אָגי-בָּגי, כלבלבי-לַבי

אבי רצה כלב בעל מפרט מדויק. ספציפית הייתה חשובה לו הפרווה הקצרה, ועוד יותר – שלא ירייר. עם הצירוף הזה הגיע לזן הוויימרנר, ואיכשהו התגלגלנו יום אחד בסוף ספטמבר 1999, או תחילת אוקטובר, עד לקיבוץ קלי"ה, כדי לאמץ גור שהיה אז בן שלושה-ארבעה חודשים. לאורך כל הנסיעה לחולון הוא הצטנף לו, מפוחד, בפינת האוטו, רזה ודק, כמעט שברירי למראה. קראנו לו אגי, כמחווה לכלב שקדם לו, שהתמוטט במהלך ריצה עם אחי הצעיר, ומת כמה שעות אחר כך. לאמו של הכלב ההוא קראו אגי, ולמרות שכעבור שנים תאמר אמי שמכל הכלבים שגידלה, איכשהו, לכלב ההוא הכי פחות נקשרה – הרגשנו אז צורך לזכור אותו.

לאגי היא נקשרה. נכון יותר לומר שהוא נקשר אליה בעבותות, ולא השאיר לה שום ברירה אחרת. לכל מקום שהלכה היה הולך אחריה: כשעלתה במדרגות – עלה אתה, וכשירדה – ירד אחריה; אם נכנסה לחדר השינה, היה נכנס אתה, ובכל הבית אפשר היה לשמוע את הצליל שהשמיעו כפותיו על רצפת הפרקט, כמו ריקוד סטפס נלהב. הוא היה נכנס אתה לבשל, ומנקה את הרצפה מפיסות מזון חסרות מזל, וכשמישהו היה מטעין את מדיח הכלים, היה עובר על הכלים בלשונו, ומכין אותם להדחה. גם בימים האחרונים, כשההליכה קשתה עליו מאוד, עדיין הלך אחריה כעיוור, באמון מלא, כשהובילה אותו מהבית אל האוטו, לווטרינר ובחזרה.

עד לפני כמה שנים, נטה לברוח לטיולים. אם הושארה דלת הבית פתוחה בטעות, דקות נדרשו לו כדי לשעוט לעבר השער, לפתוח אותו, ולצאת לריצה בת כמה שעות. בפעם האחרונה שעשה זאת, הפליג בטיול שלו עד לרחוב הרצל בתל אביב, שם מצאה אותו אישה צעירה, שהבחינה במצוקה שלו, כשהריחות סביבו חדלו להיות לו מוכרים. היא רכשה את אמונו, התקרבה אליו והשיבה אותו אלינו. זו הייתה הבריחה האחרונה. אמי אמרה שאפילו את עצמו הוא הבהיל, ושהוא לא מעז יותר לצאת לטיולים כאלה.

הוא הזדקן. כבר חצי שנה, או שנה אולי, הוא מביט בנו עדיין בעיניו מלאות ההבעה, עדיין מנהל שיחות שלמות עם אבי, כשזה טופח לו קלות בצידי פיו, עדיין עט על קוביות קרח ועל עגבניות ועדיין מטפס על הספות ונדחק ומפלס לו מקום בין כולנו בערבי שבת, גם כשאין ממש מקום. אבל הוא כבר לא קופץ ולא רץ, ואפילו חתולי השכונה מסתובבים להם בחצר הבית חסרי מורא. ממילא רק העלה לכבודם הצגות, הומאז'ים לאבותיו, כלבי הציד הגרמנים, ודלה ממעמקי הדנ"א את זכר התנועות הנכונות שהורישו לו: היה צופה בחתול מרחוק, שריריו מתוחים, ומתגנב לעברו לאט, שפוף, חרישי, ואז מזנק בנביחה גדולה, מאפשר לו לברוח. מעולם לא רדף אחריהם באמת. לפני שנתיים, בערך, כשחילץ אבי חתלתול מסבך גזם שהשאירו השכנים, והכניס אותו לחצר עד שיוחלט מה לעשות אתו, הלך אחריו אגי לכל אשר פנה, רחרח אותו בסקרנות, ולא נגע בו לרעה. היה ערב שבת, וכולנו היינו בבית לארוחה, וצפינו במחזה בהשתאות; צחקנו, שהחתלתול מוציא מאגי את האינסטינקטים ההוריים שלו.

