי חשוב יותר מכל השאר כרגע. כי השאר עוד יגיע, במוקדם או במאוחר, אבל זוהי אולי נקודת התחלה חיונית, שרק לאחריה יהיה מספיק כוח, אמונה מספקת ביכולת, כדי לשאת את עוּלם של פיצולים עקרוניים. זה אכן קצת פסטיבל של "בואו נרגיש טוב עם עצמנו יחד", והאמת היא שדווקא יש לי בו צורך. אני רק לא יודעת איך. בינתיים, אני מסתכלת על כל זה מהצד וחושבת שעצם היכולת להניח ללב להתרחב ולגעת, להניח לו שייגעו בו – היא מופלאה, גם אם היא לא שלי.