צריך לזוז

שתי שמיכות ישנות – לים, לפיקניק, לטיול.

טלפון ישן, שני אהילי נייר ישנים של איקאה מקופלים. מצהיבים, מוכתמים.

קלסרי טבעת שנתנו לחניכים; מבחני מתכונת, המון עותקים עודפים; זוג רמקולים למחשב, ששימשו אותי לפרק במתכונת שבו קטע האזנה.

קרטון ובו ספרים שכנראה התכוונתי למסור. שני העליונים נושאים כתמי שמן מנוע קטנים אך דביקים, ואבק ולכלוך שנדבקו אליהם. האחרים שרדו במצב תקין.

אינספור קבלות דהויות על תשלום בחניונים. רישיונות לרכב. הזמנה: טקס הענקת דרגות בבסיס חיל האוויר, תשס"ב. פנקס. פתק ובו כמה מילים בכתב עגול. קלטות.

עשר שנים של מקומות שבהם הייתי ודברים שעשיתי.

לאחרונה החלטתי שאני לא רוצה יותר את האוטו. זה לא רק קלקול אחד יותר מכפי שהייתי מוכנה לתקן, שממילא היה די באשמתי: חיכיתי שמשהו שיקרה, והיה לי ברור שכשיקרה – לא אתקן, ודי. סתם כך לא הצלחתי פשוט לוותר עליו. שנים הוא היה לי החופש שהייתי צריכה, ולכן דבקתי בו, גם במחיר ויתורים אחרים; הוא אפשר לי לקום ולנסוע באחת לקריית שמונה, לירושלים, לבאר שבע. לנסוע, לחשוב, לנשום. ואז להסתובב ולחזור. אבל כבר זמן רב שאני מרגישה שהוא כבד לי, לא אקונומי במובן עמוק בהרבה מהכלכלי. גם מנַוון, אולי. מנתק. ואני צריכה שמשהו יזוז פה.

***

קודם היה האשפוז, ואז אוטו אחד התקלקל, ואז השני. דברים כאלה קורים בשלשות, אמרו לי, ועכשיו אמורים לקרות דברים טובים. שבוע עבר, ועוד קצת. בתוך שבועיים זכיתי בפרס בתחרות לתרגום סיפור קצר, בפרס על הצטיינות בלימודי התואר השני, ובפנייה שעד עכשיו אני לא מאמינה שקיבלתי, להכין דוגמת תרגום להוצאת ספרים נחשבת. אמרתי לאמי: כמעט מפחיד לחשוב מה יבוא אחרי רצף מדהים כזה; איך תראה הנפילה.

זה מה שאת רוצה לעשות, לתרגם? שאלה המנחה שלי. אני מבינה את ההנאה שכרוכה בזה, הבהירה, גם אני נהנית לתרגם מדי פעם, אבל.. אולי זו קצת בריחה?

זה לא היה זלזול מתנשא. זו הייתה שאלה כנה, אולי קצת מודאגת. כבר תשעה חודשים שלא באמת נגעתי בלימודים שלי, לא בצורה רצינית. הסיבות ידועות ולגיטימיות, ובכל זאת.

שתקתי לרגע. כן, עניתי. כבר קרה שחשבתי, איך יצא שאני מתווכת אחרים, ולא כותבת בעצמי. אבל אני לא יודעת אם אי פעם אחזור לכתוב. ואני רוצה לעשות דוקטורט, ברור לי שאעשה, אבל לא סומכת על האפשרות להתפרנס ממנו. והתרגום הוא מקצוע, ולפחות הוא כזה שאני אוהבת ונהנית ממנו. הוא מאתגר אותי, לפעמים גם מרתק ומשמח.

ובכל זאת, אמרה לי האישה הנדיבה הזו, יש מה לעשות בתחום, גם אם היה ולא מקבלים תקן. יש לך הרבה יותר להציע לעולם מאשר את המילים והרעיונות של אחרים.

אני לא יודעת. פעם התבוננתי סביבי, התבוננתי לתוך עצמי; ראיתי, והיו לי מילים לתאר את שאני רואה. גם בלי להתאמץ, גם מבעד לחלונות המכונית הדוהרת שלי. דהרתי כדי להוליך את הסערות לאיזה מקום, לתת להן פורקן; מחשבות ואסוציאציות התפוצצו בתוך ראשי, ומשהו בער. משהו בער בי, ולא הבנתי אז כמה זה נפלא. לא הבנתי שזה בכל מקרה מופלא, גם אם אני בוערת וכמעט כלה אתו. רציתי רק להפסיק לכלות, להתחיל לחיות, להיות קלה.

הוא לא דרמטי, המשהו הרע שממנו חששתי שיגיע בסוף הרצף, אבל הוא קצת עצוב: עצוב לגלות את תחושת הריקנות הזו, כשהיש מנכיח כל כך את האין.