כבר שבוע וחצי שהוא חולה מאוד, אָגי-בָּגי, ככה פתאום, בבת אחת. כבר שבוע שמלעיטים אותו, את הכלב שמעולם לא קיבל שום תרופה משום סוג, במינונים גבוהים של אנטיביוטיקה ומדללי דם, ואין ממש שיפור. כבר שבוע שממעמקי נשמתה אמי יודעת, ואבי אתה, שצריך לעשות אתו חסד, ולגאול אותו מהייסורים האלה. כבר שבוע שאני רבה אתם שלא, מה פתאום, אם הדלקת שאיתרו לו בלב תשתפר, גם אם ניאלץ לקטוע את הרגל, שהשתתקה מפאת קריש הדם העיקש שהתיישב שם – עדיין יוכל לחיות עוד כמה זמן שיש לו, גם עם שלוש רגליים. לא מרדימים כלב בגלל רגל, אפילו שהוא כבר בן שתים-עשרה וחצי.

הבוקר צלצלה אמי ואמרה שזהו. שמאתמול הוא במצב מאוד לא טוב: הוא לא אוכל, ולא שותה, וכבר לא קם אפילו, בשביל שום דבר. וזהו, אמרה לי בבכי, היא לא רצתה להביא אותו למצב הזה, לא מגיע לו, אבל קשה היה להם לקבל את ההחלטה הסופית, למרות שידעו שהיא בלתי נמנעת, למרות שקיבלו את אישוריהם של אחיי, זה המטייל בחו"ל עם אשתו וזה שבטירונות, ולמרות שידעו שגם אני אבין בסוף. זהו.

השליש האחרון של השנה הזו היה די מחורבן, כשחושבים על זה. כמה דברים ממש טובים קרו בחיי המקצועיים, אבל ככלל, כבר ארבעה חודשים שאנחנו בסימן בתי חולים, מחלות ומתח. ואני חושבת, שהלוואי שלא לחינם הוא סיים את חייו דווקא היום, הכלבלב שלנו, דווקא ערב ראש השנה. הלוואי שתכלה השנה הזו ושאתה יכלו קללותיה, ודי. די עם כל זה.

במקום

בשעת בוקר מוקדמת, מוקדמת מדי, של יום ראשון ניגשתי אל ראש הצוות באולם, וקיבלתי תדריך כניסה למגזר. אני כבר לא זוכרת אם מלכתחילה ביקש ממני לעבוד על תור הנוסעים בעלי הדרכונים הזרים, ואם הנוסע ההוא חיכה שם, או שעבדתי על התור של בעלי הדרכון הישראלי, ונפלתי עליו במקרה. כך או כך, ברגע שפתחתי את הדרכון היה ברור שזה לא ייגמר בכמה שאלות שישראלים תמיד מוצאים מבדחות במיוחד. פרשנו לדלפק צדדי באולם ובדרך סימנתי לראש הצוות מה קורה. הוא הנהן כדי לסמן שהבין.

אחד הדברים המדהימים והנוראים שמתרחשים בלקונת הזמן-מרחב-תודעה הזו שהיא נתב"ג הוא היכולת הנרכשת, לעמוד על טיבם של אנשים ושל סיטואציות ברגעים בודדים. היינו מסתכלים על אדם ויודעים מהיכן הוא, מה מוצאו, אם לנו או לצרינו הוא. כמעט תמיד ניחשנו נכונה מה עשה כאן, וכמעט תמיד גם ידענו איך ייגמר המפגש שלנו אתו, משני עברי הדלפק – אם ישוחרר לדרכו בלי בדיקה נוספת, אם יעבור עוד בדיקה מינורית יחסית, או אם שלב השאלות הזה הוא בעיקר ניסיון למקם אותו על רצף הנוסעים הבעייתיים.

אבל אני הייתי אז בתפקיד שלושה חודשים, והחוש השישי הזה, המסוים, לא היה מפותח דיו עדיין. או שאולי זה היה עניין אחר: לא הבנתי עדיין איפה אני נמצאת, לא באמת. זה בסדר, עד סוף אותה משמרת כבר הבנתי היטב.

הוא היה סטודנט לתואר שני במשפטים באוניברסיטה בריטית כלשהי והיה בדרכו חזרה ללונדון, אחרי חודש שעשה בארץ, ובמהלכו ביקר את המשפחה שלו כאן. כשסיימתי, ניגשתי לראש הצוות והתגלע בינינו ויכוח: אני רציתי לשחרר את הנוסע לדרכו, והוא סבר שאי אפשר לשחרר אותו בלי בדיקה מקיפה. זועזעתי. זועזעתי, כי הסיבה היחידה לבדיקה הזו, הגם שלא נהגתה מפורשות בשום שלב, הייתה שהנוסע הוא צעיר ערבי, שהסיפור שלו לא מספק לנו נקודות אחיזה שיאפשרו לנו להניח במידה גדולה של ודאות, שהוא לא מחבל. חשוד עד שתוכח חפותו.

נשארתי שם עוד ארבע וחצי שנים, ובמהלכן הפכתי בעצמי לראש צוות. במידה מסוימת פיתחתי גם אני את המבט ההוא, שמסווג כהרף עין, יודע מה טווח האפשרויות במסגרת המציאות החלופית הזו. במחשבה שנייה, אולי לא הייתה זו מציאות חלופית; אולי זיקוק של כל הפחדים והרגשות הקמאיים ביותר, בכסות המחושבת, המהוגנת, יפת הבלורית וההגיונית להפליא, של מה שמכונה "הנחיית הגורמים המקצועיים".

בארבע וחצי שנים דיברתי עם המון נוסעים, ובדקתי המון נוסעים. בדקתי את הרופאה האמריקאית הצעירה והמרשימה, שלקחה פסק זמן של שנה כדי לצאת לטיול תרמילאים גדול במזרח התיכון, אחרי עשר שנות לימודים ומרוץ קריירה ורגע לפני שנכנסה למשרת הוראה באחת האוניברסיטאות הגדולות, וטיילה בכל רחבי הארץ והאזור, גם בגדה שלנו וגם בזו שגם כן. תוך כדי הבטנו מדי פעם זו בזו בשתיקה; היא לא מחתה ואני לא התנצלתי. לא היה טעם באף אחד מאלה.

היא, למשל, בטוח לא המשיכה ישירות לצ'ק אין. צילום: דן קינן

בדקתי גם את האישה הרוסייה המבוגרת, שהמכשיר התריע שבין חפציה, במזוודה העמוסה לעייפה, ישנו גוש חשוד. תקשרתי איתה בסימני ידיים, ולבסוף איתרתי שקית ניילון שבתוכה הייתה ארוזה, באופן כמעט הרמטי, שקית נוספת, בגודל ובנפח של אריזת קמח גדולה. ניסיתי להבין מה בשקית, והיא ניסתה להסביר. לא הבנתי. היא חיטטה בין שלל הניירות שלה, ולבסוף הושיטה לי דף מקופל, והצביעה על הדף ועל השקית חליפות, בסערת רגשות גוברת והולכת. לקח לי רגע לפענח את הדף, תעודת הפטירה של בנה, ולהבין שבשקית היה האפר שלו. החזרתי אותה למקומה כמעט מיד, אחרי בדיקה מינימלית; את הבושה שחשתי אי אפשר להכניס למילים.

בדקתי גם את הטכנאי הקוריאני, שהגיע לארץ במטרה להתקין חומרה כלשהי בחברה ישראלית, שבעליה, ערבי ישראלי, ליווה את האורח שלו לשדה והצהיר בגאווה שהוא היה אתו כל הזמן, שלא הסתובב פה לרגע לבד, וגם את מעט הטיולים שערך כאן – ערך בחברתו. הוא אירח אותו בביתו, וערב לכל תקופת שהותו הקצרה כאן. והוא גם עמד שם, הערבי, נבוך ונכלם, לנוכח הבדיקה שלנו את האורח שלו ולנוכח ערבותו, שנחשבה כקליפת השום.

ואלה רק המעטים שבהם אני מצליחה להיזכר.

רוב האנשים שהכרתי תפשו את העבודה, שאותה עשינו על בסיס הנחות היסוד והנהלים שהכתיבו גורמים מקצועיים, כרע הכרחי. זו הייתה המציאות, והתייפייפות נפש לא עמדה לשנות אותה. כשפרצה האינתיפאדה השנייה, גם זה נשחק בהדרגה, ועדיין, לא זכורים לי מקרים של התנכלות והשפלה מכוונות, שרירותיות, לשם ההשפלה ולשם ההתנכלות. אבל יהודים וכל מי שאינו יהודי וגם אינו בעל ברית מוצהר ונאמן – לא יכולים שלא להיות אויבים שם. במערכת נהלים שמתבססת על רמות החשדנות – הקבועה והמשתנה, המבוססת והפחות מבוססת – שאנחנו חשים כלפי אוכלוסיות שונות, הם כאלה מעצם הגדרתם. השדה הוא מקום מתעתע: הוא בועה לימינלית ואסקפיסטית, שבה הזמן והמקום כמו נשאבים ליקום מקביל, חסר כוח כבידה. אבל השדה הוא גם מיקרוקוסמוס של המציאות כפי שאנחנו רגילים להתבונן בה, והיא נתונה בו בסד קשיח. וזו בעיה, כשהמציאות הזו, המסוימת הזו, היא כמעט תמיד מחורבנת.

**

באותו עניין, ושווה קריאה במיוחד לאור זעקות השבר על הבידוק לו זכו נוסעים ישראלים באיסטנבול אתמול: ציפרלנד | הטוטם החדש

שינויים של אחרים

כבר שבועיים, קצת יותר, שאני בוחנת את המציאות מרחוק, דרך הווירטואליה, וממאנת לקחת חלק. שום דבר, הכול, פשוט לא התחבר לי: העובדה שכל המחאה הזו התחילה שלושה ימים אחרי "חוק החרם" ומיד בלעה את הכעס עליו וכל קמצוץ של מומנטום מחאה שיכול היה להתארגן בעקבותיו; הסירוב העקרוני של אנשי האוהלים להכיר בעובדה שהמחאה הזו – בהתחלה על הדיור ואז על כל השאר – היא פוליטית, סירוב שלמרות שהבנתי את הרציונל שלו, עדיין הכעיס אותי. בסדר, חשבתי לעצמי, כל הא-פוליטיות הזו תחזיק מעמד כמה ימים, ובסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, יהיו חייבים להתחיל לדבר כאן על סדרי עדיפויות, על כך שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, שמשהו תמיד בא על חשבון משהו. כשזה יקרה, חשבתי, כשהם יתחילו לדבר על הדברים הקשים, על עקרונות, על אידיאולוגיה – יהיה לי למה להצטרף, בינתיים זה פסטיבל קונצזואלי של "בואו נרגיש טוב עם עצמנו יחד" ובכזה אין לי צורך.

כן, זו נראתה לי מחאה מפונקת. מפונקת ולא סולידרית בעליל. לא מפונקת בשל הרצון לגור בתל אביב, אלא בגלל הסירוב שלה לומר דברים קשים. אין ספק שלא קל לקחת אוהל ולעבור לגור בשדרה. אין בי כל זלזול באנשים שעשו את זה; אני יודעת שאני לא בנויה לזה, למשל. אבל גלי אהדה ממסכים גם קושי פיזי או טכני כזה. קשה יותר לומר דברים קשים, דברים שלא יובילו 87% מהעם להתייצב מאחוריך אינסטינקטיבית. "לא סולידרית" בגלל שבמידה רבה אני מסכימה עם דבריו של הרב יובל שרלו, שסבור ש"מחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט באה כאשר אנשים נאבקים על זכויותיהם של אחרים, ולא כאשר הם נאבקים על רצונם בפתרון בעיותיהם". כשקראתי אותו, זה היה כבר אחרי שהגבתי באותה רוח על סטטוס של חבר בפייסבוק; קראתי, ולא יכולתי להפסיק להנהן.

במקביל, לאורך כל הזמן הזה, הפייסבוק ובעיקר טוויטר רגשו וגעשו, ואני התבוננתי בפיד בהשתאות. אנשים צייצו וכתבו בהתרגשות גדולה, לעתים בפאתוס, ונראה היה שהם עוברים חוויה דתית-משהו, נולדים מחדש זכים ונקיים ופתוחים יותר לעולם. "לא מחאה, מהפכה," התעקשו, ומהצד זה נראה לפעמים כאילו לא פחות משהדברים מכוונים למהפכה ב"שיטה", לשינוי סדרי עולם במדינה, הם מכוונים למהפכה אישית לגמרי, להפיכת לב. התעוררות. מהר מאוד סקפטיות וביקורת היו למילות גנאי; ציניות לסיבה לרחמים: "הם עוד יבינו, הם עוד יצטרפו אלינו", קראתי. וגם: "אם אתם לא עושים – תשתקו". היה בזה משהו מתנשא, כמעט אלים. הצטנפתי לי בשריון שלי עוד סנטימטר פנימה.

ואז, בשבת, ישבתי אחרי ארוחת הצהריים עם גיסתי והיא שאלה אם קראתי את החדש של אשכול נבו. התוודיתי, שלא קראתי אף ספר שלו. קצת רפרפתי בשניים מהקודמים, שאותם מצאתי על מדפים של חברים, אבל שום דבר שם לא תפס אותי. היא הסתכלה עליי לא מופתעת ואז שאלה: "הוא קצת בקונצנזוס לך מדי, נכון?". ובגלל שלא היו בשאלה שלה אף לא שמץ של ציניות או שיפוטיות, רק בגלל זה, שתקתי לרגע וחשבתי, ואז הודיתי, שכנראה שכן.

אני לא איזו מהפכנית רדיקלית, רחוק מזה. אבל אם אני מתבוננת בכנות בחיי, אני מגלה שבדרך כלל התגובה שלי לקונצנזוס – כל קונצנזוס, בכל תחום ובכל אתר – היא כמעט פבלובית: בלי לחשוב על זה בכלל, בלי לבחור – איזה סמן בתוכי ממקם עצמו בחוץ, בצד, לפעמים ממש מנגד. בימים האחרונים אני מתחילה להבין, ביני ובין עצמי, שמעבר לדברים שבהם אני באמת מאמינה, כל אותן סיבות רציונליות לביקורת שלי על היבטים מסוימים של המחאה הזו, בנוסף להן, הרבה מעבר להן, אי שם בבסיס, אני פשוט לא יודעת איך לבוא ולקחת חלק בדבר כזה. איך פשוט להיות. וזה, כנראה, מהותי בהרבה.

כי השתתפות אין פירושה עדריות, בהכרח, או הסכמה עיוורת על כל ניואנס וניואנס. השתתפות היא הבעת תמיכה עקרונית. והתנגדות לשם ההתנגדות היא ריקנית, ועצובה. עצם בניין הכוח, החינוך דרך הרגליים לאזרחות פעילה, הוא בעל ערך משלו – והוא אולי חשוב יותר מכל השאר כרגע. כי השאר עוד יגיע, במוקדם או במאוחר, אבל זוהי אולי נקודת התחלה חיונית, שרק לאחריה יהיה מספיק כוח, אמונה מספקת ביכולת, כדי לשאת את עוּלם של פיצולים עקרוניים. זה אכן קצת פסטיבל של "בואו נרגיש טוב עם עצמנו יחד", והאמת היא שדווקא יש לי בו צורך. אני רק לא יודעת איך. בינתיים, אני מסתכלת על כל זה מהצד וחושבת שעצם היכולת להניח ללב להתרחב ולגעת, להניח לו שייגעו בו – היא מופלאה, גם אם היא לא שלי.

גלות שלנו

הציונות, תנועת השחרור של העם היהודי, הולידה את המדינה ומוסדותיה, את צבא ההגנה, את שלטון המשפט, את מוסדות ההשכלה, ואת היכולת להישיר מבט בפני כל אדם.

הפחד מפני כל אלה הוליד את מאיר מרטין כהנא. בעצם הוא מסמל, יותר מכל, את הפחד מפני הממלכתיות.

במדינה ריבונית יש אזרחים. אנשים שווי-זכויות. אבל לדידו אין שוויון בין הבריות. יש רק עליונים ותחתונים, מדכאים או מדוכאים, רוצחים ונרצחים. צורה אחרת של יחסי אנוש בעולם לא למד. או שהגויים עליונים וישראל תחתונים, או להיפך. זו תמציתה של גלות.

מאיר כהנא למד בנעוריו שמגוי צריך לפחד, נקודה. מעתה לא תושבי הגדה, חסרי המגן, נטולי הנשק, הזכויות והאזרחות הם המסכנים, אלא הישראלים, אזרחי המדינה החזקה, בעלת השלטון היציב, במערכת המשפטית המעולה, העיתונות החופשית, ויש אומרים גם הנשק הגרעיני לשעת חירום. כל ילד ערבי שמרים אבן חזק ממנו. למה? כי הוא גוי. וגוי זה דבר מפחיד. לכן, מי שירה טיל באוטובוס של חסרי מגן, הוא "יהודי אמיץ": הביטו, הביטו, הוא הרים יד על גוי.

במדינה עצמאית אנשים נושאים בגופם בעול המלחמות. הם-הם, כל אחד ואחד אישית, אחראים להגנתם ולקיום בטחונם. מאיר מרטין כהנא, איש בור ופחדן, לא בא להשתתף באף אחת ממלחמות ישראל. "הייתי צעיר," הוא מנסה להתנצל. איזה צעיר? בן כמה היה מאיר כהנא במלחמת יום הכיפורים, למשל? בששת הימים? בהתשה? ואנחנו לא היינו צעירים כולנו? יהודי צעיר צריך לחכות עד שיהיה זקן כדי לבוא לארץ, שאז הוא פטור משירות קרבי? ולכן הוא לא בא לעמוד פנים-אל-פנים, יחידה מול יחידה, נשק מול נשק. זה לא בסכימה הנפשית שלו. הוא הגיע רק כשיכול היה, בחסות כל עוצמת צה"ל, לנפנף ברובה ברמאללה המפורזת, הפרוקה מנשק. אין הוא מסוגל לעמוד פנים אל פנים מול כפר ערבי. הוא מודיע מראש על בורו, בבחינת "החזיקו אותי. אני הולך!" – כדי שכל משטרת ישראל תיבטל ממלאכתה ותעמוד להגן עליו. תמיד מישהו אחר צריך להגן עליו. אם לא המשטרה, אז הבריונים שלו. האחריות על חייו לעולם איננה שלו. וזה היפוכה הקוטבי של ממלכתיות. זו הגלות.

לדידו, נועד החוק שיעקפו אותו, או שישתמשו בו. אם השלטון כזה טיפש שהוא דווקא רוצה להיות דמוקרטי, למה לא להשתמש בדמוקרטיה ולעקוף את השלטון? אם השלטון כזה טיפש שהוא מקיים את מה שאומר בג"ץ, למה לא להשתמש בבג"ץ כשזה מועיל? למה לא להשתמש בכנסת בתור במה, אם השלטון כזה טיפש שהוא נותן לו במה, ואפילו מידה של חסינות? לא בגלל כבוד לחוק במדינת ישראל. לא בגלל כבודה של כנסת. שני אלה, לדידו, לא נועדו אלא למניפולציה. וזה בדיוק במסורת של אלפיים שנות חוסר עצמאות. זה שיעבוד מלכויות בהתגלמותו.

בעצם, מעולם לא יצא מן השכונה הניו-יורקית שלו. שם באמת היה רצוי שיהודים יצטופפו יחד, בגיטו אחד קטן שבו כולם יהודים, ומשדלים בכסף כל גוי הגר שם שייצא. מה שבטוח, בטוח. ואז הוא מגיע לארץ, ונתקל במציאות שבה יהודים וערבים גרים בצוותא, תחת אותם השמים, והוא נחרד: לגור עם גויי הארץ? חס וחלילה, גוואלד, יהודים, תהיה טמיעה, שהרי אין אנו חזקים דיינו לעמוד בפניה. אין אמון בעם ישראל, בתרבותו, בכוחו, בלשונו ובאוצרותיה, בחינוכו, בעבודה שישראל מצויה השנה בראש קוראי הספרים בעולם, יחסית לאוכלוסיה. בכלל אין לו הרבה אמון בעם ישראל. אנחנו חלשים, אנחנו קטנים, כצל עובר. מה הבעיה? שבנות ישראל תיטמענה ח"ו. ולכן נטש מאיר מרטין כהנא את המערכה וערק מן המקום היחיד שבו בעיית הנישואים המעורבים באמת קיימת, באמת חריפה, כלומר ארצות הברית, מפני שלא היה מסוגל להתמודד אתה שם, כשם שאינו מסוגל להתמודד עם שום דבר רציני, וברח ממנה לארץ, שבה הבעיה בטלה בשישים ריבוא.

בחיל-ורעדה המתמדת שהוא שרוי בה, והיא כנראה מקור האנרגיה החולנית שלו, צריך כל אדם מישראל להפיל חתיתו ולהפחיד את כל סביבתו, אחרת צפויה לו הכחדה אישית. באותה גולה דווייה מתמדת שהוא שרוי בה גם בביתו בארץ, לא שמעו עדיין על הרתעה מדינית וצבאית של מדינה ומוסדותיה. מציאות גיאו-פוליטית? אין. אינטרסים ערביים? אין. יחסים מתוקנים עם העולם? אין. דיפלומטיה? אין. הכול "גוואלד" אחד גדול.

הישראליות, זו החופשית, שאינה פוחדת מכל צל על הקיר, אינה מובנת לו, כינויי הלעג "יוסי" ו"שולה'לה" הם, כמובן, כינויים של קנאה. קנאה בישראלים. קנאה בביטחון העצמי של אנשים המסוגלים להגן על עצמם, היודעים מה שייך להם ומה אינו שייך להם. לפני שנים נקנס מאיר מרטין כהנא על ניסיון להדביק מזוזה בשער שכם דווקא. אין חייו חיים בלי מזוזה בשער. בית-המשפט, בשלוות-נפש, פסק שמאיר מרטין כהנא לא הוכיח את בעלותו על שער שכם. אותה שלווה היא המוציאה אותו מדעתו. איך יכול יהודי, באמת, להתארח אצל ידיד-רופא בעזה, או ידיד מנהל בית-ספר בירושלים המזרחית, או ידיד חוקר-שירה בשכם, ולשוחח כבני תרבות? מאיר כהנא הוא איש חסר תרבות, שלא היה מחזיק מעמד בשיחה בבית ערבי משכיל אף שתי דקות בלי להתבזות. לכן, ליתר ביטחון, הערבים לדידו הם כלבים.

כבר אמרו בעלי-תריסין שהיהדות שלו היא ביב השופכין של היהדות. מדבר על "אל נקמות ה'". ולא למד שמדובר בה' ולא בבני אדם, ואילו בבני אדם נאמר "לא תיקום", ונאמר "דפרע קיניה מחריב ביתיה", ועוד כהנה וכהנה. אבל לא הבורות שלו בהלכה היא העיקר. העיקר שאינו מבין, עד עצם היום הזה, את ההבדל בין מדינה לבין גולה. בגולה עוסקים בנקמה. מדינה עוסקת במשפט.

ואולי רק המערכת המשפטית שלנו, שעד כה גילתה כלפיו אורך רוח מדהים, תסביר לו סוף-סוף, ותסביר עם זאת לכולנו, את ההבדל בין חולשתה של גולה לבין כוחה של עצמאות. פסק-הדין שיוצא יום אחד נגד מאיר כהנא יהיה, כנראה, פסק-דין היסטורי, שיילמד בכל בתי הספר שלנו. נתאזר בסבלנות: הוא יבוא. ואז האיש הזה, המבולבל והדכאוני, הנראה מאושר רק בתנוחה האורגיאסטית האהובה עליו: על גבו של נער מתומכיו, כשהוא מתפתל ומלהיב ומסית ומדיח, יישאר כאחד הזכרונות האפיזודיים הפחות-נעימים ופחות-מובנים שלנו, ובעוד כמה שנים כבר לא יידע איש מי היה מרטין מאיר כהנא, שארית אחרונה של שעבוד-מלכויות במדינת ישראל.

ידיעות אחרונות, 6.11.1984

שולמית הראבן, "פחדיו של מרטין כהנא", משיח או כנסת, דביר 1987. עמ' 260-263.

—

אולי באמת בג"צ יעצור את החוק הזה; אולי באמת תוביל אותנו ההקצנה הזו לעברי פי-פחת ברורים, תסלק את העמימות ותיאלץ לבחור אחת ולתמיד בין התנחלויות ובין קיום שפוי; אולי זה באמת תעלול של נתניהו, מן מס מוקדם שכזה. אני לא יודעת. כרגע, זה גם לא מאוד משנה. פניתי אל מילותיה של שולמית הראבן וחיפשתי בהן נחמה או תקווה, אבל האמונה הנאיבית שלה שברה את לבי.

קירחת

התרגלת לזכור אותו במונחים חיוביים: 'שובב'; 'עולץ'. 'חיוניות', למען האמת, היא המילה שבה יותר מכל את מקפידה לתאר את שחשת אז, אל מול המבט ההוא, בעודך מתעמקת במשך כמה רגעים בעינייך הצוחקות, שנשקפו אלייך מהמראה מולה השתהית. יופי של מילה, 'חיוניות', אבל האמת היא שכשלוקחים בחשבון את התוצאה הסופית, בעיקר אפשר לומר שהמבט שהיה לך בעיניים היה מטורף.

לא היית בדרכך לאף מקום שהצריך התארגנות, וגם אי אפשר לומר, שהיית נערה גנדרנית. ובכל זאת נעמדת שם, מול המראה, התלויה בניצב לחלון עליית הגג שלך. את הראש הטית מעט שמאלה, ובעשותך כך – אפשרת לאור השמש להפוך את שיערך לזהוב ממש; זהוב כל כך, עד שהיה בו משהו מלכותי, כמו התיאור ב'הקיץ גווע' של ביאליק, שבדיוק למדנו לבגרות. והמבט ההוא: כחול וצוחק, מתואם עם השפתיים, הנמתחות לחיוך מנצח. לרגע, הבהבת בעיני עצמך כתמונה מושלמת. תחושת החיוניות הייתה נדירה – בעצם היותה אבל גם בעוצמתה – ואת, לחלוטין מודעת להיותה בת-חלוף, חווית את הרגע כולו כנגוע באיזה קסם. כך שאולי ביקשתי לנסות ולאחוז ברגע, את אומרת. אולי.

ואולי ההסבר האמיתי רומנטי הרבה פחות. הוא מוכרח להיות רומנטי פחות, שכן לא היו כל קסם, או אפילו חיוניות, בפעולות שבאו אחר כך. מתישהו צריך שגם אמת תיאמר פה, והאמת היא שפשוט השתעממת. לא. אני יכולה, אני צריכה, לומר לך את זה מדויק, מזוקק יותר: הדרמה הזו שלך, אני לא יודעת ממתי לתארך את ההשתעבדות החולנית שלך אליה, אבל את מכורה לה. את מכורה לה, וכמו מכורה אמיתית, שפשוט לא יכולה בלי, את מזמנת אותה, גם כשהכול איכשהו בסדר. ואולי דווקא אז, בעצם, כי מה את תעשי עם "בסדר", תגידי לי? מה תעשי?

אני לא יכולה שלא לחשוב, שאילו היית צריכה להוליך את עצמך עד למספרה, אולי היה הדחף מספיק להתנדף ממך, אבל קרה שהיה זה אותו היום בשבוע שכל בתי העסק בעיר סגורים, ואת הולכת את עצמך לחדר האמבטיה. נעלת מאחוריך את הדלת, והתחלת – לעשות מה, בדיוק? איך לומר, איך לתאר, כך שיהיה מזעזע ומחליא כפי שהיה, ולא כפי שלימדת את עצמך – כפי שאת בוחרת – לזכור? 'קיצרת'? 'גזרת'? 'חתכת'? כן, עשית את כל אלה, אבל לא הם המהות. המהות היא שגילחת.

גילחת. גילחת. גילחת. אני אמשיך ואדקלם את המילה הזו עד שתיזכרי; עד שתקיאי; עד שתתמוטטי. עד שתביני, שאת חולה. גילחת. גילחת. גילחת, ולא מבחירה. לא, לא משום בחירה: לא כי קרחת נראתה לך פתאום פשוט תספורת כייפית ונהדרת; וודאי לא מתוך איזה צורך חיוני, חלילה; ובעיקר לא כסמל – זה לא ג'י. איי. ג'יין אולטרא-פמיניסטית פה. גילחת כי שוב עלה בך הדגדוג ההוא, לעשות משהו, שיצעק: הוא התחיל מהבטן, טיפס אל הראש, ובדחפים חשמליים, לגמרי לא רצוניים, נזרק לך הלאה – אל קצות האצבעות, ולכל תא ואיבר בגוף. את כל כולך הוא ניגֵעַ, ואת, מתוך העווית הזו, את, זו שמעולם לא למדה איך להתמודד עם הפרכוסים האלה – את נכנעת. וזו התמונה: ילדה בת שש-עשרה מגלחת לעצמה את הראש; מגלחת בסכין, לא במכונה. ואין בתמונה הזו שום דבר יפה, עוצמתי, או אפילו סתם חיובי. ישנן תחושות החרטה והגועל, שעלו בך מיד עם הופעת פס הקרקפת הראשון וישנה העליבות שבהכרה, שאין שום דרך חזרה עכשיו, ושעלייך לשאת בתוצאות, וגם את ראשך לשאת – לחשוף ולהציג לעולם את קרחתך וטירופך, ללוות אותם בחיוך עיקש ופתטי, ובמבט שמנסה, מנסה כל כך, לשדר שובבות וחיוניות, ואין צורך אפילו להיות חד-אבחנה במיוחד כדי להבין שגם את יודעת, שיותר מכולם את יודעת, שהוא מטורף, ושבעיקר הוא אבוד.